במקום שאין מדינה

בבוקר 26 בפברואר 2025 קמתי להודעה שחזרה על עצמה בקבוצות הווטסאפ השונות של תושבי נצרת. לא נמסר בה על ביטול שיעור בגלל מחלה של מורה ולא דווח בה על איסוף אשפה, סוף־סוף, אחרי חודשים ללא שירותי תברואה. זאת לא היתה הודעת טקסט, אלא קובץ של סרטון: תיעוד של רצח כפול שהתרחש זמן קצר לפני כן באחת השכונות בעיר.

צפיתי בסרט ללא כל רגש. ראיתי אנשים מתים – והסתכלתי מיד על השלטים מסביב כדי להבין איפה בדיוק אירע הרצח. הייתי חייבת להיות ממוקדת כדי ליצור בשביל ילדי מסלול בטוח אל בית הספר. כדי לתדרך אותם באופן הברור ביותר, כך שיגיעו בבטחה ללימודים ויחזרו מהם בשלום.

שוב ושוב עברתי איתם על ההנחיות, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד: באילו רחובות אסור להם ללכת, באיזו תחנה עליהם להחליף אוטובוס, ונכון שההחלפה תאריך להם את הדרך בשעה, אבל הם חייבים לעקוף את הרחוב שהתרחש בו הרצח. זאת לא רק זירת פשע, אלא גם זירה אפשרית לפעולת תגמול. "אתם יורדים בתחנה בשכונה, הולכים 100 מטר ואז חוצים את הכביש. אתם לא נכנסים לחנות הזאת, וגם לא לחנות הזאת, וליד החנויות האלה אסור לכם בכלל לעבור".

גם את הבקרים הבאים פתחתי בתדריך. הוא התעדכן בהתאם להודעות הווטסאפ בקבוצות התושבים. הן התריעו והזכירו שרחוב שלם נסגר לפעילות בגלל סכסוך בין שני ארגוני פשיעה גדולים. את המידע הזה תיווכתי לילדים. כלומר, המרתי אותו לשורת הנחיות חד־משמעיות. אני עובדת מחוץ לעיר. אני לא יכולה להגיע אליהם בתוך דקות ספורות. הם צריכים לשמור על עצמם.

אינני יודעת מתי נהפכתי לאמא כזאת. אמא מודאגת, שהמחשבות שלה כל הזמן נודדות אל הסכנות שאורבות לשני ילדיה, בן שבע ובן 12, כשהם יוצאים מהבית. איך אפשר לא להיות אמא כזאת כאשר אני חיה ונושמת את הבשורות הרעות בכל יום? אחי נורה בשוגג כשהלך בשכונה שלו. למזלו ולמזלנו, הוא "רק" נפצע ומיד הובהר שלא הוא היה המטרה. פעוט בן שנתיים נרצח בעיר מגורי משום שהיה באוטו עם אביו, שנרצח גם הוא. אחת המשפחות הגדולות בכפר שגדלתי בו הבינה שאין לה ברירה: היא סגרה את עסקיה, ארזה את חפציה ועברה ליישוב אחר, משום ששניים מבניה מעורבים בסכסוך אלים, ולכן כל אחד מקרוביהם, במובן הרחב ביותר, עלול להיות יעד לחיסול. עשרות ילדים יש במשפחה הזאת. בני נהגו לשחק עם כמה מהם כשביקרו אצל סבא וסבתא. הוריהם עקרו אותם מהבית, ממסגרות החינוך, מחייהם המוכרים – כדי להבטיח להם חיים.

הילדים שלי, כמו רוב הילדים בחברה הערבית, חיים בסביבה שאינה מכבדת את ילדותם. אפילו דבר טריוויאלי כמו לשחק כדורגל אינו טריוויאלי בכלל. כדי לשחק בחוץ הם צריכים שההורים יסיעו אותם אל מחוץ לעיר, למקום בטוח, כלומר ליישוב יהודי. אבל אחרי שבעה באוקטובר, גם זה נהיה מורכב עד בלתי אפשרי. הסביבה היהודית חשדנית במיוחד כלפי דוברי ערבית, אפילו כשמדובר באמא ושני ילדים. די בחמום מוח אחד בשביל שמשחק או בילוי משפחתי יתפתחו לכדי אירוע לא נעים, אפילו אלים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אזרחי ישראל הערבים חיים במצב חירום תמידי, בתוך מעגל של אלימות ושל שכול. יותר מ־1,000 איש נרצחו בעשור האחרון בחברה הערבית. 140 ילדים ונערים מתחת לגיל 17 נרצחו בחמש השנים האחרונות. מראשית השנה האזרחית ועד לסוף השבוע הראשון של פברואר, אז התחלתי בכתיבת המאמר הזה, נרצחו בחברה הערבית 30 בני אדם – עלייה חדה בהשוואה ל־12 הקורבנות שנרשמו בתקופה המקבילה ב־2024. ב־18 במרץ, כאשר הגשתי את טיוטת המאמר, עמד מספר הנרצחים על 55. כעבור חודש, כאשר אישרתי את המאמר לדפוס, נספרו 76 קורבנות.

מקרי הרצח הם הקצה של התופעה. עד שמגיעים אל הקצה, יש תהליך. הוא כולל סחיטה ואיומים – לרבות ירי לשם הפחדה ואפילו חטיפה – והשתלטות על קרקעות, על בתי עסק ועל מכרזים. בכל רצח, הכתובת היתה על הקיר. זאת מציאות שאנו מתקשים לקבל, אך נאלצים לשאת. היא משפיעה לא רק על תחושת הביטחון האישי שלנו, אלא גם על המרקם החברתי. החרדה והפחד המושרשים בחיי היומיום שוחקים את האמון בתוך הקהילה ומערערים כל תחושה של נורמליות. אנחנו חיים בשטח הפקר.

אינני יכולה למנות את מספר הפעמים שנדרשתי לעזוב את הארץ לאחר שמחיתי על יחסה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים. אני לא לבד. כאשר בנות ובני החברה הערבית מביעים תסכול על מצבם ועל האתגרים שהם פוגשים בחיי היומיום, הם בדרך כלל נענים ב"אם אתם לא מרוצים, יש לכם 22 מדינות ערביות ללכת אליהן". הגישה שבבסיס התגובה הזאת מתחמקת ופשטנית. היא מתחמקת, משום שבמקום להתמודד עם הבעיות העמוקות שעומדות בשורשי התסכול והביקורת, היא מציעה פתרון קל: לברוח. היא פשטנית, משום שהיא רואה בחברה הערבית בישראל כפילה של האומות הערביות במזרח התיכון. היא מדגישה את המאפיינים התרבותיים, הדתיים וההיסטוריים המשותפים להן ומתעלמת מההבדלים. והם רבים.

הטיעון התרבותי הוא טיעון מפתח בדיון על תופעת הפשיעה בחברה הערבית. האלימות והעבריינות נתפסות כביטוי של ערכים ושל דפוסי התנהגות מקובלים. "אין מה לעשות. הם רוצחים אחד את השני. זה הטבע שלהם. זו המנטליות של הערבים", אמר באפריל 2024 מפכ"ל המשטרה דאז, קובי שבתאי, בשיחה מקצועית. הוא שיקף בכך עמדה שרבים שותפים לה, גם שרי המשטרה לאורך השנים.

העמדה הזאת פופוליסטית וגזענית, אבל לשם הדיון נבחן אותה לרגע ברצינות. נשלח מבט מעבר לגבול, אל שתיים מבין 22 המדינות שאוהבים לשלוח אותי אליהן וששונות זו מזו במשטרן. בירדן, שבה חיים יותר מ־11 מיליון איש, מעט יותר מאשר בישראל, והיא המדינה הקרובה ביותר לפלסטינים במנהגים ובתרבות, נרצחו 86 בני אדם ב־2024. בלבנון, שבה כ־5.5 מיליון תושבים, נרצחו באותה שנה 153 בני אדם. בחברה הערבית בישראל, אשר מונה פחות משני מיליון איש, נרצחו בתקופה הזאת 230 אנשים.

הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יפסיקו להאשים את הקורבן. עליהם להפנים שהאלימות בחברה הערבית בישראל אינה תולדה של גנטיקה ואינה נובעת ממאפיינים תרבותיים, אלא היא תוצר של מגוון גורמים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. את המרכזיים שבהם אתאר כאן.

במקום טיפול שורש – פלסטר

אירועי אוקטובר 2000 חשפו את טבעם השברירי של היחסים בין היהודים לערבים במדינת ישראל. ב־28 בספטמבר 2000 הוביל אריאל שרון, אז ראש האופוזיציה, קבוצה של חברי כנסת מהליכוד לביקור במסגד אל־אקצא. הביקור נתפס בעולם הערבי כפרובוקציה וכחילול קודש ונחשב לראשון בשורה של אירועים שהביאו להתלקחותה של האינתיפאדה השנייה. גם בחברה הערבית בישראל ראו בביקור הפרה בוטה של הסטטוס קוו ופגיעה בסמל דתי. לכך נוספה ההזדהות עם הפלסטינים בשטחים הכבושים, שהתעמתו עם כוחות הביטחון כבר בעת ביקורו של שרון ובימים שאחריו. בראשית אוקטובר שטף את החברה הערבית גל של מחאה, שהסלים כמעט מיד לעימותים אלימים וקטלניים. 13 ערבים ויהודי אחד נהרגו.

"האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל", קבעה שלוש שנים אחר כך ועדת אור, ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000. "גורמים אלה, כולל המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי בחברה הערבית התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצורכי החברה הערבית, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח. בעת ובעונה אחת, לא נעשה די כדי לאכוף את החוק ברחוב הערבי, והשתרשו ביישובים הערביים תופעות בלתי לגיטימיות ובלתי רצויות".

אם כן, ועדת אור קבעה במפורש שמדינת ישראל מזניחה באופן עקבי את אזרחיה הערבים. "יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים", נכתב בהמלצותיה. "על המדינה ליזום, לפתח ולהפעיל תוכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב, בכל הנוגע לחינוך, לשיכון, לפיתוח תעשייתי, לתעסוקה ולשירותים". הוועדה התייחסה לסוגיה הטעונה של הפקעת קרקעות, הקצאת קרקעות ומתן היתרי בנייה וקראה לקידום השוויון גם בתחום הזה. רבות מההמלצות נגעו לפעילות המשטרה, ליחסה לחברה הערבית ולמידת האכיפה במגזר.

המלצותיה של ועדת אור לא יושמו. במקום לטפל בבעיות השורש, המדינה השתמשה בפלסטרים, כמו מינוי ועדות קרואות ליישובים ערביים במטרה להכניס סדר בעיריות בלתי מתפקדות, וקיבלה שוב ושוב את הפתרון השגור לסכסוכים אלימים מטעמן של ועדות סולחה מקומיות: הגליית אחד הצדדים הנצים ליישוב חלופי, שנהפך בעל כורחו למוקד עבריינות. היא לא פעלה לשיקום האמון במוסדותיה, ובראשם המשטרה. זו המשיכה להתנהל בשני דפוסים הפוכים – שיטור יתר, שמתבטא בטקטיקות כוחניות ובשימוש מופרז בכוח, ותת־שיטור, שמתאפיין בנוכחות לא מספקת ובשיעורים נמוכים של פענוח פשעים. שניהם הובילו לאותה תחושה: אי־אמון ברשויות אכיפת החוק.

במקום שאין מדינה, נוצר חלל. כאשר מדינת ישראל ניעורה סוף־סוף ב־2015 בקבלת החלטת ממשלה על תוכנית החומש לחברה הערבית, וכאשר הוסיפה עליה שנה אחר כך את החלטה 1402 שעניינה שיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי וחיזוק הביטחון בירושלים – את רוב החלל בחברה הערבית כבר מילאו ארגוני הפשיעה.

חרב, ארנק וגישה לפקיד השומה

ישראלים־יהודים נוהגים להתמרמר על סגירת סניף הבנק הקרוב למקום מגוריהם. ביישובים רבים בחברה הערבית אין סניפים לסגור משום שהם מעולם לא נפתחו. כאשר שירותים בנקאיים אינם נגישים, גם דבר בסיסי ביותר, כמו ניהול חשבון בנק, אינו מובן מאליו – וזה מוריד מהשולחן, או לפחות מסבך מאוד, כל בקשה לאשראי. במצב כזה, כאשר אדם רוצה להחליף מכונית, או לפתוח עסק או להרחיב אותו, הוא נדחק אל הפתרון הקל והמהיר של קבלת הלוואה בשוק האפור – מסגרת חוקית שפועלים בה גם ארגוני פשיעה. דבר תמים לכאורה נהפך בתוך רגע למלכודת: סכום ההלוואה תופח בריבית של עשרות אחוזים. מעטים הלווים שיכולים לעמוד בחוב שנצבר.

עם תפיחת החוב מתחילים האיומים. ארגון פשיעה מתחרה הוא היחיד שיכול להבטיח את שלומו של הלווה. מדוע לא המשטרה? כי אין בה אמון, וגם כאשר פונים אליה, היא מתקשה לספק פתרון. כך קרה למשל ב־2018, כאשר ילד בן ארבע נחטף בשל חוב של אביו. האב פנה למשטרה, שנקלעה למבוי סתום, ורק פנייה לארגון פשיעה אחר, שלא היה מעורב בחטיפה, הניבה את המודיעין הנדרש והחזירה את הילד הביתה. "שירותי הביטחון" שמספקים ארגוני הפשיעה אינם מסתכמים בכך. "אבטחה" היא המילה המכובסת ל"אלח'אווה" או "פרוטקשן" – סחיטת דמי חסות מבתי עסק.

ארגוני הפשיעה הם לא רק הבנק ושירותי הביטחון, אלא גם משרד הפנים. הם יודעים על איזה פקיד לאיים כדי להסדיר רישום מקרקעין ולהכשיר בנייה לא חוקית. והם גם משרד העבודה והרווחה. עשורים של הזנחה והקצאה בלתי מספקת של משאבים הביאו לעוני ולאבטלה נרחבים בחברה הערבית. לפי דוח הביטוח הלאומי לשנת 2024, מחצית מכלל המשפחות הערביות בישראל נמצאות בסיכון לעוני. במציאות של מצוקה כלכלית ושל מחסור בהזדמנויות תעסוקה, חיי הפשע מספקים פרנסה.

האפשרות הזאת קורצת במיוחד לקבוצה הולכת וגדלה המכונה "חסרי מעש" – בני 24-18 שאינם לומדים ואינם עובדים. מקורה של תופעת "חסרי המעש" במשבר המתמשך בחינוך הערבי. המדינה לא רק מפלה אותו תקציבית, אלא גם מסרבת להתאים את חומרי הלימוד לחברה הערבית, על מאפייניה ועל אתגריה. אי־אפשר לדבר על דמוקרטיה, כי אז התלמידים ישאלו על אי־שוויון. אי־אפשר להקנות תחושת שייכות, כי מבחינת המדינה זהות היא חומר נפץ שאין לגעת בו. מערכת החינוך הערבית היא פס ייצור של צעירים ריקים מערכים, מנוכרים לקהילה ולתרבות. אחוזי הנשירה הגבוהים וההישגים הנמוכים מצמצמים את הסיכוי לרכישת השכלה גבוהה. ועבודה, כזכור, אין. חוסר המעש גורר לא פעם תסכול וייאוש. פעילות פלילית היא כלי לבטא בו זעם כלפי אי־שוויון מערכתי. חברוּת בארגון פשיעה מקנה מעמד.

אך עוד לפני המעמד, הפשע משתלם כלכלית. קיים מחירון שלפיו משלמים על כל משימה: סחיטה – 5,000 שקל, איומים – 10,000 שקל, ירי לשם הפחדה – 15 אלף שקל, ירי לרגליים – 20 אלף שקל. בשעה אחת צעירים יכולים להרוויח את המשכורת החודשית של הוריהם. הסכומים האלה מנקרים את עיניהם של בני הנוער. כמו בני גילם היהודים, גם הם שבויים בתרבות של צריכה. סחיטה אחת מכסה להם קורקינט חשמלי.

זה קורה לא רק במשפחות מוחלשות. הורים רבים עומדים חסרי אונים מול ילדיהם. לא משנה כמה הם משתדלים בבית, הם מנהלים קרב אבוד. בחוץ הנורמה היא לעבור על החוק.

גם שימוש בנשק נהפך לנורמה. הרחוב הערבי מוצף בנשק, לא חוקי כמובן. רובו מוברח ממדינות שכנות או נגנב מבסיסי צה"ל. בשעה שגופי האכיפה מתקשים לצמצם את היקף התופעה, הזמינות של כלי הנשק מקלה את הפעילות הפלילית לסוגיה ומשנה את אופיים של סכסוכים שגרתיים – על רכוש, על נדל"ן, על רקע אישי. הידברות וגישור מתחלפים בפעולות אלימות וקטלניות.

אוטובוסים שרופים בקריית שמונה

שום תוכנית חומש והחלטת ממשלה לא שינו את העובדה שקיים מחסור בהזדמנויות תעסוקה לאזרחים ערבים, בעיקר משום שאין אזורי תעשייה ביישובים ערביים. לכן השלטון המקומי היה ונותר המעסיק הגדול ביותר בחברה הערבית. אבל לא רק משרות יש בו. מדובר במנגנון עתיר תקציבים, וככל שהמדינה מפריטה שירותים רבים יותר, כך נתח גדול יותר מהתקציבים האלה מופנה החוצה ועובר לידיהם של ספקים פרטיים. מבחינת ארגוני הפשיעה, מדובר במכרה זהב, והם הצליחו להשתלט גם עליו.

אם ארגון פשיעה זוכה במכרז, באמצעות חברי הארגון או אנשי קש, הוא לא בהכרח מספק את השירותים שלשמם נשכר, ומי שמעז להטיל עליו סנקציות, ואפילו רק להתחרות בו, דמו בראשו. במקרה שהארגון לא זכה במכרז שחשק בו, הספק הזוכה, אזרח מן השורה, נחשף לאיומים, ובכירים ברשות המקומית צריכים לחשוש לחייהם. במרץ 2021 נורה מנכ"ל עיריית קלנסווה ונפצע קשה. ביולי 2023 נרצח עוזרו של ראש מועצת פוריידיס. באוגוסט 2023 נרצחו, באירועים נפרדים, מנכ"ל עיריית טירה ומועמד לראשות מועצת אבו סנאן. בפברואר 2024 נרצח מהנדס המועצה המקומית ג'דיידה מכר. ביולי 2024 נרצח עוזרו (ובן דודו) של ראש המועצה המקומית מע'אר, שרק נכנס לתפקידו.

כלי התקשורת בעברית עטים על הסיפורים הדרמטיים: רצח אזרחים חפים מפשע, חיסולים, "פיגועים פליליים". אבל מה שלא נגמר בדם הוא נון־אייטם. בפברואר האחרון, כאשר התפוצצו שלושה אוטובוסים ריקים בבת ים ושני מטעני חבלה נוטרלו באוטובוסים ריקים בחולון, התקשורת עסקה במשך ימים בפיגוע הטרור שסוכל. כמה חודשים לפני כן הוצתו עשרות אוטובוסים בחניון בקריית שמונה כמסר של ארגון פשיעה צפוני לחברת היסעים. את התקשורת זה לא ממש עניין – זה לא היה פיגוע. אבל מבחינתנו, בחברה הערבית, זה טרור לכל דבר: טרור פנימי.

לא פלא שזה קרה בצפון, בחבל הארץ שסבל מהמלחמה עם חיזבאללה. המלחמה יצרה אי־ודאות ביישובים יהודיים וערביים כאחד, מצוקת התושבים באזור התעצמה, ועסקיהם נפגעו. כל חולשה יוצרת הזדמנות עבור ארגוני הפשיעה, והם מיהרו לנצל אותה ולהרחיב את שליטתם ביישובים ובעסקים ערביים. אבל לא צריך להרחיק עד הגליל העליון או הגליל המערבי כדי להבין מה עובר על החברה הערבית. אפשר לעצור בנצרת. עד לפני עשר שנים היא היתה עיר תוססת, אטרקציה תיירותית (לא רק בכריסטמס) ומרכז פעילות פוליטית, חברתית ותרבותית. היום היא עיר מתה.

במרכז נצרת יש תחנת משטרה גדולה, ובה גם בית מעצר ויחידת חקירות. זה לא מקנה לתושבים ביטחון. העיר נהפכה למוקד פשיעה. משטרת ישראל חלשה ומדולדלת מכדי לנכוח בכל פינה, בכל רגע נתון. כוח האדם אינו איכותי דיו בשביל להתמודד עם התחכום של ארגוני הפשיעה.

נצרת נהפכה גם למוקד של זבל. פשוטו כמשמעו. במשך חודשים לא נאספה אשפה מהעיר. הספּק שזכה במכרז לא ביצע את עבודתו. העירייה הגיבה כפי שהיא מגיבה במקרים פשוטים בהרבה, כמו השתלטות של בתי עסק על המרחב הציבורי או חסימת מדרכות שלמות בידי מכוניות חונות – היא נאלמה. למדינה לקח זמן להיכנס לתמונה. צעד ראשון נרשם בסוף פברואר 2025, כאשר משרד הפנים המליץ למנות לעיר ועדה קרואה. נכון למועד כתיבת השורות האלה, ההמלצה עדיין לא יושמה.

ועדה קרואה יכולה לשנות את המציאות מסיבה פשוטה למדי: בדרך כלל עומד בראשה יהודי. אף אחד לא יעז לאיים על בכיר יהודי, ובוודאי לא להרוג אותו. יש בכך תועלת נקודתית, אבל המשמעות הרחבה עגומה. היא מבהירה שדם ערבי שווה הרבה פחות – לחיצה קלה על ההדק, כותרת במבזק, וזהו. זה מסיג את החברה הערבית לאחור, אל הוועדות הקרואות של שני העשורים הקודמים, אל התפיסה שצריך ראש יהודי כדי להציל את הערבים מעצמם. זה משפיע על האמון בשיטה הדמוקרטית: אם ועדה קרואה משרתת את האזרח היטב, בשביל מה צריך בחירות?

גם השוטרים מפחדים

ההנהגה הפוליטית הערבית אינה פטורה מאחריות למצב שהחברה הערבית נקלעה אליו. מאז ראשית שנות ה־2000 נחלשת הזיקה המפלגתית בקרב הערבים אזרחי ישראל. הדבר נובע מכמה סיבות. ראשית, הניכור הידוע כלפי המדינה – מה הטעם להשתתף במשחק הדמוקרטי, אם בפועל לא סופרים אותך? שנית, אכזבת הציבור מהמפלגות הערביות ברמה הארצית. הן לא הצליחו לשפר את החיים בחברה הערבית. להפך, האפליה והגזענות התחזקו. שלישית, הנתק שנוצר בגופים הפוליטיים השונים בין ההנהגה לדור הצעיר. בעבר, תאי המפלגות באוניברסיטאות היו הערוגה שבה נבטו מנהיגי העתיד. אבל הוותיקים סגרו את המועדון. הם נצמדו למקומם בצמרת, במקום לטפח ממשיכים. מבחינת חלקים גדולים בציבור שהם אמורים לייצג, הם אינם רלוונטיים.

לאורך שנות ה־90 הנהיגו את רוב הרשויות המקומיות רשימות מפלגתיות. כיום אפשר לספור את ראשי הרשויות המזוהים עם מפלגות על אצבעות כף יד אחת. ביישובים רבים תפסו את מקומם נציגים של חמולות – מועמדים שנבחרים לא על פי כישוריהם המקצועיים, אלא על סמך שיוכם המשפחתי. הם זוכים בבחירות משום שהמצביעים מעדיפים את מי שמבטיח לעזור להם בהתמודדות עם קשיי היומיום, לשרת את האינטרס הכלכלי והחברתי המיידי שלהם, ולא את זה הפוליטי, של מעמדם כמיעוט במדינה. אנשים רוצים לבנות בית, ולכן יתמכו בראש רשות מקומית שמעלים עין מבנייה לא חוקית, ולא במי שמדבר על איחוי הקרע בין החברה הערבית לחברה היהודית.

דחיקת מועמדי המפלגות בידי מועמדים עצמאיים היתה ההזדמנות שארגוני הפשיעה חיכו לה. כך התאפשר להם לחדור אל לב הרשויות המקומיות. הם זיהו נבחרי ציבור חסרי גב כלכלי והציעו לספק אותו. לא חסרים מקרים של מועמדים, מפלגתיים ולא מפלגתיים, שפרשו מהמרוץ לראשות היישוב בגלל איומים. הומלץ להם לא להפריע למתחרה.

ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, הגוף שמאגד גופים פוליטיים ומנהיגי רשויות, אינה מתווה דרך כבעבר. גם היא נשלטת בידי ותיקי המפלגות, שחוסמים את כניסת הצעירים. אמצעי הפעולה שהיא מציעה – כמו הפגנות ביישובים ערביים בתגובה להסלמה ברציחות – מיושנים ואינם אפקטיביים. זה מה שיש לה להציע: הפגנות מול עצמנו.

מצד שני, אם נפגין באיילון, או אפילו רק בכביש 65, המדינה תגיב בתקיפות. זה המלכוד שאנחנו נמצאים בו, הפחד הכפול שאוחז בנו: מצד אחד ארגוני הפשיעה, ומצד שני המדינה.

כולם מפחדים. גם נציגי המפלגות, גם חברי ועדת המעקב. גם השוטרים. לפני כמה חודשים, בלוויה שהיתה בה נוכחות משטרתית, התחיל פתאום ירי. השוטרים ירו בתגובה. בנס לא נפגע איש. גם הם, כמונו, רק רוצים לחזור הביתה בשלום.

בדיוק כשהשמים החלו להתבהר

באמצע העשור הקודם נראה שהמדינה מוכנה להכיר בבעיית האלימות והפשיעה בחברה הערבית ומנסה לפתור אותה. התקבלו החלטות ממשלה, הוקמו ועדות ואגפים מיוחדים, הוקצו משאבים. אבל שינוי בשטח נרשם רק בתקופה הקצרה של ממשלת בנט־לפיד. היו לכך כמה סיבות.

החלטה 1402 – שיפור רמת הביטחון האישי במגזר הערבי וחיזוק הביטחון בירושלים – התקבלה בממשלה ב־2016 ללא מעורבות מספקת של נציגי החברה הערבית. היא לא התמקדה בשורשי הבעיה – באפליה, בעוני, באיכות החינוך, בחוסר ההשכלה ובחוסר התעסוקה, שדורשים טיפול מעמיק וכוללני – והדבר בא לידי ביטוי ביישומה: בעיקר פתיחת תחנות משטרה ותוספת של שוטרים. אם היה ספק שהמטרה היא לספק פתרונות נקודתיים ותו לא, באו חוק קמיניץ שנחקק ב־2017, במטרה לאפשר הריסת בתים ללא הליך משפטי, וחוק הלאום, שאושר ב־2018 ומיסד את אפליית האזרחים הערבים, והבהירו עד כמה פניה של ממשלת נתניהו הרביעית אינם לקידום של שוויון.

הדבר ניכר גם בגישתו של השר לביטחון פנים באותה עת, גלעד ארדן, שחזר שוב ושוב על הטענה שהאלימות בחברה הערבית היא עניין תרבותי. מחליפו ב־2020, אמיר אוחנה, לא חשב אחרת. היחס המתנשא והגזעני הרתיע את ההנהגה הערבית משיתוף פעולה. ומכיוון שמקור הפשיעה בחברה הערבית אינו תרבותי, אלא תולדה של בעיות ממסדיות וחברתיות מורכבות שדורשות שיתוף פעולה הדוק בין המדינה לקהילה, לא היה סיכוי לשינוי משמעותי.

ממשלת השינוי שהוקמה ב־2021 הציבה את המאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית בראש סדר העדיפויות שלה. השר לביטחון פנים עֹמר בר־לב, סגנו יואב סגלוביץ' ומנכ"ל המשרד תומר לוטן הניעו תוכנית לאומית, שכּללה את מעורבותם של משרדי ממשלה אחרים כדי לאפשר פתרונות מערכתיים. הם התייחסו להנהגה הערבית כפרטנרית שאין לה תחליף, ולאזרחים הערבים כשווי זכויות. סגלוביץ' מונה לפרויקטור ועבד בתיאום מוחלט עם פוליטיקאים, עם ראשי רשויות ועם מנהיגים קהילתיים. מספר הנרצחים ירד (106 ב־2022 לעומת 126 ב־2021), ומספר הפשעים שפוענחו עלה. מספר כלי הנשק הלא חוקיים הצטמצם. המנועים הכלכליים של ארגוני הפשיעה ספגו פגיעה קשה הודות לשיתוף הפעולה בין הגופים הממשלתיים.

אבל הממשלה לא שרדה מספיק זמן בשביל לטפל בבעיות השורש. הישגיה היו חשובים, אך תבעו טיפול מתמשך. הם נמחקו בבת אחת זמן קצר לאחר שהממשלה הנוכחית הושבעה ואיתמר בן גביר נכנס בשערי המשרד לביטחון לאומי. יחד איתם התפוגגו התוכניות שהיו אמורות ליצור שינוי בטווח הארוך. הן הוחלפו בסיסמאות נבובות על "משילות". האמון שנטווה נפרם. המצב בשטח שב והסלים, עד שיצא מכלל שליטה. כמה ראשי רשויות אמיצים עושים כיום ככל יכולתם ועובדים עם המעט שהמדינה נותנת להם. אבל ככל שינסו, הם לא יכולים לעשות את זה בלעדיה.

לקח אחד לתשומת לבם של היהודים

רוב החברה הישראלית מתעלמת מהיחס הלא שוויוני כלפי האזרחים הערבים. רובה גם מתייחסת למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית כאל מאבק שאינו נוגע לה. אבל המאבק הזה הוא כלל־ישראלי. פשיעה אינה מוגבלת לגבולות גיאוגרפיים או לאוכלוסיות מסוימות. נוהגים לדבר על "חלחול" בכל פעם שיש ירי לאור יום בלב שכונה יהודית, אבל תופעות אחרות, מדרישת דמי חסות ועד השתלטות על מכרזים עירוניים, כבר השתרשו מזמן בחברה הכללית.

ואם בכל זאת החברה היהודית מעדיפה לעצום עיניים, כדאי לה ללמוד לפחות לקח אחד מהחברה הערבית: המחיר הגבוה של זמינות כלי נשק. הרפורמה של בן גביר מ־2023 משרתת לכאורה את המלחמה בטרור, אך בפועל היא מעצבת מדיניות של יד קלה על ההדק. נשק אינו רק כלי להגנה עצמית, כפי שהחברה היהודית רואה אותו. הוא כלי רצח.

כאשר מדינה מחמשת את אזרחיה, המשמעות היא שאינה יכולה לספק ביטחון לאזרחיה. היא שוחקת את האמון בגופים האמונים על השמירה על שלום הציבור ועל אכיפת החוק. לא ירחק היום שכל אזרח עם נשק יחשוב שמותר לקחת את החוק לידיים. זה מה שאנחנו רואים בחברה הערבית. לא ירחק היום שנשק ייהפך לברירת המחדל בפתרון סכסוכים גם בחברה היהודית. בהתחשב בסכסוך הגדול שמפלג אותה בשנתיים האחרונות, זאת סכנה ברורה ומיידית.

על עולא נג'מי־יוסף 

עולא נג'מי־יוסף היא מנהלת המרכז היהודי־ערבי לשלום והמכון ללימודי ערבית בגבעת חביבה. לשעבר סמנכ"לית יוזמות אברהם ומנהלת המיזם "קהילות בטוחות" של הארגון. עבדה בעמותת נשים נגד אלימות, ריכזה את מיזם החזון העתידי לפלסטינים בישראל בוועדת המעקב העליונה וניהלה את מיזם מאגר המידע לחיבור הרשויות המקומיות הערביות עם משרדי הממשלה במרכז אינג'אז לפיתוח השלטון המקומי הערבי. המאמר לקוח מגיליון תלם 11: הקול הערבי.