תוצאות אמת

Getting your Trinity Audio player ready...

מאז קום המדינה חיה החברה הערבית בישראל במציאות פוליטית מורכבת. בעשר השנים האחרונות (2025-2015) התעצמה המורכבות, לנוכח שינויים עמוקים במערכת המפלגתית ובהתנהלות של נציגי האזרחים הערבים. מצד אחד, ההצטרפות ההיסטורית של רע"מ לקואליציה ב־2021 סימנה תפנית מהותית – לראשונה מאז קום המדינה השתתפה מפלגה ערבית באופן רשמי בשלטון. מהלך זה לא היה רק צעד טקטי של מפלגה או של מנהיג מסוימים, פרי ההבנה שאין השפעה פוליטית אפקטיבית זולת השתתפות ישירה במוקדי קבלת ההחלטות, אלא הוא גם ביטא מגמה רחבה יותר של חיפוש דרכים חדשות לשילוב בין זהות לאומית פלסטינית לבין אזרחות ישראלית.

מצד שני, התפתחויות פוליטיות דרמטיות אחרות – הקצנתן של ממשלות הימין, שינויים חוקתיים ומהלכים של הדרה – הובילו להעמקת הפער בין הציבור הערבי לבין מוסדות המדינה ולערעור מתמשך של האמון במערכת הפוליטית. לכן עולה ביתר שאת השאלה כיצד ניתן להבטיח ייצוג פוליטי ערבי שאינו סמלי, אלא מניב תוצאות ממשיות.

מאמר זה מנסה לבחון את המורכבות הזאת במבט היסטורי וחברתי. הוא סוקר את התפתחותן של המפלגות הערביות ואת יחסי הכוחות ביניהן, מציג ממצאים אמפיריים עדכניים על עמדות הציבור הערבי כלפי נציגיו ודן בהתהוותו של מודל פוליטי חדש המשלב בין שמירה על זהות קולקטיבית, חתירה לשוויון אזרחי ואפקטיביות בעיצוב מדיניוּת.

עידן הלוויין

על החברה הערבית בישראל הושת ממשל צבאי מיד עם קום המדינה, אבל לא ניטלה ממנה זכות ההצבעה. במערכות הבחירות לכנסת מ־1949 ועד 1973 בלטה נוכחותן של רשימות לוויין, שהוקמו ותוחזקו בעזרת המנגנונים של מפא"י ושל הממשל הצבאי. ברשימות שובצו בדרך כלל נכבדים מקומיים, שהיו מזוהים עם האליטה המסורתית – שייח'ים, בעלי קרקעות, ראשי חמולות ואישים שסייעו ליהודים בתקופת היישוב ובמלחמה ב־1948. הם ביטאו תפיסה פרגמטית, שלפיה קִרבה למוקדי הכוח הפוליטי עשויה להניב תועלת ישירה לציבור הערבי בהיבטים קהילתיים, אזוריים ואף אישיים, החל בסלילת כבישים, דרך חיבור לרשת החשמל, מינוי של אנשי דת וקבלת הלוואות חקלאיות וכלה באישורים לביקורי קרובים מעבר לגבול. התמיכה האלקטורלית בדגם הפטרוני הזה הגיעה לשיאה בסוף שנות ה־50, כאשר שלוש רשימות לוויין הניבו יחד חמישה מנדטים, ושמרה על יציבות בדמות ארבעה מנדטים עד סוף שנות ה־60.

המתחרים העיקריים של רשימות הלוויין היו גם מבקריהן החריפים ביותר. חוגים קומוניסטיים ולאומיים, ובראשם מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), ראו בהן שלוחה של מדיניות השליטה היהודית בציבור הערבי והוקיעו את ראשיהן כ"סוכני דיכוי". עצם שיתוף הפעולה של הנכבדים הערבים עם מפלגת השלטון נתפס כוויתור על הזהות הלאומית וכהתנכרות למאבק הפלסטיני הרחב. הקִרבה לבכירי מפא"י/ מפלגת העבודה נחשבה סיבה לגנאי. כך, למשל, בתעמולת הבחירות של מק"י לכנסת השמינית (1973) כונו סיף א־דין א־זועבי וג'בר מועדי ממפלגת הלוויין קדמה ופיתוח "סיף גולדה וג'בר פרס".

מק"י היתה המפלגה היחידה שחיברה בין יהודים לערבים תחת עקרונות של דו־קיום ושל שוויון. היא הצליחה לרכוש לעצמה מעמד משמעותי בחברה הערבית, בעיקר בקרב מעמד הפועלים, הדור הצעיר והאינטלקטואלים. כוחה נחלש בסוף שנות ה־50 משלוש סיבות. ראשית, בשל מחלוקות פנימיות לגבי שאלת הלאומיות הפלסטינית ויחסה של המפלגה למדינת ישראל – השיח הקומוניסטי האוניברסליסטי התנגש עם הזהות הלאומית של חלק מחברי המפלגה הערבים. שנית, בשל הניסיון הממסדי להגביר את התמיכה ברשימות הלוויין, גם באמצעות הפחדה מצד הממשל הצבאי. שלישית, בשל האכזבה בקרב חלק מהציבור הערבי מעמדתה של ברית המועצות בזמן משבר סואץ והמלחמה בסיני (1956): הסובייטים נמנעו מהבעת התנגדות חד־משמעית לפעולה הצבאית של ישראל, בריטניה וצרפת נגד מצרים (ויש שיאמרו שפירוש הדבר היה תמיכה בה בעקיפין), ובכך ריסקו את הציפייה שברית המועצות, ככוח אנטי־אימפריאליסטי, תתנגד למתקפה על מדינה ערבית. בסופו של דבר, המתחים בתוך המפלגה הקומוניסטית הובילו לפילוג, וב־1965 נוסדה רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה), בראשות תופיק טובי ומאיר וילנר.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מרבית חבריה של רק"ח היו ערבים, והיא מיקדה את פעילותה הן בחברה הערבית בישראל והן בסוגיה הפלסטינית. היא ניהלה מאבק עקבי נגד הממשל הצבאי עד לביטולו ונגד הפקעת הקרקעות וההדרה ממוסדות המדינה והיתה המפלגה הראשונה שהכירה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. כבר בבחירות ב־1965 האפילה על מק"י וקיבלה שלושה מנדטים, לעומת מנדט אחד של המפלגה הוותיקה.

ב־1977 חברה רק"ח לגופי שמאל, בהם הפנתרים השחורים, להקמת רשימה ערבית־יהודית חדשה: חד"ש (חזית דמוקרטית לשוויון). בבחירות באותה שנה זכתה חד"ש בחמישה מנדטים. 90 אחוז מהקולות שקיבלה הגיעו מהחברה הערבית.

נקודת התורפה

לעומת הזיקה למפלגות ציוניות, ולהבדיל לעומת חזון הדו־לאומיות של מק"י, החלו במחצית השנייה של שנות ה־50 ניסיונות להחדיר לשיח הפוליטי את הלאומיות הערבית־פלסטינית. החזית הערבית, שקמה ב־1958, דרשה את ביטול הממשל הצבאי, הבטחת שוויון אזרחי והכרה בזכויות הלאומיות של הערבים הפלסטינים במדינה. אף שפעלה במסגרת החוק, הממסד הציוני ראה בה איום על סדרי השלטון, אך היא לא האריכה ימים מסיבה אחרת: המתח האידיאולוגי בין הזרם הנאצריסטי הפאן־ערבי לבין חברים שהזדהו עם הקומוניזם הבינלאומי טרף את קלפיה עוד לפני שהספיקה לצבור כוח אלקטורלי של ממש.

גישתה של תנועת אל־ארד (בעברית, "האדמה"), שייסדו ב־1959 מנצור ואניס קרדוש, היתה רדיקלית יותר. התנועה ראתה בציונות שיטה קולוניאליסטית ודרשה הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. פעילותה זכתה לתשומת לב תקשורתית וציבורית, והממסד לא איחר להגיב: ב־1964 נסגר עיתונה בצו (כלומר בלא צורך בדיון בבית המשפט), ועדת הבחירות המרכזית פסלה את השתתפותה בבחירות ב־1965, ובית המשפט העליון אישר את הפסילה בתיק יעקב ירדור – תקדים מכונן במשפט החוקתי הישראלי, שהרחיב את גבולות הסבירות לפסילה פוליטית בשם הגנה על אופייה היהודי־דמוקרטי של המדינה. בכך נסללה הדרך להדרת קולות פלסטיניים שאינם פועלים בתוך הפרדיגמה היהודית־דמוקרטית.

רדיקלית אפילו יותר היתה תנועת אבנא אל־בלד ("בני הארץ" בתרגום מילולי; מכונה גם "בני הכפר"), שייסדו בראשית שנות ה־70 סטודנטים וצעירים בעלי השקפת עולם חילונית־דמוקרטית. התנועה שללה את זכות העם היהודי למדינה ודגלה בפתרון של מדינה פלסטינית אחת, חילונית ודמוקרטית, בכל שטחי הארץ ההיסטורית, שהיהודים ישתלבו בה. לכן היא התנגדה עקרונית להשתתפות בבחירות לכנסת והתמקדה במחאה אזרחית. התנועה, שקיימת עד היום, לא הצליחה לצבור כוח רב – בעיקר בשל נטישת חלק מחבריה לתנועות שביקשו לשלב בין זהות פלסטינית לבין פרקטיקה פוליטית ממלכתית, כמו חד"ש ומאוחר יותר הרשימה המתקדמת לשלום (רמ"ל).

רמ"ל, בראשות מוחמד מיעארי, ממייסדי אל־ארד, ומתי פלד, אלוף במילואים ואיש שמאל רדיקלי, נוסדה ב־1984 במטרה לקיים מסגרת יהודית־ערבית בעלת זהות לאומית פלסטינית לצד מחויבות להכרה הדדית ולדו־קיום. היא ביטאה היטב את החיפוש אחר דרך שלישית: לא הזדהות עם הציונות, אך גם לא דחייה מוחלטת של הפרלמנטריזם הישראלי. הממסד מיהר להגיב גם הפעם, וועדת הבחירות המרכזית פסלה את המפלגה. רמ"ל התמודדה בבחירות 1984 הודות להתערבות בג"ץ, והצלחתה היחסית (שני מנדטים) המחישה את הצורך בקרב הציבור הערבי בייצוג פוליטי המשלב זהות לאומית עם קבלת המסגרת החוקית בישראל. עם זאת, בצל המתחים האידיאולוגיים בין חבריה היהודים והערבים, קשיים בגיוס משאבים והיעדר תשתית ארגונית יציבה, היא התקשתה לשמר את כוחה. בבחירות 1988, שבהן נפסלה תחילה ושוב נדרשה התערבות משפטית, היא ירדה במנדט, וב־1992 כבר לא עברה את אחוז החסימה והתפרקה.

כפי שראינו עד כה, בארבעת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, הפוליטיקה הערבית התאפיינה במתח מתמיד בין ניסיונות הממסד לנתב את הקול הערבי לצרכיו לבין מאמצים של החברה הערבית לביטוי פוליטי עצמאי. בעוד הממסד עודד הקמת מפלגות מטעם ודיכא יוזמות עצמאיות באמצעים משפטיים ומינהליים – גופים ערביים־יהודיים, שהציעו שותפות פוליטית שוויונית, נתקלו בקשיים פנימיים בדמות פיצול אידיאולוגי וחוסר יציבות. למרות האבולוציה שעברו המפלגות הערביות בארבעת העשורים הבאים, הדינמיקה של פיצול ואיחוד נותרה המאפיין המרכזי – ונקודת התורפה – שלהן.

מה חדש במד"ע

בשלהי שנות ה־80 החלה הפוליטיקה הערבית לשנות את פניה. זה קרה כאשר עבד אל־והאב דראושה, חבר ותיק במפלגת העבודה שנבחר לכנסת מטעם המערך בבחירות 1984, פרש ממנה וייסד מפלגה עצמאית. דראושה נחשב להתגלמות "השילוב הממלכתי" – מודל של שיתוף פעולה בין אזרחים ערבים לבין מפלגה ציונית גדולה, במטרה לקדם שוויון זכויות ולשפר את מצבם מתוך המערכת. פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 והתגובה הצבאית החריפה של ממשלת ישראל בניסיון לדכאה גרמו למהפך בגישתו. ב־1988 הקים דראושה את מד"ע (מפלגה דמוקרטית ערבית), שדרשה במצעהּ שוויון אזרחי לערבים אזרחי ישראל, הכרה בזהות הלאומית הפלסטינית, הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, את נסיגת ישראל לקווי 1967 והכרה באש"ף.

עצם הקמתה של מד"ע לא היתה רק מחאה על מדיניות קונקרטית, אלא שבירה של הדפוס שהשתרש מאז קום המדינה, של ההשתייכות למפלגות ציוניות כמסלול אפקטיבי יחיד להשפעה פוליטית. המפלגה הציעה מודל חדש, שחיבר בין מסורת השילוב הממלכתי לבין מגמות של נפרדוּת פוליטית־תרבותית: היא היתה ערבית במלואה, עצמאית ובעלת תפיסה לאומית־פלסטינית מובהקת, אך ביקשה לקדם את סדר יומה במסגרת הפרלמנטרית ולכן לא שללה שיתוף פעולה עם מפלגות ציוניות. אף שהישגה האלקטורלי בבחירות 1988 היה צנוע – מנדט אחד בלבד – הישגה הרעיוני היה רב־ערך: הזהות הפלסטינית ושוויון אזרחי חדלו להיות סוגיות נישתיות ונהפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הפוליטי של המנהיגות הערבית בישראל. מד"ע דרשה לא רק תקציבים ותשתיות, אלא גם הכרה בזהות ובנרטיב הפלסטיניים של האזרחים הערבים.

בתוך מערך הכוחות הפנים־ערבי, מד"ע הציעה חלופה זהירה ופרגמטית לציבור שראה בחד"ש מפלגה סוציאליסטית מדי ולאומית מדי אך גם סירב לתת את קולו למפלגות ציוניות. ב־1992 עלה כוחה של המפלגה לשני מנדטים והיא שיתפה פעולה עם ממשלת רבין השנייה כ"גוש חוסם" יחד עם חד"ש: שתיהן תמכו בממשלה מחוץ לקואליציה כדי לסייע לאישורם של הסכמי אוסלו.

למרות השינוי שהציעה, גישתה של מד"ע – שהעדיפה דיפלומטיה על פני עימות ושיתופי פעולה על פני נתק – הדירה ממנה קהלים רדיקליים. אלה קיבלו מענה באמצע שנות ה־90 עם היווסדן של שלוש מפלגות: בל"ד, תע"ל ורע"מ.

בל"ד (הברית הלאומית הדמוקרטית), שהקים ד"ר עזמי בשארה, הציגה חזון של ישראל כ"מדינת כל אזרחיה". היא ערערה את הגדרתה כמדינה ציונית ודרשה הכרה בערבים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי בעל זכויות קולקטיביות. בשארה, אינטלקטואל דומיננטי, חיבר בין שיח פוליטי פלסטיני לעקרונות ליברליים ודמוקרטיים, תוך התנגדות עקרונית להשתלבות מוסדית במבני המדינה. מודל זה נועד לאתגר את הפרדיגמה של נאמנות שקטה בתמורה לשירותים. ואכן, בל"ד עוררה התנגדות עזה מצד הממסד הישראלי, שהגיעה לשיאה בהאשמות הפליליות נגד בשארה בעוון ריגול ובגלותו מישראל ב־2007. גם אחריו המשיכו חברי הכנסת מטעם בל"ד – ובראשם חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה, סמי אבו־שחאדה ומטאנס שחאדה – לקדם את חזון המפלגה, תוך התמודדות עם ביקורת ציבורית עזה ועם חקיקה שנועדה לצמצם את מרחב הפעולה הפוליטי של המפלגות הערביות בכלל.

תע"ל (התנועה הערבית להתחדשות), שהוקמה ב־1996 על ידי ד"ר אחמד טיבי, הציגה מודל פוליטי ייחודי בזירה הערבית־ישראלית. בניגוד לחד"ש, המדגישה אידיאולוגיה סוציאליסטית ושיתוף פעולה יהודי־ערבי, ולבל"ד, המתמקדת בזהות לאומית פלסטינית ובביקורת חריפה על הממסד, תע"ל משלבת זהות פלסטינית מובהקת עם פרגמטיזם פוליטי ומעורבות אינטנסיבית בזירה הפרלמנטרית. טיבי, ששימש כיועצו הפוליטי של יאסר ערפאת, שומר על קשרים הדוקים עם ההנהגה הפלסטינית בשטחים הכבושים, בה בעת שהוא מקיים שיתופי פעולה פוליטיים נקודתיים במטרה לקדם את זכויותיהם של האזרחים הערבים ולשפר באופן מעשי את חייהם. בכך הוא מציע חלופה למתח הדיכוטומי בין "ממלכתיות מתרפסת" לבין "אנטי־ממסדיות".

רע"מ (הרשימה הערבית המאוחדת) שונה בתכלית מבל"ד ומתע"ל וגם מחד"ש, שיסודותיהן חילוניים. בהיותה הזרוע הפוליטית של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, תשתיתה של המפלגה דתית. כדי לתאר את התהוותה יש לחזור לאחור.

המהפכה הירוקה

הזרם האסלאמי הפוליטי בחברה הערבית בישראל קרם עור וגידים בשנות ה־70. שורשיו האידיאולוגיים נטועים בתנועה הדתית־חברתית האחים המוסלמים – זרם אסלאמיסטי־סוני שנוסד במצרים ב־1928 וקורא לכינון מדינות הלכה אסלאמיות ברוח חוקי השריעה – והוא ניזון מדינמיקות אזוריות שונות. אך אופיו התעצב לנוכח המציאות הייחודית של קבוצת מיעוט הנתונה בתוך מדינה שמגדירה את עצמה במובהק כיהודית וכציונית.

בשני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה היתה החברה הערבית בישראל מנותקת במידה רבה מהעולם הערבי. לאחר המלחמה ב־1967 ובעקבות כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים יכלו אזרחי ישראל הערבים להתחבר מחדש למוסדות דתיים ולמרכזים אסלאמיים בעלי השפעה רחבה, כגון אוניברסיטאות ותנועות דתיות אזוריות. חידוש הקשרים הללו הוביל להתעוררות דתית עמוקה, שהתחזקה גם על רקע המהפכה האסלאמית באיראן ב־1979 ועליית השיח הדתי־לאומי בחברה הישראלית היהודית.

השייח' עבדאללה נימר דרוויש, יליד כפר קאסם, היה הראשון שהניע מהלך ארגוני משמעותי כשהקים את אסרת אל־ג'יהאד (משפחת הג'יהאד) – גוף מחתרתי שביקש לכונן מדינה אסלאמית בכל שטחי פלסטין ההיסטורית ולהחיל את חוקי השריעה. ב־1981 נעצר דרוויש יחד עם חברים נוספים בארגון ונידון למאסר. עם שחרורו ב־1983 ביצע תפנית אידיאולוגית: הוא זנח את הגישה המהפכנית לטובת אסטרטגיה הדרגתית ופרגמטית. ההדרגתיות התבטאה בבנייתם של מוסדות חינוך, דת ורווחה ובקידום ערכים אסלאמיים בתוך המסגרת החוקית של מדינת ישראל. הפרגמטיות באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם מוסדות המדינה. ב־1989 רשמה התנועה הישג משמעותי, שמכונה "המהפכה הירוקה": היא זכתה בראשות העירייה בכפר קאסם, בטייבה, בכפר ברא, בג'לג'וליה, בקלנסווה ובאום אל־פחם, וכן בייצוג משמעותי במועצות מקומיות נוספות. הישגים אלה סימנו את המעבר של התנועה מהשפעה חברתית־דתית לפעולה פוליטית ישירה בזירה המקומית.

ההצלחה עוררה בקרב הנהגת התנועה שאלה עקרונית: האם להשתלב גם בזירה הפוליטית הארצית ולהשתתף בבחירות לכנסת ישראל, או לדבוק בהתנגדות להשתתפות במנגנוני השלטון הציוני? המחלוקת הגיעה לשיאה ב־1996 והובילה לפיצול התנועה האסלאמית לשני פלגים המשקפים שתי דרכי התמודדות שונות בתכלית עם הסתירה המובנית שבין שייכות דתית ולאומית עמוקה לבין מערכת פוליטית המבוססת על הגדרה יהודית אתנית.

הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בראשות השייח' ראאד סלאח, אימץ גישה אידיאולוגית מובהקת שהתמקדה במסגד אל־אקצא כסמל למאבק דתי ולאומי. החל מאמצע שנות ה־90, סלאח מוביל קמפיין תחת הסיסמה "אל־אקצא בסכנה" בטענה כי ישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית. גישתו המתריסה סימנה את המדינה כאויב אידיאולוגי, וב־2015 הוּצא הפלג הצפוני מחוץ לחוק בטענה לקשרים עם חמאס. סלאח נעצר כמה פעמים, הורשע בעבירות הסתה לטרור וריצה עונשי מאסר. בד בבד הוא שמר על מעמדו כסמל של התנגדות דתית־לאומית בקרב חלק מהציבור הערבי.

מנגד, הפלג הדרומי, בהובלת השייח' דרוויש ובהמשך בראשות השייח' אבראהים צרצור, תמך בהשתלבות פוליטית והדגיש את תועלתה. לכן הקים את רע"מ. המפלגה הציגה סדר יום חברתי ואזרחי שמרני, המעוגן בערכים דתיים. היא נמנעה מהתנגשות אידיאולוגית חזיתית עם המדינה, ובמקום זאת חתרה להישגים מעשיים בתחומי הרווחה, הדיור והחינוך. את השיח הלאומי־פלסטיני החליפה ב"שיח אזרחי קהילתי אסלאמי", כהגדרתה.

לשבור את הטאבו הלאומי

ההתפלגות של חד"ש, בל"ד, תע"ל ורע"מ משקפת את הפיצול בחברה הערבית בין הזרם הסוציאליסטי, הרדיקלי, הפרגמטי והדתי־קהילתי. בה בעת היא מבטאת את הקונפליקט המרכזי של הפוליטיקה הערבית בישראל: מצד אחד השאיפה לשותפות אזרחית שוויונית, ומצד אחר ההכרה בכך שהמדינה היהודית־ציונית מציבה תקרת זכוכית שאינה ניתנת לניפוץ בדרכים פרלמנטריות בלבד. כל אחת מהמפלגות פונה למקום אחר בתודעה הקולקטיבית של הציבור הערבי.

למרות ההבדלים המהותיים ביניהן, בבחירות 1996 חברו מפלגות ערביות חדשות למפלגות ותיקות כדי להגדיל את סיכוייהן להיכנס לכנסת. בל"ד רצה עם חד"ש, והן זכו יחד בחמישה מנדטים (מנדט אחד לבל"ד); רע"מ התמודדה עם מד"ע, והן זכו בארבעה מנדטים (שניים לרע"מ). לעומתן תע"ל, שהתמודדה עצמאית, לא עברה את אחוז החסימה. האסטרטגיה של איחוד הכוחות הוכיחה את עצמה לא רק נקודתית. הייצוג הפוליטי הערבי בכנסת כמעט הכפיל את עצמו בהשוואה לבחירות 1992, מחמישה מנדטים לתשעה. ההישג היה מרשים במיוחד לאור תופעה אחרת שאפיינה את מערכת הבחירות ב־1996: הצבעה אסטרטגית של אזרחים ערבים למפלגת העבודה כדי להשפיע על הרכב הממשלה. הבחירות נערכו לראשונה בישראל בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה – וניצחון של שמעון פרס על בנימין נתניהו בבחירות לראשות הממשלה לא הבטיח בהכרח קואליציה של השמאל.

בבחירות הבאות, ב־1999, מגמת האיחודים נמשכה: תע"ל למדה את הלקח, התחברה לבל"ד ונכנסה לראשונה לכנסת, ומד"ע נטמעה לחלוטין בתוך רע"מ, שהתחזקה במנדט. יחד עם חד"ש, מספר המנדטים הכולל של המפלגות הערביות עמד על עשרה.

אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים, סימנו מפנה ביחסי החברה הערבית עם המדינה. רבים בציבור הערבי איבדו אמון במוסדות וחשו ניכור כלפי המדינה, במיוחד לאחר שמסקנות ועדת אור לבירור האירועים לא הובילו להעמדה לדין של האחראים. הדבר בא לידי ביטוי גם בירידה חדה בשיעורי ההצבעה בבחירות לכנסת: מכ־78.7 אחוז ב־1999 ל־68.9 אחוז ב־2003. צמצום ההשתתפות הפוליטית שיקף ייאוש מהמערכת הפוליטית ומיכולתה להביא לשינוי ממשי בחייהם של האזרחים הערבים, או להוביל להכרה בזכויות הלאומיות הפלסטיניות.

בתוך כך המשיכו המפלגות הערביות להתחבר ולהיפרד, דבר שהחליש את השפעתן הקולקטיבית. כוחן עמד בפני מחיקה כמעט מוחלטת עם העלאת אחוז החסימה ב־2014 משניים ל־3.25 אחוזים – צעד שלמעשה נועד לכך. כתגובה לכך חברו חד"ש, בל"ד, רע"מ ותע"ל להקמת הרשימה המשותפת. בבחירות 2015 עשתה הרשימה המשותפת היסטוריה: היא קיבלה 13 מנדטים והיתה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת.

הצלחתה האלקטורלית של הרשימה לא הצליחה לגשר על הפערים האידיאולוגיים העמוקים בין השותפות בה. עיקר המחלוקת נסב על השאלה העקרונית של יחסי החברה הערבית עם מוקדי קבלת ההחלטות במדינה, ובפרט על שאלת ההשתלבות האפשרית בממשלה. חד"ש ובל"ד התעקשו על ישיבה באופוזיציה כעמדה מוסרית ולאומית, המבוססת על סולידריות עם המאבק הפלסטיני ועל הסירוב להשתלב בממשלה ציונית. מנגד, תע"ל ובעיקר רע"מ גילו פתיחות רבה יותר לעסקאות פוליטיות עם הממסד, מתוך גישה פרגמטית הרואה בקידום הישגים אזרחיים – בתחומי הרווחה, התעסוקה, הדיור והחינוך – יעד מרכזי.

המחלוקת החריפה באופן מיוחד לאחר בחירות 2020, כאשר יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, קרא לנהל משא ומתן עם בנימין נתניהו ועם ממשלת הימין בראשותו. שותפותיה של רע"מ ראו בכך ערעור על "הטאבו הלאומי" – המוסכמה כי שיתוף פעולה עם ממשלה ציונית הוא בגידה בעקרונות הייצוג הקולקטיבי של המיעוט הערבי בישראל. עבאס, לעומת זאת, הציג עמדה אחרת: התמקדות בזכויות אזרחיות ובשיפור תנאי החיים גם במחיר שיתוף פעולה עם ממשלות ימין.

יתרונו של המיעוט האסטרטגי

הגישה של עבאס היתה כמו פצצה שהוטלה בשדה הפוליטי בישראל, אבל היא לא מפתיעה כל כך לאור הרקע שלו. עבאס הוא בן כפר מע'אר, יישוב רב־דתי שבו חיים דרוזים, מוסלמים ונוצרים, והמרקם החברתי שבו גדל עיצב את גישתו הסובלנית כלפי שונוּת חברתית, תרבותית ודתית. כבר בגיל 17 הפגין יכולות מנהיגות כאשר נשא דרשות במסגד בנצרת. בעת שלמד רפואת שיניים באוניברסיטה העברית השתלב בהתארגנויות אקטיביסטיות לקידום זכויות הסטודנטים הערבים. באותה תקופה גם העמיק בלימודי השריעה. בין מוריו היו השייח' עבדאללה נימר דרוויש, מנהיג הפלג הדרומי, והשייח' אבראהים דעיבס.

עבאס התחבר באופן טבעי לאסטרטגיה של הפלג הדרומי, המדגישה השתלבות אזרחית, ייצוג פוליטי ופיתוח קהילתי במסגרת הפרלמנטריזם הישראלי. במחצית השנייה של שנות ה־2000 התקדם לתפקידים בכירים ברע"מ, וב־2018 מונה ליו"ר המפלגה. עם כניסתו לתפקיד הוביל קו פרגמטי וחדשני יחסית: הוא קידם רטוריקה של סובלנות, הדגיש את חשיבות ההשתתפות בזירה הפרלמנטרית ואף פתח את רשימת המפלגה לכנסת בפני מועמדוֹת נשים – צעד חסר תקדים בגוף אסלאמי. בכך ביקש לעצב דימוי של מנהיגות המחויבת לערכי האסלאם ובה בעת פתוחה להתאמות חברתיות ופוליטיות בסביבה הרב־תרבותית הישראלית. הוא עצמו הגדיר את זהותו כ"ערבי־מוסלמי גאה ואזרח ישראלי", ובכך ניסה לגשר על המתח שבין ההזדהות הלאומית הפלסטינית לבין השאיפה לשותפוּת אזרחית במדינה היהודית.

השאיפה לשותפות אזרחית היא הבסיס לגישתו הפרגמטית המובהקת. לכן, כששאר חברות הרשימה המשותפת הצהירו על התנגדות לשיתוף פעולה עם נתניהו, רע"מ פרשה מהאיחוד. בבחירות שהתקיימו במרץ 2021 היא התמודדה עצמאית מתוך כוונה גלויה להצטרף לכל קואליציה שתרצה בה. המהלך צמצם כמעט בחצי את הייצוג הערבי הכולל בכנסת, אך נשא פרי מבחינת רע"מ: היא זכתה בארבעה מנדטים, הצטרפה לקואליציית בנט־לפיד וקבעה, כאמור, תקדים – היא היתה למפלגה הערבית הראשונה שהשתתפה רשמית בקואליציה בישראל.

עבאס ניצל את מעמדו כלשון מאזניים בין גושי הימין והשמאל ומימש את מודל קואליציית המיעוט האסטרטגי (oversized minority coalition). המהלך עורר שיח ער בשאלת הגבולות בין אזרחות לבין זהות קולקטיבית, בין הישגים פרקטיים לבין נאמנות רעיונית. תומכיו ראו בו ניפוץ היסטורי של תקרת זכוכית פוליטית, ואילו מבקריו טענו שמדובר בהקרבת עקרונות לאומיים תמורת תקציבים ושעבאס נותן בכך בעקיפין לגיטימציה להמשך הדיכוי הממוסד של הפלסטינים. עבאס הגדיר זאת כהכרעה אסטרטגית מחושבת: "אנחנו כאן כדי להביא הישגים ממשיים לחברה הערבית. לא נסתפק יותר באופוזיציה". הוא הציג חזון חדש לייצוג הערבי – לא עוד התנגדות מסורתית מנוכרת, אלא השתלבות תועלתנית המכוונת לרווחה אזרחית.

כידוע, ממשלת בנט־לפיד לא האריכה ימים. בבחירות 2022 שמרה רע"מ על מספר המנדטים שלה, אך עם כינון ממשלת הימין הקיצוני שבה לאופוזיציה. הרשימה המשותפת, לעומת זאת, התפרקה עם פרישתה של בל"ד. חד"ש ותע"ל המשיכו לשתף פעולה ונכנסו לכנסת, ואילו בל"ד לא עברה את אחוז החסימה. הכשל המרכזי של המפלגות הערביות מאז שנות ה־90 – חוסר היכולת לגבש אסטרטגיה קולקטיבית ארוכת טווח, להתמודדות לא רק עם הדחייה מהצד היהודי אלא גם עם קונפליקטים פנימיים – שוב בא לידי ביטוי. הדילמה המרכזית נותרה בעינה: האם ניתן להיות חלק מהמשחק הפוליטי בלי לוותר על המאבק על צדק היסטורי, על זהות לאומית ועל שוויון אמיתי?

מפלגה חדשה, פנים ותיקות

שיעורי ההצבעה של האזרחים הערבים בישראל היו תמיד סיסמוגרף רגיש למידת האמון שלהם במערכת הפוליטית, ובבחירות 2021, עם תחילת התפוררותה של הרשימה המשותפת (שכללה הפעם רק את חד"ש־תע"ל), הם קרסו. 44.6 אחוז בלבד מהאזרחים והאזרחיות הערבים הצביעו בבחירות. המסר מהשטח היה ברור: הציבור מצפה לייצוג מאוחד, אפקטיבי ובעיקר מחובר למציאות.

ב־2022, בבחירות לכנסת ה־25, שנערכו לאחר אירועי שומר החומות (מאי 2021), חלה עלייה בשיעור ההצבעה בקרב האזרחים הערבים – 53.2 אחוז. עלייה זו עשויה לשקף תחושת דחיפוּת להגביר את הייצוג הפוליטי, במיוחד לאחר האירועים האלימים שהעמיקו את תחושת הניכור וההדרה בקרב הציבור הערבי. עם זאת, זהו שיעור הצבעה נמוך מהממוצע בעשור האחרון, מה שמעיד על כך שהאמון במערכת הפוליטית טרם שוקם במלואו. ייתכן שהמגמה המעורבת הזאת מצביעה על המשך הרצון באלטרנטיבה, שתתמודד עם האתגרים הפוליטיים והחברתיים הניצבים בפני הציבור הערבי בישראל.

יש לרצון הזה תימוכין נוספים. סקר עומק שערכו בינואר 2025 חוקרים מהאוניברסיטה הפתוחה, ובהם אני, מעלה עד כמה עמוק הפער בין הציבור הערבי לבין נציגיו הנוכחיים בכנסת. בסקר השתתפו כ־1,000 מרואיינים בפריסה גיאוגרפית רחבה. 62 אחוז מהם ענו כי אינם מרגישים שהמפלגות הערביות מייצגות את צורכיהם, ו־29.4 אחוז טענו שאינן מייצגות אותם כלל. רק 8.8 אחוזים הביעו שביעות רצון מהן. הממצאים הללו אינם משקפים רק אכזבה פוליטית רגעית, אלא מעידים על תחושת ריחוק מתמשכת של הציבור הערבי מהמערכת המפלגתית שאמורה לייצג אותו. תחושה זו אינה נובעת בהכרח מהיעדר מחויבות ציבורית מצד הציבור הערבי, או מהתנכרות לפוליטיקה עצמה, אלא בעיקר מהפערים בין ציפיותיו לבין מה שהמפלגות מצליחות להשיג בפועל.

הציבור הערבי בישראל מתמודד עם אתגרים יומיומיים בתחומים כמו דיור, חינוך, רווחה וביטחון אישי ובוחן את נבחריו דרך השאלה אם הם מצליחים לתרגם הבטחות למדיניות, לתקציבים ולתוצאות בשטח. ייתכן ששיעורי האכזבה הגבוהים בסקר מעידים פחות על ויתור על התקווה, ויותר על חיפוש של דפוסי ייצוג חדשים – כאלה שמציעים לא רק סיסמאות אידיאולוגיות, אלא גם תוכנית פעולה קונקרטית, אחראית ומעשית לחיים המורכבים של מיעוט במדינה יהודית.

אחת מדרכי הפעולה האפשריות נוכח משבר האמון שעולה מהסקר היא הקמה של מסגרת פוליטית חדשה. יותר ממחצית הנשאלים (51 אחוז) הביעו רצון במפלגה ערבית חדשה שתייצג אותם בצורה המחוברת יותר לצורכיהם. ממי תורכב הרשימה הזאת? כאן הדעות חלוקות. בעוד 31.7 אחוז מהמשיבים סברו כי יש ללהק אליה אך ורק דמויות חדשות, 39.3 אחוז מהם העדיפו שילוב בין פנים רעננות לבין הנהגה ותיקה ובעלת ניסיון. כלומר, הציבור מבקש רענון במערכת הפוליטית, אך לא ניתוק מוחלט מהידע המוסדי ומההיכרות עם הזירה הפרלמנטרית – אבולוציה, לאו דווקא רבולוציה.

יש לקרוא את הממצאים הללו בזהירות ובצורה מושכלת. התמיכה ברעיון של מפלגה חדשה לא מעידה בהכרח על נכונות פוליטית מיידית לנטוש את המסגרות הקיימות, או על קונצנזוס ברור לגבי זהותה של האלטרנטיבה הרצויה. התשובה לשאלה אם תמיכה עקרונית ביוזמה כזאת אכן תתורגם להצבעה בפועל תלויה במגוון משתנים: הדמויות שיובילו, המסרים, העיתוי וההקשר האזורי והמדיני הרחב. יתרה מכך, הרצון בשילוב בין ישן לחדש עשוי לבטא גם עמימות אסטרטגית של הנשאלים, או קושי להכריע בין הרצון בשינוי לבין החשש מאובדן הייצוג הקיים. בשורה התחתונה, הנתונים מספקים אינדיקציה לרצון בשינוי, אך אין בהם בהכרח תחזית ברורה להתנהגות האלקטורלית בשטח.

עוד בולטת בסקר פרגמטיזציה של סדרי העדיפויות. אם בעבר עמדה שאלת הזהות הלאומית במרכז תשומת הלב של המצביעים, בסקר הנוכחי רק 29.6 אחוז מהמשתתפים בחרו בסוגיה הפלסטינית כגורם שקובע את הצבעתם. את המקום הראשון תפסה סוגיית הביטחון האישי (32 אחוז). 19.3 אחוז מהם בחרו בדיור ובתעסוקה, ו־13.2 אחוז – בשוויון ובחינוך. במילים אחרות, רבים מבני החברה הערבית בישראל כיום שואפים לפתרונות קונקרטיים לבעיות היומיום.

שאלה נוספת בסקר עסקה בעמדות הציבור הערבי כלפי השתתפות מפלגות ערביות בקואליציות. 55.5 אחוז מהנשאלים הביעו תמיכה בהצטרפות לממשלות שמאל־מרכז, לעומת 29.9 אחוז שהתנגדו לכך. הנתון הזה משקף לגיטימציה ניכרת לרעיון ההשתתפות הפוליטית כמכשיר לקידום יעדים אזרחיים, גם אם אינו בהכרח חופף את "מודל עבאס", שכן כאשר השאלה נגעה להשתתפות בממשלת ימין, התמונה היתה שונה במובהק: רק 23.6 אחוז תמכו באפשרות זו, לעומת 61.2 אחוז שהתנגדו לה באופן חד־משמעי.

ממצא זה מחדד את הטענה כי הנכונוּת לשקול השתתפות בקואליציה איננה מנותקת מהקונטקסט הפוליטי־אידיאולוגי. התמיכה במודל של השתלבות פוליטית ככלי להשגת הישגים אזרחיים קיימת בעיקר כל עוד מדובר במחנות הנתפסים כפתוחים יותר לדיאלוג עם הציבור הערבי, ואילו שותפות עם ממשלות ימין ממשיכה להיתפס כחציית קו אדום פוליטי ולאומי. יש בכך כדי להעיד על מורכבות התפיסות בציבור הערבי.

שאלת האפקטיביות ארוכת הטווח של הגישה הפרגמטית נותרה פתוחה. אמנם המהלך הטקטי של עבאס ב־2021, שהוביל להצטרפות רע״מ לקואליציית בנט־לפיד ולהישגים תקציביים חסרי תקדים לחברה הערבית, היה פריצת דרך היסטורית מזהירה בתולדות הפוליטיקה הערבית בישראל, אך הוא עדיין לא הבשיל לכדי הישג פוליטי יציב וארוך טווח. לראיה, הסכמות שהושגו בתחומים כמו תקציבי תשתיות והמאבק בפשיעה קרסו עם נפילת הממשלה.

מעבר לכך, בקרב חלקים ניכרים מהציבור הערבי נותרו תחושות אמביוולנטיות, ואף ביקורת, כלפי המהלך עצמו: השותפות עם הממשלה, שכללה גם מפלגות ימין, נתפסה בעיני רבים כוויתור עקרוני על המאבק הלאומי הפלסטיני ועל השיח המוסרי סביב זכויות לפלסטינים. הביקורת הזאת, בשילוב עם סירובה של הממשלה העוקבת להמשיך במהלכים או לממש את ההבטחות, החלישה את הרושם שעבאס יצר שינוי שורשי, או תפנית אסטרטגית משמעותית. במובן זה, הישגיו נותרו במידה רבה במישור הטקטי והסימבולי.

קווים לדמותו של יזם פוליטי־מוסרי

מחקרים במדע המדינה מראים כי הצלחתם הפוליטית של מיעוטים אינה נשענת רק על כריזמה של מנהיגים או על רצונם הטוב של גורמי השלטון, אלא גם מתגבשת בתוך מערכת מורכבת, המתאפיינת בין היתר בפתיחות עקרונית של הזירה הפוליטית, ביכולת כלכלית בסיסית של המיעוט ובבנייתן של תשתיות אזרחיות ואידיאולוגיות לאורך זמן. כאשר הנסיבות הללו מבשילות, או נמצאות על סף הבשלה, עולה לעתים דמותו של מי שמכונה "יזם פוליטי־מוסרי" – מנהיג או שחקן פוליטי היודע לזהות רגעים של שינוי, לקרוא את הסדקים במבנה הכוח ולהציע לקהילתו עמדה יוזמת ואחראית. דמות כזאת אינה פועלת רק מתוך אינטרס פוליטי צר, אלא גם מתוך שיח ערכי רחב של צדק, שוויון, פיוס ואחריות אזרחית.

מודל זה מוכר מתהליכים דומים שעברו מיעוטים במדינות אחרות, שם שחקנים פוליטיים מקרב קבוצות מופלות הצליחו לנצל חלון הזדמנויות היסטורי כדי להפוך ממתנגדים פסיביים לגורם פעיל ומעצב במדינה. במבט דרך עדשה זו, מנסור עבאס בהחלט נראה כמי שמגלם את תפקיד היזם הפוליטי־מוסרי: הוא שואף למצב את הציבור הערבי בישראל לא רק כמתנגד למדינה או כקול מחאה, אלא גם כצד יוזם, שלוקח אחריות ומבקש להשפיע בתוך כללי המשחק הקיימים. השימוש שלו ברטוריקה של אחריות, שותפות ותועלת הדדית מבקש לפרוץ את תקרת הזכוכית שהוצבה מעל הפוליטיקה הערבית בישראל ולהציע מסלול אחר, כזה שמציב את המיעוט הערבי כגורם לגיטימי בעיצוב עתידה של המדינה, בלי לוותר על הזהות הקולקטיבית.

עבאס אינו הראשון שניסה להציע שותפות פוליטית אזרחית בין החברה הערבית לבין מוסדות השלטון בישראל. כזכור, דראושה ומפלגתו מד״ע היו שם עוד קודם. אבל עבאס לקח את הרעיון צעד אחד קדימה: לא זו בלבד שהוא פועל בתוך מציאות פוליטית מקוטבת מאי פעם ונוטפת חשדנות הדדית, אלא שהפרדיגמה של שותפות שהוא מביא עמו מבוססת על תשתית דתית ואסלאמית – מרכיב שלא נכח במודל הקודם. הוא מעניק בכך שפה חדשה לניסיון הוותיק לנסח את המתח שבין זהות לאומית פלסטינית לבין השתתפות במוסדות של מדינה שמגדירה את עצמה יהודית.

עם זאת, השאלה המרכזית איננה אם מנהיגותו של עבאס תשרוד, אלא אם קיימת בשלות פוליטית לאמץ את תפיסת השותפות הזאת כדרך פעולה רחבה וממוסדת. כדי שהצעד הזה ייהפך מיוזמה נקודתית למהלך קולקטיבי בעל עומק והשפעה נדרשות מצד אחד מנהיגות ערבית שמסוגלת להחזיק לאורך זמן במתח ההיסטורי בין זהות לשותפות, ומנגד נכונות אמיתית של הרוב היהודי להכיר בייצוג הערבי – לא כחריג, אלא כמרכיב לגיטימי, טבעי ונחוץ במערכת הדמוקרטית.

כל עוד שתי הדרישות הללו אינן מתממשות, הדמוקרטיה הישראלית תיוותר חסרה, לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה תפקודית: היעדר ייצוג אמיתי ושלם של מיעוט משמעותי פוגע ביכולתה של המערכת הפוליטית בישראל ליצור יציבות, להתמודד עם משברים ולבנות תשתית לחיים אזרחיים משותפים המבוססים על הכרה הדדית ועל שוויון.

על ד"ר מייסון ארשיד שחאדה

חוקרת מדע המדינה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה, באוניברסיטת בר־אילן ובמכללה האקדמית סכנין. המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 11: הקול הערבי.