אמא, או אני

אני עומדת מול השיש וחותכת ביעילות, בתנועות אוטומטיות. חצי קלמנטינה לקופסה של הקטן וחצי לגדול. תפוח, מלפפון, שתי עגבניות שרי. פיתה עם נקניק, כריך עם גבינה. הראש עוד מטושטש מהשעה המוקדמת והחוסר בקפאין, אבל ממילא אין צורך בחשיבה. ותחושת נוחם משתררת לי בגוף, רוגע. זו השגרה, אני מבינה ומחייכת לעצמי. אני נזכרת כמה חיכינו לה. בזמן ההיריון הראשון, שנינו בשלבי דוקטורט מוקדמים (כלומר, עדיין חיים ממלגות וללא עבודה), בסופם של ימים ארוכים ומתישים בספרייה שהתחילו תמיד מאוחר מדי ונגמרו בתחושת ריקנות, בטעם של חוסר תוחלת. ידענו שהתינוק שמגיע ישנה את חיינו, יוסיף להם שגרה (ואהבה, ומשמעות, וצחוק, ובכי, וכאב), וצדקנו. זה כמעט עשור שהשעה שש בבוקר מבשרת על זמן ערות. לפיה צריך לתכנן את היום – ארוחות, מסגרות, חוגים, טיולים, שינה. כמעט עשור שיש שגרה – חוקים קבועים שעל פיהם מתנהלים חיינו. 

אבל שגרת האימהות היא רמאית, כפולת פנים. מצד אחד היא יציבה, מעוגנת בערך החשוב מכול: צורכי הילדים (אוכל, שעות שינה, לימודים, חברים). מצד שני היא רגישה, מעורערת, משתנה, נתונה לגחמות הגורל: גחמותיו הקטנות (וירוסים של גן, שביתה של הצהרון) ואלה המאז'וריות (מגפה עולמית, נגיד). 

כשהייתי בתואר השני, והמחשבות על ילד משלי עוד היו רחוקות ומעורפלות, שאלתי את אחת המרצות שלי ברגע של קרבה – זה לא מסובך להיות אמא וחוקרת? מה פתאום, היא ענתה. אני עובדת כשהוא בפעוטון. כבר אז הרגשתי שיש כאן איזו תרמית. לא חשבתי על המרצה הזאת בכל אחד מימי הכתיבה שהפסדתי כשאחד הילדים נשאר חולה בבית, וגם לא כשהתייסרתי עד עפר ביום שאחרי, כששלחתי לגן במקום "לתת לו עוד יום של פינוק בבית, להתאושש", ורצתי למחשב. לא חשבתי עליה בכל הפעמים שהגננת התקשרה להזעיק באמצע היום. בימים של תורים לרופא שיניים, חיסונים, שיחות עם המורה, ליווי לטיול שנתי. ודאי שלא בימים שהייתי מותשת מלילות ללא שינה, לא מסוגלת לקום ולפתוח את המחשב, המחשבה על כתיבת מאמר רחוקה ממני כמו החיים הקודמים, החופשיים. 

אני לא יודעת מה עשתה המרצה הזאת בתקופת הסגר הראשון של הקורונה. אני, כשלעצמי, הייתי בבית. לימדתי בזום עשרה קורסים, תוך כדי ניסיונות נואשים לבדר את שני הילדים בדירה קטנטנה (הקטן עוד היה תינוק), להסתיר מהם את שלל החרדות הבריאותיות והקיומיות שהקיפו אותנו, להעניק להם כמה שיותר תחושת שגרה (חה!), ובעיקר להשתיק את הקול הפנימי שצרח לי בתוך הראש בכל רגע פנוי (ולא היו הרבה כאלה) – הקריירה שלך מתה. כל מי שסביבך יושב עכשיו בבית בשקט וכותב מאמרים, הפסדת את המשחק. בכל כוחי ניסיתי שלא לדמיין איך הייתה התקופה הזאת נראית אילולא היו לי ילדים. ופעם אחת, באיזה מרחב בטוח, העזתי גם לומר משהו על הקושי הזה, על אימהוּת לילדים קטנים בתקופת הקורונה – התשובה "את בחרת להביא ילדים" השתיקה אותי לתמיד. אז משהו בטוח הפסדתי.

"אני נורא אוהבת את הילדים שלי", אמרתי יום אחד לחבר מבוגר ממני, שהילדים שלו כבר גדלו מזמן. "באמת?" הוא שאל, "כי לפעמים יש תחושה שהם קצת תקועים לך.״ החנקתי את מה שעמד לי בגרון – דמעות או זעם או התחלה של ויכוח חסר תועלת. כי מה כבר יכולתי לומר לו? "אתה לא מבין"? "הגורל לא לקח ממך את השגרה שוב, ושוב, ושוב, והשאיר אותך שבוע אחר שבוע בסגר או בידוד, חולם בכמיהה על עוד כמה דקות לבד עם המחשב"? מעין המחשה סיוטית, אלימה, של החרדה האילמת של חופשות הלידה (תקופות מטושטשות, מותשות, מלאות בדמעות וטיולי עגלה): שהעולם מסביב ימשיך ואני אשאר עם התינוק.

(והשאלה הטורדנית, שלא מרפה לעולם – האם גם לגבר הוא היה אומר את זה? האם גם מגברים מצפים שיתאהבו באבהות ויתמסרו אליה ללא תנאי?)

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

זה מה שכל כך מבורך בשגרה – היא מאלחשת את הכאב והאשמה הנצחיים של הפרידה מהילדים. היא טובה עבורם. להם טוב לחיות חיים מסודרים. להם טוב לדעת מה יקרה בכל יום, מה עושים ולאן הולכים. עבורם אנחנו יוצאים ל"שבירות שגרה" – שהן בעצם לא שבירות בכלל, מקסימום סטיות קלות מהסדר המוכר – טיול, נסיעה לחו"ל, פגישה עם המשפחה המורחבת. קמפינג, כשאין ברירה. השגרה היא לא מצב העניינים, היא לא החיים עצמם – אני לא חיה בה אלא נאחזת בה, פוחדת ש(שוב) תיעלם, תישמט. 

ולא רק הגורל ההפכפך שומט אותה – הרי היא מטבעה משתנה. אני זוכרת את אחד הימים האיומים ביותר בחופשת הלידה הראשונה. שלושה חודשים וחצי עברו מהלידה, הצלחתי כמעט כמעט לתפוס את המחשבה שאני אמא. אולי התחלתי לקרוא ספר. הגיעה השעה לאחת משנות היום שלו, הנחתי אותו בעגלה בסלון והתחלתי לנדנד אותה כדי שיירדם. הוא לא נרדם. ניסיתי שוב ושוב, והקסם לא התרחש – התינוק רק בוכה ובוכה. נכנסתי לפאניקה – מה עושות עכשיו? אני לא זוכרת איך הוא נרדם באותו יום אבל אני זוכרת שזאת הייתה נקודת מפנה – הוא הפסיק להירדם בעגלה, בקלות, והתחיל להיות הרבה (הרבה, הרבה) יותר קשה להרדים אותו. טיולים בחוץ, הנקות אין־סופית, שירים על הידיים של אבא. "משבר גיל ארבעה חודשים" קוראים לזה, והוא מסמן שלב חשוב ומבורך בהתפתחות שלו – גילוי העולם. חוסר רצון להתנתק ממנו. "ילדים חכמים לא ישנים,״ ניסו לנחם אותי, אבל במקום לשמוח הרגשתי שהקרקע רועדת, נשמטת. את המעט שידעתי אני כבר לא יודעת, ואני צריכה ללמוד מההתחלה. ואת הספר ההוא מן הסתם לא הצלחתי לסיים.

משבר גיל הארבעה חודשים של הגדול, שנמשך כמעט שנה, הוא החוויה המעצבת של האימהות שלי: ההכרה בכך שההרגל, הידע שצברתי, השגרה – הם רק שקר, והם יכולים להתנפץ בכל רגע. מאז, אין צורך לומר, השגרה השתנתה שוב ושוב. ולמדתי, קצת, גם איך להתגמש מולה – לזהות את השינוי המתקרב, להתאים אליו שגרה חדשה (דבר אחד בעשור הזה לא השתנה – תחושת ההקלה כשהם סוף־סוף ישנים).

מחר אקום בבוקר. אכין שתי קערות קורנפלקס בחלב, אפעיל את מכונת הקפה ולצליליה אתחיל להכין את הכריכים והפירות ליום הקרוב, אנהל שוב את המשא ומתן המוכר על ארוחת הצוהריים. נתכנן את אחר הצוהריים ואנשק כל אחד מהם לפרידה. אארוז את המחשב ואצא ליום הוראה או יום כתיבה בספרייה. אתן לשגרה לעטוף אותי, לנסות להשכיח ממני את חוסר האונים שאורב מאחוריה. ועמוק בפנים אני אדע שהיא – השגרה המבורכת, המשתנה־תמידית – אינה הדבר האמיתי. אפילו כשהיא כפולת פנים ושקרנית, אפילו כשהיא מבטיחה יציבות ואושר ובו בזמן מאיימת לשמוט אותם ולהיעלם, היא לא הדבר הזה שהוא האימהות, היא רק סימפטום. את החוויה האמיתית של "מה זה להיות אמא" (ומה ההבדל בינה לבין "אבא") אני עוד לא מצליחה לנסח.

* * *

פגשתי אותה באחד הכנסים הפמיניסטיים החשובים האלה, בהשתתפות ההוגות הבכירות בארץ — קולגה צעירה ממני, מבריקה. האימהות הטרייה נראתה בבירור בעיגולים השחורים שמסביב לעיניה, והיא התנצלה שלא תגיע להרצאה שלי אחר הצוהריים, היא צריכה לחזור לבנה התינוק (זה הכלל באקדמית — מותר לא לבוא להרצאה, חובה להתנצל על כך, והסיבה צריכה להיות טובה). "איזה מין כנס פמיניסטי,״ היא התלוננה, "נמשך לתוך שעות אחר הצוהריים? יש בינינו אימהות.״ חייכתי בהשתתתפות שלא הרגשתי. עברו שנים ספורות בלבד מאז שהייתי אמא לתינוק, וכבר שכחתי כמה מורכב לשהות בחוץ יום ארוך, להגיע הביתה מאוחר, לתכנן שעות הנקה. שכחתי כמה הצורך של התינוק בי (ושלי בתינוק) הוא דוחק, גופני. הצורך הגופני הזה מכונן את חוויית האימהות של הקולגה שלי כרגע – החלב בשדיים, בכי הפאנטום במקלחת, העייפות מהתעוררויות ליליות. אבל ממני הוא כבר רחוק, האימהות שלי כבר שונה.

סימון דה־בובואר (הפריווילגית, השנואה) כתבה בשנות ה־50 של המאה הקודמת "ספר על האישה". האישה האחידה של בובואר – כוללת, מהותנית, מובנת מאליה – התפרקה כבר אחרי עשורים מעטים לשלל זהויות מצטלבות ופרקטיקות פרפורמטיביות. כבר אין "אישה" לדבר עליה. באותה מידה, אני מרגישה, אין "אמא" לדבר עליה. לא, זה לא נכון. ה"אמא" האחידה קיימת בדימויים הספרותיים והתרבותיים שלה – חמה, אוהבת, מקריבה את עצמה. אולי אפילו – נאלצת לבחור בין משפחה לקריירה. אבל מעשית – סביבי, בתוכי, מולי – ה"אמא" האחידה מתפוררת ומתפוגגת. הניסיון שלי לתפוס את מהותה היחידה, העקרונית של חוויית האימהות נידון שוב ושוב לכישלון. מתוסכלת, אני מסתובבת סביב האימהות שלי כמו סביב בלון לבן, אטום וענקי, מנסה למצוא איזה סדק: לנסות להיכנס, לפצח אותה. לומר עליה משהו.

אני שונה לגמרי מהקולגה שלי, האמא לתינוק. האימהות שלי היא כבר לא חלב, וירוסים של גן, ביטול מוחלט של תוכניות אחרי השעה 16:00. האימהות שלי מתנהלת במרחבים אחרים, פחות ופחות גופניים. לא פחות טעונים רגשית. אבל המרחק ממנה, ומהזעם הפמיניסטי הספציפי (והמוצדק!) שלה, המחיש עבורי יותר מאשר את כברת הדרך שעברתי (או שמא – התפוררתי) באימהות שלי. הוא המחיש את ההתפוררות של חוויית האימהות שעוד צפויה לי: במה האימהות של גילאי עשר וארבע־עשרה תהיה שונה מזו של היום? וזו של גילאי עשרים ועשרים וארבע? כמה אוכל להתנשא על האמא שהייתי, על מיעוט הידע שהיה לי, כמה אקנא בעצמי?

המילים נשארות. אני קוראת את סיפור הלידה של הגדול, ואז את זה של הקטן. הכול נראה חד־פעמי, הווה מתמשך. הווה שלא מבין בכלל עד כמה הוא קרוב להיות עבר רחוק, לא רלוונטי. מי יכולה הייתה להסביר לי שהלידה היא רק ההתחלה? היו מי שניסו, כמובן. אבל למי יכולתי להקשיב?

אני מתייאשת מלמצוא קו אחיד, קוהרנטי, של אימהות. גביש של אמת שאוכל להביט בו בעניין גם בעוד שנה, חמש או עשר שנים (האשמה מביטה אליי ממעמקי הנפש. אני מסיטה את המבט). זה ספר על פמיניזם, אני מזכירה לעצמי. משהו על אימהות ופמיניזם בטח אפשר עוד לומר (האפליה התעסוקתית, חופשת הלידה הלא־חופשתית, המחירים המקצועיים הרגשיים החברתיים, האושר, המשמעות. שוב האשמה, לכי מפה כבר). הבעיה היא שכשמדברות על אימהות ופמיניזם הפיצול הוא תמיד פיצול חיצוני – הפער בין מה שאת אמורה להיות (כאמור – חמה, אוהבת, מקריבה) למה שאת (קרייריסטית, מצליחה), ולהפך. אבל מה עם הפיצול הפנימי? איפה הוא נספר, איפה הוא מדובר? אני אוהבת את הילדים שלי, ואני אוהבת להיות אמא, אז למה אני לא מצליחה להיות שלמה?

* * *

יש לי התנגדות עקרונית לציטוט שירים. מפתה מאוד לתת למשוררת, המומחית להבעה, לדבר במקומי במילותיה. אבל בציטוט יש משהו מבזה — לא ככה עובדת שירה. אי־אפשר לצמצם אותה לדבר אחד, ל"הנה, זה מה שהתכוונתי לומר". 

ובכל זאת, ועל אף כל זאת, אפרת מישורי.

ועדיין אינני יודעת

מה לספר לבני:

שאני אימו

או שאני

אני

מנקודת מבט של חוקרת שיח השיר הוא שיעור נפלא בהשתמעויות מוסכמות: המשמעויות הלא־מילוליות אבל המוכרות של המילים. הדוברת אינה יודעת כרגע ("עדיין"), אך האם אי פעם היא תדע מה לומר לבנה? האימהות, מבחינתה (ומבחינתי) היא המצב התמידי של חוסר הוודאות, הציפייה לדעת, מתישהו. ומה היא בעצם רוצה לדעת? לא את הדבר עצמו — לא את האימהות שלה, לא את עצמה או אותו (האם אותם היא יודעת? אני תוהה). היא רוצה רק לדעת מה לספר לו. הפער בין המציאות לבין מה שתגיד לו עליה כבר קיים, מונח מראש. הבחירה הסמנטית "לספר" (שאינה "לומר" או אפילו "להגיד") טעונה גם היא, מכילה יותר מאשר את התוכן הפשוט, תיאור המציאות: היא מכילה בתוכה נרטיב. סיפור שלם. 

וכמובן, מילית הברירה "או". ההפרדה שהיא מניחה על השולחן, הבחירה שאת נאלצת לעשות בכל רגע נתון באימהותך, האם את "אמא" או שאת "את". "דילמת האימהות היא ספרציה", טוענות הפסיכולוגיות. זה נכון, כמובן, ומי אני שאתווכח עם נשות מקצוע. אבל הספרציה כאן אינה בין האם לבנה, זו ספרציה בין האם לעצמה — שם נמצא הכאב בשיר, בהיזכרות בקיומה של ה"לא אמא" שהיא יכלה להיות. קיום כוזב, שלעולם לא יתקיים. תמיד אהיה אמא. היא מלווה אותי כמו צל, האני־הלא־אמא הפוטנציאלית הזאת, דמות מיְקום מקביל. אין תו בחיי שלא נגוע באימהות, והתחומים הרחוקים ממנה נגועים בה יותר מכול — הקריירה, התחביבים, החברות והחברים (האם יש תו כזה בחיי אימהות אחרות? בחיי אבות?). האם האני־הלא־אמא הייתה מצליחה יותר? חופשייה יותר? מאושרת יותר? (האם מותר לה בכלל להרהר בכך?).

אבל מבין שלל הממתקים הפרגמטיים שהשיר מספק, הטאוטולוגיה בסוף היא זו שטורדת ביותר את מנוחת הקוראת. הניגוד המשתמע כאן הוא בין תפקיד האמא, שמובא בשיר מוטה בנטיית שייכות ״אימו" (שהרי, קיומה כאם מותנה בהשתייכות אל הבן), לבין זהותה של האם עצמה – "אני". כפי שלימד אותנו פול גרייס בתיאוריית עקרון שיתוף הפעולה, הטאוטולוגיה אינה השתמעות מוסכמת (כלומר, מבע שמשמעותו מוכרת לדוברות ולדוברים) אלא השתמעות שיחתית – מבע שמשמעותו נוצרת בהקשר ספציפי. במילים אחרות, כמעט בכל הקשר אחר המילים "אני אני" הן חסרות משמעות, מכיוון שהן אינן מוסיפות 

מידע חדש. אבל בהקשר הזה ההשתמעות קיימת, ומטרידה, כמעט un-heimlich במונחיו של פרויד. כי אם האפשרות שהאם היא עצמה ("אני אני") היא הנכונה – וזוהי טאוטולוגיה, זו האפשרות היחידה שקיימת — אז היא אינה יכולה להיות אם.

למה דווקא עבור השיר הזה אני מוכנה לחרוג מהכלל "לעולם לא אביע את עצמי בשיר של כותבת אחרת"? כי הוא מעלה על פני השטח את האימה. זה לא המתח הפשוט בין תפקידי האימהות וּויתוריה לבין תחושת העצמיות של האם ("קחי לך כמה דקות ביום לשתות בנחת קפה או כוס יין, השקיעי בעצמך, התאפרי, צאי עם חברות"), אלא אימה עמוקה שמפגישה אותך עם האפשרות (החבויה, המושתקת) שלא להיות אמא בכלל, או עם הפנטזיה (המושתקת עוד יותר, המשתקת) של לא לרצות. 

* * *

התחלתי לאחרונה, כמו אבא שלי הפרסי וסבא שלי הפרסי, לשתות תה עם קוביית סוכר בפה, במקום תה מומתק בכפית סוכר. זו דרך שתייה שבשום אופן אינה מותאמת לאימהות: כשקוביית הסוכר מתמוססת לאט בפה שלך את לא פנויה לעשות דברים אחרים – את מחויבת לשבת וללגום לאט לאט את התה עד שהיא נגמרת. אחרת את פשוט מוצצת סוכר. ובכל זאת, ההפוגה הרותחת־המתוקה הזאת כל כך נדרשת בשעות הערב ואחר הצוהריים. אז שוב ושוב אני עושה את הטעות, מתיישבת עם הכוס וקוביות הסוכר, מנהלת את המשא ומתן הרגיל ("כבר אכלת ממתק היום, זה של אמא"), ואז נאלצת לקום, שוב ושוב – לחתוך תפוח, להביא עוד גבינה מהמקרר, לנגב את המים שנשפכו מהכוס. לעזור לשרוך את השרוכים או למצוא את הצעצוע שקיבל אתמול בצהרון והוא בשום אופן לא יכול בלעדיו ברגע זה. 

מדוע בעצם התחלתי לשתות כך? הסיבה ברורה – לשתות את התה דרך קוביית הסוכר מאפשר למתיקות להיות עזה יותר, ויחד עם זאת לתה להישאר מר. במקום להיטמע למשקה מתוק אחד, המתיקות של הסוכר ומרירות התה נשארות מובחנות זו מזו, עומדות זו לצד זו, לא סותרות. זה דימוי מצוין, אני חושבת לעצמי. אבל לְמה?

מסיבת יום העצמאות בבית הספר. עצם הנוכחות בה היא פשרה: המולה, צפיפות, מוזיקה חזקה, חגיגה לאומית, תורים אין־סופיים לאוכל – כולם דברים שאני נמנעת מהם בלב שלם. ובכל זאת, הנה אני. שאר ההורים נחמדים, והילדים נרגשים ומשחקים בחבורות, והבירה נלגמת, ואפילו היציאה מאזור הנוחות שלי, וההנאה ממנה, יש בהן פיצוי. השעה מתאחרת ומתחילים ריקודי עם – רציתי לרוץ לרחבה, להתמסר למוזיקה ולתחושת המבוכה, לזוז. הקטן, עוד לא בן חמש, סירב נחרצות. ניסיתי לשכנע, לשחד, להעביר לאבא – שום דבר לא עזר. החזקתי ריקוד אחד ובסופו ניגשתי לילד הבוכה על הספסל, נתתי לו יד והלכנו הביתה. התסכול גאה בי. הוא רק ילד קטן, הזכרתי לעצמי. ילד קטן שרצה את אמא. כן, אבל גם לי מגיע! עניתי, מגיע לי ליהנות, מגיע לי לרקוד, כל כך הרבה זמן לא רקדתי. כל כך הרבה זמן לא לקחתי משהו לעצמי. 

משהו לעצמי. כמו פרוסת עוגת השוקולד שקיבלתי במשלוח הפתעה בסופו של שבוע קשה. היא הייתה מדהימה – המילוי קרמי ומתוק, והקראסט פריך ומלוח. לקחתי שני ביסים והחזרתי למקרר, ידעתי שהילדים יאהבו. וזה מה שאת אמורה לעשות, נכון? לתת, להקריב. אחרת איזו אמא תהיי?

אין פואנטה. מליל יום העצמאות אני זוכרת בעיקר את דמעות התסכול בדרך הביתה, ואיך התזתי עליו את הכעס שלי כשהלך לישון. היד שלו, שהחזקתי עד שנרדם, הייתה רכה וריחנית כמו תמיד. הלחיים שלו היו הדבר המתוק ביותר שנישקתי, והחיוך שלו כשהעיר אותי בבוקר המיס את ליבי, כרגיל. אבל הם לא הקהו את הכעס והתסכול. ובכל קשר אנושי אחר בחיי – זוגיות, חברות, אחאות – זה בסדר. החדווה, הנוחם והמתיקות מתקיימים לצד האכזבה והמרירות, נוגעים אבל לא נמהלים זה בזה. באימהות זה אסור. התמרור "איזו מין אמא את?" עומד מעל ראשך ומצווה עלייך להינחם באופן מוחלט מהידיים הרכות, מהצחוק המתגלגל, מהחיוכים. יותר מזה – הוויתור עצמו, ההקרבה, אמורים להיות עבורך הנחמה האולטימטיבית. גם כשבסתר הלב, הנחמה אינה מוחלטת כלל ועיקר. רציתי לאכול את עוגת השוקולד ההיא, זאת האמת.

* * *

זהו, זה הכול? זה מה שיש לך לומר על אימהות, שרצית לאכול עוגת שוקולד? בשביל זה לכתוב טקסט שאחד הילדים עלול לקרוא בעתיד, ולחשוב שאמא לא אוהבת אותו מספיק? 

יושבים מול המדורה עם חברים, הילדים נעלמו לאנשהו, אולי הלכו לשחק באוהל. היין מקשה עליי לעקוב אחר השיחה. ההורים האחרים מדברים על כמה החיים היו פשוטים – זולים, קלים, נוחים – בלי ילדים. ואני חושבת לעצמי – על ילדים כקונספט, על הורות, יש סיכוי שהייתי מסוגלת לוותר. אבל לא על השניים הספציפיים שלי. אולי האימהות היא באמת בלון לבן, אולי באמת אי אפשר לומר עליה דבר. היא פה. היא אני. אני אמא. אולי זה מספיק.

על ד"ר מירי כהן־אחדות

חוקרת שיח ומרצה ללשון עברית, ולפעמים גם כותבת מסות. המסה לקוחה מתוך ספרהּ החדש מה זה אם לא אהבה, שראה אור בהוצאת "שתים".