לנוכח האופוריה מימין והמבוכה משמאל

Getting your Trinity Audio player ready...

1. יש סיכוי גבוה שהמתקפה קירבה את איראן לפצצת גרעין

הטענות של נתניהו מכאן ושל ממשל טראמפ משם, כאילו פרויקט הגרעין האיראני חוסל, הן רברבנות ריקה. 

לנתניהו, לטראמפ ולאיראן יש אינטרס ברור להכריז שהפרויקט נפגע קשות. טראמפ מבקש להרגיע את האמריקאים שהוא לא גורר אותם למלחמה מיותרת במזרח התיכון, לזכות בפרס נובל לשלום ולבסס תדמית של ווינר. נתניהו מבקש למצב את עצמו כמגן ישראל, לנקות את עצמו מאחריות ל־7 באוקטובר, להיפטר מהמשפט בחסות התהילה העולמית ובגיבוי טראמפ, ואולי גם לפרוץ לבחירות. לאיראן עדיף שהעולם יאמין לנתניהו ולטראמפ הטוענים שכבר אין לה גרעין. זה גם עשוי להקל עליה את הסנקציות.

כעת לעוּבדות. המלחמה הסתיימה כאשר איראן מחזיקה כ־400 ק"ג של אורניום מועשר בריכוז של 60 אחוז חומר בקיע "שאפשר להכניס בבגאז' של מכונית רגילה", ושמספיק – לאחר העשרה נוספת ל־90 אחוז – לעשר פצצות גרעין. בנוסף, היא מחזיקה ב־275 ק"ג של אורניום מועשר בריכוז של 20 אחוז. החומר הזה הוא תמצית פרויקט הגרעין, הגביע הקדוש. איראן עמלה עשרות שנים כדי להגיע למטרה הזאת; לפי כל הידוע הוא עדיין באיראן – גם אם חלקו קבור מתחת הריסות; ולראשונה היא מחזיקה בו ללא פיקוח. 

ישראל, ארצות הברית והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) אינן יודעות היכן האורניום נמצא. גורמים באיראן טענו שהחומר הוסתר מבעוד מועד, וכך קבע גם דו"ח מודיעין אמריקאי שנכתב לאחר סיום המלחמה. גופי מודיעין באירופה מעריכים שאיראן שמרה על רוב מלאי האורניום המועשר. 

אחרי השבועיים האחרונים אי אפשר לפסול את האפשרות שבעוד חודש המוסד שוב ידהים את העולם ויציג את מאגר האורניום בחוות רונית. אולם לאחר ימים ארוכים שבהם המערכת הישראלית התעלמה מהסוגיה, אמר שר הביטחון ישראל כ"ץ בראיון לחדשות 12 לאחר המלחמה, כי האורניום המועשר "מראש לא היה אמור להיות מסוכל. אנחנו בעמדה טובה עם ארצות הברית לדרוש למסור את החומר הזה". גם הודעה מעט משונה של הוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית רמזה שהעניין איננו פתור, כאשר קבעה שהישגי המלחמה יישמרו "אם איראן לא תקבל גישה לחומר גרעיני". זהו משפט כה מובן מאליו, שהכללתו מרמזת שבוועדה מודעים לאפשרות שלאיראן אכן עשויה להיות גישה לחומר מן הסוג הזה. 

הסיסמה "פרויקט הגרעין חוסל" היא, אם כן, הגרסה החדשה ל"חמאס מורתע". כל עוד איראן מחזיקה בחומר המועשר או עלולה להגיע אליו, הרי שפרויקט הגרעין לא רק שאינו מת, אלא שהוא נמצא בנקודה המסוכנת ביותר אי פעם עבור ישראל. שכן, לאגף הנצי בשלטון האיראני יש עתה מניעים חזקים יותר לפנות לאופציה גרעינית.  

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בתחילת המלחמה, הסביר נתניהו שלאחר נפילת חיזבאללה, איראן הבינה שהיא נמצאת בעמדת חולשה אסטרטגית ולכן פנתה לנתיב הגרעיני – מה שחִייב את ישראל לצאת למתקפת מנע. כיום, לפי היגיון זה, חולשתה של איראן כפולה ומכופלת: היא הותקפה צבאית בזמן שניהלה משא ומתן דיפלומטי ויומיים לפני פגישה שנקבעה עם הממשל האמריקאי; מערך הכוחות שהקימה כחגורת ביטחון – חיזבאללה, סוריה, חמאס והחות'ים – קרס ולא סייע לה; היא איבדה את חיל האוויר שלה ואת סוללות ההגנה האווירית שלה; גילתה, כנראה, שמערך הטילים שלה פחות אפקטיבי מכפי שציפתה; ריבונותה נפגעה בצורה קשה; והמשטר הושפל לעיני אזרחיו בצורה שמסכנת את הישרדותו. 

המשטר האיראני הדיקטטורי והפונדמנטליסטי מוצא את עצמו עם קו הגנה אחרון: פצצת גרעין. איראן אף עלולה לפרוש מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) ולצאת ממשטר הפיקוח. כשלב ראשון, הפרלמנט האיראני כבר אישר זאת, לאחר שבאיראן טוענים שסבא"א שיתפה פעולה עם התקיפה נגדה. 

נותרה שאלת היכולת. לפי מומחים, העשרת האורניום המועשר שבידי איראן מרמה של 60 אחוז לרמה של 90 אחוז הנדרשת לנשק גרעיני, אינה תהליך מסובך. יש צורך במספר קטן של צנטריפוגות וההעשרה תסתיים בתוך חודשיים עבור כל הכמות, ושבועות בודדים (ואולי אפילו ימים) עבור חומר בקיע לפצצה אחת. 

ישראל וארצות הברית אמנם פגעו במרכזי העשרת האורניום בנתאנז ובפורדו, במפעלי ייצור של צנטריפוגות, וכן במתקן ההמרה באיספהאן שבו גז האורניום המועשר הופך בחזרה למוצק – אבל לא בטוח שזה מספיק כדי לעצור לחלוטין את האיראנים בדרכם להרכיב פצצה ניסויית ראשונית מהחומר הבקיע שכבר יש ברשותם. כדי להרכיב אותה, הם יוכלו לשקם, להקים או לרכוש תשתיות מצומצמות יחסית, שקשה לאתר ולתקוף. 

גם הנזק שנגרם למתקני הגרעין לא ברור דיו. דו"ח מודיעין אמריקאי קבע שהם נפגעו פחות מהצפוי ושהמבנים הפנימיים לא קרסו, כך שהפרויקט עוכב רק בחודשים ספורים. מקורות ישראליים טענו שהפגיעות בפורדו לא טובות. גורמים אחרים סבורים שלאיראן נותרו צנטריפוגות רבות, בוודאי בכמות המספיקה לשלב ההעשרה האחרון, ופחות משבוע לאחר סיום המלחמה, קבע ראש סבא"א, רפאל גרוסי, שאיראן תוכל לחדש את ההעשרה בתוך חודשים.

בנוסף, ב־2022 הקימו האיראנים לצד נתאנז אתר חדש בעומק ההר שכנראה לא נפגע, ולפי מומחים ייתכן שהם מייצרים שם צנטריפוגות חדשות ומעשירים אורניום. בנוסף, הם הכריזו יום לפני המלחמה על אתר העשרה חדש, כנראה באיספהאן, שמצבו לא ברור. 

המתקפה כיוונה לא רק לתשתית אלא גם לידע: מספר דו־ספרתי של מדעני גרעין חוסלו, רובם ככולם ב"קבוצת הנשק" העוסקת בהפיכת החומר הבקיע לנשק, ומאגרי מידע הופצצו. פרסום של רונן ברגמן בידיעות אחרונות אף מציג פרשנות לפיה קבוצת הנשק היתה היעד העיקרי של המלחמה. האם האיראנים איבדו ידע חסר תחליף? באותה קבוצה עצמה נותר מספר רב של מדענים, ואיראן תוכל לפנות לצפון קוריאה, לפקיסטן ואולי לרוסיה כדי להשלים את הידע שאבד. 

נזכיר שב־2020 חוסל ראש תוכנית הגרעין הצבאי האיראני, מוחסן פח'רי־זאדה, "אבי הפצצה האיראנית", באופן מתוחכם ביותר על ידי מקלע שנשלט באופן לווייני. מישהו השקיע משאבים רבים בחיסולו, כנראה מתוך הנחה שמדובר ב"צוואר בקבוק" של ידע ופיקוד. לפי ברגמן, לישראל ולארצות הברית היו ציפיות גבוהות מאוד לגבי השפעת החיסול, עד כדי החלטה איראנית לפרק את פרויקט הגרעין. זה לא קרה. כיום ישראל טוענת שקבוצת הנשק שנותרה אחרי פח'רי־זאדה הצליחה בתוך חודשים ספורים מרגע שהחליטה לנוע לכיוון נשק גרעיני, להגיע למרחק קצר מאוד ממנו. 

הטענה של נתניהו שפרויקט הגרעין "ירד לטמיון" היא אחיזת עיניים פופוליסטית, בדומה ל"פסע מניצחון" ו"המלחמה תסייע בהשבת החטופים". ייתכן כי באיראן מבשילות כעת עשר פצצות גרעין. לא רק שלא חיסלנו אותן, אלא שבמובנים רבים שכנענו את איראן שכדאי לה להתקדם בפיתוחן. 

תרחיש הייחוס שישראל צריכה לפעול לפיו הוא שבשנה הקרובה איראן תפוצץ התקן גרעיני ניסויי במדבר. התרחיש הזה רלוונטי היום הרבה יותר, מאשר ב־12 ביוני. כך שיש סיכוי גבוה שהמתקפה קירבה את איראן לפצצת גרעין הרבה יותר מכפי שהרחיקה אותה ממנה.  

2. נתניהו אחראי לאורניום האיראני 

נתניהו הוא אבי פצצת הגרעין האיראנית. 

ב־2012 הגיע ראש הממשלה לאו"ם, שלף את איור הפצצה המפורסם והבהיר שעצירת העשרת האורניום היא האמצעי האחרון למנוע פצצה מאיראן: "השאלה אינה מתי איראן תשיג את הפצצה – השאלה היא מהו השלב שבו לא נוכל יותר למנוע מאיראן להשיג את הפצצה. יש למתוח את הקו האדום על תוכנית ההעשרה של איראן". 

לפי נתניהו, איראן היתה קרובה אז לסיים את השלב הראשון בהעשרת האורניום בריכוז נמוך, בכמות המספיקה לפצצה אחת. הוא קרא לעולם לתקוף את איראן וניסה ליזום תקיפה ישראלית, גם במחיר מתקפת טילים הרסנית מצד חיזבאללה ואיראן. 

הסכם הגרעין מ־2015, בין ארצות הברית, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה לאיראן, ענה בדיוק על הדרישה הזאת: הוא עצר כליל את העשרת האורניום באיראן ל־15 שנים. לאיראן מותר היה בעקבות ההסכם להעשיר אורניום לרמה של 3.67 אחוז, המספיקה לצרכים אזרחיים בלבד, ולהחזיק לכל היותר 300 ק"ג מהאורניום הזה עד שנת 2030 – לקראתה הצדדים היו צפויים לדון בהסכם חדש. איראן אף התפרקה מהאורניום שהעשירה לפני ההסכם, בהם כ־200 ק"ג ברמה של 20 אחוז. 

ההסכם החזיר את פרויקט הגרעין האיראני שנים אחורה. סבא"א והמדינות המשתתפות קבעו שאיראן שמרה על ההסכם בקפדנות. בתמורה, היא נהנתה מהקלות כלכליות. אף ישראלי לא נהרג במלחמה על הגרעין, אף שקל לא יצא על שיקום או על מלחמה. 

אבל לנתניהו זה לא היה טוב. הוא נאם בקונגרס נגד ההסכם וטען בפאתוס שההסכם סולל את דרכה של איראן לפצצה מכיוון שמתקני הגרעין לא מפורקים והמגבלות הקיימות בו על איראן יוסרו בסופו של דבר. לאחר ניצחונו של טראמפ ב־2016, נתניהו לחץ עליו לפרוש מההסכם, חרף אזהרות מערכת הביטחון. ב־2018 נתניהו חשף אישית את ארכיון הגרעין האיראני שהמוסד הביא מטהרן ושהצביע על מידע ידוע בעיקרו, שהראה שאיראן חקרה את האופציה הצבאית. הסתרת הארכיון היא הפרה של ההסכם מצד איראן, אולם תוכנו לימד שפיתוח הנשק הגרעיני אכן הוקפא ב־2003. 

כעבור כשבוע, טראמפ החליט שארצות הברית תפרוש מההסכם והטיל מחדש סנקציות על איראן. נתניהו חגג זאת כהישג מרכזי של כהונתו. "השיב את העם היהודי לבימת ההיסטוריה", התפעל עמית סגל. אלא שהיה זה פתחו של אסון קיומי.  

התגובה של האיראנים היתה בדיוק כפי שנתניהו וטראמפ הוזהרו מראש: הם האיצו באופן דרמטי את ההעשרה לרמה של 60 אחוז, והידקו את טבעת האש סביב ישראל. 

תחת ההסכם "הגרוע", כדבריו של נתניהו, האיראנים הפעילו אפס צנטריפוגות מתקדמות; מיד כאשר ארצות הברית הפרה את ההסכם עמה, איראן פנתה להכשרת כמויות הולכות וגדלות של צנטריפוגות, עד שרגע לפני המתקפה ביוני 25', הפעילה כ־15 אלף. במקום אפס ק"ג אורניום מועשר מעל חמישה אחוזים שהיו להם בזמן ההסכם, הם מחזיקים עכשיו ב־400 ק"ג ברמה של 60 אחוז וב־275 ק"ג ברמה של 25 אחוז. 

ישראל נאבקה בסיזיפיות לאורך שנים בפרויקט ההעשרה האיראני, בדיוק לפי ההיגיון שנתניהו הציג. מי שהוריד לטמיון את המאבק הזה, הוא נתניהו בעצמו. ההישג הגדול שלו, היציאה מההסכם, הוא כישלון אסטרטגי קיומי עבור מדינת ישראל. בהבל פיו הוא פירק את הכלי האפקטיבי ביותר במניעת נשק גרעיני מאיראן. רונן ברגמן כתב בידיעות אחרונות שההכנות המודיעיניות לחיסול מדעני הגרעין בקבוצת הנשק החלו כשאגף המודיעין של צה"ל הגיע למסקנה שהמאבק בהעשרה "כבר די אבוד בשבילנו". 

נתניהו, שב־2012 הסביר באו"ם שאחרי שלב ההעשרה יהיה קשה מאוד לעצור את איראן, הביא אותנו לשלב הזה במו ידיו. זהו השלב שבו אנחנו נמצאים עתה, וכבר שנים. הוא גזל מישראל לפחות 12 שנים שבהן פרויקט הגרעין האיראני היה קפוא ב"מצב 2015", שהוא למעשה "מצב 2005". כעת, אחרי המתקפה אנחנו מקווים שהצלחנו לעכב את "מצב 2025" למשך שנתיים. המודיעין האמריקאי חושב שמדובר בחודשים ספורים. 

אין מה לחגוג.

3. המלחמה הוכיחה שהסכם הוא הפתרון

המלחמה בין ישראל לאיראן נגמרה בלי שום מנגנון המשך. האמריקאים הודיעו שפרויקט הגרעין הושמד, וסגן נשיא ארצות הברית ג'יי־די ואנס אמר "אנחנו מצפים מאיראן לא לשקם את פרויקט הגרעין". מתברר שכשרוצים, אפשר להעמיד ציפיות לאיראנים.

משעה שהמלחמה לא תורגמה להסכם, לאיראן מותר, כמדינה ריבונית ומכוח האמנה להפצת נשק גרעיני, לשקם את פרויקט הגרעין, את פרויקט הטילים הבליסטיים, את השלוחות שלה במזרח התיכון ואת מערך ההגנה האווירית. רק הסכם יכול היה להפוך את הפעולות האלה לאסורות. נתניהו יצא למלחמה שתמיד חלם עליה, מבחינה אופרטיבית היא היתה מוצלחת יותר מכפי שיכולנו לדמיין, אך היא לא השיגה דבר מדרישותיו בנאום בקונגרס ב־2015.

לכאורה הכוח הישראלי אמור לעצור את השיקום. "אם מישהו באיראן ינסה לשקם את הפרויקט הזה, נפעל באותה נחישות ובאותה עוצמה לגדוע כל ניסיון כזה", הבטיח נתניהו בתום המערכה. אך ההתחייבות להפסקת אש מול האמריקאים תקשה על כוונת ישראל להפעיל בשמי איראן מנגנון אכיפה. ואכן, האיראנים כבר חזרו לנתאנז ולפורדו – ולא הותקפו על ידי ישראל. בכלל, היומרה להשית על מדינת הענק המרוחקת, משטר פיקוח אווירי כאילו מדובר בסוריה או בלבנון המתפרקות, נראית כהיבריס חסר תוקף. איראן אינה טריטוריה כושלת, והיא לא תסכים לפגיעה חוזרת ונשנית שכזאת בריבונותה. ישראל עלולה למצוא את עצמה במלחמת התשה בליסטית על זכותה לטוס בשמי איראן.

גם בקשותיו האגרסיביות של טראמפ להשיב את מטוסי חיל האוויר שיצאו לתקיפה בטהרן בעקבות הפרת הפסקת האש ב־24 ביוני, עשויות להעיד על מוגבלותו של "משטר האכיפה באש". לאורך זמן, ייתכן שתחת טראמפ איראן אף תחוש בטוחה יותר. הוא נחוש לשמר את הפסקת האש, שבה הוא רואה הישג פוליטי הרשום על שמו; הוא הצהיר שאין לו רצון להפיל את המשטר האיראני; בהודעותיו הוא מחמיא לאיראן; ובאופן מעשי אף החל להקל על הסנקציות נגדה, מבלי שהעניקה דבר בתמורה. אמנם טראמפ עצר את התהליך בהחלטה ספונטנית כי לא אהב את הנאום של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, אך זאת רק עוד עדות להפכפכות שלו. 

כך שנראה שהמלחמה היא אמנם הצלחה מבצעית מרשימה שהשיבה לישראל את ההרתעה, היוזמה והשליטה במזרח התיכון, אך ייתכן שבחשבון אחרון היא דווקא שיחקה לידי איראן, שגם מצאה נתיב לבית הלבן וגם שמרה יכולת גרעינית. 

פעם אחר פעם הזהיר נתניהו את העולם כולו ואת ארצות הברית בפרט, שהשלטון האיראני משטה בכולם ושהוא ניחן בתחכום, בראייה ארוכת־טווח ובסבלנות. האמנם גל תקיפות משפיל וכואב של 12 יום יוריד את איראן מהמסלול האסטרטגי שלה? האם מתקפה על נכסיה הלאומיים תשכנע אותה להפוך לפציפיסטית, או שמא רק תחזק את הנטייה התוקפנית שלה, בשם הביטחון הלאומי, המהפכה ואללה?

הדרך היציבה היחידה למנוע מאיראן גרעין – גם עתה – היא באמצעות הסכם בינלאומי בהשתתפות רוסיה וסין. לא ברור אם מו"מ כזה ייפתח, ויש להיות ריאליים לגבי מה שניתן להשיג בו. זה עשוי להיות הסכם בעייתי מבחינת ישראל. 

כאשר טראמפ יצא מהסכם הגרעין, מעט מדי קולות בישראל תהו על ההיגיון שבכך. כאשר נתניהו יצא למלחמה באיראן המסתיימת בלי הסכם, ההתיישרות כבר מוחלטת. אולם מאוד ייתכן שבתוך זמן לא רב, נגלה ששני הצעדים האלה, שהפנו את הגב לתפיסה הסכמית, הובילו את איראן לפצצה במסלול מהיר במיוחד. 

4. אזרחי ישראל לא יודעים מדוע המלחמה פרצה

המלחמה באיראן היא הראשונה בתולדות ישראל שלא פרצה בתגובה לפעולה תוקפנית פומבית של האויב, אלא על סמך מודיעין חסוי. לכן יש לומר בבירור: זאת המלחמה הראשונה שאזרחי ישראל אינם יודעים מדוע פרצה. 

אמת, אנו יודעים את המצב הכללי: איראן היא אויב מושבע שהציב את השמדת ישראל בראש סדר העדיפויות שלו. כולנו רוצים להסיר את האיום האיראני. אנחנו גם מבינים שנוצרה הזדמנות צבאית ומדינית חסרת תקדים לתקיפה, עם התמוטטות חיזבאללה והשגת הסכם בלבנון ששיתק אותו בפועל, קריסת משטר אסד, הפגיעה הקשה במערך ההגנה האווירית של איראן בהתכתשויות הישירות מולה בשנה שעברה, וההבנה שיש לגיטימציה עולמית רחבה לפעולה לאחר דו"חות סבא"א. 

אבל אנחנו גם יודעים שבמשך 16 שנות שלטונו, נתניהו בחר להכיל את האיום האיראני על ביטויו השונים. אז מה השתנה בתמונת המודיעין שגרם לו לפעול באופן כה נחרץ? האמנם החרב היתה על הצוואר? המלחמה נגמרה בלי שהציבור בישראל יֵדע מהי תמונת המודיעין שעבורה הוחלט לסכן אותו, והוא נאלץ לקושש פרטי מידע מפרסומים בחו"ל ומדבריהם של פרשנים צבאיים שקיבלו תדרוכים מטעם. 

המקום היחיד שבו ניתנה הצצה למודיעין העכשווי שהוביל למתקפה הוא חשיפה של אקונומיסט של מידע שישראל שיתפה עם מדינה שלישית. לפי החשיפה, ישראל איתרה שני אירועים מדאיגים המרמזים להתקדמות מסוימת בפרויקט הגרעין הצבאי: היעלמות של חלק מהאורניום המועשר המפוקח, וקביעת פגישה של מדעני קבוצת הנשק עם אנשי יחידת הטילים האסטרטגית של משמרות ההפיכה. 

אין ספק שעצם קיומה של קבוצת הנשק מטריד. טוב לעולם בלעדיה. אולם גם בכתבה של ברגמן, שבה אנשי אמ"ן פירטו כיצד נבנה מבצע "העריפה" של קבוצת הנשק, לא הובא שום מידע המפרט על מה היא עבדה. בשנה שעברה היו כמה דיווחים על כך שהמודיעין הישראלי והאמריקאי זיהו פעילות איראנית שניתן לייחס להקשר צבאי. במרץ 2024 פרסם נדב איל בידיעות אחרונות שאיראן מנסה להשיג רכיבים הקשורים לראש קרב גרעיני. ביוני וביולי 2024, פרסם ברק רביד באקסיוס שחוקרים איראנים בוחנים היבטים מדעיים שונים שעשויים להיות קשורים לנשק גרעיני. ממשל ביידן אף העביר בגין זאת אזהרה לאיראן. גם סבא"א אישרה ימים לפני המתקפה, לראשונה מזה 22 שנה, שאיראן מפרה את משטר הפיקוח, וזאת בהתאם לממצאי הדו"ח שלה שקבע שאיראן מגבירה את העשרת האורניום ומסתירה אתרי גרעין. 

התמונה העולה מהפרסומים השונים מעט חריגה. מוסכם שישראל וארצות הברית לא איתרו הוראה מהמנהיג העליון עלי חמינאי לחדש את פרויקט הגרעין הצבאי שאותו סגר ב־2003, ולא איתרו הוראה של מפקד או פקיד כלשהו להיערך לאפשרות כזאת. אולם בשתי המדינות חשדו שקבוצת הנשק החלה באופן עצמאי להכין את הקרקע כדי שאם הדבר יקרה, איראן תוכל להרכיב נשק גרעיני בזמן הקצר ביותר האפשרי. "ישראל זיהתה שפרויקט הגרעין אינו מנוהל מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה", הסביר הפרשן אלון בן־דוד. 

קשה להאשים את ישראל של אחרי השבעה באוקטובר שהיא מפרשת כל סימן מתריע ככזה המעיד על הכוונות החמורות ביותר. אבל לפי כלל הפרסומים נכון לעכשיו, לא נמצא אף פרט מידע חד־משמעי המצביע על כוונת איראן לפרוץ לפצצה. התפיסה שמדענים איראנים קיבלו החלטה אסטרטגית בנושא הלאומי הרגיש ביותר, בלי שיש רמז למעטפת פיקודית לתהליך הזה, נשמעת כטענה הדורשת ביסוס מעמיק. 

גם המידע שסיפקו נתניהו ובכירים ישראלים אחרים עם פרוץ המלחמה, לא שפך אור חדש על הסיבה הדחופה שבגללה ישראל נדרשה לצאת למתקפת מנע. בהצהרתו הראשונה אמר נתניהו כי "בחודשים האחרונים, איראן נקטה צעדים בתחום ההנשקה, שלא עשתה אף פעם. צעדים אלה קירבו את איראן להשגת נשק גרעיני בתוך זמן קצר". במכתב לאו"ם שאמור להצדיק את הפעולה מבחינה משפטית, כתב שר החוץ גדעון סער שהמתקפה יצאה בעקבות "התפתחות קריטית בתוכנית הגרעין הצבאית". הוא השתמש גם במונח "imminent threat", כלומר איום שעומד להתממש בכל רגע. הרמטכ"ל אייל זמיר, וגם הצבא בהודעותיו ובתדרוכיו, בחרו בנוסח העמום שלפיו הגענו "לנקודת האל־חזור". 

איש אינו חושב לספר לנו מהי אותה "התפתחות קריטית בתוכנית הגרעין הצבאית", שכוללת "צעדים שאיראן לא עשתה מעולם" והביאה אותנו "לנקודת האל־חזור". במקום זאת, מבקשים חברי הקבינט הביטחוני שנסמוך על שיקול דעתם. שנאמין לתפיסה ש"הם שם למעלה יודעים מה הם עושים". 

ובכן, נזכיר שהחבורה הזאת כוללת את ראש הממשלה נתניהו שנמצא במסע למירוק שמו מאסון שבעה באוקטובר ושמעורב בשלל הליכים פליליים, לרבות הסיפור הקטרי שכנראה הלך וסגר עליו בימים שלפני המתקפה; ח"כ אריה דרעי המורשע פעמיים ולכן אינו שר וכלל לא ברור כיצד קיבל מעמד מרכזי בקבלת ההחלטה הגורלית לתקוף באיראן; איתמר בן גביר שהתגרותו בחמאס בהר הבית היא בין הסיבות המרכזיות שהביאו עלינו את שבעה באוקטובר, שהורשע בפלילים 13 פעמים ושלשכתו מסובכת בחקירות פליליות; בצלאל סמוטריץ' שבמרבית הסקרים אינו עובר את אחוז החסימה ושהוא וחברי מפלגתו תומכים בצעדים בלתי מוסריים ובלתי חוקיים במלחמה בעזה ומסרבים לסיימה; שר המשפטים יריב לוין שאחראי לשסע הפנימי הקשה ביותר שחוותה ישראל, אך ממשיך לקדם את המהפכה המשטרית; השר רון דרמר שמקפיד שלא לפנות לציבור הישראלי בשפתו; שר החוץ גדעון סער שבגד במצביעיו ושנהנה מאפס אחוזי תמיכה ציבורית; שרת התחבורה מירי רגב שלא הכינה את משרדה למלחמה; שר הביטחון בתואר אך לא בטוח שבפועל, ישראל כ"ץ; ואורית סטרוק.

בעוד אנו מתגוננים בחדרי מדרגות מפני טילים בליסטיים בעלי ראשי קרב של 500, 1,000 ו־1,500 ק"ג שנופלים על ראשינו במהירות של 6,000 קמ"ש וכשמשפחות שלמות נקטלות בביתן בטמרה, בבאר שבע ובבת ים, הם לא חושבים שאנו ראויים לקבל מהם מידע, מדוע כל זאת קורה. הם מנסים לשכנע אותנו ש־29 הרוגים, מאות פצועים, נזקים במיליארדי שקלים שעלותם גבוהה מנזקי מלחמת חרבות ברזל שבה הוחרבו יישובים וחבלי ארץ שלמים, ושפגיעות איראניות במתקני תשתית, אנרגיה, מדע ובחיילים במרכז הארץ הם "תרחיש קל", ולא מוכנים לומר לנו מדוע היו מוכנים לקבל גם 4,000 אזרחים הרוגים. 

בעיניהם, איננו אלא "עורף" בזמן שהם עוסקים ב"התקפה". "גורם ישראלי בכיר" – שכנראה מבלה את המלחמה עם משפחתו בבונקר עמוק במימון "העורף" – אף רמז ש"העורף" משדר חולשה. כמו בדיקטטורות הרקובות ביותר, האשם נופל על האזרחים. 

סליחה שהעזתי לשאול מדוע הילדים שלי היו בסכנת חיים.

5. פערים בלתי מתקבלים על הדעת בנוגע לסכנה שהצדיקה את היציאה למלחמה

נניח שהממשלה אכן אינה יכולה לשתף אותנו במודיעין שהנחה אותה לצאת לפעולה – אפילו שהאיראנים כבר יודעים שאנחנו יודעים. נותר להבין את משמעותו, ובעיקר בשאלה אחת מרכזית: כמה היתה קרובה איראן לפיתוח פצצת גרעין? לזה הכול מתנקז. בין ההצהרות השונות מתגלעים פערים בלתי סבירים. 

בהצהרה בפתיחת המלחמה, נמנע נתניהו מלהתייחס למרחק של איראן מפצצה. למחרת, בחר בדיבור מטאפורי: "אין ברירה, אנחנו בשעה 12, זה לא בא ברגע האחרון, זה בא בהכנות לפני הרגע האחרון". בראיון לפוקס ניוז, נתניהו כבר נקב בהערכה שאיראן רחוקה כשנה מפיתוח פצצה. מכיוון שהוא הורה להיערך לתקיפה בנובמבר, עולה שהחלטתו נפלה כשאיראן – לפי עמדת נתניהו – היתה במרחק של יותר משנה וחצי מפצצה. 

כעבור כמה ימים קבע שר החוץ גדעון סער בראיון, שהאיראנים היו במרחק של פחות מחצי שנה מפצצה: פער של 100 אחוז בדיוק בין ההערכה של ראש הממשלה לזו של שר החוץ. בידיעה בניו יורק טיימס, צוטט מידע מהמוסד, שלפיו איראן יכולה לייצר פצצה ב־15 יום: כך שהערכת נתניהו, שנה, גדולה פי 24 מזאת של המוסד. 

הפערים הבלתי מתקבלים על הדעת מעלים חשש שהמודיעין שהצדיק את היציאה למלחמה לוקה הן באמינות והן בפרשנות. החשש מתגבר לנוכח הפער המשמעותי בין הערכת המודיעין הישראלית לזו האמריקאית. 

בסוף מרץ 2025, מסרה ראשת המודיעין הלאומי האמריקאי טולסי גבארד בהצהרה בסנאט, "שקהילת המודיעין האמריקאית ממשיכה להעריך שאיראן אינה מרכיבה נשק גרעיני ושהמנהיג העליון חמינאי לא אישר את תוכנית הנשק הצבאית". גבארד לא התעלמה מסימני האזהרה ובראשם כמויות האורניום המועשר שבידי איראן. היא גם השמיטה את המשפט שהופיע דרך קבע בהערכת המודיעין האמריקאית, שלפיו "איראן אינה נוקטת בפעולות המפתח הנדרשות לייצור מתקן גרעין ניסויי". 

בהתאם, מקורות במודיעין האמריקאי מסרו ל־CNN שאיראן רחוקה שלוש שנים מייצור פצצה. על אף לחץ ישראלי שהחל חודשים לפני המתקפה, עמדת המודיעין האמריקאי לא השתנתה גם לאחר שהחלה. רק כאשר טראמפ התקרב להחלטה לפעול באיראן, הוא החל להפעיל לחץ בלתי מתון על גבארד, כאשר קבע פומבית שהיא "טועה" ושהאיראנים שבועות מפצצה. תוך זמן קצר גבארד שינתה את עמדתה והבהירה שלאיראן אפשרות לייצר פצצה בתוך "שבועות עוד חודשים". 

בעוד איננו מקבלים כל מידע מממשלת ישראל לגבי עילת המלחמה, התהליך האמריקאי הפומבי מעלה על הדעת את האפשרות שדבר דומה קרה גם אצלנו: הקברניט והמערכת הביטחונית זיהו את ההזדמנות המבצעית הקוסמת שהיא גם הזדמנות פוליטית שלא תחזור, ואגף המודיעין התבקש – בנימוס או שלא – להואיל להצדיק את הפעולה במידע. 

עניין מטריד אחר הוא העברת הדגש של המלחמה, כשבוע אחרי פריצתה, לתוכנית הטילים הבליסטיים. בתחילת המלחמה דובר צה"ל, אפי דפרין, אמר כי "צה"ל יצא למתקפת מנע מדויקת במטרה לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית" ולא הזכיר כלל את הטילים הבליסטיים. שבוע אחר כך, הרמטכ"ל התייחס באופן כמעט בלעדי לתוכנית הטילים בתור מטרת המבצע. מסר זהה עבר גם בידיעה של רון בן ישי ב־Ynet: "הטריגר: מידע על כוונה לייצר 10,000 טילים". 

גם כאן, יש פערים. לפי בן ישי, צה"ל העריך שאיראן תגיע בתוך עשור לכ־11 אלף טילים. לעומת זאת, נתניהו, בנאומי הפתיחה והסיום של המלחמה, דיבר על 20 אלף טילים בתוך שש שנים. נזכיר שבמשך רוב תקופת שלטונו, לרבות חודשים ארוכים אחרי שחיזבאללה פתח בהתקפה על ישראל ב־8 באוקטובר, נתניהו בחר שלא לצאת למתקפת מנע נגד מאגר הטילים של השליח האיראני המרכזי שהיה גדול בהרבה ומסוכן בסדרי גודל ממאגר הטילים שאיראן מפתחת כיום. 

בחלקה השני של המלחמה נוספה עוד מטרה: הפלת המשטר. וגם פה, פערים: עם היציאה למלחמה הבהירו בצה"ל כי "המטרה אינה הפלת המשטר". אולם שבוע לאחר מכן הורה השר כ"ץ לפגוע במטרות שלטוניות כדי לערער את המשטר. עד הרגע האחרון תקף צה"ל גופי ביטחון פנים וסמלי שלטון, במה שנראה כניסיון להזמין את העם למרוד במשטר. נתניהו הודה שהנושא נשקל, אך שההערכות היו שהדבר אינו ישים.

הפערים האלה, יחד עם ערפל המידע שבו אנחנו נתונים, מעלים תהייה עמוקה: איזו חרב היתה מונחת על צווארנו? השאלה הזאת מתחדדת מול תוצאת המלחמה: איראן כועסת ומפוחדת המחזיקה אורניום מועשר.

6. נתניהו הימר על המדינה בשביל הפוליטיקה שלו

האופוריה במחנה נתניהו לנוכח ההצלחה המבצעית העצומה מבהירה, בפעם המיליון, היכן התוצאה של פעולה צבאית שיוזמת ישראל היא תמיד חד־משמעית: בשדה הפוליטי בישראל. סקר כאן ב־25 ביוני העניק לנתניהו 31 מנדטים לעומת 23 בסקר קודם לפני המלחמה, ולקואליציה שלו 56 מנדטים לעומת 52. 

העדויות לניצול הפוליטי המיידי של המלחמה רבות מספור, בראשן כמובן הפרסום שנתניהו שוקל לצאת לבחירות בזק. ובינתיים כבר התרחש אירוע בחירות קלאסי: נתניהו הלך לאכול פלאפל בדוכן בשכונה ליכודניקית. מדובר בראש ממשלה שלא ביקר – וגם לא יבקר – בקיבוצים שהושמדו בדרום.

כבר ביום הראשון של המתקפה, דובר הליכוד, גיא לוי, חגג אותה, לא על חשבון האיראנים – אלא על חשבון האופוזיציה. אולם הטקסט שמשך את עיניי יותר מכל, היה של דרעי, שכתב טור בביטאון ש"ס, "הדרך", על תפקידו בהכנת המתקפה. בין השאר סיפר כך: "בשבוע שעבר [מיד עם פרוץ המלחמה; א"ת], בשעת לילה מאוחרת, כאשר התבררו תוצאות המתקפה – ויכולנו, סוף סוף, לשחרר אנחת רווחה – ישבתי לשיחה אישית עם ראש הממשלה. הוא הרים את ידיו לשמים ואמר לי: 'סייעתא דשמיא'. ואז הוסיף משפט שמאוד מצא חן בעיניי: 'סייעתא דשמיא זו המפלגה הכי גדולה בקואליציה'. אמרתי לו בחיוך: 'אז תפעל שהמפלגה הזו תישאר איתכם כל הזמן בקואליציה – ואל תבריחו אותה'".

זאת עדות מדהימה. ברגע הראשון אחרי המתקפה, נתניהו ודרעי דנים כיצד לנצל אותה לצרכים פוליטיים. הם מדברים על הידוק הקשר הקואליציוני ביניהם, ובאופן קונקרטי יותר על חוק הגיוס, שכמעט הפיל את הממשלה יום לפני המתקפה. דקות אחרי שחיל האוויר ביצע את הפעולה המסובכת בתולדותיו, אלפי חיילים עמדו על המשמר מחשש לתגובה איראנית, ומיליוני אזרחים נכנסו לכוננות ספיגה בנוסח הבליץ על לונדון, דרעי, כך נראה, דאג שנתניהו ישיב לו טובה על תמיכתו הפוליטית – שלטענתו אחראית לסיוע האלוהי במבצע – ובמשתמע יפטור את קהילתו משירות צבאי. 

עמית סגל הסביר בטורו בידיעות אחרונות, שבוע לאחר תחילת המתקפה, מדוע נתניהו הצליח הפעם להעביר אותה בקבינט, לעומת כישלונו לעשות זאת ב־2012: "במקום דן מרידור ובני בגין [שהתנגדו למתקפה ב־2012; א"ת] הגיעו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'". הוא הוסיף שבגלל שבעה באוקטובר, הממסד הביטחוני נחלש, ונתניהו יכול היה לבצע את מדיניותו. 

זהו ניתוח מטעם, המבקש לבנות את מעמדו של נתניהו כמנהיג שנלחם לא רק נגד איראן, אלא גם נגד האופוזיציה מבית שכוללת את "הממסד הישן" המתנגד לנתניהו מסיבות אישיות ואידיאולוגיות – בנו של מנחם בגין, הרמטכ"לים גבי אשכנזי ובני גנץ וראשי המוסד הרכרוכיים מאיר דגן ותמיר פרדו. סגל מכין את הקרקע לקמפיין הצפוי של נתניהו: כדי להכריע את האויבים מבחוץ, יש להכריע קודם את האויבים מבית. 

הניתוח הרדוד והפופוליסטי של סגל מתעלם מהפער הדרמטי בין התנאים ששררו ב־2012 לאלו השוררים היום בכל הנוגע להישג האפשרי, ובעיקר, בנוגע למחיר האפשרי של תקיפה באיראן. הוא גם מתעלם לחלוטין מכך שכמעט כל המערכת הישראלית – שנתניהו וסגל בזים לה ורואים את עצמם במלחמה תמידית נגדה – תמכה השנה בעוצמה ובקולניות, גם אם לא בשום שכל, בתקיפה באיראן. 

תקציר הפרקים הקודמים: באוקטובר 2024, חודש לפני שנתניהו נתן את ההוראה למערכת הביטחון להתכונן לתקיפה, ראשי הממשלה לשעבר נפתלי בנט ויאיר לפיד קראו, כל אחד לחוד, לתקוף באיראן. ראשי המחנה הממלכתי, הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, רצו לתקוף בטהרן כבר באפריל שעבר והביעו תמיכה בפעולה הנוכחית. יו"ר המטה לביטחון לאומי בממשלה הקודמת, ד"ר איל חולתא, פרסם במרץ מאמר עם מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אמיר אשל, שקבע כי "טהרן חשופה" ושזאת הזדמנות ייחודית לתקוף. הקולות האלה, כמעט מיותר לציין, מהדהדים את הלך המחשבה של צה"ל ושל כלל מערכת הביטחון. רבים ידעו שהתקיפה מתבשלת, לא נשמע קול אחד של התנגדות. 

והפעם, ביבי לא ביטל. שלל עדויות מספרות שבשנות שלטונו האחרונות, 2018 עד 2021, הוא לא הכין את הצבא לפעולה באיראן ולא תיקצב את המהלכים הדרושים לכך. בראיון אחרי המלחמה, ציין בנט שלאחר החידלון בממשלות נתניהו – "המגירות היו ריקות", התבטא בעבר – ממשלת השינוי היא שהקצתה תקציב של שישה מיליארד שקל לאמצעים הדרושים לתקיפה באיראן.

אבל כמעט כרגיל, נתניהו קוצר את הפירות, ולא רק שהוא לא מתכוון לחלק אותם לאחרים, הוא מתכוון גם להכפיש אותם כדי להיבנות מהשנאה. 

אפשר לנסח זאת גם כך: "עם כלביא" היא מלחמה שאיננו יודעים מה המידע המודיעיני שהוביל אליה, איננו יודעים האם היא היתה מוצדקת, איננו יודעים אם היא הרחיקה את האיום האיראני או שמא קירבה אותו, ואיננו יודעים מדוע הממשלה הסכימה שייהרגו בה 4,000 ישראלים נוספים. אולם אנו יודעים שהיתה פה הזדמנות מבצעית חריגה והיסטורית שזכתה לתמיכה מקיר לקיר, ובצדה גם רווח פוליטי עצום – בעיקר עבור ראש ממשלה המבקש לשנות את גורלו.

נתניהו לא ידע מה יהיה המחיר שהמדינה ואזרחיה ישלמו, אך ידע מה יהיה הרווח שהוא יפיק. האם הימר על חיינו בשביל המורשת האישית שלו, בשביל הישרדותו הפוליטית ואולי גם בשביל חירותו הפרטית? 

7. אפס קרדיט לנתניהו

המאמר הזה נכתב גם מתוך תפיסה מוסרית ומתוך תפיסה פוליטית המתנגדת בתוקף לתפיסת העולם ולתרבות הפוליטית של נתניהו:

מי שלא לוקח אחריות על הכישלונות האסטרטגיים המוחלטים שלו – הזמנת קטר לייצב את שלטון חמאס בדולרים שהלכו להתחמשות צבאית, ויציאה מהסכם הגרעין עם איראן – לא ראוי לקבל קרדיט על ההצלחות שלו.

מי שלא הקים ועדת חקירה ממלכתית בכישלון – לא יקבל תשואות בהצלחה. 

אם ראש הממשלה בוחר לאילו אירועים הוא אחראי – נתונה לאזרחים הזכות המלאה לכפור באחריות הסלקטיבית, הנפסדת, הזאת.

ראש הממשלה שבכישלונותיו מפיל אחריות על אחרים, ובהצלחותיו גוזל אותה מהם – אינו ראוי לשום אהדה.

ראש ממשלה שבשבוע הראשון לכהונתו התיר לבן גביר לעלות להר הבית וליריב לוין לעלות על בית המשפט – לא יוגדר לעולם כמגן ישראל אלא כמפרק ישראל. 

מי שקבע שישראל תסתדר בלי טייסות קרב ומי שרק בחודש שעבר קידם תיאוריית קונספירציה שחיל האוויר בכוונה לא פעל ב־7 באוקטובר, לא ייהנה מקרדיט על חשבון חיל האוויר.

מי שהציג את מוסדות המדינה כאויב בשורה אחת לצד איראן, חיזבאללה וחמאס – "דיפ סטייט" שהוא "חזית שמינית" – לא זכאי להתברך בפעולתם.

מי שעוסק יום־יום, גם בזמן המלחמה, בהסתה ובשבירת הביחד הישראלי – לא יקבל קרדיט על פעולה שנמצאת בקונצנזוס של מרבית המפה הפוליטית הישראלית. 

מי שמתחבא במקלט אטומי של חבר מיליארדר אמריקאי או בבונקר של המדינה, בזמן שהפקיר את עמו לטילים בליסטיים – אינו מנהיג. 

הטילים אמנם פגעו בישראל, אבל לא בזיכרון שלנו. 

נתניהו לא ראוי לעמוד בראש מדינת ישראל ועל כן אינו ראוי לקרדיט. 

המלחמה באיראן, על אף ההצלחה המבצעית המרשימה, מעלה את האפשרות שהיא לא היתה שונה משאר מעשיו הבעייתיים של ראש הממשלה שעומד בראש המדינה: ניצול ציני של הזדמנות מבצעית לטובת שיקולים פוליטיים ברורים במחיר לאומי כבד ובלי להשיג באמת את המטרה הלאומית.

על אורי תובל

עורך המשנה של מגזין תלם.