Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
איור: מרינה גרצ'אניק
בין אם במודע ובין אם לאו, האזרחים הפלסטינים בישראל שותפים בעיצוב אחד האירועים המכוננים בחברה הישראלית בשנים האחרונות – ההפיכה המשטרית. הניסיון להבין את מקורות ההפיכה עשוי לסייע בשרטוט גבולות השיח האזרחי בישראל והפעולה הפוליטית האפשרית בתוכו. הרי ללא אבחון מדויק של גורמי המחלה – ותסלח לי הקוראת על הבנאליות המתחייבת כאן – אין סיכוי לריפוי.
מה הם אפוא מקורותיה? בקרב חלקים גדולים מהמחאה אנו רואים תופעה של "תודעה מפוצלת", כפי שכינתה זאת הסוציולוגית הפלסטינית אריז' סבאע'־ח'ורי. דהיינו, תודעה שאינה רואה כלל את הקשר בין הכיבוש בשטחים לבין צמצום המרחב הדמוקרטי האזרחי (המצומצם ממילא מבחינת האזרחים הפלסטינים). ואולם, מבחינת לא מעט משפטנים ואנשי מדעי החברה, שורשיה של ההפיכה קשורים גם קשורים למעשי ישראל בגדה המערבית. כך, למשל, בספרו "כיבוש מבית" (סדרת קו האופק, 2025), עו"ד מיכאל ספרד מסמן את השקת קמפיין הרדיפה הידוע לשמצה של תנועת אם תרצו נגד הקרן החדשה לישראל, ב־2010, כתחילתו של עידן פוליטי חדש – זרעים ראשונים של ההפיכה המשטרית. "המאמץ המאורגן לרסק את החברה האזרחית, להעלימה ולהפליל את פעילותה", כותב ספרד, "נעשה כמעט אך ורק בהקשר של היחס לפלסטינים, הן הנכבשים והן אזרחי ישראל". במילים אחרות, הכיבוש הוא המוטיבציה העיקרית מאחורי ההפיכה המשטרית.
המשפטן אילן סבן ממקם את המאמץ המאורגן לרסק את החברה האזרחית, הביקורתית כלפי הכיבוש, במעבר מדמיון של פשרה ושל חלוקת הארץ לדמיון – ולפוליטיקה – של סיפוח. "הביקורת על מדיניותה של ישראל נוגעת בקולוניזציה של השטחים ושל ירושלים המזרחית, בהתפוגגותו של פתרון שתי המדינות, בסכנת התעצמותה של שפיכות הדמים עקב כך, ובהתמשכות ובהעמקה של המצוקה של הפלסטינים הנתונים בשליטתה הצבאית של ישראל", הוא כתב ב־2017. "אל מול התעצמותה של הביקורת, הרשויות הפוליטיות אינן מוכנות בשום אופן למצוא את בית המשפט לצדם של הגורמים המבקרים. הן זקוקות לו כתומך, או לפחות כלא־פוסל, והן ידחקו בו לכך גם בבוטות".
מעמדו של בית המשפט העליון הולך ומתחדד בתמונה הזאת כגורם מכריע. גם על פי ספרד, "תנועת הסיפוח שואפת למציאות 'בלי בג"ץ ובלי בצלם'. ובשביל זה צריך הפיכה משטרית". הוא מסכם כי התרת "הרסן המסוים אשר מאט את תהליכי הקיבוע של העליונות היהודית בין הים לירדן" היא המוטיבציה העיקרית מאחורי ההפיכה המשטרית. "הרסן המסוים" – כלומר בית המשפט העליון.
דא עקא, קשה שלא למצוא חולשה מסוימת בטיעון הזה, בעיקר נוכח קביעה נחרצת אחרת של ספרד בספר, ולפיה בית המשפט העליון הוא למעשה "סוכן הכיבוש". וכך הוא כותב: "מעטות הן הרשויות הישראליות הציבוריות שסייעו לכיבוש והושחתו ממנו יותר מבית המשפט העליון", וכן "המאמץ המתנחלי לרסק אותו הוא כפיות טובה מהסוג הקיצוני ביותר. למעשה הוא מהלך של רצח אב – או אֵם. רצח הורה". אם בית המשפט העליון הוא "ערכאה שיפוטית שאוכפת אפרטהייד", כלשונו של ספרד, האם אכן חשוב להציל אותו רק כדי להחזיר את "הרסן המסוים"?
הפיכה? בסך הכול תיקון טעות
אף על פי כן, למסקנה של ספרד ושל אחרים, שלפיה "הכיבוש והאפרטהייד הם הסטרואידים של ההפיכה המשטרית", כפי שהוא כותב בספרו – אני מסכים. התזה הזאת נתמכת בעובדות שמביאים לא מעט מומחים וצריך להיות ממש עיוורים כדי לא לראות את זה. אבל בלי לגרוע מהטענה הזאת, אני מבקש לאתגר את התזה שעל הפרק. לא להפריך אותה, כי אם להוסיף לה, ואולי כתוצאה מכך להעביר את אלומת האור למחולל סיבתי אחר של ההפיכה. והרי ברי כי לא רק מחולל אחד עומד מאחוריה.
טענתי היא שמנוע עיקרי נוסף מאחורי ההפיכה המשטרית נמצא בתוך הקו הירוק ולא מחוצה לו: המעמד הפוליטי המתחזק של האזרחים הפלסטינים, ולא רק הגברת הנישול והדיכוי של הנתינים הפלסטינים והשליטה בהם. כדי לעבור מאפרטהייד "דה פקטו" לאפרטהייד "דה יורה", כתיאורהּ של הסוציולוגית הפלסטינית הוניידה גאנם, לא מספיק "בלי בג"ץ ובלי בצלם", שכן צריך גם לרוקן מתוכן את האזרחות הישראלית של הפלסטינים – להשאיר אותם מחוץ לקהילה הפוליטית הישראלית ולמנוע מהם מימושה של אזרחות פוליטית.
בלי בג"ץ, בלי בצלם ובלי אזרחים פלסטינים – זה מה שרוצה הימין הישראלי. לא מעט כותבים ומומחים עמדו על הקשר בין הדרתם הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל לבין ביצור שלטון הימין – איימן עודה הוא המזוהה ביותר עם התזה הזאת בשנים האחרונות – אלא שכאן אני מתכוון לקשר בין הדרה זו להעמקת שלטון האפרטהייד. הסוציולוג לב גרינברג מנסח זאת בבהירות ובחדות בספרו "שלום מדומיין, שיח מלחמה", שם הוא מראה כיצד גדע רצח רבין את פרק הזמן הקצר שבו שולבו האזרחים הפלסטינים בישראל בזירה הפוליטית. "רבין הכניס אותם והרצח הוציא אותם. ובלי האזרחים הערבים אין 'גוש שמאל'", הוא כותב ומזכיר כי הסכם אוסלו כלל לא היה נחתם אלמלא תמיכתן של מפלגות הפועלות ברחוב הפלסטיני בישראל – מד"ע וחד"ש.
במובן זה, ההפיכה המשטרית היא "תיקון טעות". הטעות היא כפיית האזרחות הישראלית על הפלסטינים הידועים כ"ערביי ישראל", כלומר השארית של הפלסטינים שסולקו או נסו על נפשם עקב המלחמה ב־1948. באוקטובר 2021 הטיח בצלאל סמוטריץ' בחברי הכנסת הערבים במליאת הכנסת: "אתם פה בטעות כי בן־גוריון לא גמר את העבודה ולא זרק אתכם ב־48'". דיוק מתחייב כאן: הטעות היא לא בנוכחות הפיזית של הפלסטינים, שהרי בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה פלסטינים גם נוכחים במולדתם. היא אף לא בסיפוחם לישראל, שהרי תושבי מזרח ירושלים סופחו. הטעות היא בכך שהוענק להם מעמד של אזרחות. בעיני הימין, הטעות היא באִפשור של "נוכחות פוליטית", או ביצירת הפוטנציאל לנוכחות כזאת.
מה אפשר ללמוד מרותם סלע
מדעני חברה ביקורתיים, בעיקר בקרב החוקרים הפלסטינים בישראל, הרבו – ובצדק – לבקר את האזרחות הישראלית של המיעוט הפלסטיני. התוכן החלקי, המניפולטיבי, המדיר, השברירי והלא שוויוני של אזרחות זו הביא חוקרים ביקורתיים רבים לכנות אותה "אזרחות חלולה" (אמל ג'מאל), "אזרחות גטו" (אורן יפתחאל) ו"אזרחות קולוניאלית התיישבותית" (סבאע'־ח'ורי ונדים רוחאנא). אלא שרק מעטים מהם השכילו להדגיש די הצורך את הסוכנוּת של האזרחים הפלסטינים בתוך היחסים האלה. זאת סוכנות שמבקשת "לנצל" את הטעות לדמוקרטיזציה, במסגרת רפרטואר ההזדמנויות והאילוצים הנתון.
המשפטן הפלסטיני חסן ג'בארין היטיב לאבחן סוכנות זו במילים הבאות: "אמנם הפלסטינים החלו להשתתף בבחירות מתוך כניעה, אך כניעה זו נהפכה עם הזמן להתנגדות פעילה". הסוציולוגית הפלסטינית סבאע'־ח'ורי העירה כי נקודת השיא בהתחזקותם של הפלסטינים בפוליטיקה הישראלית היתה בכנסת ה־23, אז היתה הרשימה המשותפת הסיעה השלישית בגודלה. בכנסת ה־24 הצטרפה לראשונה לקואליציה רשימה ערבית – רע"מ – בתמיכת בוחריה.
את הטעות הזאת הימין מבקש לתקן. יעקב ברדוגו, לדוגמה, היטיב להבין זאת – ואל לנו לזלזל בדברים הללו בשל זהות אומרם. לשיטת ברדוגו, "אנחנו נמצאים באירוע אחר שהוא הרבה יותר גדול מרפורמה משפטית – מאבק על מדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה. הרפורמה זה רק טריגר" (מרץ 2023). באותו עניין בדיוק, בפוסט שפרסמה בפייסבוק במרץ 2019, בתחילתו של משבר הבחירות שנמשך עד 2021, כתבה השחקנית והמגישה רותם סלע, באינטואיציה חדה של הדיוט: "מירי רגב יושבת ומסבירה לרינה מצליח שהציבור צריך להיזהר כי במקרה שבני גנץ ייבחר, הוא יהיה חייב להקים ממשלה עם ערבים. רינה מצליח שותקת. ואני שואלת את עצמי, למה רינה לא שואלת אותה בתדהמה – ומה הבעיה עם הערבים??? ריבונו של עולם, ישנם גם אזרחים ערבים במדינה הזאת. מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזאת ישדר לציבור שישראל היא מדינת כלל אזרחיה…"
סביר להניח שהפוסט של סלע היה נבלע בתוך עשרות אלפי הפוסטים והציוצים שנכתבו במהלך אותה מערכת בחירות, אלמלא בחר ראש הממשלה נתניהו בכבודו ובעצמו לענות לה ישירות בציוץ משלו: "ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד: הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי – ושלו בלבד".
חשוב להבהיר: אין מדובר באמת במאבק בין "מדינת כל אזרחיה" לבין "יהודית ודמוקרטית", שכן אין כוח פוליטי רציני, או כוח פוליטי בכלל, בקרב הרוב היהודי, המעוניין במדינת כל אזרחיה. אם כך, באיזה סוג של מאבק מדובר? זהו מאבק על גבולות הקהילה הפוליטית, בין אלה המעוניינים בחברות של האזרחים הפלסטינית בקהילה הפוליטית, לרוב שלא על בסיס שוויוני, לבין אלה שמתנגדים לכך. הם מתנגדים לכך משום שהם מבינים כי חברים בקהילה הפוליטית נהנים מהיכולת להשפיע על החלטות הקשורות לאופי המדינה, למהותה ולתפקידה, לרבות החלטות על שלום ועל מלחמה – כפי שקרה בתקופת אוסלו. במילים אחרות, בעוד שברור כי הנתינים הפלסטינים נמצאים מחוץ לגבולות הקהילה הפוליטית הישראלית ושם גם יישארו, אין הדבר ברור – בוודאי לא באותה רמת ודאות – לגבי האזרחים הפלסטינים.
הם לא באמת מתכוונים ל"מדינת כל אזרחיה"
סמוטריץ' היטיב לאבחן גם את הבעייתיות הטמונה ב"טעות" שעליה הצביע בשעתו במליאה. בפוסט ממרץ 2019, שנכתב בתגובה לדיווח על מגעים בין מנסור עבאס לבין נתניהו, כתב סמוטריץ' לתומכיו: "שלטון הימין מבוסס על מוסכמת יסוד מאז קום המדינה שהמפלגות הערביות, כל עוד הן כופרות בהיותה של ישראל מדינה יהודית ותומכות בטרור של אויביה, אינן שותף לגיטימי לביסוס ממשלה ולקבלת החלטות לאומיות. […] שלטון שמאל־ערבים כזה יגרום נזקים בלתי הפיכים למדינה היהודית ועלול חלילה להפוך אותה למדינת כל אזרחיה ואף כל לאומיה".
אם להשתמש בהמשגה של אורן יפתחאל, סמוטריץ' מבין כי "הקולוניאליזם האופקי" – המעוניין בהתפשטות בשטחים הכבושים – זקוק ל"קולוניאליזם אנכי" – המתבטא בסגירת שערי הקהילה הפוליטית בפני האזרחים הפלסטינים. חיזוק נוסף לדברים אפשר למצוא בדבריו של עדי ארבל מפורום קהלת, שאמר על פסיקת בית המשפט העליון בעניין חוק הלאום: "בחמש שנות קיומו בספר החוקים, הוא זכה לכתף קרה מצד בית המשפט העליון. […] היחס של בית המשפט העליון לחוק הלאום הוא אחד המניעים העיקריים לרפורמה המשפטית המסעירה את ימינו אלה". באותה הזדמנות הסביר ארבל כי חוק הלאום נועד למנוע את הניסיון להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה.
מי שמזהירים מפני "מדינת כל אזרחיה" – חשוב לחזור ולומר – לא באמת מתכוונים לכך. הם מתכוונים למצב שבו האזרחים הפלסטינים הם חלק מהקהילה הפוליטית. כלומר, המושג "מדינת כל אזרחיה" נועד בסך הכול להפחיד מפני אזרחות מלאה ואמיתית לפלסטינים בישראל. ברמת התיאורטית, הכללת כל הקבוצות החברתיות – ובייחוד מיעוטים לאומיים – בתוך הקהילה הפוליטית אין פירושה בהכרח שהמדינה נמצאת במרחק שווה מכל קבוצה וקבוצה – המאפיין המהותי של מדינת כל אזרחיה. הצטרפות האזרחים הערבים באמצעות מפלגותיהם לקהילה הפוליטית היא אמנם תנאי הכרחי כדי לכונן מדינה שוויונית, אבל לחלוטין לא תנאי מספיק.
ההפיכה המשטרית מבקשת אפוא לתקן את "טעות 48'", והטעות אינה במקור. שכן במקור קבע בג"ץ, בפסק דין כיואן מ־1953, כי "תעודת זהות איננה תרופה נגד גירוש מהארץ" וכי היא "אינה מעניקה לנרשם על פיה שום זכויות מיוחדות, פרט לעצם הזכות לקבל תעודת זהות". אולם בהמשך נוצרה השלכה בלתי מתוכננת שהתבטאה בהתרחבות, אף אם שברירית מאוד, של סל הזכויות שהקנתה האזרחות הישראלית לפלסטינים של 1948, באופן שמבדל אותם רוב הזמן מהנתינים הפלסטינים בגדה ומקרב את מעמדם למעמד היהודים הישראלים.
התקרבות זו נובעת בעיקרה מליברליזציה כלכלית – שחיזקה את מעמד הביניים הפלסטיני בישראל ובעקבות כך גם את רצונו להצטרך לממשלה – אבל גם מליברליזציה פוליטית – במגבלות הז'אנר, כמובן. האפשרות שאזרחות זו – ששימשה בסך הכול מעין "אליבי" לדמוקרטיה היהודית, כפי שספרד מכנה זאת – תתפתח לכדי אזרחות של ממש היא עניין מסוכן. "בשם ערך השוויון מאבדים את המדינה", קונן השר יצחק וסרלאוף בישיבת ממשלה במאי 2023, על כך שהחוק מערים קשיים על אפליית פלסטינים שמחזיקים באזרחות ישראלית. "אני, כשר, לא יכול להקים יישובים יהודיים. מנחם בגין הקים תוכנית של מצפים – היום אי־אפשר".
"בעיה" זו מתעצמת עוד יותר לאור הטשטוש הגובר והולך של הקו הירוק, שבעטיו נעשית האזרחות הישראלית – ולא הגיאוגרפיה – לקו הגבול המבחין בין ישראל גופא לגבין "השטחים". כפי שהזכירו לנו המלומדים ראיף זריק ועאזר דקואר, משטר האפרטהייד בדרום אפריקה כונן ב־1948 עקב עלייה בכניסת שחורים למרחבים לבנים, שהובילה לנסיגה במדדי ההפרדה המרחבית. המקרה שלנו אף "חמור יותר", שכן על הפרק עומדת נסיגה אפשרית מההפרדה הפוליטית ולא רק המרחבית.
דמוקרטיה אמיתית מעולם לא נוסתה כאן
כל זה כדי לומר כי שלושה מנועים ולא שניים עומדים מאחורי ההפיכה המשטרית: בלי בג"ץ (התרת "הרסן המסוים", לפי ספרד, המונע את השלמת המעבר מאפרטהייד דה פקטו לאפרטהייד דה יורה), בלי בצלם (השתקת ביקורת מבית של ארגוני חברה אזרחית) וגם בלי האזרחים הפלסטינים, שהגיעו כאמור ל"שיא כוחם" רגע לפני שהחלה ההפיכה.
הצלע השלישית הזאת, שבהחלט סייעה להניע את ההפיכה המשטרית, מחייבת אפוא להבטיח שהאזרחות הישראלית של הפלסטינים לא תתפתח לכדי אזרחות של ממש ותחזור להיות כפי שנועדה להיות במקור: "נתינוּת פלוס", הכוללת בעיקר חופש תנועה, זכויות סוציאליות מהביטוח הלאומי ורמת תעסוקה סבירה. אזרחות פוליטית היא־היא הסכנה. מנגד, ריקון מתוכן של אזרחותם הישראלית של הפלסטינים – שבלעדיהם קלושים הסיכויים להשגת רוב אזרחי לתהליך של שלום ופיוס – תבטיח את משטר העליונות היהודית בין הים לנהר.
חלקכם בטח תוהים אם משמעותה של פתיחת הקהילה הפוליטית לאזרחים הפלסטינים היא שישראל תחדל להיות יהודית ודמוקרטית. אשיב כך: אל דאגה – היא מעולם לא היתה. וממילא אין סיבה לחשוש לאבד משהו שמעולם לא היה קיים. ישראל אכן תשתנה. לא דומה ישראל עם קהילה פוליטית דו־לאומית לישראל הכופה פוליטיקה חד־לאומית על דמוס (גוף אזרחים) דו־לאומי; לא כל שכן על דמוגרפיה דו־לאומית בכלל המולדת. מה משמעות הדבר? קשה להשיב על השאלה בעת הזאת הואיל והתשובה קשורה, בין השאר, באופן ביצוע החלוקה – בתקווה שתהיה – לשתי מדינות, בתנאֵי הסדר הפיוס והשלום שיוסכמו ובהתפתחות הפוליטיקה הדו־לאומית בישראל.
לסיום, אל נא תקראו את הכתוב כהזמנה נוספת לחבר בין הפוליטיקה הפלסטינית בתוך האזרחות הישראלית לבין הפוליטיקה של המרכז, אלא כהזמנה ליצירתו של גוש פוליטי חדש, אנטי־אפרטהייד, אנטי־קולוניאלי. ולפני שאתם מגבשים עמדה על סמך הדברים שלי, רק דמיינו לרגע אחד מה תהא המשמעות של ברית עם האזרחים הפלסטינים – ברית אמת, לא ברית אדונים ומשרתים. צא ולמד: אין שלטון "ימין"; יש שלום ואף פיוס עם הפלסטינים ועם עמי האזור ולא רק עם משטרים ערביים סמכותניים או מלוכניים; יש שתי מדינות (במולדת משותפת!); יש ישראל כמדינה אזרחית; אין הפיכה משטרית; אין יריב לוין, שמחה רוטמן, צבי סוכות, סמוטריץ', איתמר בן גביר, טלי גוטליב, מירי רגב ובעיקר אין נתניהו; יש הפרדת דת ומדינה; אין מחלוקת לגבי צבא וגיוס כי שורר שלום; יש יותר כסף לחינוך, לבריאות ולרווחה; ומעל הכול – אין שלטון קולוניאלי ואין יהדות קולוניאלית, אתנוקרטית, כוחנית ואלימה.
ואם כל זה עדיין לא מספיק כדי להבין שמעולם, אבל מעולם, ההצלה שלכם – אלה שקוראים את כתב העת הזה ופועלים באופן אקטיבי בהתאם לתובנות שבו – לא היתה תלויה בהצלה של האזרחים הפלסטינים כפי שהיא תלויה בה היום, גם 1,000 מאמרים נוספים לא יוכלו להציל אותנו.
על ד"ר אמיר פאח'ורי
סוציולוג, עמית פוסט־דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל. המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 11: הקול הערבי.
