איך להפוך את עזה ל"ריביירה"

"'כשאני משתמש במילה', אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, 'מובנהּ הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא יותר ולא פחות'. 'השאלה היא', אמרה אליס, 'אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים'. 'השאלה היא', אמר המפטי דמפטי, 'מי כאן האדון – זה הכל'".

לואיס קרול

בשעות הערב של השבעה באוקטובר, בנאומו הראשון לאומה, הכריז ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בצורה פיגורטיבית למדי מה הצבא הישראלי עומד לחולל ברצועת עזה. הוא השתמש בביטוי "עיי חורבות". עבור מי שעברית היא שפת אמו, לא היה מקום לספק. בימים לאחר מכן הוסיפו חברי ממשלה רבים – ביניהם שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, וקצינים בכירים בצה"ל – פירוט משלהם למה שעתידה ישראל לעשות ברצועה. זהו מקרה מעניין מבחינה פוליטית: מקבלי ההחלטות הודיעו שהם עומדים להחריב את עזה ופעלו לשם מילוי הבטחתם. הם לא הוליכו שולל את הציבור אלא אמרו אמת לאמיתה. במובן הזה, הכוונות הוכרזו בריש גלי, הציבור האזין להן בקשב רב, ובימים שלאחר מכן הוא נתן לגיטימציה למימוש הבטחותיהם של קברניטי המדינה ואף שיתף פעולה בהוצאתן לפועל.

התוצאות המבעיתות של אותן הבטחות ושל המעשים שמימשו אותן ניכרות בפניה המצולקות של רצועה עזה. אפשר לתאר זאת באופן הבא: א. השלטון ביצע דה־הומניזציה לאויב; ב. מקבלי ההחלטות נתנו הרשאה להשתמש באלימות רבה ולא מידתית כלפי העזתים, ובאמצעים שונים גייסו את הציבור הרחב למהלך; ג. פעולות האלימות עברו השְׁגָּרה באמצעות כללים וחלוקת תפקידים. עם זאת, ולמרות הפומביות הרבה של שלושת השלבים, מהות המעשים ובעיקר תוצאותיהם זוכים להתעלמות או להכחשה בקרב הציבור הרחב. בהתאם, חלקים גדולים בציבור הישראלי כועסים על העולם, שחלקו עומד המום לנוכח הזוועות שנעשו בשמו ועל ידו. כנגד אותו עולם פעלו ממשלת ישראל, התקשורת וכן סוכני "הסברה" ותעמולה רבים כדי לצייד את הציבור הישראלי בארסנל שלם של מושגים המאפשר את ההתעלמות וההכחשה ואף את הזעם על כל ביקורת שמושמעת: "אנטישמיות", הם צועקים. "זכותה של ישראל להגן על עצמה", הם קובעים. צה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם", הם מכריזים.

להקנות חזות מוצקה לאוויר

לשיח ולמילים תפקיד מרכזי בעיצוב תודעת ההמון. בזמן המלחמה, תפקידם בהכשרת לבבות ובמתן לגיטימציה למעשי אלימות שמבצעת המדינה הוא מכריע. כמובן, אין זה עניין ישראלי ייחודי. מדינה דמוקרטית המבקשת לצאת למלחמה נדרשת לא רק להתמודד עם סוגיות טכניות, צבאיות ומשפטיות (הדין הבינלאומי, למשל), אלא גם עם "המנטליות" – התודעה הקולקטיבית – ועם השיח הפוליטי הנתון בקרב ההמונים. לשון אחר, השלטון – ונניח כרגע לטיבו ולמטרותיו האמיתיות – נדרש לקבל לגיטימציה מהעם שבשמו ומטעמו הוא פועל. על אחת כמה וכמה במדינות שבהן הצבא מבוסס על וולונטריות מקרב שדרות העם. הלגיטימציה בהכרח "מתקבלת" באופן מניפולטיבי, והשלטון נדרש לפתח אסטרטגיות דיסקורסיביות שונות ולהפעילן על ההמונים כדי לקבל (או לשדוד) את אמונו. האופן שבו פועל השלטון על ההמונים חייב להביא בחשבון את הגורמים הפסיכולוגיים, החברתיים והתרבותיים הפועלים בקרבו ומבוססים על חוויותיו, מצבו המנטלי, וכדומה.

לאור זאת, מלחמת עזה אינה רק התנגשות צבאית, אלא היא גם קרב על מילים ומשמעויותיהן, על נרטיבים. לא נחטא אם נאמר שזו מלחמה גם על אופייה של החברה הישראלית. הרי "החברה הישראלית" היא זו המשתתפת במלחמה, ומאות אלפים גויסו במהלכה ובחרו להשתתף בה. אולם לאותה מלחמה יש גם חזית פנימית המתנהלת בזירה הציבורית והלשונית, ובמסגרתה מושקעים מאמצים רבים בהמצאה ובשכלול של סיסמאות ומונחים חדשים המטשטשים מציאות אכזרית ("הגירה מרצון"), בהפיכת מושגים לניגודם המוחלט ("הניצחון המוחלט", "כפסע מניצחון"), ובהדבקת תוויות מופשטות, שמרחיקות אותנו מלהביט נכוחה בסבל האנושי הקונקרטי שגורמים הכוחות הלוחמים ("נזק אגבי").

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

המילים המרכיבות את שיח המלחמה מבקשות בכוונת מכוון להסתיר, לטשטש ולהפוך מציאות חברתית אלימה מאוד, לכזאת שאפשר להמשיך ולחיות איתה בלי לפקפק במוסריותה. "אזורים הומניטריים" הם מקומות נטולי הומניות, שבהם אלפי אזרחים מופגזים ללא הבחנה; "הפצצות אסטרטגיות" מסוות הרג המוני של משפחות שלמות תחת הריסות בתיהן; ו"אין בלתי מעורבים בעזה" מבקש לכסות בטפח מושגי על הקונקרטי: קטיעת חיים של אלפי ילדים וילדות. המילים אינן רק משנות את המציאות – הן יוצרות מציאות חלופית, שבה נדמה כי הפצצת בית ספר עמוס לעייפה בפליטים היא מעשה הכרחי, הגיוני ואף מוסרי.

השפה לא רק מטשטשת את המציאות אלא גם מעצבת אותה. היא מכשירה אותנו להשלים – בפועל או בשתיקה – עם מעשים שבנסיבות אחרות היו מזעזעים את המצפון האנושי ומקשים בהמשך שגרת החיים. הסירוס והעיקור השיטתיים של המשמעויות של פעולות אלימות היא אסטרטגיה מודעת המנתקת מהשיח את הסבל האנושי הממשי. כשאומרים "לשטח את עזה", מסתתרת מאחורי המטאפורה האדריכלית־הנדסית האפשרות ליישר קומות של בניינים על יושביהם. כשמדברים על "דילול אוכלוסין", המונח הטכני־דמוגרפי הנהוג עתה, או על הקמתה של "ריביירה", מבקשים להסוות תוכנית לגירוש אוכלוסייה שלמה מבתיה שחרבו במהלך מלחמה. כשמשתמשים במונח "נזק אגבי" מסתתרים מאחוריו פנים של ילדים מתים. העיקור מהברוטליות מאפשר את התרחבות המלחמה ואת הסלמתה. 

הלקסיקון מבקש לחשוף טפח משיח המלחמה הנוכחי – מילים וביטויים שגורמים לנו לקבל את הבלתי מקובל שעושה מדינת ישראל בשם החברה הישראלית – ואת הדה־הומניזציה הנעשית באמצעותו.אין לנו אלא להביא מדבריו הקולעים של ג'ורג' אורוול על כך ש"השפה הפוליטית – ובהבדלים שונים זה נכון לגבי כל הזרמים הפוליטיים, מהשמרנים עד לאנרכיסטים – נועדה לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד, ולהקנות חזות מוצקה לאוויר".תת־אלוף גרשון הכהן, אז ראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים, נתן לדברי אורוול אישוש מסוים כשהתייחס ב־2002 לכך שבצה"ל משתמשים במילים ניטרליות כדי להסתיר את האלימות. "גם אינסטלטורים משתמשים בביטויים קצת יותר עדינים כשהם פותחים את האיכסה", אמר הכהן.

במה התקשורת אשמה

החוקרת דליה גבריאלי־נורי טבעה את המונח WND – War Normalization Discourse – והגדירה אותו כקבוצה של אמצעים לשוניים, דיבוריים ותרבותיים, שמטרתם לטשטש את אופייה הברוטלי של המלחמה באמצעות הפיכתה לאירוע טבעי ונורמלי בחיי המדינה. ל־WND שתי מטרות מרכזיות: האחת, היא משמשת את ההנהגה הפוליטית והצבאית כדי ליצור קונצנזוס סביב פעולות צבאיות; השנייה, היא מאפשרת לציבור האזרחים – בהיותה גם מנגנון פסיכולוגי – להפוך את מצב המלחמה והחירום לשגרת חיים. נרמול שיח המלחמה, גורסת גבריאלי־נורי, נעשה באמצעות ארבע פונקציות או מנגנונים: יופמיזציה (שימוש בלשון נקייה כדי לתאר מעשי אלימות); נטורליזציה (ייצוג המלחמה כאירוע בלתי נמנע וטבעי, ולפיכך היא מפחיתה מחשיבות הבחירה המודעת של בני האדם ובפרט מקבלי החלטות); לגיטימציה (ייצוג המלחמה כצודקת, מוסרית ונכונה); והשמדה סמלית (Symbolic Annihilation) – העלמתם מהדיון של מרכיבים ותוצאות של המלחמה שאינם משרתים את השיח. למשל, נזק לכלכלה ולסביבה, פגיעות נפשיות, מוסר אנושי, מעמדה של המדינה הלוחמת בעיני העולם וכדומה.הדברים תקפים במלואם לשיח המלחמה הנוכחית.

נקודת המפגש בין "הצבאיות" ל"אזרחיות" בישראל חמקמקה עד מאוד. וביתר פירוט, בין השיח הצבאי לזה האזרחי. הסיבה אינה נעוצה רק במקומו המרכזי של השירות הצבאי (חובה ומילואים) בחברה הישראלית, אלא בעובדה שאין עוד מדינה דמוקרטית מערבית שעברה כל כך הרבה "סבבי" מלחמות ומבצעים מאז מלחמת העולם השנייה כמו ישראל (רק המילה "סבב" השגורה בשיח מלמדת על מעגליות ורוטיניזציה – השְׁגָּרה – הנתונים כאילו היו חוק פיזיקלי). הבלשן רוביק רוזנטל כתב על נחיצותה של השפה הצבאית במרחב הציבורי מנקודת מבטה של המערכת:

"על מוסדות הצבא להתאים כאן את שפת הצבא לעולמה של החברה האזרחית, ולעשות זאת בכלים הלשוניים המקובלים על תקשורת ההמונים. המניע של קברניטי הצבא להצליח בכך הוא הרצון ליצור אמון ואהדה כלפי פעילות הצבא, ובמקרים של מחלוקת להסיט את דעת הקהל לטובת פעולותיו ומדיניותו. את כל אלה עליהם לעשות בשיתוף פעולה מלא של התקשורת".

אכן, התקשורת משחקת תפקיד מרכזי בתהליך הבלתי פוסק של קבלת לגיטימציה למלחמה. במלחמת עזה הפכו האולפנים למכונת תעמולה המשרתת את הממשלה הן בשדה הקרב הצבאי והן בזה המתנהל בסלון של הקוראים מול מרקעי הטלוויזיה. ללא ספק, מידת ההתגייסות של התקשורת הישראלית למתן לגיטימציה ותמיכה במלחמה חצתה כל גבול קודם ומילאה תפקיד מרכזי בהפיכת המלחמה בעזה לפרויקט חברתי כלל־ישראלי המוצדק וראוי מבחינה משפטית־חברתית־ולאומית כאחד. רוב העיתונאים הפכו ממדווחים לשחקנים, מכָּתבים ללוחמים, מ"כלב שמירה" על הדמוקרטיה לנושאי דגל צמצומה. הם לא רק מדווחים על המלחמה – הם משתתפים בה באופן פעיל, משמשים כיועצי תדמית לצבא, מעודדים את האלימות ומייפים אותה. בהדבקת תוויות כגון "מחבל" לכל פלסטיני, באימוץ מסגרות חשיבה צבאיות, בהימנעות כמעט מוחלטת מירידה לשורש מדיניות הממשלה ומעשי הצבא (לא כל שכן ביקורת עליהם) ובסירוב להציג את התמונה המלאה (או תמונה בכלל) של סבל האוכלוסייה בעזה, מסייעת התקשורת לרמיסת האנושיות. עיוות המושגים שהיא עושה ושימורו של שיח המלחמה מזינים את המשך שפיכות הדמים. מונחים כגון "עיי חורבות", "שטחי השמדה" ו"הרעבה" מהדהדים זוועות היסטוריות אחרות המוכרות לקוראים, ומבטאים קבלת מדיניות המחייבת כוח בלתי מרוסן שאין עליו מגבלות מוסריות או משפטיות. ניתן לסכם זאת ככה: עזה חרבה ברזולוציית K4, התקשורת מאשרת, הציבור צוהל ברצייה עצמית ואז מכחיש את שנעשה.

תקשורת נטולת יושרה ומצפון מסייעת לשלטון להפוך את המילים הללו ל"נורמליות", לחלק משגרת הדיבור היום־יומי, ובכך לטשטש את משמעותן האמיתית. היא פועלת להוכיח לציבור שביחס לרצועת עזה ולפלסטינים, ערכי הממשלה המובילה את המלחמה ותפיסותיה הן הטבעיות והלגיטימיות, המרכזיות והנכונות – אם לא היחידות – מבחינה מוסרית ולאומית כאחת.

התקשורת, כמובן, אינה רואה בעצמה אנטנה של השלטון, אבל היא משרתת את הקו השליט. כשאיש תקשורת מדבר על "חיסול" מחבלים במקום על הרג בני אדם, הוא מסייע לבניית מציאות אלטרנטיבית, שבה לא מתקיים כל פשע מטעם המדינה, וממילא לא נדרשת שום אחריות. כשעיתונאית מסבירה ש"אין בלתי מעורבים" בעזה ו"שישרפו בגיהינום", היא נותנת הצדקה להפעלת כוח אש לא מידתית כלפי תושבים. תחת אצטלה זו מקבלת האלימות עדיפות על פני המחשבה, ההרס על פני הבנייה, הנקמה על פני הריפוי. שיח המלחמה מספק את המסגרת המושגית שבתוכה תופסים (מבצעים וחווים) את האירועים, ובכך נקבעים הגבולות של מה שניתן לדמיין, לחשוב ולהרגיש. התודעה השלטת הופכת לאלימות ממשית בשדה הקרב.

כשיריב מזוהה כמחלה או כזיהום – אז המלחמה נגדו היא תרופה והצבא היא כלי כירורגי הכרחי. זהו תהליך מסודר ומאורגן של דה־הומניזציה הנותן לגיטימציה בעיני הציבור – שמרכיב את הכוחות הלוחמים במקרה הישראלי – לפעולות שהיה תופס כשליליות בימי שגרה. כך, במקום "סיכול" עוסקת ישראל ב"חיסולים" – כאילו מדובר במזיקים הפוגעים בצומח, שיש להדבירם למען הסדר הטוב הכללי. במרחב תודעתי זה, מונחים כגון "ניצחון מוחלט" או "השמדת האויב" מקבלים גם הם תפקיד מרכזי, בעוד שמונחים כגון "טוהר הנשק" ו"הדין ההומניטרי הבינלאומי" נדחקים לשוליים. שלא לדבר על כך שמושגים דוגמת "הסכם", "פשרה" או "דו־קיום" הופכים לטאבו ממשי. התהליך הזה אינו מקרי וסטיכי – הוא מתוכנן על ידי מכונת השלטון, מערכות תקשורת, דוברות ויחסי ציבור, שעובדות ללא הרף במטרה לייצר הסכמה ציבורית רחבה למעשים שבנסיבות ובזמנים אחרים, כאמור, היו גורמים לזעזוע מוסרי עמוק. 

תפקידה של הדרישה לסימטריה

קיומו של שיח המלחמה מחייב פיקוח הדוק על השיח הציבורי בכללותו: מי רשאי לדבר? אילו מסגרות דיבור הן לגיטימיות? מה נחשב ל"שיח סביר" ומה ל"הסתה"? תחימת גבולות השיח היא כלי רב־עוצמה, הפועל לרוב מתחת לרדאר הגלוי לתודעה הציבורית הפוליטית השכיחה, וקובעת מראש מה ניתן לחשוב, להרגיש ולומר על שנעשה, ומה נדחק אל מחוץ למרחב הלגיטימיות. כשאקדמאים המבקרים את מעשי ישראל מושעים מעבודתם, כשמפגינים למען הפסקת אש מואשמים בבגידה או באנטישמיות, כשפלסטינים אזרחי ישראל מפוטרים מעבודתם בשל פוסטים ברשתות החברתיות – נוצר מרחב שיח שאינו מאפשר לאמת לחדור פנימה. תחימת גבולות השיח ממלאת תפקיד הנחוץ מצד השלטון. היא מנטרלת את האפשרות של הציבור לשמוע דברי ביקורת, וכך להטיל ספק בדברים שמשודרים לו ללא הרף באמצעות האנטנות הממסדיות. תחימת גבולות השיח וצמצומן מאפשרת לערמת הפשעים לגדול ולאנושיות להצטמצם.

אחד הכלים הרטוריים למשטור השיח הוא דרישת הסימטריה. כל ביקורת על פעולות ישראל חייבת להיות מלווה בגינוי זהה בעוצמתו של מעשי האויב. דרישה זו פועלת כמנגנון מתוחכם לסירוס הביקורת, מכיוון שהיא מניחה מראש שאין הבדל בין הצדדים, שאין חשיבות לפער העצום בעוצמה, במשאבים ובמספר הנפגעים. היא מחייבת להתעלם מההקשרים וההיסטוריה. היא מונעת את האפשרות לדון באחריותה הקונקרטית של ישראל למעשיה, ומרוקנת את הביקורת ממשמעותה האפקטיבית. ביקורת אינה סימטרית מטבעה – היא מתעקשת להביט באופן ישיר על מעשינו־אנו – ללא התחמקות, ללא השוואה, ללא "אבל הם התחילו".

כשהסימטריה נכפית על השיח, האמת היא הקורבן הראשון. בתהליך זה מוגדרים קולות ביקורתיים כ"קיצוניים", "חד־צדדיים" או אף "בוגדניים", בעוד הנרטיב הרשמי מוצג כ"מאוזן", "שקול" או "ממלכתי". הדרישה ל"סימטריה" מונעת כל ביקורת אפקטיבית ובעלת משמעות. הציפייה שכל מי שמבקר את מעשי ישראל יתחיל בהצהרת נאמנות ובגינוי חריף של האויב היא דרישה שמטרתה היחידה לנטרל את עוקץ הביקורת. בתנאים אלה הופכת הביקורת לריטואל ריק ממשמעות, שאין לו הקשר היסטורי ובהתאם גם אין לו שום אופק של שחרור.

בינתיים, תחת מעטה שיח המלחמה, מתבצעת אלימות פיזית ממשית, אכזרית ורחבת היקף. כשמונחים כמו "ניצחון מוחלט", "תזיינו אותם", "עמלק" או "אין בלתי מעורבים בעזה" הופכים לנחלת הכלל, הם מאפשרים לבצע פעולות שהן פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות: הרעבה של אוכלוסייה שלמה, הפצצות חסרות הבחנה – על "מעורבים" ועל "בלתי מעורבים" – גירוש של מאות אלפי בני אדם, הוצאות להורג, עינויים.

הרס מוחלט, הרעבה והפקרה? "אין ברירה"

אחד הנרטיבים המרכזיים בכל מלחמה, ובמיוחד במלחמה הנוכחית, הוא נרטיב ה"אין ברירה" – הטענה שהמציאות האלימה היא הכרחית, בלתי נמנעת וחסרת אלטרנטיבה. במסגרת הנרטיב הזה מובילה כל ביקורת לשאלה הנגדית – "מה את מציעה במקום?". כאילו אמות מוסר יסודיות והחוק ההומניטרי הבינלאומי אינם הצעות קונקרטיות וברורות וכאילו כל ביקורת נדרשת לשרטט במדויק את הדרך לפתרון (שיהיה בתורו מקובל על המבוקר, כמובן).

נרטיב זה מאפשר את הלגיטימציה של פעולות שבהקשרים אחרים היו נתפסות כבלתי מתקבלות על הדעת. במלחמת עזה שימש ה"אין ברירה" להצדקת מדיניות של הרס מוחלט, הרעבה ומניעת סיוע הומניטרי, וכך גם לדחיית הסכמים להפסקת אש ושחרור חטופים. הנרטיב מטשטש את האינטרסים הפוליטיים והאישיים שעומדים מאחורי ההחלטות האלו, ומציג את המלחמה ככורח בלתי נמנע, כמעט טבעי. 

אל מול שיח זה מבקש הלקסיקון להזכיר ש"אין ברירה" היא תמיד עמדה פוליטית המשרתת אינטרסים מסוימים, ולא חוק טבע הכפוי עלינו; יש לפרק את הנרטיב הזה ולהצביע על קיומן של אפשרויות אנושיות אחרות, שנדחקו הצידה כבלתי רלוונטיות. כשהברירה היחידה המוצגת היא בין "להשמיד" או להיות "מושמד", נשללת האפשרות לדמיין מרחב של חיים משותפים, של פיוס, או לכל הפחות של הפסקת אלימות הדדית.

הלקסיקון מבקש לחשוף את הברוטליות המוסווית מאחורי שיח המלחמה ולהצביע על מנגנוני ההכחשה, ההשתקה וההצדקה שמאפשרים להמשיך במלחמה. הוא מציע קריאה שמפרקת את הנרטיב השליט ואת שטיפת המוח הממוסדת שפשתה בתקשורת, בפוליטיקה ובשיח היום־יומי. שטיפת המוח הזו אינה פועלת רק באמצעות שקרים גלויים, אלא דווקא באמצעות דקויות לשוניות ומניפולציות תודעתיות מתוחכמות, שפועלות באופן אפקטיבי במיוחד בתקופות משבר, כשהחרדה הקולקטיבית וההזדהות הקולקטיבית מחלישות את יכולת הבחינה הביקורתית של מסרים, "עובדות" ועמדות.

הלקסיקון נכתב מתוך הכרה שבעת מלחמה, כשהקונצנזוס מתחזק והחשיבה הביקורתית נחלשת, יש חשיבות מיוחדת לפירוק השיח הפוליטי ההגמוני. לנוכח תחושת הדחיפות והחירום, המייצרת אפקט של "אין זמן" – אין זמן לחשוב, אין זמן לשקול, אין זמן לדון בחלופות – הלקסיקון מציע מחשבה דחופה וחירומית אחרת, שלא דוחקת לפעולה מהירה ואלימה. כשהשפה הציבורית נמצאת במתקפה, כשמילים מרוקנות ממשמעותן האמיתית ומולבשות במשמעויות חדשות שמשרתות את בעלי הכוח, הדמוקרטיה עצמה מאוימת. הדמוקרטיה זקוקה לשפה מדויקת, חופשית וחדה כדי לשרוד, שפה שתפקידה אינו לרכך או להסוות, אלא להאיר ולחשוף.

כל ערך בלקסיקון מבקש לחשוף טפח מהמציאות הקשה והמורכבת במטרה להחזיר למילים חלק ממשמעותן, לעצור את הפיכתן לכלי נשק שניתן אך ורק לבעלי הכוח ולאפשר דיון ציבורי כן יותר על המחיר האנושי והמוסרי של המלחמה. זהו ניסיון להתנגד לסטריליזציה של השפה, לטיהורה מכל זכר לדם, לסבל, לכאב אנושי קונקרטי. זהו מאבק על הזכות לקרוא לדברים בשמם: הרג המוני הוא הרג המוני ולא "צמצום תשתיות טרור"; טרנספר הוא טרנספר ולא "הגירה מרצון"; הרעבה היא הרעבה ולא "מניעת סיוע מהאויב". "אין בלתי מעורבים בעזה" משמע עשרות אלפי ילדים מתים.

על אדם רז

היסטוריון וחוקר ב"עקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני".

על ד"ר אסף בונדי

סוציולוג ומרצה ליחסי עבודה באוניברסיטת חיפה.

הפרק לקוח מתוך הספר הלקסיקון של הברוטליות: מונחים מרכזיים ממלחמת עזה, שראה אור ב־2025 בהוצאת "פרדס", והוא מופיע כאן ללא הערות השוליים ובהשמטות קלות.