בשנה האחרונה, בזמן שרוב ילדי ישראל ישבו נצורים בבתים, למדו מול מסכי המחשב ונותקו מהחברים ומכל פעילות חברתית – מערכת החינוך החרדית התנהלה בעולם משל עצמה. למרות הוראות המדינה, בתי ספר חרדיים רבים המשיכו לפעול כרגיל, כשכל קהילה החליטה בעצמה כיצד להגיב למגפת הקורונה. כל זאת, לאור הקביעה התלמודית ש״אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן״ – כלומר, העולם מתקיים בזכות ילדים הלומדים תורה. גם הישיבות המשיכו את פעילותן, באמצעות מתווה ייעודי שהכינה הממשלה. התלמידים הסתגרו בין כותלי הישיבה למשך שבועות ארוכים ולמדו בקפסולות. הם אמנם הופרדו ממשפחותיהם ומהעולם החיצוני, אבל המשיכו בלימודים ולא נותקו מעולמם החברתי. 

אם בתחילה רוב הציבור הגיב בכעס על כך שהחרדים עושים ככל העולה על רוחם, שאין אכיפה ושחוסר האחריות של המגזר פוגע בחברה הישראלית כולה, בהמשך התחלף חלק מהזעם בהשתוממות, ואפילו הערכה, על כך שהחרדים עמדו על שלהם מול החלטות הממשלה והתעקשו להמשיך בשגרת הלימודים. תמונות של תלמודי תורה, שקיימו לימודים באוויר הפתוח, נראו ללא מעט הורים כאפשרות סבירה יותר מסגירה מוחלטת של בתי הספר – במיוחד כשמרכזי הקניות החלו להיפתח והרחובות והפארקים החלו להתמלא בבני אדם.

הפער המשמעותי ביותר שנחשף בתקופת הקורונה בין מערכת החינוך הכללית לזו החרדית הוא מידת העצמאות והגמישות שממנה נהנים הקהילות החרדיות ומנהלי מוסדות החינוך החרדיים. אבל לעצמאות הזאת, שנראית קוסמת לעתים, יש מחיר כבד.

הסיפור של מערכת החינוך החרדית נדחק לא פעם לשולי הדיון לטובת הוויכוחים על הגיוס לצה״ל, קצבאות הילדים או שיעור התעסוקה במגזר, אבל הוא צריך לעניין כל אזרח בישראל. אחרי הכל, במערכת החינוך הזאת לומד כל תלמיד חמישי בארץ. השיעור הזה – 20% מאוכלוסיית התלמידים – גבוה כמעט פי שניים משיעור החרדים בחברה, הן משום שמספר הילדים במשפחה חרדית ממוצעת גבוה במיוחד והן מאחר שחלק מהתלמידים במוסדות החינוך החרדיים, במיוחד בפריפריה, באים ממשפחות לא חרדיות.

העניין הוא שאי אפשר לדון ברצינות באף אחד מהנושאים האלה – שוויון בנטל, קצבאות, תעסוקה וכדומה – בלי להבין את מצבה של מערכת החינוך החרדית. המדינה משקיעה מאמץ רב בשילוב חרדים וחרדיות באקדמיה, במשק ובחברה, אך נזכרת לעשות זאת רק כשהם מגיעים לגיל 18 – כלומר, אחרי שכבר בילו שנים ארוכות במערכת חינוך שאינה מנסה אפילו להכין אותם להשתלבות בחברה הישראלית וכשהפערים בינם ובין שאר הצעירים בארץ כמעט בלתי ניתנים לגישור. בקיצור, מי שמבקש לחולל שינוי אמיתי וארוך טווח בחברה החרדית, חייב להתחיל ממערכת החינוך שלה.

חינוך בשטח האפור

מאז קום המדינה החינוך בישראל נתפס כזכות וכחובה. תפיסה זו באה לידי ביטוי כבר ב־1949 עם חקיקת חוק חינוך חובה, המחייב את כל ההורים בארץ לשלוח את ילדיהם לבית הספר ומטיל את האחריות המלאה למימון החינוך על המדינה. באותם ימים בתי הספר בישראל לא היו בבעלות ציבורית ונחלקו בין זרמים אידיאולוגיים שונים: הזרם הכללי (גרסה מוקדמת של החינוך הממלכתי), זרם העובדים (תנועת העבודה), זרם המזרחי (ציונות דתית) וזרם אגודת ישראל (חרדים). כל הורה היה רשאי לבחור את זרם החינוך שבו ילמדו ילדיו, והמדינה היתה מחויבת לדאוג לכך שכל תלמיד יוכל ללמוד במוסד מהזרם הרצוי באזור מגוריו.

חוק החינוך הממלכתי, שנחקק ב־1953, נועד לבטל את שיטת הזרמים ולהפוך את מערכת החינוך הישראלית לממלכתית – כלומר, למערכת שכפופה להחלטות המדינה, משקפת אינטרסים לאומיים ולא סקטוריאליים, ומתאפיינת במטרות חינוכיות משותפות ובתוכני לימוד אחידים. וכך, הזרם הכללי וזרם העובדים מוזגו ונהפכו למערכת החינוך הממלכתי, ואילו זרם המזרחי שימש בסיס להקמת החינוך הממלכתי־דתי. מנהיגי הציבור החרדי, לעומת זאת, סירבו לוותר על האוטונומיה החינוכית של מוסדותיהם, וכתוצאה מכך, רובם המכריע נותרו בבעלות פרטית והמשיכו לפעול כמסגרות עצמאיות. העובדה שהחינוך החרדי נשאר מחוץ למערכת הממלכתית אין פירושה שהמדינה אינה מעורבת, במידה זו או אחרת, בנעשה במוסדות החינוך החרדיים. למעשה, מוסדות אלה מתקיימים אך ורק בזכות התקציבים שמזרימה להם הממשלה, ועבור זה היא דורשת – לפחות באופן תיאורטי – דריסת רגל פדגוגית.

מוסדות החינוך החרדיים נחלקים לארבעה סוגים עיקריים, וכל סוג מתאפיין במערכת יחסים שונה עם המדינה ומחויב להיקף שונה של לימודי ליבה. תוכנית הליבה של משרד החינוך קובעת את רף המינימום של מקצועות הלימוד, מיומנויות הלמידה והערכים שבתי ספר נדרשים להקנות לתלמידיהם בתחומים כמו מדעים, אנגלית, אזרחות ומתמטיקה. אף שמערכת החינוך החרדית היתה אמורה לכלול לימודי ליבה החל בשנות ה־50, תוכנית הליבה הוגדרה באופן רשמי רק בתחילת שנות ה־2000. חשוב להבין כי החינוך החרדי כולו פועל מתוקף חקיקה שסובלת מסתירות פנימיות רבות ונשען על החלטות של בתי המשפט. העמימות הזאת יוצרת שטחים אפורים רבים ומעניקה למנהלי המוסדות מידה רבה על עצמאות, למרות הוראות החוק והנחיות המדינה. כתוצאה מכך, מה שקורה מבחינה פדגוגית בין כותלי המוסדות תלוי במידה רבה בכוחן המשתנה של המפלגות החרדיות ובמצבן הפוליטי.

רוב מוסדות החינוך החרדי הם מוסדות מוכש״רים (מוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים). מוסדות אלה נמצאים אמנם בבעלות פרטית של עמותה או חברה בע״מ, אך מוכרים על ידי משרד החינוך ומפוקחים על ידיו. רובם המוחלט של גני הילדים החרדיים, בתי הספר לבנות וחלק ניכר מתלמודי התורה הם מוסדות כאלה. הגנים המוכש״רים מתוקצבים במלואם על ידי המדינה, בעוד בתי הספר בקטגוריה הזאת מקבלים כ־75% מהתקציב המוענק למוסדות בחינוך הממלכתי ומחויבים ל־75% בלבד מלימודי הליבה. יוצאות הדופן בקבוצה הזאת הן שתי רשתות החינוך הגדולות במגזר: רשת החינוך העצמאי, המזוהה עם אגודת ישראל, ורשת מעיין החינוך התורני, המזוהה עם ש״ס. בתי הספר של רשתות החינוך שונים משאר המוסדות המוכש״רים בכך שהם מקבלים ממשרד החינוך תקצוב מלא ומחויבים בהתאם ליישם את תוכנית הליבה במלואה. יותר מ־80% מהתלמידים והתלמידות עד כיתה ח׳ לומדים במוסדות מוכש״רים. בחינוך העל־יסודי שיעורם קטן יותר – 56% מכל התלמידים בכיתה ט׳ ומעלה. מדובר בכל הבנות החרדיות בגילאים אלה ובחלק קטן מהבנים שלומדים בישיבות חרדיות תיכוניות, כלומר, ישיבות שלומדים בהן גם לימודים כלליים וניגשים בהן לבגרויות.

סוג שני של מוסדות הוא מוסדות פטור, שנקראים כך משום שהם פטורים מהחובות החלים על פי חוק על מוסדות החינוך המוכרים, והם מפוקחים על ידי משרד החינוך בצורה מצומצמת מאוד. במוסדות האלה כמעט לא נלמדים לימודי חול, והמשפחות ששולחות אליהם את ילדיהן נחשבות לשמרניות יותר. מוסדות הפטור מקבלים מהמדינה 55% מהתקצוב של מוסדות ממלכתיים ומחויבים בהתאם ב־55% מלימודי הליבה. כמעט כל מוסדות הפטור הם תלמודי תורה (בתי ספר יסודיים לבנים), המכונים גם ״חיידר״. מכאן יוצא שרוב הבנים החרדים לומדים פחות לימודי ליבה בהשוואה לבנות המגזר. הדבר נובע מהתפיסה שעל פיה בנים צריכים להקדיש את זמנם בעיקר ללימוד תורה ולהמעיט בלימודי חול. במוסדות אלה לומדים כ־15% מהתלמידים החרדים עד כיתה ח׳, כמעט כולם, כאמור, בנים.

סוג שלישי של מוסדות חינוך בחברה החרדית הוא מוסדות חינוך תרבותי ייחודי המכונים ״ישיבות קטנות״. ישיבות אלה מיועדות לתלמידים בגילאי תיכון ולומדים בהן לימודי קודש בלבד. ישיבה קטנה מקבלת ממשרד החינוך 60% מהתקציב המוענק למוסד מקביל בחינוך הממלכתי, אך אינה מחויבת כלל בלימודי ליבה ומשרד החינוך מפקח עליה בהיבטים ארגוניים בלבד. למעשה, ישיבה קטנה שונה מאוד מבית ספר תיכוני רגיל ופועלת באופן שמזכיר יותר בית מדרש. 44% מהתלמידים בכיתה ט׳ ומעלה לומדים בישיבות הקטנות – כולם בנים, כמובן.

סוג רביעי של מוסדות הוא מוסדות החינוך הממלכתי־חרדי (ממ״ח). מוסדות חינוך ממלכתיים נמצאים בבעלות המדינה או הרשות המקומית, זוכים לתקצוב מלא ממשרד החינוך ועונים, כמובן, על כל הדרישות של לימודי הליבה. מוסדות הזרם הממלכתי־חרדי מתנהלים כמו מוסדות חינוך ממלכתיים וממלכתיים־דתיים, אלא שתלמידיהם וצוותי החינוך שלהם חרדים וחלק מספרי הלימוד המשמשים אותם מותאמים לחברה החרדית. מאז כהונתו של שי פירון כשר החינוך ב־2014-2013, חל גידול הדרגתי במספרם. כיום, החינוך הממלכתי כולל 164 גני ילדים ו־60 בתי ספר, שבהם לומדים 3% בלבד מתלמידי החינוך החרדי. רוב בתי הספר של חב״ד משתייכים לזרם זה ולצדם גם חלק ממוסדות ברסלב וחלק מהמוסדות של חסידות בעלז. בתי הספר החדשים יותר המשתייכים לזרם משרתים בעיקר אוכלוסייה חרדית מודרנית וכן ילדים להורים שעברו את המסלול החרדי הקלאסי והשלימו לימודים בשלב מאוחר יותר. אלה וגם אלה מעוניינים כי ילדיהם יזכו לחינוך ברמה גבוהה, שיכין אותם להשתלבות בחברה הכללית, באקדמיה ובשוק התעסוקה.

קריאה מגיל 3

כיצד נראה בפועל המסלול החינוכי של ילדה או ילד חרדים? ילדות חרדיות נכנסות בגיל 3 לגן לבנות בלבד שנמצא בבעלות אחת מרשתות החינוך החרדיות. זהו גן מוכש״ר, שנהנה מסבסוד ציבורי מלא. תוכנית הלימודים בו דומה לזו הנהוגה בגן עירוני רגיל, בתוספת תכנים דתיים. בכיתה א׳ ילדות חרדיות נכנסות לבית ספר יסודי ״בית יעקב״ לבנות חרדיות. לרוב, מדובר בבית ספר מוכש״ר, מסובסד במלואו, המשתייך למעיין החינוך התורני או לרשת החינוך העצמאי. בבית הספר היסודי הבנות מחויבות בלימודי ליבה מלאים, במתכונת דומה לנהוג בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים־דתיים.

עד כיתה ח׳ לומדות הבנות באותו בית הספר ולאחר מכן הן עוברות לתיכון לבנות, המכונה גם ״סמינר״. גם בתיכון הנערות לומדות לימודי ליבה מלאים, אבל חלקן אינן ניגשות למבחני בגרות אלא למבחנים מקבילים (מבחני סאלד). לאחר כיתה י״ב הנערות נוהגות להמשיך ללימודים על־תיכוניים באותו מוסד חינוכי במשך שנתיים או שלוש. במסגרת העל־תיכונית נלמדים נושאים כמו הוראה, חינוך לגיל הרך וחינוך מיוחד – או לימודי תעודה בתחומים כגון גרפיקה, ניהול חשבונות, תכנות מחשבים ומזכירות. לעתים נדירות בוגרות תיכון בוחרות להמשיך ללימודי תואר ראשון באחת מהמכללות החרדיות לנשים או באחד המסלולים הייעודיים במכללות לא חרדיות.

בנים חרדים נכנסים בגיל 3 לתלמוד תורה לבנים – מוכש״ר או פטור – וממשיכים ללמוד בו עד כיתה ח׳. הם מתחילים ללמוד קריאה כבר בגיל 3 ורבים מהם מסיימים גן חובה כשהם יודעים לקרוא. מכיתה א׳ ילמדו אותם מורים גברים בלבד, הנקראים ״מלמד״ או ״הרב״. מכיתה א׳ עד כיתה ח׳ הילדים לומדים רק חלק מהחומר הנלמד בחינוך הממלכתי, לרוב ללא לימודי אנגלית ועם לימודי חשבון ברמה נמוכה מאוד, ומתמקדים בעיקר בלימודי משנה וגמרא.

לאחר כיתה ח׳ עוברים רוב הנערים החרדים ל״ישיבה קטנה״, שבה הם לומדים לימודי קודש במשך שלוש שנים. יום הלימודים נפתח ב־7:00 בבוקר ומסתיים ב־20:00 בערב ואף מאוחר מכך. התלמידים מקבלים שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל של הישיבה, שעבורן משלמים הוריהם מאות שקלים בחודש. חלק אחר של הנערים – קטן בהרבה מבחינה מספרית, בעיקר ממשפחות חרדיות מודרניות – הולך לישיבה תיכונית, שבה לומדים לימודי ליבה במקביל ללימודי הקודש ואף ניגשים לבחינות הבגרות. הלימודים בישיבה תיכונית נמשכים בין ארבע לחמש שנים, אך תשלומי ההורים הגבוהים, שמגיעים לפעמים לאלפי שקלים בחודש, הופכים את המסלול הזה לבלתי רלוונטי עבור רוב המשפחות החרדיות. בתום הלימודים בישיבה הקטנה או התיכונית עוברים הצעירים החרדים ללמוד כמה שנים נוספות בישיבה גדולה בתנאי פנימייה. לרוב הם נשארים בה עד לחתונתם.

לפני שנעסוק בכמה מהבעיות הבולטות של המערכת, חשוב להדגיש שחינוך הילדים והשכלתם עומדים בראש סדר העדיפויות של הקהילה והמשפחה החרדיות. הדבר נכון לא רק בנוגע לחינוך התורני של הבנים ולעולם הישיבות, שהוא מפעלה העיקרי של החברה החרדית בארץ, אלא גם ביחס לחינוך הבנות והשכלתן. מקצועות הקודש נלמדים במוסדות החינוך החרדיים ברמה גבוהה וכוללים, כבר מגיל צעיר, עיסוק בסוגיות מוסריות, חברתיות ופילוסופיות, וברבים מבתי הספר החרדיים התלמידים המקובלים ביותר הם אלה שהישגיהם הלימודיים הם הגבוהים ביותר. המערכת כולה מבוססת על עבודתם של עשרות אלפי מורות ומורים מסורים ורציניים בעלי ניסיון עשיר, יכולות מרשימות ותחושת גאווה ושליחות, ומעמדם גבוה הן בעיני תלמידיהם והן בעיני הקהילה.

ארבע פעולות חשבוניות

משרד החינוך בנוי לנהל בתי ספר שנמצאים בבעלות המדינה או הרשויות המקומיות ומתקשה מאוד לפקח על מוסדות החינוך החרדיים, שרובם נמצאים, כאמור, בבעלות פרטית. כך, למשל, מבקר המדינה מצא שמתוך 340 תהליכי הביקורת שמשרד החינוך ביצע בשנות הלימודים תשע״ז-תשע״ט (2019-2016), אף לא אחד בוצע במוסד חינוך חרדי. התוצאה היא מערכת חינוך שמשרתת כחמישית מתלמידי ישראל אבל אינה מפוקחת כראוי, מתאפיינת ברמה נמוכה, פוגעת בזכויות התלמידים, מעסיקה מורים באופן נצלני ומבזבזת כספי ציבור.

נתחיל בהיבט החינוכי. הפערים בין החינוך שמקבלים ילדים חרדים לזה של שאר ילדי ישראל הם עצומים, והדבר בולט במיוחד במוסדות החינוך לבנים, שברובם כלל לא קיימת תוכנית לימודי ליבה מסודרת. זאת, אף שמוסדות אלה ממומנים על ידי המדינה ואף שהם מחויבים על פי חוק ללמד את מקצועות הליבה. תחומי ההיסטוריה וגיאוגרפיה, למשל, אינם נלמדים כמקצועות בפני עצמם, ואילו לימודי המתמטיקה מתמצים לרוב בארבע פעולות חשבוניות בלבד. מאוחר יותר, בחטיבת הביניים, חלק גדול ממקצועות הליבה נעלמים לגמרי ממערכת השעות. על פי הנתונים של מבקר המדינה, 56% בלבד מהתלמידים החרדים לומדים אנגלית, 52% בלבד לומדים אזרחות ורק כ־30% לומדים מדע וטכנולוגיה. רק אחד מכל עשרה מוסדות חינוך יסודיים לבנים מצויד בחדר מחשבים. שלא במפתיע, הישגי התלמידים החרדים במבחני המיצ״ב הם הנמוכים ביותר בארץ: הציון הממוצע בבחינה בשנת הלימודים תשע״ו (2016-2015) היה 63 בחינוך הממלכתי, 57 בממלכתי־דתי ו־25 בלבד בחינוך החרדי. ואם כל זה לא מספיק, על פי דו״ח מבקר המדינה, ב־2017 שיעור הזכאות לבגרות בקרב בנים חרדים הסתכם ב־3% בלבד.

גם רמת ההכשרה של המורים החרדים נמוכה משמעותית בהשוואה לחינוך הממלכתי. כך, לדוגמה, 47% בלבד מהמורים לאנגלית בבתי הספר היסודיים של המגזר קיבלו הכשרה מתאימה לעומת 83% מהמורים לאנגלית בחינוך הממלכתי. שכרם של המורים החרדים נמוך מאוד גם הוא – כ־50% פחות מהשכר של מורים יהודים לא חרדים. בנוסף, כל המורים במוסדות החרדיים מועסקים כעובדי קבלן לעומת חמישית מהמורים בחינוך הממלכתי. רבים מהם מדווחים על הלנות שכר ומפוטרים באופן מחזורי על ידי מעסיקיהם כדי למנוע קבלת קביעות. יתרה מכך, מנהלי בתי הספר ממונים על ידי העמותות והחברות שמפעילות את המוסדות בלי דרישות סף מקצועיות, מכרזים מסודרים או שקיפות ציבורית.

למרות הדימוי של הפוליטיקאים החרדים כמי שסוחטים את קופת המדינה כדי לממן את מערכת החינוך המגזרית, מנתוני משרד החינוך עולה תמונה אחרת: בפועל, תלמידים חרדים מקבלים מהמדינה את התקצוב הנמוך ביותר בהשוואה לשאר התלמידים בישראל. במוסדות הפטור, כל תלמיד מתוקצב ב־27% בלבד מהתקציב שמקבל תלמיד לא חרדי. תלמיד במוסד מוכש״ר מתוקצב ב־40% מתלמיד לא חרדי, ואפילו תלמיד באחת מרשתות החינוך, שאמורות להיות מתוקצבות כמו בתי ספר ממלכתיים, מתוקצב ב־82% מתלמיד לא חרדי. את הפער התקציבי הזה מישהו צריך להשלים. וכך, אף שמדובר באחת מהאוכלוסיות העניות בישראל, תשלומי ההורים בחינוך החרדי לבנים גבוהים יותר מאשר בחינוך הממלכתי. לדוגמה, על פי הוראות משרד החינוך, לגני ילדים מותר לגבות מההורים עד 1,000 שקל בשנה, אך גנים חרדיים רבים דורשים סכומים המגיעים עד 5,000 שקל בשנה. 

מהישיבה ללהב״ה

>

בעיה נוספת שמאפיינת את החינוך החרדי קשורה ברישום למוסדות. בחינוך הממלכתי תהליך שיבוץ התלמידים מתבצע בעיקר דרך העיריות על בסיס רישום אזורי. במוסדות החינוך החרדיים, לעומת זאת, הרישום מנוהל כמעט תמיד על ידי הגנים ובתי הספר עצמם – מה שמוביל לריכוז סמכות רבה מאוד בידי מנהלי המוסדות החינוכיים, מותיר מעט מאוד כוח בידי הרשויות וההורים, ופותח פתח לאפליה נרחבת על רקע עדתי, דתי ומעמדי. ואכן, הליך הרישום והקבלה הנהוג במגזר מורכב וקשה ולעתים אף מלווה בכאב והשפלה. פעמים רבות משפחות נאלצות להתחנן בפני מנהלי מוסדות, להפעיל קשרים ולערב גורמים חיצוניים – רק כדי שיוכלו לרשום את ילדיהן לכיתה א׳. אם מבחינות אחרות המצב במוסדות של רשתות החינוך טוב יחסית, אזי בעניין זה דווקא בבתי הספר של הרשתות תופעה זו נפוצה וחמורה במיוחד.

במקורם, בתי הספר של החינוך העצמאי היו אמורים להיות המקבילים של בתי הספר הממלכתיים במגזר החרדי, ובהתאם לכך, לקבל כל תלמיד שהוריו מעוניינים לשלוח אותו לבית ספר חרדי, על בסיס רישום אזורי. אלא שבמבחן המציאות, להוציא את בני ברק וחלק מירושלים, השיטה אינה עובדת. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא שהמדינה איפשרה לכל קהילה חרדית להקים מוסדות משלה ולסנן תלמידים על פי ראות עיניה. למעשה, לכל קהילה, חסידות ותת־זרם על הרצף החרדי יש מוסדות ייעודיים משלהם – מחיידרים לבני אברכים בלבד ועד תלמודי תורה לציבור החרדי המודרני. למעשה, בניגוד לסברה הרווחת שבישראל יש ארבעה זרמים חינוכיים – חילוני, דתי, ערבי וחרדי – קיים בפועל מספר גבוה בהרבה, מאחר שהמערכת החרדית מפוצלת כל כך. למרות מאות תלונות על אפליה בשנים האחרונות, משרד החינוך נקט סנקציות מינהליות נגד בתי ספר ספורים בלבד.

וככל שקשה להתקבל למערכת, כך קל להיפלט ממנה. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור הנשירה ממוסדות החינוך החרדיים שני בגובהו רק לחברה הבדואית בנגב. במוסדות העל־יסודיים החרדיים שיעור הנשירה גבוה פי ארבעה מזה שבאוכלוסייה הכללית. חמור מכך, בעוד שיעור הנשירה בשאר המגזרים נמצא במגמת ירידה, שיעור הנושרים במגזר החרדי רק הולך וגדל וגילם הממוצע של הנושרים הולך ופוחת. מדוע זה קורה? בישיבות ובתיכונים חרדיים קיימים תקנוני התנהגות שמחילים על התלמידים כללים נוקשים במיוחד. אם במערכת החינוך הכללית הוצאת ילד ממוסד חינוכי נעשית רק במקרי קיצון – אלימות חוזרת ונשנית, למשל – אזי במגזר החרדי בני נוער נפלטים מהמערכת עקב עבירות מינוריות, כמו החזקת פלאפון לא כשר או פגישה עם נערה. בנוסף, בני נוער רבים נוטשים את המערכת מרצונם בתגובה לכללי המשמעת הנוקשים או ליום הלימודים הארוך. כאמור, בכיתות הגבוהות של מוסדות החינוך לבנים, יום הלימודים עמוס במיוחד ונמשך לעתים עד 20:00 בערב. תלמידים רבים אינם עומדים בעומס ובדרישות הלימודיות ועוזבים מיוזמתם.

לפני כמה חודשים, כאשר פרצו עימותים אלימים בירושלים בין נוער יהודי לנוער פלסטיני, ישראלים רבים התפלאו לגלות שחלק ניכר מהנוער הפעיל בלהב״ה חובש לראשו כיפה שחורה – דהיינו, משתייך לחברה החרדית. גם במעגלים הרחבים יותר של המהומות השתתפו בני נוער חרדים רבים, כולל ילדים בני 12 ומטה. זו אחת התוצאות של מכת הנשירה במגזר. לא זו בלבד שנערים ונערות עוזבים את בתי הספר והישיבות במספרים גדולים, אלא שחלקם גם עוברים תהליך של התנתקות מהדת, מהמשפחה ומהקהילה. חלק מהם אף עוזבים את בית ההורים באופן חלקי או מלא ומוצאים את עצמם ברחוב. מחלקות הרווחה והנוער בערים החרדיות, ולצדן עמותות פרטיות, מנסות לטפל בנוער החרדי הנושר, אבל הבעיה עדיין רחוקה מפתרון. לוואקום שנוצר בחייהם של הנושרים נכנסים ארגוני שוליים כמו להב״ה, המספקים לצעירים תמיכה כלכלית ובעיקר מסגרת חברתית, זהות קבוצתית ותחושת ערך עצמי.

פתרון מסוג חדש

קבוצות של הורים חרדים ניסו במשך השנים למצוא פתרונות לבעיות הרבות שממנה סובלת המערכת. תחילה ניסו לפעול במסגרת סוגי המוסדות הקיימים. כך, למשל, הורים שרצו להבטיח שילדיהם ילמדו את מקצועות הליבה ברמה גבוהה יותר פעלו להקמת בתי ספר מוכש״רים חדשים, אבל ניסיונות אלה לא שינו את המצב באופן מהותי. היום, אחרי כמה עשורים של ניסיונות לפעול בתוך המערכת הקיימת, הולכת ומתעצמת הדרישה לפתרון מסוג אחר. הקונצנזוס שהתגבש בעשור האחרון בקרב רוב אנשי המקצוע והפעילים החברתיים העוסקים בנושא הוא שהפתרון היחיד לכשלי המערכת הוא הכללתה ההדרגתית במערכת החינוך הרשמית של המדינה – כלומר, העברת בתי הספר היסודיים לבעלות ממשלתית והעברת גני הילדים לידי העיריות והרשויות המקומיות.

התהליך הזה החל עוד בסוף 2013, כשמערכת החינוך הממלכתי־חרדי (ממ״ח) הוקמה באופן רשמי על ידי שר החינוך שי פירון. עם זאת, מאמצים אלה, שנמשכים גם היום, כוללים בעיקר הקמה של בתי ספר חדשים – ולא העברה של מוסדות קיימים לידי המדינה. זו הסיבה שהשפעתם הכוללת על החינוך במגזר מצומצמת. הפתרון הצודק והיעיל ביותר אינו רק הקמה של בתי ספר חדשים, אלא אימוץ של מוסדות קיימים על ידי המדינה: פירוק העמותות ורשתות החינוך החרדיות והעברתן לבעלות ולאחריות ישירה של המדינה.

ברור שמהפכה כזאת לא תתחולל בן לילה ושהיא תהיה כרוכה בקשיים רבים: כל יוזמה להגבלת כוחם של גורמים רבי עוצמה בממסד החרדי, כמו מנהלי עמותות החינוך החרדיות, תיתקל בהתנגדות חריפה מצדם ומצד בעלי בריתם. לא מעט גורמים נהנים מהמערכת הקיימת, המעניקה להם כוח פוליטי, השפעה פנים קהילתית ורווחה כלכלית. נוסף על כך, הפיכת החינוך החרדי לחינוך ממלכתי צפויה לעלות למדינה כשני מיליארד שקל בשנה, ולכן עשויה לעורר את התנגדות משרד האוצר וגורמים נוספים בממשלה ובמשק. אתגר נוסף שניצב בפני החינוך הממלכתי־חרדי קשור לתוכני הלימוד. כדי לצרף מוסד חינוכי למערכת החינוך הרשמית של המדינה, עליו להתחייב ללימודי ליבה מלאים. תלמודי התורה, שמלמדים כיום רק חלק מלימודי הליבה, יידרשו להרחיב את תוכנית לימודי החול שלהם – מהלך שיחייב את שיתוף הפעולה של רבני הקהילות, וזה לא יושג בקלות. גם אם בתי הספר לבנים יסכימו להתחייב ללימודי ליבה מלאים, עלול להתעורר קושי חדש: תוכנית הלימודים במוסדות אלה עמוסה ממילא, בעיקר בגלל ההיקף הרב של לימודי המשנה והגמרא. תוספת של לימודי ליבה מלאים תאריך עוד יותר את יום הלימודים, ומשרד החינוך, מצדו, יידרש לממן את הימים הארוכים. כך ייווצר פער תקציבי לטובת בתי הספר החרדיים בהשוואה לשאר המוסדות בארץ.

יש כמה פתרונות אפשריים לבעיה. אפשר, למשל, להתאים תוכניות קיימות, שכבר נכללות בחינוך הממלכתי ומטרתן מימון שעות נוספות, לטובת לימודי קודש. לחלופין, אפשר להפנות את תקציב שעות הלימוד הפרטניות, שרפורמת ״אופק חדש״ הוסיפה למערכת, לטובת ימי הלימודים הארוכים. אופציה נוספת, מהפכנית ומקיפה יותר, היא תוספת של שעות למערכת החינוך הישראלית כולה: הארכת יום הלימודים בכל בתי הספר היסודיים עד 16:00 אחר הצהריים, תוך מתן יד חופשית להורים ולמנהלי בתי הספר בבחירת התוכן שיילמד בשעות הנוספות. מהלך כזה עשוי לשנות את המצב הנוכחי, שבו חלק מההורים מממנים שעות נוספות מכיסם – מה שגם מרחיב את הפערים בין הקהילות השונות בארץ וגם מעמיס נטל כלכלי על הורים רבים.

אתגר נוסף טמון בשאיפה החרדית לאוטונומיה חינוכית – הסיבה שבגללה הגענו למצב הנוכחי מלכתחילה. עם זאת, חשוב לזכור שכבר היום האוטונומיה הזאת מוגבלת: בתי הספר החרדיים מחויבים בלימודי ליבה ברמות משתנות, וספרי הלימוד ותוכניות הלימודים מצריכים אישור של משרד החינוך. כדי להתגבר על המהמורה הזאת אפשר להשתמש במודלים שעובדים בהצלחה כבר שנים בחינוך הממלכתי־דתי ויאפשרו לחינוך החרדי לשמור על צביונו הייחודי.

לבסוף, העברת בתי הספר החרדיים לבעלות המדינה תסייע גם בפתרון בעיית האפליה הקיימת בתוך מוסדות החינוך החרדיים. חינוך ממלכתי־חרדי יצמצם את מספר הגורמים המתווכים בין המדינה ובין מוסדות החינוך, ויאפשר למשרד החינוך לנהל את המערכת באופן ריכוזי ומסודר, להגדיר נהלים ברורים ולפקח על המוסדות באופן ישיר. מנגנון כזה צפוי לבטל, או לכל הפחות לצמצם, את השטח האפור שמשמש קרקע פורייה לאי־סדרים ולניצול כוח למטרות אישיות ופוליטיות.

ממשלת ישראל יכולה לחולל את המהפכה החינוכית הזאת כמו שטיפלה בבעיית התעסוקה במגזר: להציב יעדים שאפתניים של העלאת שיעור הילדים החרדים הלומדים במסגרות ממלכתיות תוך מספר קצוב של שנים, ולהתחיל לפעול באופן עקבי כדי להגיע ליעדים אלה. בטווח הארוך, לתהליך כזה תהיה השפעה עצומה גם על שאר האתגרים העומדים לפתחה של החברה החרדית – מהגיוס לצבא ועד להשתתפות בשוק העבודה.

על מיכל צ׳רנוביצקי

מיכל צ'רנוביצקי היא יועצת מנכ"ל משרד הכלכלה ופעילה חרדית בתחום החינוך