"מה אנחנו יודעים על חייהם של אחרים"

סדריק מת. לפני שמונה שנים הוא היה תלמיד שלי. אני מגלה זאת כשידיעה באתר האינטרנט של עיתון הארץ צדה את מבטי, בשעה שאני עומד לשקוע באחת מאותן תנומות מתוקות של ימי שישי בצהריים. כנראה בגלל הכותרת, מפני שבדרך כלל איני קורא את סיפוריהם של החיילים המתים בעזה, המופיעים בעיתון כמעט מדי יום. כולם היו מסורים להוריהם ולצבא, וליבם, ללא יוצא מן הכלל, עמד רק בדוחק בנדיבות שעלתה על גדותיה. אבל אולי זה בגלל כותרת המשנה, המספרת שאביו של ההרוג הורשה להגיע להלוויה, עשרים ושתיים שנים לאחר שגורש מישראל, או בגלל התמונה – תצלום של אישה, למעשה בחורה צעירה, פיליפינית למראה, שקורסת מעל לקבר הטרי, ראשה מופנה אל השמיים בהבעת יגון שלא תיאמן, המעלה על הדעת אחד מאותם דימויים של איקונוגרפיית האבל של ראשית הנצרות. שישה חיילים צעירים, שלושה מכל צד, ידיהם מתוחות לצד הגוף ואצבעות ידיהם קפוצות לאגרופים, ניצבים בשתי שורות מקבילות לפניה, אבל היא אינה רואה אותם, מכל מקום לא ברגע שבו צולמה התמונה, כי עיניה עצומות. בתמונה אחרת מאותה כתבה היא יושבת על ברכיה בצמוד לקבר, כפות ידיה מונחות על תלולית העפר, עיניה עדיין עצומות, שערה השחור סתור וקווצות שיער נופלות על לחייה. היא עטופה שכמייה ורודה עם עיטורים של ציפורים בשחור לבן.

אני גולל במהירות: סדריק גרין, ללא ספק. אני מזהה את עור השוקולד החלק, את עצמות הלחיים הגבוהות ואת הבלורית השחורה; דבר לא השתנה, זולת חתימת זקן. הוא מצולם על רקע נוף מדברי, ניתן לזיהוי רק בקושי, מפני שבתמונה, ששוליה נחתכו על ידי לשכת הפרסום של הצבא, הוא מוקף חיילים, ודאי חברים ליחידה. לא רואים את פניהם, אבל מבעד לאברים המקוטעים של הגוף – חלקי רגליים וזרועות – מבצבצת אדמה חולית, זהובה, וגם הילה אחרונה של שמש, ספק זריחה ספק שקיעה. סדריק עצמו יושב: ברכיו, מעל למכנסיים הרחבים, מכוסות במגיני פלסטיק בצבע טורקיז, והוא נושא על גבו מכשיר קשר. האנטנה מזדקרת מאחורי עורפו, ואילו הסליל משתלשל ברישול לאורך החזה. ידיו, עד לקצות האצבעות החשופות, עטויות כפפות רשת שחורות, ולמותניו חגורה, אולי למכשיר הקשר, אולי למחסניות, ומכל מקום הוא אינו נושא נשק. הוא יפה, יפה בדיוק כפי שזכרתי, שרירי ומוצק אף יותר מבעד למדים, עיניו השחורות מביטות היישר אל עבר המצלמה. הוא אינו מחייך, אך נדמה שרגע קודם חייך, כי שפתיו עדיין פסוקות לכדי סדק. אבל אפשר שאני טועה.

*

ובכן, סדריק מת. התחושה הראשונה משונה, יותר פליאה מעצב, ומיד אחריה: זה סיפור חזק. יהיה עליי לכתוב אותו. אני קורא את הכתבה, ולאחר מכן כמה כתבות נוספות. האב אכן הורשה לחזור לישראל, ומעל לקבר, מבעד לדמעות, הוא מודה לממשלת ישראל על רוחב ליבה. בכתבה מובאים גם דברי החברים והאלמנה. גולן, שגם הוא היה תלמיד שלי, אומר שסדריק היה לו כאח מאם אחרת: "כשהיינו רעבים", הוא מספר, "היית קופץ מעל השער של בית ספר לגנוב בשבילנו חטיף מהמכולת, ואחרי הלימודים תמיד הלכנו יחד לעבודה." האלמנה מספרת שפינק אותה, שרצה הרבה ילדים, וכמה שיותר מהר, "אבל חשבתי שזה עדיין מוקדם", היא אומרת, "והחלטנו לחכות עוד קצת, ורק עכשיו אני מבינה שטעיתי, שלא יהיה לנו עוד זמן". ערב קודם כתב לה סדריק בוואטסאפ שהוא נכנס לפעולה אחרונה ותיכף יחזור והכל ימשיך להיות כמו שהיה – היא לא מפרטת מה בדיוק היה, אבל היא כן אומרת ששניהם אנשים פשוטים. "יכולנו", היא אומרת, "לשבת יום שלם בשמש לשפת הים, זה היה הכי כיף בשבילנו, מה אעשה בלעדיך". אחד החברים מספר שבטירונות, לפני השינה, למדו יחד על שוק ההון. "רצית", הוא אומר, "להיות מומחה להשקעות". חברים אחרים משתמשים בדימוי של האח המשגיח מלמעלה, או של מלאך היושב כעת לצדו של אלוהים. האם מספרת שסדריק היה כל עולמה, ושמאז שבעה באוקטובר, היום שבו גויס למילואים, לא עצמה עין, ובלילות האזינה לשירי הודיה, מתפללת לשלומו.

ויש דבר נוסף. המורה לאזרחות, שלימד גם הוא בבית הספר שבו הכרתי את סדריק, מזכיר אתו בהספד, וגם אחד החברים – דבר המנוסח במשפטים עמומים, לא לגמרי ברורים, מבלי להיכנס לפרטים, ובכל זאת אי אפשר לטעות בו, כי הוא מופיע גם בכל הכתבות המתפרסמות בימים שלאחר מותו. בנעוריו, מתברר, סדריק הסתבך בפלילים. נעוריו, פירוש הדבר הוא כנראה, שבשנה שבה לימדתי אותו פילוסופיה פעמיים בשבוע, בימים שבהם ניסיתי, כמעט תמיד ללא הצלחה, לעניין את התלמידים בשאלות מוסריות, למשל פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי, ניסויים בבעלי חיים, כאלה דברים – שאלות שלי עצמי נראו הרות־חשיבות ואילו עבורם, כפי שהבנתי כבר אז, היו משמימות וערטילאיות – במהלך אותה השנה שבה סדריק ישב בכיתה הוא היה, כמו שנהוג לומר, מסובך בפלילים. הוא כמעט אף פעם לא החסיר שיעור, ובניגוד לחבריו גם לא הפריע, להפך, הוא היה מנומס, אם כי גם לא אמר כמעט שום דבר, רק חייך מדי פעם, חיוך שהפך אותו ליפה עוד יותר – הוא באמת היה יפה מאוד, ואני נזכר כעת שגם היה עייף, לעתים קרובות נשמט ראשו על השולחן ונותר בתנוחתו עד הצלצול, אבל גם זה לא היה יוצא דופן. תלמידים רבים היו מותשים, הנחתי שהם ממעטים לישון, ידעתי שחלקם עובדים כדי לעזור לאימהותיהם, שרבות מהן חיו בישראל בגפן.

סדריק, קרוב לוודאי, לא היה מעורב בפשעים רציניים אלא בעבירות קטנות. הלוואות בשוק האפור? פריצות לבתים? סחר בסמים? גניבת מכוניות? הדברים שנאמרים בהלוויה ולאחריה אינם מפזרים את הערפל. המורה לאזרחות מספר בהספדו שסדריק הסתבך עם האנשים הלא נכונים, שדיבר איתו על כך בבכי, ושברגע מסוים כבר לא ידע איך לצאת מהמלכודת. "הבנת", הוסיף, 'שאם תשרת בבסיס סגור הרחק מהבית, האנשים הלא נכונים לא יוכלו למצוא אותך." והיה גם מעצר, אחד לפחות, מפני שבאחת הכתבות מצוטטים דברים שאמר סדריק בגלי צה״ל, אני מניח שבאחת התוכניות המיועדות לשיחות עם חיילים: ״לא רציתי שאמא תראה איך שמים עליי אזיקים, היא התחילה לבכות. אמרתי לעצמי שאני חייב להשתנות״.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

והוא אכן השתנה, הוא נלחם כדי להתגייס לצבא, אמו מספרת שקרע את המכתב שבו נאמר לו שהצבא אינו מעוניין בשירותיו. כבר למחרת, סיפרה, הלך ללשכת הגיוס ודרש לפגוש את קצין המיון, ובסופו של דבר הצליח. לימים זכה לאות הצטיינות מאלוף הפיקוד, והפך, כפי שנאמר באחת הכתבות, ״ללוחם שאומר כן לכל משימה״. הכותרות, כפי שאני מבחין כעת, מתנודדות בחוסר החלטיות בין הסיפור על הנער שאביו גורש מהארץ, שהיה חסר מעמד, שכמעט בדרך מקרה, ובזכות מאבק נחוש, התגייס לצבא כנגד כל הסיכויים, לבין רוממות עברו הצבאי. חלקן מקדישות מקום נרחב לילדותו ונעוריו ולדברים שמספרים החברים, אחרות מביאות בפירוט את הספדיהם של מפקדיו, ובכל מקרה ברור שהסיפור של סדריק מעורר עניין, יש בו משהו שאי אפשר שלא לכתוב עליו, הוא מקפל בתוכו דברים רבים. בסוף ההלוויה מניחים ראש עיריית תל אביב ושרת המודיעין, ששבוע קודם המליצה על טרנספר של תושבי עזה לסיני בסוף המלחמה, זרים על גבי הקבר, והזמרת ואלרי חמאתי, פלסטינית־ישראלית ילידת יפו וזוכת המקום השני של ריאליטי המוזיקה "הכוכב הבא" בעונת 2021, שרה את "הללויה" של לאונרד כהן. לא מצוין בכתבה אם ביצעה את השיר באנגלית או בעברית. בתום הטקס מושמעת מוזיקה פיליפינית מסורתית.

*

ברגע שבו אני מתיישב לכתוב על הביקור בבית משפחת גרין, מסך הטלפון שלי מרצד בכחול. פוש מעיתון הארץ: שר הפנים משה ארבל הורה לרשות האוכלוסין להעניק להוריו של החייל סדריק גרין שנהרג בעזה אזרחות ישראלית. שלוש שעות קודם, בין עמודי תמך מבטון לגדר ברזל ירוקה, החוצצת בין שורת בניינים דהויים לכביש דו־מסלולי, יריעות הברזנט הבהירות של אוהל האבלים מופשלות לאחור. בפנים יש שתי שורות של שולחנות פלסטיק מתקפלים מתוצרת כתר, מכוסים מפות אלבד חד־פעמיות, ותקרובת של בוטנים ופירות יבשים ובורקסים וירקות חתוכים ותותים באריזות פלסטיק וקופסאות עם כדורי שוקולד של פררו רושה ובקבוקי שתייה קלה. מחצלת קש בגוונים חומים מכסה את הרצפה. המחשבה הראשונה שעולה בדעתי: היכן הם כל אותם מאכלים פיליפיניים נפלאים, שהזדמן לי לטעום מהם בשנה שבה לימדתי את סדריק? לא רק שאין באוהל שום זכר למאכלים הנפלאים שהזדמן לי לאכול באותה שנה, אלא שאין בו נפש חיה; שר הביטחון הגיע לבקר וכולם עלו אל הדירה. במבואת הבניין, מול מראה רחבה, שני תאי מעלית מהסוג שכבר לא מייצרים יותר, שנכנסים אליהם ארבעה אנשים לכל היותר. אני תוהה אם זה קשור לרושם חיצוני של יוקרה, או לסטנדרטיזציה מאוחרת של תעשיית המעליות, פרי תהליכי האינדיווידואליזציה של התרבות העכשווית. מישהו הגיע אולי למסקנה שלא הולם לכפות על בני אדם קִרבה מביכה כל הדרך למעלה או למטה. המעלית של הקומות הזוגיות תפוסה, וזו שאליה אני נכנס, לצד שתי ישישות שאוחזות ידיים, מטפסת לאט מאוד. מספרי הקומות מרצדים באדום על גבי הצג: אחד, שלוש, חמש, שבע, ואנחנו יורדים בחדר מדרגות אל הדירה שדלתה פתוחה.

שר הביטחון איננו, אולי הסתלק בינתיים, אבל בפנים מתגודדים עשרות אנשים. אי אפשר להחמיץ את קצינת הנפגעים בכומתה ירוקה של חיל משאבי אנוש שנראית בת־בית, היא מתהלכת בין האנשים כמו קרובת משפחה, מחליפה מילים עם הנשים, אפילו מוציאה כיבוד מהמטבח; נמצאים בבית גם שלושה או ארבעה חיילים, וכמעט כל השאר הם אנשים מבוגרים, רק מעטים מהם פיליפינים, ואפילו לא שחור אחד; לרגע אני מתפלא, ואז מבין שאין שום סיבה שיהיו שם שחורים, העובדה שבני אדם חולקים חיים של עקירה או של פליטות אינה הופכת אותם בהכרח קרובים זה לזה; ואכן, בין הקהילה הפיליפינית לזו של הפליטים מאריתריאה וסודאן מפרידה תהום. שתי הקהילות אמנם מתגוררות בסמיכות בדרום מזרח העיר או ברחובות שסביב התחנה המרכזית, ושתיהן נאבקות על קיומן וסובלות מעוני ומנחת זרועה של משטרת ההגירה. אבל בעוד שהקהילה הראשונה מורכבת בעיקר מנשים שלרוב הגיעו לישראל בגפן וזכו, לפחות בשנים הראשונות, להיתרי עבודה שהעניקו להן את הזכות לטפל בזקנים הסיעודיים ותשושי הגוף והנפש, ולעבוד מבוקר עד ליל בעבודות ניקיון – כמה מאימהות הילדים שהכרתי עבדו בנמל התעופה וניקו את המטוסים בהפוגות הקצרות שבין המראה לנחיתה – הרי שקהילת השחורים מחבל דארפור ומדרום סודאן מורכבת ברובה מגברים צעירים שחצו את מדבריות סיני ופסעו ברגליים יחפות על החול הלוהט. רבים מהם חמקו מכדורי הרובים של החיילים המצרים, גנבו את הגבול וכמעט תמיד נתפסו או הסגירו את עצמם לחיילים הישראלים מעברה השני של הגדר, מבוהלים עד מוות ועם זאת מאושרים שהמסע הגיע לקיצו. ואחרי שהחיילים העניקו להם מעט מזון ושתייה, ואולי גם בגד חם בחורף, הועלו אל כלי הרכב הצבאיים ונכלאו, לפעמים לכמה ימים, לפעמים לכמה שבועות, באוהלים או בקרוואנים של בית הסוהר סהרונים בחולות חלוצה בנגב, ואז הועלו בלי חפצים או רכוש לאוטובוס שהוריד אותם בתחנה המרכזית של תל אביב. ובנוסף, כפי שאני זוכר היטב, בין שתי הקהילות שררו טינה וחשדנות הדדית, שהרי סולידריות של מדוכאים אינה מתקיימת אלא במוחם שוחר הטוב של ליברלים פרוגרסיביים ופעילי זכויות אדם, בעוד שבפועל מתקיים ביניהם, כידוע, מאבק על מקום והייררכיה. בפועל, אנשים מטפסים ודורכים אלה על אלה כדי לזכות במעט יותר חמצן. אם כי גם זה אולי לא נכון, ומכל מקום לא לגמרי מדויק: חיים בסביבה עוינת מולידים גם רגעים של קרבה ונדיבות אנושית, שלא פעם הייתי עד להן בעצמי: אריתראים שגייסו כסף כדי לשחרר בערבות שכן או חבר שנכלא, משפחות פיליפיניות שבישלו מזון לתלמידים מדרום סודאן שאביהם גורש או אושפז, ועוד מחוות דומות שהרעידו את ליבי.

ובנוסף אני מגלה שמספרם של חובשי הכיפה בקרב המבקרים גדול באופן לא מידתי, וזו כבר הפתעה שקשה יותר למצוא לה הסבר, מה גם שלא מדובר בחילונים שחובשים כיפה כמחווה סמלית של אבלות או כבוד לנפטר, אלא בנשים ששביסים כרוכים סביב שערן ובחורי ישיבה חרדים, רובם בשנות העשרים לחייהם, בחליפות שחורות וחולצות לבנות מכופתרות. רק ברכב, בדרך חזרה, אני מגלה הודעות בפייסבוק המפצירות באזרחים להגיע לבית ברחוב משה דיין, מפני שמעטים מדי, כך נכתב, מושיטים כתף למשפחה האבלה, שבנה הקריב את חייו למען המולדת. זה מסביר הכול, כמובן. לא רק את מספרם החריג של חובשי הכיפה, אלא עוד כמה מראות משונים: למשל גבר שפניו צפודות עטוף בדגל ישראל, ואישה שעוברת בין האורחים וממלמלת "עם ישראל חי, עם ישראל חי". ומכל מקום, פירוש הדבר שרבים מן הנוכחים לא פגשו את סדריק מעולם.

*

האלמנה, צעירה מאוד, אני נדהם לגלות עד כמה היא צעירה, למעשה היא נראית בת 18, אפשר היה אפילו לחשוב שפחות, נמצאת במרכז הסלון, מוקפת אורחים. מדי פעם היא חומקת לחדר השינה ואז חוזרת למרכז הסלון. אני שומע רק שברי משפטים: "אין מדינה כזו, פלסטין" (גבר זקן בסוודר בז׳ שיושב באחד הכיסאות, מחזיק בין ברכיו מקל הליכה בעל גולת זהב), "הוא תמיד עזר לכולם" (האלמנה לאישה בשביס כחול שקווצת שיער בהיר מציצה מתוכו), "כן, כאן גרנו בשנתיים האחרונות, אחרי שהתחתנו" (שוב האלמנה, הפעם לגבר שמן שמכנסיו אחוזים בכותפות), "אני יודעת מה זה, אח שלי נהרג בפיגוע" (בחורה כבת שלושים בעלת שיער בהיר, המוחה דמעות מעיניה), וכמובן: "תנחומיי העמוקים, שלא תדעו עוד צער". כמה נשים תוחבות לידי האלמנה פתק עם מספר טלפון לפני שהן הולכות לדרכן: "תתקשרי אליי בבקשה אם תרצי משהו".

נורת פלורסנט עגולה בכיסוי זכוכית מפיצה את אורה הקלוש, ספת עור שחורה חדשה, כיסאות מרופדים בבד דמוי קטיפה אדומה, טלוויזיה גדולה על גבי שידת עץ, שני סקולנטים בעציצי פלסטיק, שולחן מצופה פורמייקה ושלושה כיסאות תואמים. לא לגמרי דירת רווקים, לא רהיטים מצודדים, לא גופי תאורה מעוצבים, לא רפרודוקציות של ציורים על גבי הקיר, ועם זאת יש פה ושם גם הבהובים של יופי ואושר – למשל חופשה באמסטרדם בחורף, אני יודע שחורף מפני שבתמונה, התלויה מעל לספה השחורה, סדריק ואלמנתו הטרייה עומדים על גבי גשר, התעלה מאחורי גבם, חובשים כובעי צמר עבים, הרוח פורעת את שערם, והחיוך שלהם רחב כל כך עד ששני טורי השיניים שלהם חשופים לרווחה. זו אחת מכמה תמונות התלויות על גבי הקיר שמעל לספה, כולן תמונות של סדריק או של הזוג. אחת התמונות היא תצלום של סדריק מימי השירות הצבאי, דומה מאוד לזו שראיתי בעיתון אך לא זהה לה, ובאחרת תפסה אותו המצלמה ברגע שבו ניצתת הלהבה הכתומה של זיקוק יום הולדת המונח על גבי עוגה. הוא נרתע לאחור, פניו אומרות בהלה והתרגשות. אני נעמד לפני אחת התמונות, דיוקן של פניו שנראים מסותתים כמו פסל, קרוב יותר לזמן שבו הכרתי אותו, אבל עדיין ללא חתימת הזקן. ואז מכה בי כאב, ואני מבין, מופתע, שדמעות זולגות על לחיי.

אחר כך אני יוצא אל המרפסת: נוף של בניינים בני שמונה או עשר קומות ותחתם ערב־רב ומבוכי של פחונים וצריפים מטים־ליפול, כמו רצועת הסואטו של פרוורי יוהנסבורג בקנה מידה קטן. אם כי גם כאן דברים השתנו עם השנים: בינות לגגות של פח מגולוון, שאבנים כבדות ופסולת בניין ומנועי מזגנים אוחזים בהם לבל יתעופפו ברוח, אפשר לראות שערים חשמליים ורצועות של דשא סינתטי ובריכת שחייה גדולה מפלסטיק מלאה במי גשם, שלא חדל לרדת כבר שלושה ימים.

כשאני מסתובב לאחור מתברר לי שהסלון התרוקן, מוזר שלא הבחנתי בכך. נשאר רק איש זקן רכוב על גבי כיסא נכים חשמלי. הוא נוסע במהירות הלוך ושוב מהסלון למרפסת כמו במכוניות המתנגשות של ירידי השעשועים. האיש מורה באצבעו על הדלת, נראה שהוא מנסה לומר משהו, אבל מבין שפתיו המעוקמות, שחוט של רוק, אני מבחין כעת, נוזל מהן במורד הסנטר ומותיר קו רירי שנקווה על גבי כידון המתכת של כיסא הגלגלים, יוצאות רק הברות סתומות, חסרות פשר. רק אני והזקן נותרנו בבית, בסלון שמרצדות בו שלוש להבות של נר יזכור בפחיות אלומיניום, ולידן אריזה צבאית לשקיות תה וכמה עותקים של הסידור השלם, ובמטבח, על גבי שולחן שניצב צמוד אל הקיר, ערימות של חטיפים.

אני מספיק לספור ארבעים ושלוש אריזות, ואז יורד במעלית של הקומות הזוגיות לאוהל, צפוף בו עכשיו והוא מלא בהמון בני אדם, חלקם טועמים במתינות מהכיבוד וחלקם מנסים להתקרב אל האב היושב קרוב אל הפתח, מישהי אומרת לו you made a great sacrifice, וגבר עם זקן לבן וכיפה לוחץ את ידו בחום: "כל הכבוד, כל הכבוד". הבחורה שאחיה נהרג בפיגוע עדיין דומעת, היא רוכנת לעבר האם, שצווארה עטוף ברדיד של משי המשתפל במורד סוודר ירוק, ואומרת לה מילים שאיני מצליח לשמוע. האם לא משיבה אלא רק מביטה בה בחיוך רפה. היא מדברת מעט מאוד, בלחש, בקול רך, אם היא בכלל אומרת משהו. רוב הזמן העיניים שלה נעוצות בנקודה עמומה בחלל, כמו מרחפות מעל לכל ההמולה שמקיפה אותה. לעומת זאת, האב, הלבוש מעיל פליז שחור ומכנסי ג׳ינס, מדבר ללא הפוגה. האנגלית שלו, אני מבחין מיד, מצוינת, ממש ללא דופי, עם לא יותר מרמז קלוש לטָגָאלוֹג, אבל זה לא יוצא דופן. כל הפיליפינים שהזדמן לי להכיר דוברים היטב אנגלית. הספרדים אמנם שלטו באיי הפיליפינים במשך מאות שנים, מאז עגנה לחופם, בשנת 1521, ספינתו של פרדיננד מגלן, אבל במחצית הראשונה של המאה ה־20 היתה המדינה נתונה לשלטון הקולוניאלי של ארצות הברית. אני יושב זמן־מה ואז מפלס דרך לאלמנה, רק כעת אני מבחין ביופייה, עם העור החלק ועיני השקד החומות, ונעמד מאחוריה בדיוק ברגע שבו היא אומרת לאישה עם השביס הכחול, "הוא בטוח מאושר עכשיו, עכשיו טוב לו, הוא ב־VIP של השמיים". ואז: "התראיינתי להמון עיתונאים. אני רוצה שיזכרו אותו". האישה שואלת: "איך היית רוצה שיזכרו אותו?" –"שידברו עליו, שיגידו כמה טוב הוא היה". אני מנצל רגע של שתיקה כדי לומר לה שלימדתי את סדריק בתיכון. היא שואלת: "מורה למה?" – "לפילוסופיה. ונדמה לי שאני זוכר גם אותך מבית הספר". "לא", היא עונה, "אני מרמת גן", ואז מפנה אליי את גבה ומתרחקת.

*

ובכן, הוריו של סדריק יקבלו אזרחות ישראלית. שר הפנים מספר להם על החלטתו כשהוא מגיע לניחום אבלים. בהודעה לעיתונות מציין השר שהוריו של סדריק נתנו את הדבר הכי יקר להם למדינה, ואנחנו צריכים להיות לידם בשעה הזאת. אחר כך, אולי בפרץ לא מודע לעצמו של מוסר כליות, מוסיף השר משפט עמום, שלמראית עין קשור לנושא באופן רופף בלבד: ״סוגיית מעמד ואזרחות היא בעלת השלכות רוחב, אולם יש לזכור שגם תושב ארעי זכאי לזכויות, כולל ביטוח לאומי והיכולת לעבוד״. אין ספק שהוא מתייחס כאן לאימו של סדריק, המיטלטלת כבר 23 שנים לפחות בסירת המשוטים של ארעיותה, עוברת מישיש מזיל ריר אחד למשנהו, מגלגלת אותם, צפודים ושמוטי לסת, בכיסאות גלגלים לאורכה ולרוחבה של העיר תחת השמש הקופחת. אם כי מוזר, אני חושב, שזה הדבר הראשון שעלה בדעתי. לא כל הישישים צפודים ושמוטי לסת, לא כולם עושים את ימיהם בכיסאות גלגלים, וכך או כך הם ראויים לאהדה, הם נאבקים לשמור על כבודם העצמי ועל אנושיותם בשנים של מחלה או בקצה החיים, רגע לפני שהעוגן נקרע, רגע לפני שמרפים את האחיזה. יכולתי לחשוב גם על גדלות הנפש של המטפלים ועל רוחב ליבם, על מסירותם, על הקִרבה והאמון הנטווים בין שני אנשים זרים שהגורל והחיים הפגישו באקראי. אך ייתכן – איני יודע – שאימו של סדריק מנקה חדרי שירותים ורצפות בנמל התעופה או בבריכות שחייה ציבוריות. אני מהמר, אם כי האמת היא שאני מקווה, שמדובר באפשרות הראשונה. משום מה היא נראית לי עגומה פחות, ואולי הולמת יותר, איכשהו, את דמותה, עם הרדיד הסגול והעיניים הצלולות וכפות הידיים שנראות לי עדינות מאוד, לא בדיוק ידיים שהתבלו מליזול ואקונומיקה, לא כפות ידיים שאתה מצפה שיהיו למישהי שמכלה את ימיה בקרצוף רצפות. אבל אולי נותנים להם כפפות טובות מלטקס, אולי הן כמו גיבור הסרט של וים ונדרס שראיתי לפני כמה ימים, שלוכד פיסות של יופי – קרני שמש מפזזות על צמרות העצים, עלים נעים ברוח הקלה – בעודו מקרצף אסלות בבתי שימוש ציבוריים בטוקיו, פרוש מהעולם, משוקע כליל בכל רגע ורגע של ההווה. כולנו דולים פיסות של יופי מהקרקעית שטופת הבוצה של העולם, זה הדבר שאנחנו עושים או שעלינו להשתדל לעשותו. ואולי גם אימו של סדריק שמחה בחלקה. מה אנחנו יודעים על חייהם של אחרים.

*

שלושה ימים מאוחר יותר, אתר ויקיפדיה מסכם את האירוע. הכותבים החרוצים והעלומים מאמצים כתמיד נימה של בהירות מרוחקת וקורקטית, כאילו דיברו אלינו מתוך העננים בקולו של אל נטול פניות הסוקר בשוויון נפש את ההריסות שהותירו אחריהם בני האדם. בעולם הצונן של ויקיפדיה יש מקום רק לעובדות, או, אם להיעזר במונחים המפורשים שהאנציקלופדיה מייחסת לעצמה: מידע חופשי, מאוזן, אמין ואובייקטיבי. ב־30 בינואר 2024, היום שבו אני מחפש באינטרנט חומרים על סדריק, ויקיפדיה בעברית מונה 346,684 ערכים. מתוך סקרנות שאין למשול בה אני מסתכל שוב כעבור שלושה ימים: המספר עומד כעת על־346,760, גידול ממוצע של עשרים וחמישה ערכים ביום.

הנה העובדות כפי שהן מופיעות בערך אסון אל־מע׳אזי: בבוקר של 22 בינואר נכנסו לוחמי מילואים מגדוד 8208 של חטיבה 261 למחנה הפליטים אל־מע׳אזי במרכז רצועת עזה, במטרה להרוס תשתיות של חמאס ולחשף מרחב שטח של כקילומטר מערבית לגדר גבול רצועת עזה באמצעות הריסת שלושים ושלושה מבנים. בשעה ארבע וחמש דקות אחר הצהריים, לאחר שהכוח כבר הניח מוקשים בשלושים מבנים, הגיח מחבל מהמטעים הסמוכים וירה רקטת אר־פי־ג׳י (ככל הנראה ״יאסין 105״, מתוצרת עצמית של החמאס – העורכים נזהרים לקבוע נחרצות במקום שבו הדברים אינם ודאיים, אבל אני מניח שהערך יתעדכן לאחר שיתפרסמו מסקנות התחקיר) אל שני המבנים הממולכדים האחרונים. בגל ההדף העצום שנוצר מבעירתם הפתאומית של חומרי הנפץ, בחום שנסק לטמפרטורה של אלפי מעלות, קרסו המבנים על 19 החיילים והם נהרגו בו־ברגע. רקטה נוספת נורתה אל טנק מרכבה סימן 3 שאבטח את הלוחמים. ראש הנפץ החלול של הרקטה, היוצר מעין סילון של מתכת מותכת, הבקיע את לוח הנפץ, ושבריר שנייה אחר כך גם את שריון הפלדה של הטנק, והרג שני חיילים נוספים. קרוב לוודאי, מציינים הכותבים, שהטנק לא היה מצויד במערכת מעיל רוח, המספקת הגנה אקטיבית לכלי רכב צבאיים משוריינים באמצעות חיישנים רגישים ומכ״ם, המזהים את מסלול היירוט של הטיל ומסיטים אותו ממסלולו או משמידים אותו בעודו באוויר.

[…]

דלת הכיתה שבה ניסיתי ללמד את סדריק ואת חבריו פילוסופיה היתה צמודה לתאי השירותים של הבנים, שכבר בשעה תשע בבוקר היו מוצפים שלולית עכורה של שתן. הכיתה היתה בקצה מסדרון מואר היטב בקומה השנייה של בניין, שהורחב טלאי על טלאי עם הגידול המואץ במספרם של ילדי הפליטים ומבקשי המקלט והעובדים הזרים שלמדו בבית הספר. באותה שנה, לאחר עשור של התרחבות מתמדת, התייצב המספר על כמעט 1,900 ילדים, מכיתה א׳ ועד י״ב. בכל שכבת גיל היו לפחות שבע כיתות, ובשכבה של כיתה ח׳ היו לא פחות מעשר כיתות מקבילות, פזורות על פני חמש קומות בלבירינת סבוך להפליא עם גרמי מדרגות מעוקמים וחלונות מסורגים וקירות בגוונים שבאינוונטר מניפת הצבעים של טמבור ממוקמים היכנשהו בין ה־Divine Green ל־Happy Tone או ה־Key Wast 1443801. עולם הדימויים היה ללא ספק של בתי חולים או של מחנות כליאה.

בתוך המבנה הקודר הזה התקבצו התלמידים מדי יום, ישימון מדכדך ועולה־על־גדותיו־מרוב־כוונות־טובות שבו בילו את שנות ילדותם ונעוריהם. במדבר הצחיח הזה של בטון חשוף ומסירות שוחרת טוב ניסינו ללמד אותם משהו, להכשיר אותם, כמו שאומרים, לחיים יצרניים, או לכל הפחות לחיים בישראל. אוכלוסיית התלמידים של בית הספר משכה אליו שלל פילנתרופים בגמלאות וקונגלומרטים של חברות טכנולוגיה, שהרעיפו עלינו את נדיבותם המופרזת בקילוח יציב ועקבי של חסדים, וגם מגוון רחב להפליא של מורות ומורים נפלאים, שליבם פעם בקצב אחיד של טוב לב וכוונות נאצלות – אפשר היה ממש לשמוע את הלבבות פועמים במקצבם האצילי והאוהב, ליבותיהם של מאה ועשרים מורות ומורים, שבכל בוקר מחדש התקבצו בחדר המורים לפטפט או להכין כוס קפה במכונה שעבור הקפסולות שלה היה עלינו לשלם מכיסנו, כשם שהיה עלינו לשלם על חריגה ממספר העמודים שהוקצו לנו לצורך צילומים. אני מניח שהנדבנים העדיפו להרעיף את חסדיהם על הילדים הנזקקים, אבל לפחות היו למורים תאי שירותים נפרדים, ומסיבות ידועות מספר גדול יותר של תאים למורות, שכמעט תמיד היו בהם גלילי נייר טואלט וסבון לידיים, מה שאי אפשר לומר על תאי השירותים של הילדים.

אל מדבר הבטון הזה הגיעו מדי בוקר הילדים, למרבה ההפתעה רק מעטים מהילדים נעדרו מהלימודים, בוודאי בקביעות או לאורך זמן, ואם נעלמו לתקופה ארוכה היה זה כמעט תמיד מפני שגורשו או נכלאו. אם גורשו היתה אחת המזכירות גורעת את שמם ממצבת התלמידים, ואם נכלאו היינו מחכים כמה שבועות ואז גורעים גם אותם, מפני שכמעט אף פעם לא שבו לבית הספר.

לימדנו את הילדים כל מה שחשבנו שעשוי לעזור להם להתקבל לאוניברסיטה או להשתלב בשוק העבודה, בראש ובראשונה עברית, אבל גם מתמטיקה ואנגלית. תעודת הבגרות היתה עניין גדול, ואף שבנסיבות העגומות של חייהם מעטים מאוד יכלו להתקבל לאוניברסיטה, שלא לדבר על אוניברסיטה ישראלית, בית הספר עשה מאמצים כבירים להעלות את אחוז הזכאים לתעודת בגרות, ובעיקר להעלות את שיעור הזכאים לתעודת בגרות איכותית, כלומר כזו שיש בה לפחות שני מקצועות מורחבים. בשנה שבה לימדתי בבית הספר עמד אחוז הזכאים לתעודת בגרות איכותית על קרוב לתשעים, ירידה קלה ביחס לשנה שקדמה לה, כפי שאמר המנהל למפקחת באחת הפגישות, ובכל זאת נתון מעורר גאווה. גם המפקחת התרשמה, זה היה נתון שאפשר לאחוז בו, שהיא יכלה לדווח עליו לממונים עליה. וגם הם היו בוודאי שבעי רצון מהישגי בית הספר והתלמידים, הישגים שחשיבותם, דווקא בתנאים הללו של היעדר עתיד, תפחה לממדי ענק. פילוסופיה היתה חלק ממערך שלם של שיעורים שהתכנסו תחת הכותרת "השכלה כללית", כלומר כל מה שלא נכלל בבחינות הבגרות ולכן נתפס כמיותר וחסר תועלת. משהו שנועד לכאורה להרחיב את עולמם של התלמידים, אבל בפועל אמור למלא שעות ריקות במערכת ולאפשר לתלמידים להשתעמם ולנוח או להתבטל.

במשך שנת לימודים שלמה לימדתי את סדריק פילוסופיה פעמיים בשבוע, ובכל זאת אני זוכר ממנו מעט מאוד. האמת היא שרק מעטים מבין התלמידים זכורים לי, רובם צפים בתוך הענן האמורפי של הזמן החולף, וסדריק, אולי מפני שהיה שקט מאוד, דהה בזכרוני כמעט לחלוטין. ובסופו של דבר זה פחות או יותר כל מה שרציתי, שהתלמידים ישבו בשקט, שלא יפריעו, ש־45 הדקות שלי איתם יעברו איכשהו בשלום, שיהיו כמה שפחות התפרצויות ושכמה שפחות תלמידים יקומו ממקומם ויסתובבו בכיתה. אם הצלחתי בכל זאת לדבר איתם על ניסויים בבעלי חיים או על ההשלכות המוסריות של הטלת הפצצות על הירושימה ונגסאקי זה היה בונוס. הם לא גילו עניין רב יותר גם כשניסיתי לדבר איתם על הקולוניאליזם האירופי, אולי משום שכבר למדו עליו בשיעורי היסטוריה, ואולי משום שלא עִניין אותם, בכל אופן לא בדרכים שבהן הוא עניין אותי. ואולי פשוט משום שבאותה שנה עשיתי את צעדיי הראשונים בעולם ההוראה והייתי מבוהל וחסר ניסיון. אין ספק, מורים אחרים הצליחו יותר ממני. מפעם לפעם נכחתי בשיעורי ספרות והיסטוריה מרתקים ומלאי חיים, שבהם התלמידים, או לפחות חלקם, הפגינו סקרנות נלהבת; ומכל מקום סדריק, נדמה לי כעת, בכל זאת דיבר. לא לעתים קרובות, אולי, אבל מדי פעם היה אומר משהו, אין לי מושג מה, אין לי אפילו רסיס של זיכרון, רק איזו תחושה בהירה שמדי פעם הוא היה משתתף בשיעור. אבל אולי אני טועה, אולי אני מתבלבל בינו לבין תלמיד אחר, שגם רישומו דהה והתפוגג בזכרוני.

על גיש עמית

מנהל בית ספר, מורה לפילוסופיה ולספרות, דוקטור לפילוסופיה ולשעבר עמית מחקר במכון ללימודים מתקדמים בברלין. הקטע לקוח, בהשמטות קלות, מהספר סדריק, שראה אור בהוצאת אלטנוילנד במאי 2025.