הקול הערבי – סיפור מסגרת

בישראל חיים כשני מיליון אזרחים ערבים – חמישית מאוכלוסיית המדינה – ואף על פי שהם אמורים להיות אזרחים שווי זכויות, הם מודרים כמעט בכל מובן. אלה לא רק פערים בשכר או בשיעור ההשתתפות בעבודה. מדובר בעניין עמוק בהרבה: קבוצת הרוב היהודית לא רואה בהם חלק. נדיר שאנחנו שואלים את עצמנו מה מטריד אותם, מה חשוב להם, ממה הם פוחדים, מה נחשב אצלם להצלחה ומה למבוכה. לחלופין, כשהחברה הפלסטינית בישראל כבר נוכחת בשיח הציבורי, ההתייחסות אליה לעולם נעשית מבעד להגדרות נתונות מראש: "איום", "בעיה", אפילו "פוטנציאל" או "תקווה". בקיצור, יש ערבים טובים וערבים רעים, ערבים משתלבים וערבים עוינים, ואם מי מהם חורג מהמשבצת שהוקצתה לו – הבעיה היא בו, לא במשבצת.

יש שיגידו שזאת תוצאה בלתי נמנעת של קונפליקט לאומי בלתי פתור, אחרים יצביעו על מדיניות מכוונת של בידול, ויש שישייכו זאת למנגנון הדחקה משוכלל, שאינו שונה בהרבה מזה שממסך את הנעשה בימים אלה בעזה או זה עשורים בגדה המערבית. סיבות יש בשפע. הן לא משנות את העובדה שלחיות לצד מישהו במשך עשרות שנים בלי לראות בו שותף מלא זה, בהגדרה, כישלון. חמור מכך: הדרת ערבים אינה מסתכמת עוד בהיעדר של תשומת לב, אלא נהפכה בשנים האחרונות למפגן של אזרחות טובה. הדרה פירושה נאמנות.

קל לדמיין מציאות אחרת, שבה רגעים של שותפות – רופאות שטיפלו ביהודים במסירות במגפת הקורונה, תושבים שהצילו חיים תחת אש בזמן מתקפת חמאס – היו מתורגמים להכרה, להבנה, אפילו לשינוי. בפועל, ככל שההשתתפות של אזרחים ערבים התעצמה, כך גברו דווקא החשדנות, הטינה והדה־לגיטימציה. לכאורה, זהו פרדוקס. עד שנזכרים מי מחזיק כרגע בשלטון בישראל. האינטרס המוצהר של ממשלת הימין הקיצוני הוא להעמיק את השסע בכל תנאי. מזה היא נבנית. במובן זה, גם אם הממשלה הנוכחית אינה ראשית הצירים בכל הקשור להדרת ערבים, היא עדיין מחולל רב־עוצמה שמביא מגמה ותיקה לשיא מסוכן.

האמת הפוליטית הפשוטה היא שכמעט שום שינוי מהותי לחיוב לא יוכל להתרחש בישראל – לא בתחום החברתי, לא בתחום הכלכלי ולא בתחום המדיני – בלי שותפות פוליטית יהודית־ערבית. המציאות, דוחות ה־OECD, אפילו סקרי המנדטים – כולם זועקים את זה: שותפות אינה מותרות. היא תנאי יסוד. היא צריכה להפסיק להיחשב לאילוץ קואליציוני ולהיהפך לעיקרון המנחה של המחנה הדמוקרטי־ליברלי. ואת השותפות הזאת לא נוכל לבנות בלי להכיר באמת, לעומק, את הציבור שאיתו אנו מבקשים לכרות ברית ואת הפרטים שבתוכו.

אפשר לדעת המון על החברה הערבית – בלי להבין עליה דבר. אפשר לשנן את שיעורי ההצבעה, הפשיעה, ההשכלה, הילודה – בלי לשמוע את הקולות, את המחשבות, את הדקויות. אפשר לכתוב עליה – בלי לכתוב איתה. את הגיליון הנוכחי יזמנו במטרה לשבור את הדפוס הזה. וכדי לנסות לצייר תמונה מלאה ככל היותר, התבססנו על מבטם של בני הסמכא היחידים לכך: כותבים וכותבות, חוקרים וחוקרות, נשות ואנשי חברה אזרחית, רובם ככולם בני ובנות החברה הערבית.

לא יכולנו לעשות זאת לבד. נסרין חדאד חאג'־יחיא, יועצת הגיליון, העירה והאירה, סייעה ללהק ולחדד. היא גם פותחת את הגיליון, וממאמרה עולה במלוא חריפותו המצב הדו־קוטבי שבו שרויה בעשור האחרון החברה הערבית: בין ניסיונות להצר את צעדיה למהלכים של תיקון, בין ייאוש לתקווה. הממשלה והמלחמה, שהובילו לשפל חסר התקדים הנוכחי, גם הולידו באופן עקיף כיסים של אופטימיות – ארגוני חברה אזרחית, מופעים של ערבות הדדית ושיתופי פעולה עם יהודים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

עולא נג'מי־יוסף מתארת את מה שאנחנו לא יודעים על החיים תחת מכבש הפשיעה בחברה הערבית, ובראש ובראשונה החרדה של הורים לחיי ילדיהם. חולוד אדריס ויעלה מזור מסבירות איך הרדיפה וההשתקה של אזרחים ערבים החמירו קשות אחרי שבעה באוקטובר. חולוד מסאלחה מסבירה מדוע התקשורת הערבית, שאמורה לסקר את ההידרדרות הזאת, כמעט לא מצליחה למלא את תפקידה. ראסם מוחיי אלדין ח'מאיסי שומט את הקרקע מתחת לחוכמה הרווחת בשיח הציבורי שלפיה היישובים הערביים סובלים מהיעדר תכנון – תכנון דווקא יש, הוא אומר, אך ברוב המקרים הוא נועד להותיר את היישובים בדשדושם.

במדור "שורש" אנחנו מביאים פרוטוקול של ישיבות סיעת מפא"י מ־1950, המראה את המבוכה שעוררה "השאלה הערבית", קרי אותם 160 אלף איש שנשארו בתחומי ישראל בתום המלחמה ב־1948, את פתרונות הקיצון שהציעו לה אחדים ואת רגש האחריות המוסרית שעוררה בקרב אחרים. אמיר פאח'ורי מסביר שהימין לא סלח עד היום למפא"י על כך ש"לא סיימה את העבודה" עם הציבור הזה, ושזאת אחת הסיבות שבגללן יזם את ההפיכה המשטרית. מהדברים האישיים שכותבת נדין אבו לבן, עיתונאית בת 26, נראה שהימין לא צריך להתאמץ כל כך: המציאות הבלתי נסבלת שהוא יוצר כאן גורמת לערבים מהדור שלה לעזוב מיוזמתם.

עם זאת, לא הכול קודר. חוקרת מדע המדינה מייסוּן ארשיד שחאדה סוקרת באופן ביקורתי את דברי ימי הפוליטיקה הערבית בכנסת ישראל, ועל הרקע הזה מסבירה מדוע מנסור עבאס הוא ה"משהו חדש מתחיל" האמיתי. כמאל אגבריה, יועץ לראש עיריית תל אביב־יפו, מסביר איך ישראל תצא נשכרת לו תאמץ את המודל שמציעה יפו.

הגיליון כולל גם שלושה ראיונות: עם סמיר מחאמיד, ראש עיריית אום אל־פחם, שהפך עיר נחשלת לסיפור הצלחה, חרף המקלות שתוקעת הממשלה בגלגלים; עם חנאן אלסאנע, עורכת דין ופעילה חברתית ופוליטית פורצת דרך בקהילה הבדואית; ועם שרף חסאן, סוציולוג, מורה ויו"ר ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי.

החברה הערבית בישראל איננה שוליים ואיננה תופעה חולפת. היא מרכיב מרכזי במציאות חיינו – על האנשים שבה, המוסדות, השאיפות, הקונפליקטים והמורכבויות. השאלה איננה אם היא תיעלם, אלא איך נבחר לראות אותה: כנוכחות עוינת שיש "לנהל" או כציבור שותף שראוי להכרה, להשפעה ולמקום. גיליון זה לא מבקש להציע תשובות גדולות, אלא לשנות את אופי השיחה. להחליף הכללות בקולות, להמיר מושגים באנשים. אולי כך נוכל סוף־סוף ליצור שותפוּת אמת.