כשהאמת תחדל להיות אופציה 

מתחת לסף תשומת הלב של אזרחי ישראל, יזמה הממשלה בחודשים האחרונים שלושה הליכי חקיקה שתכליתם לצמצם באופן חריף את חופש הביטוי וחופש המידע בישראל. מעבר לפגיעה בזכויות הדמוקרטיות של אזרחי ישראל ותושביה, חקיקה זו, שחלקה כבר התקבל, עלולה לפגוע קשות במעמדה המשפטי של ישראל בעולם ובקשריה האקדמיים, המסחריים והתרבותיים.

בפברואר השנה אושר תיקון לחוק הכניסה לישראל, שאוסר את כניסתו לארץ של מי שתמך בהעמדה לדין של ישראלים בערכאות משפטיות בינלאומיות או זרות, בשל חשד להפרת הדין הבינלאומי. באותו חודש אושרו בקריאה טרומית שתי הצעות חוק נוספות: האחת מטילה עונשים על אזרח ישראלי שמפרסם או מעביר מידע שעשוי לשרת את בית הדין הבינלאומי נגד ישראל, והשנייה המבקשת להטיל מס של 80 אחוזים על מענקים מישויות מדיניות לעמותות חברה אזרחית ישראלית שאינן מתוקצבות על ידי מדינת ישראל, ולחסום את גישתן לערכאות. פתיחת מושב הכנסת בימים אלה, יכולה לסמן את קידומן של הצעות אלה אל ספר החוקים הישראלי.

אחד הנימוקים העיקריים שבהם מבקשת הממשלה להיתלות במהלכיה הוא החשש מפני העמדה לדין בחו"ל של ישראלים, בגין חשד לעבירות על הדין הבינלאומי – בין שעל ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי שבהאג (ICC) ובין שעל ידי בתי משפט פליליים במדינות אחרות, על בסיס סמכות שיפוט אוניברסלית הקיימת בעבירות חמורות אלו. אחד מיוזמי החוקים, ח"כ עמית הלוי, אף קבע בדבריו בכנסת כי "בית הדין [הפלילי] בהאג […] בהחלט ראוי להיות מוגדר אויב לכל דבר ועניין". 

אבל דווקא החקיקה הזאת היא שצפויה לפגוע בישראלים שייחשפו בגללה לסכנת העמדה לדין בחו"ל – ויתרה מכך, היא תפגע אנושות ביכולתם של אזרחים ישראלים להתבטא באופן חופשי, לקבל מידע אמין על הנעשה בלחימה של ישראל, להציג עמדות ביקורתיות ביחס לפעולת כוחות הביטחון, ואף לפרסם ניתוח משפטי בהתייחס לאלו.

כיפת הברזל המשפטית החלידה

כדי להבין את המשמעות ההרסנית של החקיקה דווקא ביחס למטרתה הראשית, להגן על חיילים ועל מנהיגים, יש להבין תחילה את עמדתה המסורתית של ישראל בנוגע לתחולת המשפט הבינלאומי על התנהלותה בשעת לחימה ועל אכיפתו. 

בליבו של המשפט הבינלאומי הפלילי עומד עיקרון המשלימוּת: אם מדינה חוקרת בעצמה חשדות לפשעים בינלאומיים חמורים ומעמידה לדין את אזרחיה כאשר נמצא כי יש לחשדות אלה ביסוס, אזי אין מקום להפעלת סמכות שיפוט פלילית על ידי גורמים אחרים, ובכללם בתי משפט פליליים בינלאומיים או בתי משפט של מדינות אחרות. ישראל הצהירה אין־ספור פעמים בפני ערכאות ובפני פורומים בינלאומיים שהיא מחויבת לשלטון החוק ולדין הבינלאומי וכי חשדות לפשעים חמורים מצד ישראלים נחקרים על ידה והיא ממצה איתם את הדין. המחויבות הזאת היא הבסיס המשפטי העיקרי שעליו נשענת התנגדותה של ישראל להעמדה לדין בחו"ל של אזרחיה, לאור עיקרון המשלימוּת. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

פעם אחר פעם ביקשה ישראל לשכנע שהיא אוכפת בעצמה את הדין הבינלאומי. לפני שנה, בדיון בפני בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) במסגרת העתירה שהגישה דרום אפריקה בטענה שישראל מפרה את האמנה למניעת רצח עם, עמדו משפטנים ישראלים והצהירו – יד על הלב – שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שומרת חוק; שהמשפט הבינלאומי הוא נר לרגליה; ואם ישנן חריגות מכלליו על ידי חייליה, היא חוקרת ומעמידה אותם לדין בעצמה. כך טענה ישראל גם במסמכים שהגישה לבית הדין הבינלאומי הפלילי בספטמבר 2024, בהליכים הנוגעים לצווי המעצר שהתבקשו נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט (וזאת על אף שהיא אינה מכירה בסמכות בית הדין להעמיד לדין את אזרחיה, שכן היא אינה חתומה על חוקת רומא שהסמיכה את בית הדין). 

כך גם חוזרים ומצהירים אנשי הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות הצבאית בהתבטאויות פומביות. בראיון בגלי צה"ל בינואר 2025, תיאר ד"ר גל לברטוב, לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, כיצד הצליחה ישראל פעמים רבות בעבר, תוך עבודה בערוצים דיפלומטיים, למנוע או לעצור העמדה לדין של ישראלים בזכות הדגשתה את עבודתן המקיפה והעצמאית של ועדות חקירה ממלכתיות כמו ועדת כהַן שהוקמה ב־1982 בהתייחס לטבח בסברה ושתילה.

אך אחרי שנתיים של הפיכה משטרית ומלחמה קשה בעזה, נראה שישראל מתקשה לשכנע את העולם שהיא אוכפת את הדין. הצד השני של עיקרון המשלימוּת קובע שאם מדינה נמנעת מפעולת חקירה עצמאית ומקצועית או שהיא מקיימת חקירות ומשפטים למראית עין בלבד, נתונה למדינות אחרות, ובמקרים מסוימים גם לבתי דין פליליים בינלאומיים, הסמכות לפעול במקומה. אלה יוכלו לחקור, לעצור, להעמיד לדין ולהעניש את מי שביצעו את הפשעים שעומדים בבסיס המשפט הפלילי הבינלאומי – פשעי מלחמה, רצח עם, פשעים נגד האנושות – שכן האינטרס בהעמדה לדין בגינם הוא של הקהילה הבינלאומית כולה.

עוד לפני המלחמה, בדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בפברואר 2023, הזהיר ד"ר גיל־עד נועם, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה האחראי על תחום המשפט הבינלאומי, מפני הידרדרות במעמדה הבינלאומי של מערכת המשפט הישראלית, כתוצאה מההפיכה המשטרית. הוא הזהיר כי המתקפה של ממשלת ישראל על מערך הייעוץ המשפטי, על הפרקליטות ועל בתי המשפט, עלולה לפגוע ביכולתם לשמש "כיפת ברזל משפטית" מפני העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. אם הרשות השופטת וזרועות אכיפת החוק לא יהיו עצמאיות מול כוחה של הרשות המבצעת ולא יוכלו לבצע את עבודתן במקצועיות – כפי שיוזמי ההפיכה המשטרית מתכננים – העולם יתקשה לתת בהן אמון.

שנתיים לאחר מכן, החשש מפני העמדה לדין בחו"ל של אזרחים ישראלים בגין שירותם בכוחות הביטחון הפך לממשי. כידוע, בית הדין הפלילי הבינלאומי אישר להוציא צווי מעצר נגד נתניהו ונגד גלנט בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. סביר שלצד זאת, אישר בית הדין גם צווי מעצר סודיים נגד בכירים ישראלים נוספים, בצמרת המדינית והצבאית, בדומה לצו שהוצא נגד ראש ממשלת הפיליפינים לשעבר, רודריגו דוטרטה, עקב חשדות לאחריותו לפשעים נגד האנושות (דבר קיומו של הצו התפרסם רק כאשר דוטרטה נעצר במרץ האחרון על ידי רשויות מדינתו והוסגר לבית הדין הבינלאומי הפלילי). 

במקביל, גופים שונים, בעיקר פרו־פלסטיניים, מבקשים להפעיל את הסמכות האוניברסלית של מדינות שונות כלפי חיילי צה"ל המבקרים בהן. הימלטותו המתוקשרת של החייל המשוחרר יובל וגדני מברזיל בראשית ינואר 2025, לאחר שהתבקש לחקירה בעקבות חשדות לביצוע פשעי מלחמה, עשויה להיות רק קצה הקרחון. הדיווחים על ההכרח למלט חיילים וקצינים מסיטואציות דומות במדינות אחרות, הולכים ונאספים. 

נראה אפוא כי המלחמה שהכריזה ממשלת ישראל על מערכת המשפט הישראלית נתנה את אותותיה. בית המשפט העליון מסרב להיכנס לעובי הקורה בעתירות המונחות לפניו בנוגע להיבטים שונים של הלחימה, כמו החובה לאפשר את כניסת הסיוע ההומניטרי לעזה והטיפול בעצירים הפלסטינים, וגם היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, החליטה כנראה לבחור את הקרבות שלה. כך או אחרת, למרות הצהרות כי עשרות מקרים של חשדות לפשעים מצד כוחות הביטחון בלחימה בעזה ובטיפול בעצורים פלסטינים בארץ נמצאים בחקירות פליליות או בבדיקת מנגנון התחקור המטכ"לי (ראו כאן, כאן וכאן), בפועל, לאחר כשנה ושמונה חודשים של לחימה, רק מקרים בודדים הניבו כתבי אישום או הגיעו לכלל סיום, כמו המקרה המתוקשר בשדה תימן. 

זאת ועוד, התבטאויות מצד נשיא המדינה יצחק הרצוג ("לא נכון שיש בלתי מעורבים בעזה"), ראש הממשלה נתניהו ("נילחם במלוא העוצמה באותן חיות טרף, נכריע אותן ונמחק אותן מעל פני האדמה"),  השר ישראל כץ ("העברנו מים וחשמל. נגמר. כך ייעשה לעם של רוצחים ושוחטי ילדים"), סגן יושב ראש הכנסת ניסים ואטורי ("מי שנשאר שם צריך לחסל אותו"), חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן ("עזה צריכה להימחק") ואנשי ציבור רבים אחרים, אשר חלקן עולות לכאורה כדי הסתה לאלימות, אם לא לרצח עם – שתי עבירות הקבועות בספר החוקים הישראלי – לא הצדיקו בעיני היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה העמדה לדין. הנימוק לכך היה, כפי שפורסם באוגוסט האחרון, חלוף הזמן מאז שנאמרו, זמן קצר לאחר הטבח, "בעת שהדם רתח", והיעדר אינטרס ציבורי בחקירה. 

אלא שגם התבטאויות שפורסמו אחרי כן – כמו אמירה נוספת של ואטורי לפני כחודשיים, "צריכים להפריד את הילדים והנשים ולהרוג את המבוגרים בעזה" – לא זכו לטיפול משפטי מתבקש, חרף צו ביניים מחייב שהוציא בשנה שעברה בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, הדורש מישראל שתחקור חשד לעבירות הסתה לרצח עם, ובמקרים המתאימים תעמיד לדין.

מי על הכוונת

לצד אוזלת היד של רשויות החקירה והתביעה בחקירת אירועי הלוחמה וההתבטאויות של ההנהגה הישראלית, גם תיקוני החקיקה החדשים מעמידים בספק את הטענה הישראלית בדבר מחויבות לשלטון החוק בכלל ולמשפט הבינלאומי בפרט. מעבר למשמעויות עבור הטיעון הישראלי בדבר משלימוּת, גל החקיקה העכור הזה מסמל התכחשות מוחלטת לערכים של חופש ביטוי וחופש מידע – בתוך ישראל ומחוצה לה. החוקים מטילים סנקציות חריפות – מאיסור כניסה לישראל ועד מאסר – למי שיעז לצדד בהעמדה לדין של ישראלים בחו"ל, גם אם לדעתו ישראל עצמה אינה עושה דבר כדי להעמיד לדין את מי שביצעו פשעים חמורים המזעזעים את המצפון האנושי.

התיקון לחוק הכניסה לישראל שיזם ח"כ מישל בוסקילה ממפלגתו של גדעון סער, הימין הממלכתי, ושהתקבל בכנסת בפברואר, אוסר על מתן אשרת כניסה לארץ ורישיון ישיבה בארץ למי שהוא עצמו, או הארגון שבמסגרתו הוא פועל, ביטא בכתב או בעל פה "דברי תמיכה בהעמדה לדין של אזרחים ישראלים במדינת חוץ או בבית דין בינלאומי בשל פעולות שעשו במסגרת תפקידם בצבא הגנה לישראל או באחת מזרועות הביטחון של מדינת ישראל". 

ניתן לומר שחוק זה אוסר את כניסתו לישראל של מי שתומך באחד העקרונות היסודיים ביותר של שלטון החוק הבינלאומי, שישראל מצהירה שהיא שומרת עליו בנאמנות. על פי לשונו הרחבה של החוק, האיסור תקף גם במקרים שבהם ההתייחסות היתה למקרה שבו אין ספק שאותם ישראלים ביצעו פשעים בינלאומיים חמורים כמו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות. די שאדם הביע דעה ולפיה "ראוי שחייל צה"ל שתיעד את עצמו מבצע מה שנחזה כפשע מלחמה יעמוד לדין בינלאומי" – על מנת שתיחסם כניסתו לישראל. 

פרשנות סבירה של החוק תאסור גם על כניסתו של מי שהביע עמדה אוהדת להליכים המתנהלים נגד נתניהו וגלנט בבית הדין הבינלאומי הפלילי. אפילו הבעת עמדה המצדדת בעקרון היסוד של המשלימות, כלומר שאם ישראל לא תעמיד לדין את החשודים בביצוע פשעים בינלאומיים, אז מן הראוי שבית דין בינלאומי או בתי דין של מדינות אחרות יעשו כן – עשויה להוביל לאיסור כניסתו לארץ של הדובר. יתרה מזו, די בכך שארגון יביע עמדה שכזאת, שהיא אבן יסוד בדין הבינלאומי, על מנת שתיאסר הכניסה של כל אחד מעובדיו לישראל.

המטרה: השתקה

הצעת חוק פרטית נוספת שזכתה לתמיכת הממשלה, מגבילה גם את חופש הביטוי וחופש המידע של אזרחים ותושבים ישראלים, ומסמלת למעשה התכחשות מוחלטת לערכים הללו. "הצעת חוק להגנה על אנשי ציבור ישראלים מפני פעילות של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג כנגד מדינת ישראל" של ח"כ עמית הלוי מהליכוד, שכבר עברה בקריאה טרומית בכנסת, אוסרת על אזרחים ישראלים, רשויות וגופים ציבוריים לשתף פעולה עם בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. 

הצעת החוק הזאת דרקונית במיוחד. המונח "שיתוף פעולה" מוגדר בה באופן כה רחב, עד כי אם תתקבל, היא תאפשר לגזור חמש שנות מאסר על עיתונאי חוקר החושף כשלים בפעילות צה"ל במהלך הלחימה. גם חייל שתיעד את עצמו מבצע מה שנחזה כפשע מלחמה, או אזרחית ששיתפה סרטון כזה ברשתות החברתיות – עלולים לעמוד מול אותו עונש. 

זאת משום שהחוק קובע את העונש החמור הזה על כל מי שמסר ידיעה לבית הדין בהאג – והחוק מגדיר פרסום מידע כמסירה שלו לבית הדין – אלא אם האדם "הוכיח שלא היה מודע לכך שהדבר היה לצורך פעילות של בית הדין בהאג". הצעת החוק אפילו מדגישה שאם האדם חשד שהפרסום ישרת את בית הדין, אך נמנע מלברר זאת – כאילו היה מודע לכך שהוא מסייע לבית הדין. במילים אחרות, די בפרסום ברשת חברתית של פריט מידע הנוגע ללחימה, כדי שהמפרסם ייחשב כמי שמסר ידיעה לבית הדין – ואז, אחרי שיואשם, יעבור אליו הנטל הכבד להוכיח שלא יכול היה לדעת שהמידע שפרסם עשוי לשמש את בית הדין. בנוסף, חל החוק על כל "הנותן שירות לבית הדין בהאג או המעמיד לרשותו אמצעים". 

להצעת חוק מרחיקה לכת זו, מצטרפת גם הצעת החוק המבקשת להטיל מס בגובה 80 אחוזים על תרומות שארגוני חברה אזרחית שאינם מקבלים הקצבות ממדינת ישראל, יקבלו מישויות מדינתיות זרות. כמו כן מבקשת הצעת החוק למנוע מאותן עמותות מלעתור לבתי המשפט. הצעת החוק הזאת, שעליה חתום ח"כ אריאל קלנר מהליכוד, נועדה לעצור את פעילותם של ארגונים מהצד השמאלי של המפה העוסקים באיסוף מידע גלוי על פעולות ישראליות בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה, ובפרסומו. עבודתם של ארגונים אלה חיונית להגנה על זכויות הפלסטינים ולקידום השיח הציבורי בישראל ובעולם והם מסתמכים בצורה משמעותית על תרומות אלו.   

שתי הצעות חוק אלה יחדיו נועדו למנוע פרסום מידע, כל מידע, על אודות פעולות כוחות הביטחון בלחימתם, וממילא גם לעסוק בהן באופן ביקורתי. הן עלולות למנוע כליל, ולמעשה להשתיק, את הדיון הפנימי בישראל על האופן שבו כוחות הביטחון מבצעים את משימתם, ועל המידה שבה הם מקיימים את הדין הישראלי, הבינלאומי ואף את פקודות צה"ל. 

אם הצעת החוק שמבקשת כביכול להגן על אנשי ציבור ישראלים מפני בית המשפט בהאג כבר היתה בתוקף, לא ניתן היה לחשוף את הפרשה בשג'אעיה שבה נורו למוות בידי כוחות צה"ל שלושת החטופים אלון שימריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה, מכיוון שהיא מטילה ספק במידה שבה חיילי צה"ל מקפידים על הוראות הפתיחה באש והוראות הדין הבינלאומי בזמן הלחימה. גם לא ניתן היה לחשוף את העינויים של פלסטינים במחנה שדה תימן ואת התנאים הקשים שבהם הם מוחזקים. לא ניתן היה לאתגר את בחירת המטרות או אופן הפעלת הכוח של כוחות צה"ל במקרים שמהם עולה כי עשרות או מאות פלסטינים בלתי מעורבים נהרגו בתקיפות חיל האוויר שיועדו לחיסולו של מבוקש אחד. 

בפועל, אין כל שחר לטענה כי הליכי חקיקה אלה נותנים מענה לחשש מפני העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. למעשה, ייתכן שהם מחמירים את מצבם של מי שעלולים למצוא עצמם מואשמים בפשעים בינלאומיים בערכאות בינלאומיות או זרות. הכלי המשמעותי ביותר המצוי בידיה של ישראל בניסיונה למנוע העמדה לדין של אזרחיה בחו"ל, הוא להוכיח שכאשר מתעורר חשד כי חייל צה"ל ביצע פשע בינלאומי, ישראל היא זו שחוקרת את המקרה באופן מקצועי ובלתי־תלוי – ובמידת הצורך מעמידה לדין ומענישה בהתאם. כאשר ישראל חוסמת באופן בוטה כל פרסום מידע או עיסוק ביקורתי בלחימה שצבאהּ מנהל, היא שומטת את הקרקע מתחת לטיעון המרכזי שעליו היא מבקשת לבסס את התנגדותה להתערבות משפטית זרה.

נזק רחב לישראל

בין יתר הנזקים שחקיקה זו עתידה לגרום, נכללת פגיעה קשה בחופש האקדמי בישראל. על פי ההגדרות הרחבות של הצעת החוק המבקשת לאסור על סיוע לבית הדין הבינלאומי הפלילי, נראה כי חיבור מאמר אקדמי שהתזה שביסודו עשויה לשמש בדרך כזו או אחרת את בית הדין הפלילי הבינלאומי – למשל בנושא עקרון המשלימות – יהיה בו די כדי לסווג את החוקר כמעניק "שירות" לבית הדין ולהעמידו בסכנת מאסר. למותר כמעט לציין שסנקציה פלילית על מחקר אקדמי היא מאפיין של משטר לא־דמוקרטי.

נזק רחב יותר לאקדמיה טמון בחוק האוסר על כניסה לישראל של מי שתומך בהעמדה לדין בחו"ל של ישראלים. עוצמתה ויוקרתה הבינלאומיות של האקדמיה הישראלית כרוכות במידה רבה בקשרים הענפים שהיא מקיימת עם הקהילה האקדמית ברחבי העולם. הזמנת סטודנטים וחוקרים להשתתף בכנסים בארץ, ללמוד, ללמד ולקחת חלק בשיתופי פעולה מדעיים, היא מרכיב קריטי בשמירה על קשרים אלה. התיקון לחוק יפגע דרמטית ביכולת לקיים חיים אקדמיים משמעותיים בארץ ולשמר את הקשרים עם הקהילה המדעית בחו"ל. 

במקום שהזמנתו של אקדמאי מחו"ל תיבחן על פי תרומתו לקידום המחקר המדעי בפיזיקה, מדעי המחשב או פסיכולוגיה, היא תיבחן על יסוד התבטאויותיו ביחס להתנהלות כוחות צה"ל בעזה או ביחס לחקירת בית הדין הבינלאומי הפלילי. מבחינה מהותית, לא ניתן יהיה להזמין לכנסים בארץ דוברים ביקורתיים ולקיים דיון מקצועי בשאלות אקטואליות חשובות – למשל, שאלת סמכותו של בית הדין הבינלאומי הפלילי – בהשתתפות אנשים מכל קשת הדעות הרלוונטית. בכך, החוק פוגע בחופש המידע של אזרחי ישראל ומגביל את גישתם לידע ולדעות שאינם מתיישבים עם עמדת הממשלה.

ניסיון העבר מלמד שעצם קיומה של סמכות שבכוחה למנוע כניסת אורחים ביקורתיים, מביא להגברת החקירות הפולשניות אשר להן חשופים ממילא אורחיהם של המוסדות האקדמיים בכניסה וביציאה מהארץ, ואף לקמפיין רדיפה מצד עמותות ימין בארץ ובחו"ל. בהקשר זה ניתן להיזכר בפרשת הסטודנטית האמריקאית לארה אל־קאסם. ב־2017 שונה חוק הכניסה לישראל, כך שניתן למנוע כניסה ממי שהוא, או הארגון שאליו הוא משתייך, הביע תמיכה פומבית בחרם על ישראל. אל־קאסם הגיעה ב־2018 לישראל כדי ללמוד באוניברסיטה העברית, אך לאחר שנחתה בנמל התעופה בן־גוריון, סורבה כניסתה לישראל בעקבות דיווח של ארגוני ימין על חברותה בעבר בארגון התומך בחרם על ישראל. בשל סירובה לעזוב את הארץ היא הוחזקה יותר משבועיים במעצר, ורק הליך משפטי ממושך הביא לשינוי ההחלטה ולשחרורה. 

במהלך השנים היו עוד מקרים רבים של עיכוב וחיטוט במכשירים האלקטרוניים של חוקרים, סטודנטים ומרצים בכניסה וביציאה מישראל – שלא לדבר על חוקרים שישראל סירבה להעניק להם אשרות כניסה. נוסחו החדש של חוק הכניסה לישראל צפוי להחמיר בהרבה פרקטיקות אלה. לאורך הזמן, דינמיקה זו עלולה להוביל לסירוב של חוקרים להגיע לארץ, הן משום חשש לעצמם, הן מתוך מחאה על השתקתם של אחרים והן מתוך חוסר רצון להגיע לביקור במדינה שזו מדיניותה. סנטימנט דומה נשמע יותר ויותר ברשתות החברות מפי אקדמאים שמביעים חשש להגיע לארצות הברית בעקבות הרחקתו לאחרונה של חוקר צרפתי, לאחר שבחיפוש במכשיר הטלפון שלו נמצאו הודעות ביקורתיות על ממשל טראמפ. 

משאבים רבים הושקעו בשנה האחרונה על ידי ממשלת ישראל, ועד ראשי האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים השונים בניסיון להתמודד עם החרם האקדמי הגובר על חוקרים ועל מוסדות ישראליים על רקע המלחמה בעזה. לאחרונה פרסם ועד ראשי האוניברסיטאות דו"ח המתעד מאות מקרים של חרם אקדמי ושסוקר קשיים שבהם נתקלים חוקרים ישראלים בשיתופי פעולה אקדמיים עם מקביליהם בעולם. לפי הדו"ח, מוסדות אקדמיים בחו"ל מקפיאים או מבטלים שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות ישראליות, ומדענים מחו"ל נמנעים מפרסום מאמרים של חוקרים ישראלים בכתבי עת בעריכתם או מכתיבת מכתבי המלצה המהווים מרכיב חיוני בתהליך הקידום של מרצים באקדמיה. אולם כעת נראה שהחקיקה שמובילה ממשלת ישראל היא שמקדמת את הבידוד הבינלאומי של האקדמיה הישראלית – יותר מכל מחאות הסטודנטים בקמפוסים ברחבי העולם. 

פגיעתה של החקיקה לא מוגבלת למבקרים מהאקדמיה. גם אורחיהם של גופים שאינם אקדמיים, בכלכלה ובתעשייה הישראליות, חשופים מעתה לחקירות על אופן התבטאותם, לפני שיוכלו להגיע ארצה לפגישה עם חברות ישראליות. מן הסתם, גם אורחים אלה יזכו לטעום את טעם החקירות הפולשניות בשדה התעופה בכניסתם וביציאתם מהארץ. שותפים עסקיים, עובדים או יועצים זרים של חברות במשק המבקשים להגיע לביקור בתעשייה המקומית יסוננו על פי השקפותיהם או התבטאויותיהם, במקום על פי איכותם המקצועית. וגם מתי המעט שיבחרו – ויצליחו – להגיע לארץ, יהיו חשופים בעת שהותם לחוקי ההשתקה הדרקוניים המקודמים בימים אלה בכנסת.

החקיקה שמקדמת הממשלה עלולה להביא לבידוד מזהיר של החברה, התעשייה והאקדמיה הישראליות, לפגיעה בקשריהן הבינלאומיים עד כדי ניתוק של חלקים שונים מהם, ולהגבלה חסרת תקדים על חופש הביטוי וחופש המידע שלהן. למרות יומרתה המוצהרת של חקיקה זו – למנוע מגורמים עוינים לפגוע באזרחי המדינה, ביחסי החוץ שלה ובקשרי המסחר שלה – לא מן הנמנע כי דווקא ההשתקה והבידוד הם מטרתה האמיתית.

על ד"ר תמר מגידו

מומחית למשפט בינלאומי ומרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. ממגישות העתירה לבג"ץ נגד התיקון לחוק הכניסה לישראל.