Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
מבוסס על כריכת הספר
|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
הפרק הקצר שבחרתי לפרסם מתוך ספרי "קפלן פינת ההלכה" מבטא, בעיניי, את רוחו, משום שהוא שוטח בצורה כואבת את טענתו המרכזית. תמציתה: כפי שהאדם חשב שהוא ביית את החיטה אבל למעשה החיטה בייתה אותו, כך מדינת ישראל ניסתה לביית את הדת – אך עם השנים מתברר שהדת בייתה אותה.
דת ומדינה אינן כשירות לדור בכפיפה אחת. הדת היא מערכת חוקים נוקשה שתכליתה להבדיל בין שייכים לזרים, ואילו המדינה היא מערכת הסכמות פרגמטית, שכל ייעודה לכלול את כולם – ולוודא שהאוהל המשותף לא יתמוטט.
הספר מבקש לעקוב אחר התהליך ההיסטורי שהוביל אותנו לנקודת השבר הנוכחית, ולשאול: האם אפשר – ואם כן, כיצד – לחזק את הזהות האתנית של כל אחת ואחד מאיתנו, תוך שמירה על אופייה האזרחי, הדמוקרטי והשוויוני של המדינה.
הסיפור ההיסטורי של נפילת בית שני, שמסופר בפרק שלפניכם, מראה עד כמה השאלות האלה אינן חדשות. כוח, כסף וכבוד – כבר אז – ניהלו את הזירה והכריעו את גורל החברה. גם הניסיון לבנות זהות קולקטיבית סביב אויב חיצוני, טריטוריה מקודשת וסמכות דתית מוחלטת, התגלה בפרשה ההיסטורית כמתכון בטוח למשבר חוזר.
כל עוד נמשיך לשאוב את תחושת הלכידות שלנו מהצבת גבולות בין "אנחנו" ל"אחרים", ומהאדרה של קורבנוּת, אלוהים ואדמה – נישאר לכודים בלולאת חורבן. וכשם שנחרב בית ראשון ושני, כך גם בית שלישי לא חסין.
העם היהודי יצא לגַלות בעקבות חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפנה"ס. אבל עליות שיבת ציון בעקבות הכרזת כורש אוששו את הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל. העלייה האחרונה שבהן מובלת על ידי נחמיה ועזרא, שגם מצליחים לקבל אוטונומיה דתית ומינהלתית תחת האימפריה הפרסית ב"פחוות יהודה".
בשנת 332 לפנה"ס אלכסנדר מוקדון מגרש את צבא דרייווש הפרסי מארץ ישראל בדרך להכנעתו הסופית, וכאן נכנסת הארץ לתקופה ההלניסטית, שנמשכת עד לכיבוש הרומי. לאחר מותו של אלכסנדר וקרבות הדיאדוכים, מצאו עצמם יהודֵי יהודה במאת השנים של שלטון בית תלמי המצרי בארץ, במצב דומה לזה שהתבסס אחרי עליית עזרא ונחמיה – אוטונומיה מינהלית ודתית. יהודים מקבלים טריטוריה והכרה בהם כעם נפרד (אתנוס) בתוך השטח המצרי, השומר על חוקי היהדות (ובכך גם איסור על עבודה זרה, שאינה יהודית, בשטח היהודי) וגם הכרה בכוהן הגדול כנציג המינהלי של הציבור, האחראי על גביית המסים, לצד סמכויותיו הדתיות.
לצד הכוהן הגדול פעלה גם מועצת זקנים, כמעין פרלמנט ממונה על ידי המשפחות הגדולות. אם להשוות לימינו, דמיינו מצב שבו בני ברק, אלעד ומודיעין עילית למשל מקבלות אוטונומיה, והרב הראשי שלהן מקבל סמכות מינהלית מאת המדינה. אני בטוח שיש כאלו שיקנו גם היום את הרעיון הזה. אני, למשל, לא.
זה מצב מרתק. מצד אחד – טריטוריה יהודית הנהנית מחופש דת ומניהול עצמי שחופף בערך למועצות האזוריות מטה בנימין, מטה יהודה וגוש עציון של ימינו, מצד שני, שלטון חיצוני שאחראי על הביטחון ומדיניות החוץ, שיושב בלב הבירה (במצודת החקרא) ודואג מדי פעם להזכיר מי שולט במי.
היהודים חיו היטב בתקופה הזו, מוקפים בסערות מדיניות. בית תלמי המצרי נאבק בבית סלאוקוס במהלך המאה השלישית לפנה"ס, כאשר היהודים לא טומנים את היד בצלחת, וחלקם מצדדים בשלטון תלמי, וחלקם תומכים בגלוי ובסמוי במלכים הסלאוקים. העימות הזה הוכרע רק בשנת 200 לפנה"ס, כאשר בעקבות ניצחונו בקרב בניאס, השתלט אנטיוכוס השלישי הסלאוקי על ארץ ישראל, ובכלל זה, גם על הטריטוריה היהודית העצמאית למחצה.
אנטיוכוס (לא הרשע, אלא אבא שלו, אנטיוכוס השלישי) הבין שהממלכה שלו לא יציבה. למרות הניצחון על בית תלמי, הרפובליקה הרומית איימה לכרסם בשלטונו מצפון, ואנטיוכוס רצה להבטיח את אגפו הדרומי. הוא נתן ליהודים כתב זכויות נדיב, שלא רק נותן להם עצמאות דתית, אלא גם, ובעיקר, מונע את המעבר החופשי של הצבא בכפרי היהודים ואוסר על לינת חיילים בבתי היהודים.
הזכויות שהעניק אנטיוכוס השלישי לאוטונומיה היהודית נועדו לחזק את בית חוניו, הנאמן לו, ובכך להחליש את בית טוביה, שפעל כנגדו. זה עבד היטב. בית חוניו אכן תפס כוח, ואנשיו, הצדוקים (צאצאי בית צדוק, כוהני המקדש), ישבו חזק על כס הכוהן הגדול. וזה היה כיסא עשיר, כי כָּלל תרומות שהגיעו מהארץ ומהתפוצות.
מתחת לחוניו השלישי, הכוהן הגדול, ישב שמעון, נגיד המקדש. שמעון היה מתייוון, בן המעמד העשיר, וכאשר פרץ בינו ובין חוניו סכסוך אישי, הוא דיווח לשלטון הסלאוקי, שהיה נתון בחובות כבדים עקב הפסד צבאי לרומי, שחוניו אוגר כסף רב מתחת לבית המקדש.
חוניו לא הגיב בשתיקה, ואנשיו פרצו במהומות כנגד האצילים המתייוונים, דבר שגרם לאנטיוכוס הרביעי, אפיפנס, הרשע הידוע שירש אז את השלטון, לשים אותו במעצר זמני.
את המעצר הזה ניצל אחיו של חוניו, יאסון. יאסון הלך בעצמו לאנטיוכוס, והציע לו, תמורת בצע כסף, שימנה אותו לכוהן גדול במקום אחיו, ויהפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית. אנטיוכוס, שממש היה צריך את הכסף, נענה לבקשה.
בכך נקבעו שלושה תקדימים: השלטון הזר קבע מי יהיה הכוהן הגדול, תפקיד הכוהן הגדול עבר שלא בדרך הטבע לאחר מות הכוהן והפך למוצר כלכלי ולא רוחני. ואם זה נראה לכם מוזר, אקח אתכם לתפקיד הרב הראשי בישראל של ימינו בה הרב האשכנזי הקודם הוא בנו של הרב הראשי שכיהן שתי קדנציות לפניו, והרב הספרדי הוא אחיו של הקודם ושניהם בניו של רב שכיהן שלוש קדנציות לפניהם.
חוץ מזה, יאסון גם התחייב להטמיע את התרבות ההלניסטית בקרב היהודים. כאן צריך לזכור, שתרבות הלניסטית אינה דת – מדובר בעצם ברב תרבותיות, בפתיחות לערכים של תרבויות אחרות, לשמות יווניים, ולקידום תרבות וחינוך, שאינם תלויי דת. ומי שמדבר היום על "המתייוונים המודרניים", שנוהים אחרי תרבות המערב והכסף והפוסט מודרניזם, לכך מתכוון.
אבל, חשוב גם לזכור שבשלב הזה, כולם בעצם היו מתייוונים – גם צאצאי בית חשמונאי, שתיכף נגיע אליהם, לקחו שמות יווניים, גם הכוהנים ואנשי בית חוניו נהגו כמנהג עמי האזור. אבל רגע, עוד לא סיימנו את פרשת הון־שלטון־יאסון.
יאסון שלח את אחיו של שמעון, זה שהתחיל את כל הבלגן, כדי לשלם לאנטיוכוס. האח ההוא, מנלאוס, הבין איך עובדת השיטה וכשהגיע לאנטיוכוס, הציע לו תשלום נוסף על מנת שימנה אותו לכוהן גדול במקום יאסון. אנטיוכוס היה צריך את הכסף, ואפילו מאוד, ונענה לבקשת מנלאוס, ומינה אותו לכוהן גדול, והוציא למעשה את הכהונה מידי בית צדוק, שהחזיק בה מאז ימי דוד. מתפתח מאבק בין סיעות יאסון ומנלאוס, ומלחמות אחים הפכו למנהג מתמשך עד חורבן הבית השני, יותר ממאתיים שנים לאחר מכן. תענוג. חוויה ממש.
אנטיוכוס הרביעי יורד למצרים להילחם עם הרומאים, מושפל שם וחוזר לירושלים, לתוך כאוס מוחלט של מאבקים פנים־יהודיים. הוא מבין שטוב כבר לא יצמח משני הכוהנים שקנו בכסף טוב את כהונתם. הוא ממנה שוב את מנלאוס, אבל כדי לממן את ההפסד שלו, ומתוך הבנה שצריך כאן יד קשה, הוא מטיל על היהודים באמצעות מנלאוס את גזירות השמד, שבעצם אוסרות עליהם קיום מצוות, כופות החלפת חוקי התורה בחוקי המלך ההלניסטי ובעיקר – ניתנת הוראה לטמא את בית המקדש.
זה כבר היה יותר מדי, וכשהגיעו אנשיו של אנטיוכוס, בחסות מנלאוס הכוהן הגדול, אל מודיעין, היה שם איש אחד בשם מתתיהו שהניף את נס המרד, ומכאן אנחנו מכירים את הסיפור.
החשמונאים מרדו בסלאוקים, שנחלשו מאוד כתוצאה ממלחמות אזוריות מרובות, עד שבשנת 140 לפנה"ס מוקמת ממלכת החשמונאים שהחזיקה מעמד 77 שנים. את יהודה המכבי החליף אחיו יונתן ואותו החליף שמעון התרסי, אחיהם, שהיה האיש שזכה להכריז על ממלכת החשמונאים.
לאחר מות שמעון עלה לשלטון ולכיסא הכוהן הגדול יוחנן הורקנוס (ללמדנו שהמנהגים והשמות ההלניסטים נשארו איתנו, כך שמתייוונים היו, ויהיו, גם אחרי המרד). בשנים הללו גם מתעצם המאבק בין הזרמים והכתות השונים בתוך היהדות, ויוחנן היה טריגר לא קטן למאבק הזה, כאשר בהיותו כוהן גדול ונשיא, לקח על עצמו גם את ההנהגה האזרחית והצבאית.
וכאשר הפרושים התנגדו לאחדות הזו, הוא החל לרדוף אותם. שוב, המתח מתגבר כאשר המנהיג הדתי לוקח עליו גם את ההנהגה האזרחית. את יוחנן החליף בנו יהודה אריסטובלוס, שאף הכתיר עצמו למלך. יהודה נפטר אחרי שנה, ואלמנתו, שלומציון, בחרה באחיו אלכסנדר ינאי לייבם אותה ולקחת את המלוכה ואת הכהונה הגדולה.
אלכסנדר ינאי מרחיב את הממלכה, מבצר אותה, אבל ממשיך גם הוא את מלחמות האזרחים, כאשר הפעם הוא רודף את הפרושים, שבראשם עומד נשיא הסנהדרין, שמעון בן שטח (למען השם, גיסו של אלכסנדר ואחיה של שלומציון המלכה!). הוא חיזק את הצדוקים, הזרם שממנו הגיעו הכוהנים ואנשי הדת – הממסד הדתי והכלכלי.
הדיכוי האכזרי של אלכסנדר שהיה גם מלך וגם כוהן גדול קורה במקביל לצמיחה עצומה של הממלכה ולביצורה כמעצמה אזורית, וכשאלכסנדר מת בשנת 76 לפנה"ס, הוא מוריש לאשתו שלומציון את הממלכה כשהיא חזקה מבחוץ ופריכה מאד מבפנים.
שלומציון החכמה (אותה אחת מהייבום, כן?) מקרבת אליה גם את הפרושים, מארגנת מחדש את המערכת הדתית על ידי מינוי כוהן גדול – בנה הורקנוס, ואת בנה השני – אריסטובולוס האמביציוזי – מותירה חסר תפקיד. בהמשך היא בכל זאת מעמידה אותו בראש הצבא. כצפוי לחלוטין, מיד לאחר מותה של שלומציון, שני האחים הנכבדים רבו על הירושה, וכמאמר הידוע – שניים רבים והשלישי זוכה.
השלישי כבר לא היה חשמונאי. מדובר באנטיפטרוס, בחור אדומי שהיה מקורב לרומאים, והתגייר. בשנת 63 לפנה"ס כבשו הרומאים בהנהגת פומפיוס את הארץ, ובוטל מעמד המלכות שהיה לבית חשמונאי.
אם הממלכה המאוחדת הראשונה החזיקה כמאה שנה לערך, הממלכה השנייה כבר שורדת רק 77 שנים.
נעשה רגע עצירה מתודית, וכאן נכנס הנרטיב לפעולה. כשתשאל אדם שגדל בישראל של 2024 מדוע חרבה הממלכה, הסיפור של ההתייוונות חוזר ובא – זניחת הדת, שנאת חינם בין אחים ועוד. זה לא מספיק.
אנטיפטרוס הפך לשליט בפועל של הטריטוריה היהודית, אבל כאשר האימפריה הפרתית הבליחה בארץ לכמה דקות, לאור מלחמתם ברומי, היא ממנה את מתתיהו אנטיגונוס, החשמונאי האחרון, למלך יהודה, בעוד הרומים ממנים את הורדוס, בנו של אנטיפטרוס, למלך מטעמם. מלחמת האזרחים בין שלוחי המעצמות מסתיימת בניצחון של הורדוס ושל הרומאים, והורדוס שולט למעשה על יהודה בין השנים 37 לפנה"ס עד מותו ב־4 לפנה"ס. בנו יורש אותו, אבל עשר שנים אחר כך, כבר לוקחים הניצבים הרומאים את השלטון לידיים. הורדוס בונה את הארץ, וגם לא מעט ארמונות לעצמו, ומנהיג שלטון אכזרי כלפי יושבי הארץ.
הרומאים, כממשיכי דרכם של ההלניסטים, מאפשרים אוטונומיה יחסית, ואפילו ממנים את אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס שדם חשמונאי בעורקיו, למלך, אך בנו אגריפס השני כבר מקבל מעמד נמוך יותר, והנציבים חוזרים לשלוט (אם הגעתם עד הנה בלי לקבל כאב ראש, בטח אתם שואלים מה עם ישו, שהסתובב בגזרה באותן השנים. ובכן – הוא אמנם היה יהודי, אבל לא יורחב עליו כאן, ועמו הסליחה).
בשנת 66 לספירה, כאשר הארץ מפולגת בין הצדוקים והפרושים, האיסיים והסיקריים, קרועה בין לאומים נוספים שהיגרו לארץ, שסועה בין מעמדות כלכליים וחברתיים, ונדמה כי המצב לא יכול להיות גרוע יותר, פורץ המרד הגדול והמצב נהיה הרבה יותר גרוע.
המרד ברומאים פורץ בירושלים בהנהגת הסיקריים הקיצונים, ומהר מאוד הופך למלחמת אזרחים אתנית בין היהודים לשאר יושבי הארץ, בגליל, ביהודה ובמישור החוף, עד לאלכסנדריה. בתחילה נדמה כי המרד עלה יפה ומתארגן שלטון יהודי עצמאי שמאחד לרגע בין הכתות השונות, אבל מהר מאוד הגלגל מתהפך, המרד בגליל מדוכא במהרה, כאשר הכוחות היהודיים נחלקים בין יוסף בן מתתיהו שתמך באגריפס השני, המלך השליח מטעם הרומאים, ובין יוחנן מגוש חלב, שתואר על ידי יוסף כך:
"הוא היה ערום ונוכל מכל אנשי הבלייעל אשר קנו להם שם במעשי הנבלה האלה. לראשונה היה יוחנן איש עני וימים רבים היה חסר הכסף לשטן למזימות רשעו. הוא היה משכיל על דבר שקר והבין לשים את חותם האמת על כזביו, והתרמית נחשבה בעיניו למידה טובה" (מתוך תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים מאת יוסף בן מתתיהו, תרגום: ד"ר יעקב נפתלי שמחוני).
אח על מלא.
כאשר היהודים מפוצלים, המרד מדוכא בקלילות, והרומאים מתקדמים אל עבר ירושלים.
בירושלים מתכנסים מנהיגי המרד, מנהיגי הכתות השונות, ובמקום להילחם ברומאים, מתחילים להילחם ביניהם. מלחמת המיליציות הולכת ומסתבכת ומתפתלת, ואף אחד כבר לא מבין מי נגד מי. המלחמה הזו מצליחה כל כך, עד שכל מלאי המזון המים והציוד שנאגר לטובת המלחמה מושמד במלחמה הפנימית.
וכאשר מגיעים הרומאים לעיר, כבר מאוחר מדי להתאחד כנגד האויב המשותף, ובט' באב 70 ירושלים נופלת ובית המקדש נחרב.
כשטיטוס שורף את בית המקדש ומקים במקומו בסיס צבאי, הוא מסיים גם טבח של מאות אלפי יהודים.
המחלוקת הדתית סביב מי קדוש יותר ומי מוסמך יותר, ומי קיצוני יותר מביאה אותנו לסיום פרק של אלף שנה בהיסטוריה היהודית.
קידוש הגבורה על חשבון התבונה, קידוש האמונה העיוורת על חשבון השותפות, ומבט חטוף בכותרות אתרי החדשות של היום יגלה שלא מעט ממנהיגי האסון ההוא היו אולי מרגישים בבית סביב שולחן הממשלה הישראלית היום, ואולי יוחנן מגוש חלב היה מקבל את תיק בטחון הפנים.
אבל העם, כאמור, עדיין לא גולה כולו מארצו. האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נותרת עדיין מהווה רוב בארץ, אך יוצאת מירושלים אל ערים בטוחות, בעיקר יבנה, לאחר שיוחנן בן זכאי מצליח לשכנע את אספסיאנוס, לפני החרבת ירושלים, לתת לו לברוח עם תלמידיו.
אדריאנוס, קיסר שבנה את הפריפריה הרומאית והקים מבנים לתפארת מאנגליה ועד מצרים, מתעניין בבנייה מחדש של ירושלים, ובזכויות דתיות של היהודים, בעוד מולם הנוצרים תופסים תאוצה ומעמד כקבוצה עצמאית. יש אפילו תקווה מסוימת שאדריאנוס יאשר ליהודים לבנות מקדש, אבל כשהוא מבין שלמקדש הזה הוא לא יוכל להיכנס, כנוכרי, התוכנית מתבטלת ובמקומה הקיסר מחליט לבנות על חורבות ירושלים עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה.
גם כאן כדאי לעצור ולחשוב מה היה קורה אם הכוהנים של אז היו מתגמשים קצת ונותנים לאדריאנוס איזה פטור ממכרז לזבוח זבח במקדש. אולי היינו חוסכים קצת דם, וגם את כל הקטע הזה של המדורות ותפוחי האדמה ששורפים את הלשון ואף פעם לא יוצאים טעימים.
האכזבה הרבה מביטול התקווה לבנית בית המקדש השלישי מובילה את המנהיג הרוחני רבי עקיבא ואת המנהיג הצבאי שמעון בר כוכבא למרד שלישי, אחרי המרד הגדול ומרד התפוצות, בין השנים 136-132 לספירה. המרד מצליח באופן זמני ביותר כאשר מתייצבת ממלכה יהודית קטנה, מוטבעים מטבעות עצמאיים, ובר כוכבא אף נוטל לעצמו את התואר "נשיא ישראל".
אבל, כמו שקרה גם בפעמיים הקודמות, בסופו של דבר גם המרד הזה נכשל, לאימפריה הרומית נמאס, מאות אלפי יהודים נטבחים, ובא אל קִצו השלטון היהודי העצמאי האחרון עד הקמת מדינת ישראל. אדריאנוס מטיל גזירות שמד, יהודים רבים בורחים מישראל לבבל, רבים מתבוללים, אבל בגליל נשאר יישוב יהודי יציב, תחת אותן גזירות.
מבחינת חלק גדול מהישראלים, אפשר לחתום כאן את הסיפור, לחכות איזה אלפיים שנה, ולהתחיל אותו מחדש עם ראשית הציונות. כך מספרת את הסיפור הציונות: אנחנו נכנסים כאן לתקופה ארוכה של גלות, של יהודים כפופים כאלה, חלשים.
עד עכשיו דיברנו על חזה זקוף, לוחמים דגולים, סיפורים של למות או לכבוש את ההר, למות ולא להיכנע, ובאופן כללי, למות. והאתוס הציוני של החלוצים באמת תמך בסיפור הזה. בנינו כאן חגים לתפארת על פולחן הגבורה, קשרנו קשר ישיר בין תנ"ך לתש"ח, בין חורבן הבית לקוממיות המדינה, בין בר כוכבא למאיר הר ציון, בין שמשון הגיבור למפקדים שקפצו על רימון בעודם צועקים שמע ישראל.
גם בעבודתי כמנהל חינוכי במוזיאון העם היהודי קיבלתי את הפידבק הזה. "יש יותר מדי היסטוריה יהודית לא רלוונטית לישראל", אמר לי מבקר, שאחר כך מצא עצמו בתפקיד בכיר בממשלה. "יהודים ישראלים צריכים ללמוד על הקשר שלנו לארץ הזו, בלי זה אין יהדות".
אבל מסתבר שבראייה היסטורית, הסוף הזה לא היה כל כך גרוע.
כי כמה שנים לאחר מות אדריאנוס, היהודים בישראל חווים רנסנס אדיר. נפתחים השערים לקשר עם הקהילות בתפוצות, המשנה נחתמת על ידי רבי יהודה הנשיא, התלמוד מתחיל להיכתב, והנשיאים היהודים מקבלים מאת הרומים מעמד של חצי אוטונומיה, כפי שהיה בתקופות שונות תחת האימפריות הקודמות שעברו כאן.
אבל לא לעולם חוסן. בתחילת המאה הרביעית לספירה מקבל על עצמו קונסטנטינוס הגדול את הנצרות, שהופכת לדת המועדפת על האימפריה ובהמשך לדת הרשמית שלה. האימפריה הרומית מתחילה להיחלש ואת מקומה בארץ ישראל תופסת הקיסרות הרומית המזרחית – היוונית־ביזנטית. בשנת 429 לספירה מבטלת הקיסרות את שלטון הנשיאים, לאחר כשלוש מאות שנים של אוטונומיה יהודית תחת הרומאים. ועדיין, היהודים מחזיקים מעמד בארץ במאות אלפים.
היתה זו תקופה של מאבקים בין הקיסרות הביזנטית לאימפריה הסאסאנית־פרסית. בראשית המאה השביעית כובש ח'וסרו השני את ירושלים, ומתקבל בברכה על ידי היהודים, שמתחילים לפנטז על שחזור של הכרזת כורש, אלף שנים לפני כן. זה לא קורה, וכמה שנים אחר כך הביזנטים חוזרים ומשתלטים על הארץ, דבר הגורם למשבר אמונה עצום, ולהתנצרות של מנהיגים רבים בקרב העם. אם זה לא מספיק מגיע הכיבוש המוסלמי וטורף את הקלפים. היהודים, כמו גם הנוצרים בארץ, מקבלים מעמד של בני חסות, ד'מי, ונאלצים לשלם מס גולגולת.
במקביל החל מאבק מסוים והתגלעו מחלוקות בין יהדות ארץ ישראל ליהדות בבל. כך, תחת הכיבוש המוסלמי, הלך ונחלש מעמדה של ישיבת ארץ ישראל, כפי שכונתה אז, במקביל להיחלשות של ישיבות בבבל. ומהמאה האחת־עשרה תפסו את מקומן תפסו את מקומן מרכזים יהודיים בתפוצות – בספרד, מצרים ומערב אירופה וממילא, מנפילת בית שני הלך והתמעט הישוב היהודי בארץ ישראל ביחס ליהדות העולם, תהליך שהגיע לשיאו עם הכיבוש הצלבני.
לכן אנחנו נלך עכשיו בעקבות התפוצות השונות. המון מידע, פרטים, סיפורים ואנשים. ובכל פעם נעצור ונשאל את עצמנו – איך יהודים חיו? מה קיבלנו מאותה התקופה? אילו אוצרות יצרנו בשנים ההם במקומות הללו?
ואותם האנשים שמכבים את מכונת הזמן שלהם ברגע שהסיפור היהודי יוצא מגבולות הארץ, כי "זה לא רלוונטי" – זה הכי רלוונטי. היהדות שאנחנו מכירים היום נבנתה במשך דורות על גבי דורות של חיים בקהילות שונות, שניהלו ביניהם קשרי הגירה, מוצא, שפה, נדודים, לימוד ויום יום. מתוך הקהילות הללו צמחו לקראת המאה ה־19 הזרמים השונים ביהדות של ימינו, המסורות והמנהגים שלנו היום, אחרי שהתבשלו במשך מאות שנים בכל רחבי העולם היהודי.
על עו"ד איתמר קרמר
מחנך ואקטיביסט. ניהל בתי ספר, את הזרוע החינוכית של מוזיאון "אנו" ואת "מסע ישראלי". כיום מנהל את "משמר החינוך הממלכתי", קואליציית ארגונים למען חינוך ציבורי ושוויוני ברוח ערכי מגילת העצמאות. הפרק לקוח בשינויים קלים מהספר קפלן פינת ההלכה: בדרך לחוזה ישראלי־יהודי חדש.
