החרדים והכלכלה הפוליטית של המגזרים

״אם אתה מנכה את הערבים והחרדים ממדדי האי־שוויון – אנחנו נמצאים במצב מצוין״, הסביר ב־2012 ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו. החרדים הם כ־13% מאוכלוסיית ישראל וכ־19% מהאוכלוסייה היהודית במדינה. אם כטענת נתניהו החרדים, לצד הערבים, הם הגורם לרמת אי־השוויון הגבוהה בישראל – ולא מדיניותו הניאו־ליברלית – אזי משמעות הדבר היא שחלק גדול מהחרדים הם עניים. ואכן, דו״ח העוני של הביטוח הלאומי ל־2017 מלמד כי אחד מכל שני חרדים הוגדר כעני, לעומת אחד מתוך 11 בקרב יהודים לא חרדים. עוד עולה מנתוני הביטוח הלאומי כי ב־2018, לפני תשלומי העברה, 21% מהמשפחות הלא חרדיות בציבור היהודי חיו בעוני, בעוד שיעור המשפחות העניות בקרב החרדים נסק ל־57%. 

המאבק בעוני החרדי הוא אפוא תנאי להורדת שיעור העוני בישראל בכלל. ואולם בפועל, ההנהגה החרדית מטפחת את העוני בחברה החרדית על ידי מִגזורה, תהליך המשמש בידי הימין הניאו־ליברלי כאמצעי להמשך פירוקה של מדינת הרווחה ולהגדלת האי־השוויון הכלכלי והחברתי בישראל.

מנחם פרידמן, מחשובי חוקרי החברה החרדית, הצביע על העוני כ״בעיה המרכזית של החברה החרדית בת זמננו״. העוני החרדי העמיק בארבעת העשורים האחרונים בד בבד עם התעצמות כוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות. אלה השתמשו בעוני כ״מנגנון פיקוח המסייע בשימור הקהילה״ ויוצר ״תלות מתמדת בגורמים הקהילתיים הנשלטים בידי מנהיגי החברה״, כפי שמציינים נסים ליאון ואליאב טאוב. ואכן, הבנייתה של החברה החרדית כחברת עוני היתה פרי של מדיניות מכוונת שנקטה ההנהגה החרדית, שהקנתה לדפוסי חיים אלה תוקף דתי, כלכלי, חברתי ופוליטי.

״שנתון החברה החרדית״ ל־2020 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מסביר את שיעורו הגבוה של העוני בקרב החרדים ״במבנה משק הבית החרדי, המאופיין במשפחות גדולות, בשיעור נמוך של גברים עובדים ובשכר נמוך יחסית אצל מי שכן עובדים״. עיון היסטורי מלמד כי מקדמי העוני החרדי – הגידול בילודה והקיצוץ בתעסוקה – התעצמו מאז מהפך 1977, כחלק מפירוק מדינת הרווחה וכינונו של משטר ההפרטה, כתצורה הישראלית של הסדר הניאו־ליברלי. יורם מישר וצ׳ארלס מנסקי מצביעים, בהתאם, על העשור שבין 1977 ל־1987 כתקופה שבה חל הזינוק בילודה החרדית; ואיתן רגב מציין כי שיעור התעסוקה של גברים חרדים, שהיה כ־85% ב־1979, ירד לכ־37% ב־2007. 

אבי שמחון מדגיש כי בשנים 2000-1960 ״מספר הילדים לחרדית אשכנזית יותר מאשר הוכפל״ – מכשלושה ילדים לכשבעה. הוא דוחה את ההסבר הרווח התולה את הילודה הגבוהה בקרב החרדים ב״מצוות הדת״ ומאמץ את ההסבר, שבו מחזיקים ״מרבית הכלכלנים״, ועל פיו ״אין היום ספק שקצבאות הילדים כפי שהיו נהוגות עד 2003 היו גורם חשוב, אולי מכריע, בעידוד ילודה בקרב הערבים והחרדים״. ואכן, על פי מישר ומנסקי מאפיין בולט של קצבאות הילדים בישראל, שבוטל ב־2003, היה ״הטייתן לטובת ילדים מסדר רביעי ומעלה״; מגמה זו הגיעה לשיאה בשלהי 2000 ב״חוק הלפרט״, שקודם על ידי הסיעות החרדיות והגדיל את הקצבאות מן הילד החמישי.

ואולם, ההסבר הכלכלי לגידול בילודה החרדית מתעלם מן הגורם הפוליטי להעלאת הקצבאות, שאיפשר אותו, ואשר קיצוצן ב־2003 רק הבליט את השפעתו. מישר ומנסקי מדגישים כי בשנות ה־70 התרחשה ״קפיצת מדרגה״ בגובה קצבאות הילדים בישראל בשל הנהגת ״קצבאות יוצאי צבא״, שממנה נהנו בעיקר יהודים, ועומדים על ״חלקן המכריע […] בתוך סל הקצבאות״. חרדים שלא שירתו בצה״ל לא נהנו מלכתחילה מקצבת יוצא צבא, אך למרות זאת הם הוכרו כזכאים לקצבה בעקבות הסכמי הקואליציה בין מנחם בגין לאגודת ישראל בעקבות מהפך 1977. זכאות זו היתה קשורה להיבט אחר בהסכמי הקואליציה: ביטול המגבלה על מספר תלמידי הישיבות הפטורים מגיוס. נתונים שמביאים מישר ומנסקי מלמדים על השפעת השילוב בין הרחבת הפטור משירות צבאי ובין העלאת קצבאות הילדים: ב־1977, שיעור המשפחות עם שישה ילדים ויותר בבני ברק היה 5%; עד 1987 שולש שיעור זה ל־15.1%, גידול שעמד בניגוד למגמה בשאר קבוצות האוכלוסייה בישראל. 

הגדלת קצבאות הילדים לחרדים באמצעות קצבת יוצאי צבא עמדה בניגוד למדיניות שחיקת קצבאות הילדים בשנות ה־80, שירדו מ־2.10% מהתמ״ג ב־1975 ל־1.59% ממנו ב־1990. אברהם דורון מסביר כי שחיקה זו היתה חלק ממדיניות של ״פירוק יסודות חשובים של מדינת הרווחה״, ששיקפה את ״העלייה בכוחם של כוחות פוליטיים ניאו־שמרניים חזקים״. הניגוד הבולט בין הקיצוץ בקצבאות הילדים לכל הישראלים ובין הגדלתו לחרדים – בד בבד עם צמצום שיעור תעסוקת הגברים ועלייה ביילודה – מדגיש את השימוש שנעשה בהן כמנגנון פיצוי במסגרת הסדר המגזרי.

 מדיניות קצבאות הילדים, שלה מיוחס הגידול בילודה החרדית, הונהגה אפוא כחלק מאימוץ ההיגיון הניאו־ליברלי לאחר מהפך 1977. ההתעלמות הרווחת מהקשר בין כינון משטר ההפרטה ובין הגדלת קצבאות הילדים לחרדים נובעת, כך נראה, מן הקושי ליישב אותה עם הקיצוץ החד שלהן ב־2003 – בתקופת כהונתו של נתניהו כשר אוצר – שנומק אף הוא בטיעונים ניאו־ליברליים. ואולם, כפי שייטען להלן, יותר משהגדלת קצבאות הילדים וקיצוצן היו מהלכים סותרים, הם משקפים הגיונות משלימים ושלבים עוקבים שליוו את התפתחותו של משטר ההפרטה בישראל.

מרווחה למגזור

זיקת הגומלין בין הגידול בממדי העוני בקרב הציבור החרדי ובין התעצמות כוחה של ההנהגה החרדית חושפת את ההיגיון המגזרי המנחה את משטר ההפרטה הישראלי. מקורו של המגזור הוא בסתירה פוליטית שאליה נדחק הליכוד בעקבות הצלחתו לפרק את מדינת הרווחה: המעמדות הנמוכים, שהיו אחד מבסיסי כוחו העיקריים, היו גם הנפגעים הראשיים ממדיניותו הניאו־ליברלית, דבר שעלול היה לסכן את המשך הצבעתם לימין. כדי להתמודד עם אתגר זה פיתח הליכוד שורה של מנגנוני פיצוי כלכליים־חברתיים, שנועדו להבטיח את המשך תמיכת המעמדות הנמוכים בשלטונו. הבולט מבין מנגנונים אלה היה המגזור.

המגזרים הם הכלאה בין מפלגות פוליטיות לעמותות שירותים, שהתכוננו סביב מכנה משותף זהותי של קבוצות שהתקשו לרכוש את השירותים החברתיים שקוצצו והופרטו. באמצעות מינוף הזהות לכוח פוליטי הציעו המגזרים לתומכיהם תחליפים לשירותים המופרטים, שהתשלום עבורם נגבה בקלפי ולא בקופה. כמנגנוני פיצוי, שקיומם היה מותנה בפירוק מדינת הרווחה, סייעו המגזרים לקדם את המדיניות הניאו־ליברלית ורתמו את כוחם הפוליטי לביסוסו של משטר ההפרטה. המגזור החרדי חושף את כפל הפנים המתעתע, שבחסותו משליט משטר ההפרטה את ההיגיון הניאו־ליברלי על החברה הישראלית. החרדים ניכסו את יעדיה של מדינת הרווחה כדי לשלול את מנגנוניה, לפרקה ולהכפיף את המשק הציבורי והשירותים החברתיים לשלטון ההון. המימון הממשלתי של התחליפים המגזריים לשירותים החברתיים יצר אשליה של המשך האחריות הממלכתית לאספקתם, וטישטש את התפקיד שמילאו המגזרים בהפרטת השירותים, שפגעה בעיקר במעמדות הנמוכים ושימשה כזרז למגזורם. כך יצרו המגזרים מראית עין של המשך הסולידריות החברתית שאליה חתרה מדינת הרווחה, בעוד הם פעלו למעשה לערער את עקרונות הצדק החלוקתי והכלליות האזרחית שעמדו בבסיסה. תעתוע זה שימש את הניאו־ליברליזם הישראלי, שמוּסד במשטר ההפרטה, להצגה כוזבת של המגזור החרדי כחלק ממדינת הרווחה וכהמשך שלה, ולניצול העוינות כלפי החרדים כדי לתבוע את המשך פירוקה. 

מגזורו של הציבור החרדי התחולל תוך שינוי, ולמעשה היפוך מגמותיה של ״חברת הלומדים״ – מושג שבאמצעותו תיאר פרידמן את האופן שבו מוּסד מאז 1948 עולם התורה החרדי בזיקה למנגנוני המדינה. בעקבות פרידמן מתארים ליאון וטאוב את חברת הלומדים כ״מפעל חברתי ופוליטי מוצק וכולל״, ולדבריהם, ״מה שהחל בהסדרים אזרחיים ופוליטיים זמניים בעשור הראשון להקמתה של מדינת ישראל, בין שלטון תנועת העבודה למנהיגות הזרם החרדי בישראל סביב שאלת גיוס בני תורה חרדים לצבא, הפך אחר עלייתו של הליכוד לשלטון ב־1977 למנגנון פוליטי קבוע, המתוחזק מתוך אילוצי המערכת הקואליציונית הישראלית תוך בניית מערך יחסים תלותי של המפלגות החילוניות בכוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות״.

הצעד הראשון להפיכת חברת הלומדים למגזר החרדי נעשה על ידי בגין לאחר מהפך 1977: ההסכם לצירוף אגודת ישראל לממשלתו כלל, כאמור, סעיף המבטל את המגבלה על מספר תלמידי הישיבות הזכאים לפטור משירות צבאי במסגרת הסדר ״תורתם אומנותם״, דבר שהגדיל את מספרם מ־8,240 ב־1977 ל־31,174 ב־1999 ול־64,605 ב־2015. 

הרחבת הפטור שינתה לחלוטין את הבסיס הכלכלי של החברה החרדית. על פי פרידמן, מאז שנות ה־50 התעצבה חברת הלומדים תוך הישענות על ״מדינת הרווחה המודרנית״: המימון הממשלתי של מערכת החינוך החרדית סיפק פרנסה לנשות האברכים, שהועסקו כמורות; ״חלק קטן, שגדל בהתמדה עם השנים, של תקציב הישיבות בא ממקורות ממשלתיים״; ו״מעורבות הממשלה בתחום הדיור והשיכון״ הקלה על המשפחות החרדיות ברכישת דירות. בדומה לכך, עם תום לימודיהם מצאו האברכים את פרנסתם במערכת הכלכלית של החברה החרדית, או ״במסגרת מה שאפשר להגדיר כ׳יחסי חליפין׳ בין החברה החרדית והחברה הלא חרדית״, כלומר – הם מילאו ״כמעט באופן בלעדי את התפקידים הדתיים שהחברה הלא חרדית נזקקת להם״.

המדיניות הניאו־ליברלית שהנהיג הליכוד מכאן, והגידול המהיר במספר תלמידי הישיבות והכוללים מכאן, הביאו לקריסת המודל הכלכלי שאיפשר את חברת הלומדים. כך, למשל, כחלק מפירוק מדינת הרווחה קיצץ הליכוד את הבנייה הציבורית בתחומי הקו הירוק – מ־27,730 דירות ב־1975 ל־7,320 דירות ב־1983, מהלך שפגע קשות בחרדים. בד בד הירידה בשיעור עבודת הגברים פגעה בהכנסות משקי הבית החרדיים, בעוד הגידול במספר האברכים הפטורים משירות צבאי החריף את התחרות על משרות ״התפקידים הדתיים״ שמילאו החרדים בחברה הלא חרדית.

הגם שפרידמן אינו עומד על כך, מתיאורו עולה שמהפך 1977 היה קו פרשת מים בין שני דפוסים מנוגדים של חברת הלומדים: רווחתי ומגזרי. פירוק מדינת הרווחה עירער את בסיסה הכלכלי של חברת הלומדים, והצורך לפצות את החרדים, כדי להבטיח את תמיכתם הפוליטית בליכוד, הוביל למגזורה של החברה החרדית. המגזור החרדי עוצב על ידי הגדלת מספר תלמידי הישיבות והכוללים, שצדה השני היה הירידה בתעסוקת הגברים החרדים, מהלך שדילדל את כושר ההשתכרות של החברה החרדית והגדיל את תלותה בתמיכת המדינה.

התקצוב המדינתי הגובר של המגזור החרדי התבסס על עיקרון ה״ייחודיות״, שמוּסד בתקציבים וחקיקה שהיטיבו רק עם מי שאימצו את אורח החיים החרדי. יסוד מהותי של המגזור החרדי הוא התלות של ההסדרים הייחודיים המבטיחים אותו ב״תן וקח״ פרלמנטרי. כנושא למאבק פוליטי מתמיד, המגזור החרדי משמש לשחיקת הממלכתיות והרפובליקניזם שעמדו ביסוד מדינת הרווחה והמרתם בתחרות והפרטה, המעצבים את ישראל כחברה ניאו־ליברלית. תהליך המגזור העצים את כוחם של הרבנים והעסקנים החרדים, שפעלו לבניית הכוח הפוליטי שהיה דרוש להבטחת הפטור מגיוס והגדלת הקצבאות והתקציבים הייחודיים, שבהם היה תלוי תפקודה של חברת הלומדים. כך בנה המגזור את מוקד הכוח הרבני־עסקני כמתווך כלפי חוץ וחיזק את שליטתו בציבור החרדי כלפי פנים.

אימוץ ההיגיון המגזרי הבנה את החברה החרדית כברית מסוכסכת של מגזרי־משנה, שלצד מאבק משותף להגדלת התקציבים הייחודיים התקוטטו ביניהם על אופן חלוקתם. אופיו הכוחני של מנגנון החלוקה הפנים־מגזרי – שעל פי פרידמן שיקף את ״האינטרסים האישיים של כל אחד מחברי הכנסת של אגודת ישראל״ – הציב את ההנהגה החרדית מול ״יחידים וקבוצות שמצאו עצמם מקופחים״ ונאבקו על ״חלקם בהנהגה הפוליטית של התנועה״. כך, ככל שהמגזור הוביל להעצמת הזהות החרדית, הוא גרם לשיסועה של החברה החרדית. 

הפיצול שחולל המגזור החרדי יצר בשנות ה־80 את התנאים לייסוד ש״ס, המתואר על ידי פרידמן כ״׳מרד׳ של חברת הלומדים המזרחית החדשה בממסד של אגודת ישראל״. בין הגורמים למרד מונה פרידמן את ״תחושת הקיפוח של האברכים המזרחים ביחס לחלוקת המשאבים הממשלתיים (׳הייחודיים׳)״, שנעשתה באופן שהפלה ״על בסיס עדתי ולא הישגי״. בתגובה לאפליה שהונהגה במערכת החינוך פעלו החרדים המזרחים ״לפתוח בתי ספר לבנים ולבנות משלהם״. לשם כך הם נזקקו לנתח מהכספים הייחודיים הממשלתיים, ולכן התארגנו במסגרת ש״ס כדי להשיגם. 

ש״ס זכתה גם לתמיכתם של מזרחים שסבלו מאפליה בחינוך הציוני־דתי. מלכה כ״ץ מציינת כי המעמדות המבוססים בציבור הדתי־לאומי ניצלו את מדיניות הפרטת החינוך להתבדלות בבתי ספר משלהם על בסיס תורני, לכאורה, דבר שהעצים את ניכורו של ״הציבור המזרחי הדתי והמסורתי״ מהציונות הדתית. לשיאה הגיעה התסיסה המזרחית בציונות הדתית ב־1981, עם הקמת מפלגת תמ״י ״על ידי מזרחים בני המעמד הבינוני יוצאי המפד״ל״. ואולם, קיומה של תמ״י היה קצר ימים, והמשך הבידול המעמדי בחינוך הציוני־דתי גרם לכך ש״המשפחות החלשות יותר עברו למסגרות החינוך שהקימה ש״ס למען פלחי אוכלוסייה אלו, ובהמשך מצאו בה גם בית פוליטי״. עולה, שאם המעמדות המבוססים בציונות הדתית התבדלו על ידי הפרטה כלכלית, המעמדות הנמוכים הגיבו בהפרטה מגזרית במסגרת ש״ס.

חסידי הניאו־ליברליזם ראו במגזרים מנגנון פיצוי זול לקניית התמיכה הפוליטית, שהיתה דרושה לפירוק מדינת הרווחה. לכן, ככל שמשטר ההפרטה התבסס, כן הלך המגזור והתייתר בעיניהם. בדומה, הרחבת השירותים המגזריים החרדיים, והגידול המתמיד בדרישות התקציב שלהם, סתרו את מדיניות הצנע, שלה הטיפו חסידי הניאו־ליברליזם, ואת חתירתם להגדלת כוחו של השוק הפרטי על חשבון המעורבות הממשלתית. לכן, ככל שהמגזור החרדי התרחב, כן החריפה ההתנגדות הניאו־ליברלית לממסדיו.

המדיניות הניאו־ליברלית לניתוק התלות בחרדים הוּבלה על ידי נתניהו. כשר אוצר בממשלת אריאל שרון בשנים 2005-2003 – שהמפלגות החרדיות לא היו שותפות בה – קידם נתניהו קיצוץ בקצבאות הילדים, שפגע קשות בחברת הלומדים. ואולם, בהדרגה נסוג נתניהו ממדיניותו האנטי־חרדית והחל לראות בהם שותפים אסטרטגיים: ב־2013 קיבל נתניהו את דרישתו של יאיר לפיד ולא צירף את החרדים לממשלתו; ב־2015 כבר היו החרדים חלק מגוש נאמניו; וב־2019 הם התחייבו שלא לחבור לממשלה חלופית. מעבר לאילוצים פוליטיים מזדמנים, המהפך ביחסו של נתניהו לחרדים משקף הכרה בכך שמגזורה של חברת הלומדים סיפק בסיס תמיכה פוליטי יציב לפירוק מדינת הרווחה ולהעמקת הסדר הניאו־ליברלי. זיקת גומלין זו הלמה גם את האינטרסים העצמיים של ההנהגה החרדית: קיצוץ השירותים החברתיים והפרטתם יצרו את התנאים לכינון שיטת מנגנוני הפיצוי המגזריים, שהגדילה את תלותו של הציבור החרדי בהנהגתו.

היווצרותו של גוש הימין

הברית בין הימין לחרדים הלכה והתהדקה בעקבות תמיכת המפלגות החרדיות במנגנון פיצוי נוסף – ההתנחלויות. לצד ההיבט הרעיוני וההיבט המדיני, יש להתנחלות גם היבט חלוקתי: באמצעות ההתנחלויות מציע הימין בשטחים הכבושים תחליפים נדיבים לשירותים החברתיים שהוא מקצץ בתחומי הקו הירוק. ההטבה הבולטת ביותר היא בתחום הדיור. ארז מגור מציין כי בניגוד ל״צמצום מתמשך הן בהיקף ההוצאה הציבורית והן במעורבות המדינה בשוק הדיור״ בישראל הריבונית, הקצה הליכוד תקציבים גדולים ל״בנייה ענפה של דיור בר־השגה״ בהתנחלויות, ובדרך זו סיפק ״פתרונות חלקיים למצוקת הדיור והרווחה הגוברת״. לצד השיכון נהנו ההתנחלויות מתקצוב עודף של מערכת החינוך, שירותים עירוניים, תשתיות ועוד. כך נהפכו ההתנחלויות למנגנון פיצוי לנפגעי פירוק מדינת הרווחה, וזה הידק את זיקתם של המעמדות הנמוכים לימין והבטיח את בסיס התמיכה הפוליטי לקידום הניאו־ליברליזם ולהמשך הכיבוש כאחד.

ככל שצמצום הבנייה הציבורית במעבר ממדינת הרווחה למשטר ההפרטה החריף את בעיית הדיור של החרדים, כן גדלה תלותם באפשרויות הדיור שהציעו ההתנחלויות, והתמיכה בהמשך הכיבוש נעשתה לאינטרס חרדי. התלות ההדדית בין מפעל ההתנחלויות למגזור החרדי משתקפת בנתוני האוכלוסייה: בסוף 2014 התגוררו ממזרח לקו הירוק (ללא ירושלים) כ־125 אלף חרדים, שהיו כ־30% מתושבי ההתנחלויות וכ־15% מהציבור החרדי. ההתיישבות החרדית בהתנחלויות לא היתה ״תולדה של אידיאולוגיה העוסקת בעתיד השטחים״, כפי שמציינת לי כהנר, אלא של ״ביקוש ההולך וגדל למרחב מגורים״, שעלה בקנה אחד עם מדיניות הימין להרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. כהנר מוסיפה כי בשל ״מגבלותיה הכלכליות של הקהילה החרדית״, המשאבים שהשקיעה המדינה בהתנחלויות החרדיות היו ״הרבה מעבר למקובל בבנייה ציבורית״.

ההגירה החרדית לשטחים התנהלה בד בבד עם התנגדות רעיונית להתנחלות. התנגדות זו היתה נעוצה לא רק בשלילה החרדית של הציונות, אלא גם בחששו של הממסד החרדי מריחוקן של ההתנחלויות ״מהשפעה ומפיקוח״, כפי שמסבירה כהנר. השיקולים המגזריים של דיור ושליטה הנחו אפוא הן את ההתנגדות להתנחלויות והן את התמיכה בהן. בהתאם לכך, ככל שאילוצי הדיור הובילו לגידול במספר החרדים בהתנחלויות, כן פחתה ההתנגדות הרעיונית למהלך. כך אימצו החרדים בהדרגה את עמדותיו המדיניות של הימין ותמכו בהמשך הכיבוש, אם מתוך חשש ״מפני ההשלכות הכלכליות ההרסניות הצפויות לעשרות אלפי משפחות חרדיות״ ואם מתוך חשש ״מפני הסדרים פוליטיים״, שיביאו את הרשות הפלסטינית או את ארגוני הטרור סמוך לבתיהם.

הביטוי הבולט ביותר לשינוי ביחסם של החרדים להתנחלויות ניכר בעמדותיו של הרב עובדיה יוסף: ב־1979 הוא קבע כי תמורת שלום אמת מותר להחזיר שטחים מארץ ישראל, ואילו ב־2003 הוא כתב כי ״פסק ההלכה אשר נתתי בזמנו – שטחים תמורת שלום, אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי״. לצד השינוי בנסיבות המדיניות הצביעו חוקרים כגורם למהפך זה גם על תלותם של תומכי ש״ס בפתרונות הדיור שהוצעו בהתנחלויות. אלא שהדיור היה רק חלק מתפנית רחבה יותר בתפיסותיו של הרב יוסף, שמצאה ביטוי באימוץ ההיגיון המגזרי: ב־1979, שוק הדיור טרם הושפע מפירוק מדינת הרווחה ועצירת הבנייה הציבורית בגבולות הקו הירוק; ככל שמשטר ההפרטה התבסס, כן סיגל הרב יוסף את הנחותיו, וביניהן גם המגזור וזיקתו לכיבוש. מנקודת ראות זו, דבקות בתפיסת ״שטחים תמורת שלום״ עתידה היתה לא רק להרחיק מש״ס את תומכיה, שנזקקו לפתרונות הדיור שהוצעו בהתנחלויות, אלא גם לשמוט את הבסיס המגזרי לקיומה הפוליטי בכלל. עולה אפוא שהוויית המגזור והכיבוש השפיעה על הכרתו החברתית, המדינית והדתית של הרב יוסף.

הכפיפות החרדית לסדר מגזרי בולטת גם ברצף הסתירות בין עמדותיו המדיניות של ח״כ משה גפני, מראשי מפלגת יהדות התורה, ובין התנהלותו הפוליטית. לדבריו, ״אני איש ימין. גם אם מבחינה מדינית אני לא בדיוק״; וכך, ״בנושא המדיני אני יותר קרוב לעמדות השמאל״, ו״אם הייתי יכול״ הייתי מצביע נגד עמדות הממשלה ״בכל מיני נושאים ימניים״. על הסיבות לתמיכתו של גפני בגוש הימין אפשר ללמוד מביקורתו על מפלגת הבית היהודי, שבהנהגתו של נפתלי בנט העדיפה ב־2013 קואליציה בהשתתפותו של לפיד והותירה את החרדים באופוזיציה. גפני הגדיר התנהלות זו כ״בגידה מוחלטת״, התרעם על ״כפיות הטובה״ של הציונות הדתית והדגיש כי ״אתם דואגים רק לעצמכם. מעבירים סכומי עתק רק להתנחלויות״. לדבריו, למרות עמדותיהם המדיניות המתונות, החרדים תומכים בהתנחלויות, ולכן, ״כיו״ר ועדת הכספים הובלתי מהלכים בעד המתנחלים. […] אורי אריאל יודע זאת. הוא היה מגיע אליי עם בקשות שונות ומשונות והיה מקבל הכל״. גפני הדגיש כי הוא הפך ל״חלק מהמערכת״ של המתנחלים, וציפה כי בתמורה הם יתמכו בדרישות החרדים: ש״החטיבה להתיישבות תתחיל […] לתקצב גם יישובים חרדיים הנמצאים ביהודה ושומרון ולא רק התנחלויות״. עולה, שגפני ראה בגוש הימין ערובה לקיומו של הסדר המגזרי, ולמען שימורו היה מוכן לוותר על עמדותיו המדיניות. 

מגזורה של החברה החרדית הפך אפוא את הנהגתה לבעלת עניין בהעמקת משטר ההפרטה ובהרחבת מפעל ההתנחלות. יתר על כן, ככל שהמגזר החרדי הפך תלוי לקיומו בסדר הניאו־ליברלי ובכיבוש, כך הוא אימץ את הנחותיהם הרעיוניות: פרידמן מצביע על הניגוד שבין חברת הלומדים הממוגזרת ובין ״קיומה של מדינת רווחה תקינה״; וכהנר עומדת על נטייה גוברת בציבור החרדי ל״עמדות פוליטיות ניציות וימניות״. 

החרדים נהפכו לחלק מגוש הימין ולאחד מבסיסי הכוח של שלטון נתניהו בד בבד עם השחיקה הגוברת ביעילותם של המגזרים כמנגנון פיצוי. העלייה במספר הנפגעים מפירוק מדינת הרווחה הגבירה את הביקוש לשירותים המגזריים, שהתקשו לעמוד בדרישה ולשמש כשסתום ביטחון למשטר ההפרטה. ערעור הביטחון החברתי והפגיעה ברמת החיים עוררו מחאה ציבורית, שהחריפה לאחר שובו של נתניהו לראשות הממשלה ב־2009 ושיאה היה ב״מחאת האוהלים״ בקיץ 2011. ראשי הליכוד ראו במחאה הגוברת איום על שלטונם, ופעילי שטח, ראשי רשויות וחברי כנסת חזרו והתריעו כי כדי ״להיבחר שוב בפעם הבאה״, על הליכוד ״לחזור ולהיטיב עם הציבור שבחר בנו״. נתניהו בחר להתמודד עם האתגר שהיה גלום במחאה באמצעות מנגנון פיצוי חדש: שלטון הנאמנות – כלומר, התניית זכויות אזרחיות וחברתיות שונות בנאמנות למפלגות הימין בכלל ולליכוד בפרט; נאמנות שניתנת למדידה על פי תוצאות ההצבעה בקלפיות.

דפוס הפעולה הרווח של שלטון הנאמנות כמנגנון פיצוי הוא העדפה של רשויות מקומיות שהצביעו בשיעור גבוה לימין בתחומים כמו תקציב, מיסוי, תשתיות, שיכון ועוד. כך תבע ח״כ מיקי זוהר מהליכוד להעניק הקלות מס לערים תומכות ליכוד בפריפריה בטענה ש״צריך לזכור איפה הבוחרים שלנו״. ואכן, העדפת יישובים ש״בחרו ליכוד״ נהפכה לדפוס פעולה מוצהר של נתניהו, הוטמעה על ידי משרדי הממשלות שבראשותו, והתגלתה בשיקוליהם של ראשי הרשויות המקומיות. 

הבסיס המקומי של שלטון הנאמנות הלם את השפעות המגזור על הפרישה היישובית של החרדים. כינון חברת הלומדים היה מלווה בהתרכזות החרדים ביישובים או שכונות משלהם, שהחל במעבר מערי גוש דן לבני ברק. לי כהנר ויוסף שלהב מצביעים על שלושה גלים בהתגבשות הריכוזים החרדיים: הראשון, בשנות ה־60 – הגירה למושבות הוותיקות שנהפכו לערים במרכז הארץ; השני, בשנות ה־70 – הגירה לעיירות הפיתוח בצפון הארץ ובדרומה; השלישי, מ־1982 – הקמת ערים חדשות בישראל ובגדה המערבית. הגל השלישי חופף את כינון משטר ההפרטה, הפסקת הבנייה הציבורית ומעבר חברת הלומדים לעידן המגזור. ואכן, כהנר ושלהב מסבירים כי הגל השלישי היה תולדה של ״שותפות בין הממשלה […] למגזר החרדי״, ותכליתו היתה ״הכלת הרבדים החרדיים שלא הצליחו לפתור את בעיות הדיור שלהם בשוק החופשי״. 

שלטון הנאמנות שימש את החרדים כמנגנון פיצוי מקביל, כלומר – לצד המגזור. בניגוד להטבות המגזריות הייחודיות, כמו פטור מגיוס, שעוררו התנגדות ציבורית רחבה, שלטון הנאמנות איפשר לחרדים ליהנות מתקציבים על בסיס מקומי – בדומה ל״ערים ליכודיות״ – וסיפק להם שכבת מגן תקציבית בזמן שההטבות המגזריות חזרו ועמדו בסכנת קיצוץ או ביטול, אם בשל חילופי ממשלות ואם בשל פניות לבג״ץ.

מנאמנות לאדנות

שלטון הנאמנות אימץ את ההיגיון המגזרי, אך שינה את בסיסו מזהותי למקומי וכך הגדיר מחדש את דמותו של הימין. כדי לשמר את כוחם הפוליטי החלו החרדים לגייס מצביעים מעבר לאזורי התמיכה המגזריים המקוריים שלהם ופנו לציבורים חדשים: ש״ס מיצבה את עצמה כמפלגת ״השקופים״ והמסורתיים, ואגודת ישראל החלה לפעול בקרב החרדים־לאומיים. שחיקת הגבולות המגזריים יצרה תנועת נגד, שהובילה להצבעה של חרדים לליכוד ולציונות הדתית. בהמשך למגמה זו חתר נתניהו להקמת ״מפלגה רפובליקאית״ יהודית־ישראלית, שתגבש את הימין למעין מגזר־על שיירש את מקום מפלגותיו. רעיון זה מומש לבסוף באופן אחר ב״גוש הימין״ – שזוהה עם התמיכה בנתניהו – ובו נכללו החרדים לצד הליכוד כמרכיביו המרכזיים.

התגבשותו של גוש הימין כקואליציה של מפלגות יריבות, שהגבולות ביניהן נזילים, גרמה לגידול בהצבעת חרדים למפלגות ימין אחרות. גלעד מלאך מעריך כי ״מספר החרדים שאינם מצביעים למפלגות החרדיות גדל עם השנים ובבחירות 2019 עמד שיעורם על כ־10% מן המצביעים החרדים״. סקרים אחרים מעריכים את השחיקה בהצבעה החרדית לש״ס וליהדות התורה במערכות הבחירות של 2021-2019 בכ־17% בממוצע, כלומר – בהפסד של כשני מנדטים.

גוש הימין התנהל מתוך התנגשות בין ההגיונות הסותרים של המגזור ושל הנאמנות. ואולם, בהדרגה נהפכו הגיונות אלה למשלימים כתולדה של המאבק שניהלו תומכיהם בהיגיון האוניברסלי של מערכת המשפט, שהציב קשיים בפני יישום מנגנוני הפיצוי של המגזור והנאמנות. המאבק של תומכי שיטת המגזור ושלטון הנאמנות במערכת המשפט הקדים את המלחמה שפתח נגדה נתניהו בעקבות חקירותיו וכתבי האישום שהוגשו נגדו. למעשה, נתניהו נהפך לנציג מובהק של תומכי המגזור והנאמנות ככל שהוא נעשה לסמל המאמץ להרמת ״כף של טרקטור D־9״ על בית המשפט, בלשונו של חבר הכנסת לשעבר מוטי יוגב.

המגזור הציב גם את החרדים על מסלול התנגשות עם מערכת המשפט. הסדר ״תורתם אומנותם״ היה נושא לעתירות חוזרות לבג״ץ, שהתקשה ליישב את הפטור מגיוס – כמו היבטים אחרים שאיפיינו את חברת הלומדים – עם עיקרון השוויון האזרחי. חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה, ביטוי לעוינות החרדית לבית המשפט כשכינה את שופטיו ״חצופים גדולים״ וקבע כי ״אין ולו פסיקה אחת של בית המשפט העליון לטובת הציבור החרדי״. לטענתו, בג״ץ ״מפעיל דיקטטורה שיפוטית״ ויש לבלום אותה באמצעות פסקת התגברות, שכן כאשר בית המשפט דן בסוגיות דת ומדינה ״הוא משליט בחוצפה את האג׳נדה המתבוללת שלו״.

מבחינת החרדים, המאבק במערכת המשפט היה מאבק קיומי, שכן העתירות לבג״ץ איימו על ההסדרים החוקתיים, המינהליים והחלוקתיים שעמדו בבסיס מגזורה של חברת הלומדים. כדי להתמודד עם אילוצים אלה פיתח נתניהו מנגנון פיצוי נוסף: שלטון האדנות, שמתנה בנאמנות לימין לא רק זכויות חלוקתיות, אלא גם זכויות אזרח בכלל. כנגזרת מכך פטר שלטון האדנות במקרים מסוימים את החרדים ממילוי חובות אזרחיות וציות לחוק. כלומר, במקום להתמודד עם בג״ץ, כדי להקטין את חשיפת החרדים לפיקוחו, שינה נתניהו – למעשה, גם אם לא להלכה – את הנחותיו של המשטר הישראלי, באופן שאיפשר למסד את יתרונותיהם המגזריים והחלוקתיים של החרדים.

יצירת מובלעות חוקתיות לא היתה חידוש של שלטון האדנות, אלא הרחבה של היגיון הנאמנות, ויותר מכך – של הכיבוש. מובלעות כאלה עמדו בבסיס השליטה הישראלית בשטחים: מעמד המתנחלים לעומת הפלסטינים בגדה ומעמד תושבי ירושלים המזרחית לעומת המערבית. באמצעות החרדים הרחיב אפוא שלטון האדנות את שיטת המובלעות מהשטחים הכבושים לישראל הריבונית. 

שלטון האדנות כמנגנון פיצוי לחרדים מוּסד בזמן משבר הקורונה. העוני, התלות, צפיפות הדיור ואורח החיים הקהילתי עשו את החרדים לפגיעים יותר למגפה ולחשופים יותר לצעדים שנקטה הממשלה לבלימתה. הסגרים שיבשו גם את מגנוני השליטה המגזריים, ולכן ההנהגה החרדית נאבקה לשינוי ה״הנחיות״ וחלק ממנה אף התיר בגלוי את הפרתן.

ערעור מעמדה של ההנהגה החרדית – שאותגר עוד לפני הקורונה – עלול היה לפגוע בסדר המגזרי ובשלטון הנאמנות, ולפיכך נחלצה ממשלת נתניהו לשקם את סמכותה. בלחץ ההנהגה החרדית בוטלה תוכנית ״הרמזור״, שעתידה היתה לפגוע בעיקר ביישובים חרדיים. מאחר שתושבי יישובים אלה הם ברובם תומכי נתניהו, הועדף סגר כללי, שהקטין את המגבלות על החרדים וטישטש את עוצמת קריסתם של הממסדים המגזריים שלהם. יתר על כן, לא רק שהנחיות הסגר הוגדרו באופן שהלם את האינטרס החרדי, אלא שהפרותיהן ביישובים החרדיים הוכלו ולמעשה זכו לאישור. בדומה לכך, גם מתווה היציאה מהסגר נהפך לנושא למיקוח ולהעדפה מגזרית בולטת. ח״כ מירב כהן, השרה לשוויון חברתי ששימשה באותו התפקיד בממשלת נתניהו־גנץ, סיפרה כי ״הייתי חברה בקבינט הקורונה וראיתי באופן עקבי איך ברגע שמגיעים לדבר על החלטות שנוגעות לחברה החרדית, אז זה אקס־טריטוריה״.

האופן שבו שימש הסגר להבניית שלטון האדנות מתבהר מן ההשוואה בין העדפת החרדים, תומכי נתניהו, ובין היחס ליריביו. הסגר הכללי, שסיפק תואנה להכרזת מצב חירום, לווה בשחיקת פיקוחה של הכנסת על הממשלה ובפגיעה בזכויות האזרח של מתנגדיו של ראש הממשלה: צמצום זכות ההפגנה בהמשך לניסיון לדכא את המחאה נגד נתניהו על ידי הפללת המפגינים וסימונם כסכנה לשלום הציבור ובריאותו. כך נוצלו הסגר והפרתו כאמצעים להבחנה בין הזכויות ששלטון האדנות נכון להעניק לתומכיו ובין הזכויות שהוא נחוש לשלול ממתנגדיו.

כינון ה״אקס־טריטוריה״ או ה״אוטונומיה״ החרדית בעת משבר הקורונה עורר ביקורת ציבורית נרחבת, שהתאפיינה בנקודת עיוורון בולטת: המבקרים הצביעו על האוטונומיה החרדית כחריגה מדפוסי ממשל תקינים, אך התעלמו מכך שבדרך זו – לצד מהלכים נוספים – חתר נתניהו לשנות את דפוס המשטר הישראלי ולמסד דפוסי ממשל חלופיים. החרגת הציבור החרדי מחובות אזרחיות וצמצום מעורבות מוסדות המדינה בהתנהלותו לא רק חיזקו את כוחה של ההנהגה החרדית ותיגמלו אותה על נאמנותה, אלא בעיקר שירטטו את קווי המתאר של משטר המובלעות, שאליו כיוון והוביל נתניהו.

העוצמה שהקנו המגזור ושלטון האדנות להנהגה החרדית בתקופת הקורונה שוכפלה בהיעדר התגובה של ממשלת נתניהו לאסונות שהתחוללו בהילולת מירון ובאירוע של חסידות קרלין בגבעת זאב ב־2021. אירועים אלה חשפו את האופן שבו נהפך הציבור החרדי לקורבן של שיטת המגזור ושלטון האדנות, כפי שאיבחנה השרה כהן, שעמדה על המחיר שגובה האקס־טריטוריה החרדית: ״מה זה ללחוץ כדי לפתוח בתי כנסת סגורים בזמן החגים, כשברור שהקורונה בשיאה, וזה יעלה בחיי אדם? אותו סיפור קרה במירון״.

המגזר החרדי הוא המשל והחברה הישראלית היא הנמשל. יחסי השליטה והדיכוי בין ההנהגה החרדית לציבור שלה הציבור החרדי להנהגתו חושפים את עוצמת הנזק הגלומה במשטר ההפרטה הנשען על מנגנוני הפיצוי השונים – המגזור, הנאמנות והאדנות – היוצרים את הבסיס הפוליטי לניאו־ליברליזם הימני כאחת מתצורותיו של שלטון ההון בישראל.

על דני גוטווין

פרופ' דני גוטווין הוא היסטוריון ופעיל חברתי