אשת חיל מי ישמע

תרגיל בדמיון מודרך: בעקבות אירועים של ביזוי נשים ונערות על ידי קיצונים חרדים, יו״ר הוועדה למעמד האשה, חברת כנסת דתייה מהליכוד, לוקחת את העניין ברצינות ויוצאת לשטח. היא עולה עם חברי הוועדה וצוותי תקשורת לקו אוטובוס מהדרין בבית שמש כדי לבחון את סוגיית הדרת הנשים באוטובוסים הנפרדים, שבהם נשים נדרשות לשבת מאחור.

העלייה לאוטובוס נתפסת בקרב הנוסעים החרדים כפרובוקציה מכוונת. חלקם קוראים קריאות גנאי נגד חברת הכנסת ומתפתח עימות בינם לבינה. נוסעת חרדית, שיושבת בחלקו האחורי של האוטובוס, אומרת לצוותי התקשורת: ״אני בוחרת לשבת כאן. זה טוב עבורי ואף אחד לא כופה עליי. אתם אלה שמפריעים בהתערבותכם בחיינו ובהגעתכם לכאן״. היא ממשיכה ומתלוננת: ״בגללכם אני מאחרת לעבודה, מי יפצה אותי על זה?״. 

״לכי תתחתני עם גויים!״ צועק אחד הנוסעים לעבר הח״כית הליכודניקית הדתייה, שאינה נבהלת ומצהירה: ״לא באתי להתריס. באתי לראות מקרוב את הפרקטיקה של הנסיעה בקווים. זו חובתו של איש ציבור. אסור לשתוק על פעולות מהסוג הזה. יש פה תהליך כמו של התנתקות מהמדינה״. דבריה כוונו כמובן לפרקטיקות ההפרדה וההדרה שהתפתחו בחברה החרדית בשנים האחרונות וגררו עימותים שונים באוטובוסים ואף התנכלות לנערות צעירות בדרכן לבית הספר מפני שלבושן לא מצא חן בעיני אותם קיצונים.

הדמיון המודרך מסתיים כאן, אתם מוזמנים לפקוח את העיניים. ובכן, האירוע הזה התרחש במציאות, ב־2011, ואף זכה לתיעוד תקשורתי. הח״כית האקטיביסטית מהליכוד היא לא אחרת מאשר ציפי חוטובלי, שהספיקה מאז להתקדם ולכהן כסגנית שר, שרה וכיום שגרירה בלונדון; ולהבין שמהגנה על זכויות נשים היא לא תעשה קריירה. 

ומדוע יש צורך בדמיון מודרך? כי בעשור שחלף מאז אותו אירוע נכרתה והתהדקה הברית הפוליטית המוזרה של העסקנות החרדית ושל בנימין נתניהו – כן, אותו נתניהו שבהיותו שר אוצר היה אחראי על ״גזירות תשס״ג״, כפי שכונו מהלכי קיצוץ הקצבאות שלו ב־2003 בעיתונות החרדית. כיום קשה לדמיין חבר או חברת כנסת מהליכוד שעוסקים ב״זוטות שמאלניות״ מובהקות כמו מצבן של נשים ונערות במרחבים הציבוריים החרדיים. בעשור זה צמחו יחד, מתוך הזנה הדדית, תופעות של פתיחות ומודרניזציה בחברה החרדית, לצד ריאקציה בדמות הדרה בוטה של נשים מהמרחבים הציבוריים. זו, בתורה, הביאה לתגובת נגד מצד ארגונים פמיניסטיים ואף להתעוררות של פמיניזם חרדי מתוך חומות הגטו, שנענה אף הוא בריאקציה של הקצנה נוספת.

בשנים האחרונות הגיב הימין בראשות נתניהו בהסכמה שבשתיקה להתבצרותה של האוטונומיה החרדית בפרקטיקות חדשות שפגעו בנשים, בעיקר חרדיות. האינטלקטואלים של הימין, מצדם, סיפקו לברית הפוליטית מצע אידיאולוגי בדמות רעיונות ניאו־שמרניים וליברטריאניים, שניקו את המצפון הציבורי והרדימו את האינסטינקט לחתור לצדק בסיסי – זה שבשמו העזה חוטובלי לפעול כמה שנים קודם לכן בכניסתה הקרקעית ללב האוטונומיה החרדית.

המשבר הפוליטי בישראל בשנתיים האחרונות הוא אחד מהתוצרים של הקרע ההולך ומעמיק בסוגיות דת ומדינה. גוש תומכי נתניהו התגבש על רקע הצורך של העסקנות הפוליטית החרדית להימצא בעמדת שליטה על הסוגיות הללו, צורך שפגש את נתניהו בתקופה שבה הסתבך בעניינים משפטיים כבדים. שני האינטרסים התאימו זה לזה כמו כפפה ליד. ונראה כי בתוך המבנה הרעוע של הסטטוס קוו, הסוגיה הבוערת ביותר שתידלקה את האמוציות הציבוריות ביתר שאת היתה שאלת הנשים ומעמדן בישראל.

ככל שנתניהו והימין יישרו קו עם סדר היום השמרני מבחינה דתית, הציבור החרדי החזיר להם אהבה ותמיכה בלתי מסויגת, תוך מחיקת שטרי החוב של ימי תשס״ג הנוראים והמשפחות ברוכות הילדים הרעבות לקצבאות. ככל שהמאבקים הפנימיים בחברה החרדית הלכו והחריפו, נתניהו נאלץ לעבוד בשירות הנהגתה ובסיפוק גחמותיה הקפריזיות, ועד לאחרונה קשה היה לדמיין מציאות אחרת. 

האם סוגיה זו של היחס לנשים ומקומן במרחבים הציבוריים עתידה להמשיך ולהבעיר את הכנסת, אולפני התקשורת והרשתות החברתיות? נראה שכן. גם מהאופוזיציה, העסקנות החרדית תילחם על כל מה שתחשוב לפגיעה בקוצו של יוד. אך כפי שהיא לא עומדת להיעלם, גם הנשים, שהן 50% מאוכלוסיית ישראל, אינן הולכות לשום מקום, וימשיכו לאכלס מרחבים ציבוריים שונים ואף לדרוש בהם מקום לכולן רחמנא ליצלן.

האם אנחנו בדרך להסלמה ולהרעה במצבן של נשים ובזכויותיהן? בהחלט ייתכן. המנגנון המוכר מציב פעם אחר פעם רף חדש של צניעות וחומרות, כמו הצורך בהפרדה באוטובוסים ובאקדמיה, רף שכל ירידה ממנו תיחשב לפגיעה בקודשי ישראל ותגרור מאבקים שקיצונים יודעים לנצח בהם טוב יותר. מצד שני, בל נשכח את המודרניזציה והפתיחות שמשגשגות ומזינות את אותה הקצנה.

בין הדרה למרד

התחושות שאותן חווה הציבור הליברלי, ובעיקר הנשים שבו, של גלישה במדרון חלקלק של פגיעה הולכת וגוברת ביחס לנשים, מבוססות בהחלט ואני שותפה לחלקן. אך יש לזכור גם את תנועת הנגד שכנראה מזינה את ההקצנה – זו אולי פחות ויזואלית ומביאה פחות רייטינג, אך היא רבת עוצמה. הכוונה לתנועת נגד פנימית של תהליכי השכלה, קדמה ורצון להשתלבות במרחב הישראלי הכללי, במגמה הפוכה לבדלנות שאיפיינה את החברה החרדית עד לפני כמה שנים.

עתודות ההכנסה והפרנסה בגבולות הערים החרדיות הספיקו כל עוד מדובר היה בציבור קטן. דווקא ההצלחה הגדולה של החרדיות המתבדלת, בדמות תנועת התשובה, והגידול הטבעי באוכלוסייה החרדית הם אלה שעירערו את אחיזת הסדר הישן. כאשר ברור היה שהאידיאולוגיה הבדלנית גובה מחיר כלכלי מהחברה החרדית, החלו חומות הגטו לשקוע. נשים יצאו לעבוד בשלל מקצועות שאילצו אותן, בניגוד לאמהותיהן, להימצא בחיכוך מתמיד עם החברה הכללית, להיחשף לסגנון חיים שונה ולערכים אחרים, ללמוד לחיות איתם בשלום ואף לאמץ את חלקם.

ככל שהציבור החרדי גדל, כך התפתחו אלטרנטיבות כשרות כמעט לכל דבר שתעלו על הדעת: החל באקונומיקה כשרה ועד לטכנולוגיה, אקדמיה, צבא ושאר ״שרצים״ שביום־יום סופגים התנגדות חריפה.

גם הסוגיה המדוברת והמתוקשרת מאוד של הפרדה מגדרית באקדמיה נובעת בסופו של דבר מהצורך הבסיסי ביותר להתפרנס ולהביא אוכל הביתה. צורך זה הוליד יחידים נחשונים שחצו בזהירות את שערי הקמפוסים, השתלבו במרחב האקדמי ונחשפו לחשיבה אחרת ולרעיונות שאינם מתקבלים על הדעת במקום שממנו באו. ככל שגדל מספרם של אותם יחידים ויחידות באקדמיה, כך גדלה ההתנגדות הפנימית שהם חוו בביתנגד מגמות רכישת ההשכלה, שבפירוש משנות את צביון החיים החרדי. 

עסקנים זריזים זיהו הן את הצורך של הסטודנטים החרדים בהלבנת החטא של רכישת השכלה, והן את זה של האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים שגילו מרבץ זהב שיד אדם לא נגעה בו בדמות קהל חדש וצמא לידע. כך נולדו הקמפוסים הנפרדים. אפשר לראות בכך הסלמה ביחס לנשים, שהרי תוכניות נפרדות ומדירות משנות את צביונו של המוסד, אך כדאי גם להביא בחשבון מה הניע את התופעה. הרבנים החרדים מנהלים מלחמת חורמה נגד האקדמיה, גם זו המתנהלת בהפרדה מגדרית. הנוכחות החרדית בהשכלה הגבוהה היא תופעה נעדרת לגיטימציה ממסדית, שמתרחשת ומתקבעת בגלל חרדים וחרדיות סוררים שממרים את פי הרבנים, גם אם הם חוששים להצהיר כך במלים. אפשר לתאר את דורשי ההפרדה כמדירי נשים, אך באותה מידה אפשר לראות בהם מורדים, אקטיביסטים שאינם רואים בעיניים, רוכשים השכלה ומשנים את המרחב שבו הם חיים בעצם סירובם להתיישר על פי המוסכמות הרווחות בו.

דעתי האישית בסוגיה זו היא שיש לאפשר את קיומם של קמפוסים נפרדים לתואר הראשון בלבד, באופן שיאפשר קליטה רכה באקדמיה של צעירים וצעירות המגיעים מחברה נפרדת בתכלית. אין טעם שהם יחוו הלם תרבותי כאשר גם כך הם נתונים לביקורת פנימית. אבל חשוב לדעת איפה לעצור כדי שהנורמה הזאת לא תתרחב לתואר שני ואולי אפילו לשוק העבודה. 

מחיצות הולכות ומתרבות

מרחב נוסף שזוכה לכותרות רבות וחשוב להבין את המתחולל בו הוא זה של האירועים הציבוריים, מופעי הזמר והתרבות. שם הסיפור מורכב יותר.

עולם המוזיקה החסידית, שהחל לפרוח בשנות ה־70 וה־80, זכה להצמיח לא מעט כוכבי זמר. סביבם התפתחה תרבות של סגידה והערצה, לצד אירועי זמר והופעות מוזיקליות. הרבנים זיהו מהר מאוד את הסכנה, ואף שתמיד היה מדובר באירועים נפרדים, נטען שהם משמשים מצע להתגודדות של צעירים וצעירות חרדים ולהיכרויות בלתי לגיטימיות על פי קוד ההתנהגות החרדי. ההופעות נאסרו מכל וכל. על גברים ונשים כאחד נאסר לצאת מהבית כדי לרקוד לצלילי מוזיקה חסידית, למעט כאשר מדובר בחתונות ובר מצוות.

בשנים האחרונות התפתחו שתי צורות סותרות של ריאקציה להסתגרות ולביטול מופעי הזמר. בצד אחד של הסקאלה החלו להתקיים מופעי זמר לגברים בלבד. תחילה הם התרכזו באירועים בעלי אופי דתי, כמו שמחת בית השואבה והקפות שניות, שבימים עברו הגיעו אליהם גברים ונשים, אמנם בנפרד, אך שערי עזרות הנשים היו פתוחים ובמודעות צוינה עובדה זו. כיום ישנה פריחה של אירועים מסוג זה המיועדים רק לגברים וזו מסתייעת במכבסת מלים שמסתירה את הכוונות, בניסוחים כמו ״אירוע לבני ישיבות״. לאט לאט מתפשטים אירועים שבהם אין לנשים דריסת רגל ונהפכים לרווחים לא רק בהקשרים של תפילות ודת, אלא גם בתחום הפנאי הטהור. 

בצדה השני של הסקאלה, לאט לאט חזרו המופעים הנפרדים, שבהם גברים ונשים מגיעים לצפות בכוכב זמר (תמיד גבר) ולשם כך יוצרים מחיצה והפרדה בין המינים. האירוע הנפרד בעפולה ב־2019 עם כוכב הזמר החסידי מוטי שטיינמץ, שבעבר הופיע אך ורק בפני גברים, הוא דוגמה טובה לפריצת הגדר האטית.

שתי התופעות משקפות מגמה של היחלשות האחיזה של הרבנים בציבור החרדי, שכן אלה כזכור אסרו באופן גורף על מופעי זמר של כוכבים חרדים.

לצד זאת, יש לזכור כי בכל הקשור לאירועי פנאי בחברה החרדית, נשים הן על פי רוב השולטות, המפיקות, ההוגות, המופיעות והצופות. בשל האיסור על ביטול תורה, החל על גברים בלבד, עולמות התרבות, התיאטרון, הזמר והקולנוע הם טריטוריות נשיות הנקיות כמעט לגמרי מגברים.

קולנועניות חרדיות ממלאות אולמות בצופות נלהבות הבאות לראות סרטים חרדיים. הן הקהל היחיד והנאמן של תוכן מסוג זה, שלרוב מופק באופן עצמאי ואינו זוכה להכרה של קרנות הקולנוע בישראל. זמרות חרדיות ודתיות, סטנדאפיסטיות ושחקניות שמופיעות אך ורק בפני נשים שותפות אף הן בעולם שלם של תרבות ופנאי שאין בו דריסת רגל לגברים.

התופעות האלה מושכות אש ויוצרות את הנראות הציבורית הגבוהה של ההפרדה המגדרית. לא מזמן התפרסם פוסט של הזמרת בעלת התשובה אתי אנקרי, שקבלה על הסירוב לתת לה להופיע בפני נשים בלבד במועדון זאפה בירושלים. אנקרי אמרה לאתר Ynet כי ביטול ההופעה הוא תוצר של תפיסה שגויה הרווחת בחברה, שעל פיה כמעט כל הפרדה על יסוד הבחנה בין המינים משמעותה הדרה, ולפיכך אין לאפשר את קיומה במרחב הציבורי או להקצות לה משאבים.

אנקרי מצטרפת לשורה של יוצרות וזמרות חרדיות המרגישות נפגעות עקב הסירוב שבו נתקלה בקשתן להופיע בפני קהל נשים במתחמים מסוימים שאינם חפצים לשנות את צביונם. עם זאת, הסיפור של אנקרי מעט מתעתע כי בניגוד לזמרות חרדיות ודתיות אחרות, השירים שלה מופצים באינטרנט, בדף הפייסבוק שלה, ואפשר לראות אותה שרה על במה מהספה בבית. היא רוצה להיות גם וגם – גם לזכות באהדת הקהל החילוני, שזוכר אותה היטב מימים עברו טרם החזרה בתשובה, וגם להופיע בפני הקהל הדתי־חרדי, שלעת עתה לא ברור אם הוא קהל של נשים או מעורב.

 מאבקה של אנקרי מייצג תופעת היטמעות והשתלבות מהעבר השני – בעלי ובעלות תשובה שמביאים עמם את התרבות והיצירה למרחב הדתי והחרדי ויוצרים תמהיל חדש של נורמות התנהגות: מופעים ברשת כן – באולם לא. הצלילים שהיא משמיעה חדשים לאוזן החרדית, אבל המלים לעתים שאובות מהמקורות ולעתים לא. בעוד צופה מבחוץ עשוי לראות בתופעה זו הדתה לשמה וניסיון ליצור מרחב ציבורי נפרד, כדאי להביא בחשבון גם את השינויים והחילון שמביאים יוצרים ויוצרות אלה לתוך המגזר החרדי. 

גברים מטוויטר ונשים מאינסטגרם

ומה קורה בעולם התקשורת החרדית? האם ככל שנתמיד לדפדף נמצא איזה בדל של צללית או איור של אשה, נערה או ילדה? ובכן, ככל שמדובר בתקשורת מודפסת, כל דימוי נשי – תצלום, איור ובמקומות מסוימים אפילו אזכור מילולי של נשיות, כמו גם מושגים הקשורים להריון – נמצא מחוץ לתחום. זאת, חרף העובדה שיש לא מעט נשים כותבות בתקשורת המודפסת, לרוב בנושאים הנתפסים כנשיים. מעטות כותבות בשמן בנושאי אקטואליה, ואחרות עושות זאת בזהות בדויה או גברית.

בכל הקשור לרדיו, הניסיון של ״קול ברמה״ לבדל את עצמה כתחנת הרדיו החרדית האמיתית על ידי ״טיהורה״ מנשים ואי־השמעת קול אשה – כשל. בעקבות בג״ץ מתוקשר שיזם ארגון הנשים הדתיות ״קולך״, נשים משדרות בתחנה – אמנם בנושאים ״רכים״ לרוב ובלי נגיעה בפוליטיקה, השמורה מימות עולם לגברים – ומאזינות עולות לשידור. ״קול ברמה״ אף נאלצה לשלם קנס כואב, שהציב תמרור אזהרה לאלה החפצים להדיר נשים ממשאב או מרחב ציבורי.

עולם התקשורת החרדית הדיגיטלית, לעומת זאת, היפראקטיבי ונזיל. בצד אחד, קיימים אתרים שיטשטשו במכוון תמונות של נשים, ואף יקימו עזרת נשים דיגיטלית לתכנים נשיים, שבה המשתמש צריך להצהיר שהוא אשה כדי להיכנס פנימה. בצד השני, ישנם אתרים שיציגו קו פחות נוקשה, לא יטשטשו דמויות של נשים ואף יעלו תמונות ותוכני וידיאו של כותבות. אך גם באתרים אלה הנראות הכללית היא גברית במובהק, הפאנלים התקשורתיים הפוליטיים אינם מכילים נשים, ותכנים העוסקים בהדרת נשים, בזכותן לייצוג, בפמיניזם ובמנהיגות נשית אינם זוכים לראות אור.

אך מול ההדרה והמחיקה התקשורתית, הרשתות החברתיות החרדיות מעמידות משקל נגד ובמובן מסוים הופכות את המדירים ללא רלוונטיים, שכן בהן אין רף כניסה מגדרי ואיש ואשה יעשו הישר בעיניהם. אך גם שם מעניין להבחין בחלוקה הטבעית לכאורה שנוצרת, כאשר נשים שולטות באינסטגרם וגברים בטוויטר.

בזמן שפמיניסטיות חרדיות נאבקות למען זכותן לקחת חלק במוקדי קבלת החלטות, פורחת תופעה של כוכבניות ומשפיעניות ברשת. יש שיתלו את פריחת האינסטגרם החרדי, שיש בו נוכחות נשית גבוהה ובלתי מתנצלת בעליל, במאבקים על הזכות להישמע ולהשמיע. מעקב אחר אושיות הרשת החרדיות באינסטגרם מגלה עולם שלם של לייף סטייל, החל באיפור ואופנה וכלה בסטנד־אפ, עצות לחיים ומתכונים.

לעומת כל התחומים הללו, קיים מרחב אחד של הדרה כמעט מוחלטת – המרחב הפוליטי החרדי. זהו מרחב גברי סגור ונוקשה, שלנשים אין בו דריסת רגל ומי שמעיזה לחשוב בקול על השתתפות בו סופגת באופן מיידי קיתונות של רותחין.

למרות ההדרה הבוטה של נשים מהמפלגות החרדיות, החיים עצמם חזקים מכל. הפוליטיקאים החרדים קשרו קשרים אמיצים עם פוליטיקאיות שאינן דתיות, ושיתופי הפעולה ואף החברויות ביניהם הם מעוררי קנאה. במרחב זה מתקיים סטנדרט כפול, שכן לגברים החרדים אין בעיה לשבת ולעבוד עם נשים חילוניות שאינן עומדות בסטנדרט הצניעות המקובל בקהילתם. מנגד, כל מחשבה על אשה חרדית שתעבוד איתם מעוררת תרעומת ציבורית כה עזה עד שאפילו בג״ץ, בשבתו על תיק התקנון של אגודת ישראל, התקשה לספק אמירות מכריעות בעניין.

חשוב לציין שבכל הקשור לייצוג, הפרקטיקה החרדית יודעת להתיישר בהתאם למציאות. כך שלחו המפלגות החרדיות נציגות נשים לקונגרס הציוני משום שתקנון הקונגרס מחייב זאת, ולא התעורר שום דיון ציבורי בסוגיה. 

תקרת הבטון של האוטונומיה

לאן כל זה הולך? האם ממשלת השינוי החדשה תהיה מסוגלת להוביל חקיקה שתעצור הקצנה בתחום היחס לנשים בחברה החרדית? האם בכלל חקיקה היא כלי אפקטיבי במלחמה נגד סטנדרטים מומצאים ובלתי שפויים של צניעות, שפורחים כפטריות אחרי הגשם?

קשה לדעת. אך חשוב לזכור כי כאשר יש כללים מארגנים, כמו תקנון הקונגרס הציוני, או התערבות של בג״ץ כמו ברדיו ״קול ברמה״, הם מתקבלים בסופו של דבר בציבור החרדי, גם אם לא בחדווה יתרה. בבג״ץ אגודת ישראל, שבו התבקשה הסיעה לשנות את תקנון המפלגה לשפה שוויונית, היא אכן עשתה זאת, למרות ארבע שנים של דיונים שהתמקדו בסיבות לא לעשות זאת ולמרות הניסיון הברור של בג״ץ להימנע מהכרעה ממשית. עם זאת, שינוי התקנון טרם הביא לשינוי המצב בפועל ולשילוב נשים במפלגות החרדיות.

אירועי השנה האחרונה, ובהם מגפת הקורונה והאסון בהר מירון, היו הזדמנות לחשוף את מנגנוני האוטונומיה החרדית, את כשליה ואת משרתיה מבחוץ. בתוך האוטונומיה הזאת חיות נשים, נערות וילדות הזקוקות להגנה מהעריצות המקומית. רובן יעדיפו לשתוק, אלה המשתייכות למיעוט פריבילגי קולני יצהירו שהמצב בסדר גמור, וגברים יעמדו על הסף וישמרו על הטריטוריה. ובתוך מרחבים מוגנים וסגורים שאני מכירה מבפנים, נשים חרדיות יחלקו את הכאב שלהן וינסו למצוא פתרונות. כמו שאמרה לי מישהי, ״אני רוצה לעשות משהו, אבל נתקלת כל הזמן בתקרת הבטון של האוטונומיה״. הישועה, כך אני מניחה, תבוא קודם כל מהן, אבל זה לא מבטל את חובתה של המדינה לנהל את המצב. 

שרי הממשלה החדשה וחברי הכנסת של מפלגות הקואליציה מוזמנים לעלות פעם אחת על אוטובוס מהדרין מטפורי ולהבין לעומק איך הדברים קורים. אז יוכלו להימנע מהצהרות פופוליסטיות שישרתו את העסקנות החרדית ואת קריאות הגעוואלד, להקשיב לנשים החרדיות עצמן ולא לתת לגברים לדבר בשמן, ולקדם מדיניות של שינוי אמיתי שתאפשר לנשים לחיות חיים מלאים של שמירת מצוות לצד הכרה בזכותן להשמיע, להישמע, לייצג ולהיראות.

על אסתי שושן

אסתי שושן, מייסדת ומנכ"לית תנועת "נבחרות – נשים חרדיות לייצוג שוויון וקול", אמנית ויוצרת קולנוע