צעדי רדיפה

Getting your Trinity Audio player ready...

ביום הראשון שלי בעבודה נכנסתי לחדר המורים ולא הכרתי אף אחת. זיהיתי שתי מורות ערביות, אז ניגשתי אליהן ועשינו שיחת היכרות בערבית. עשר דקות לאחר מכן, המנהל שלח לשלושתנו הודעה שנגיע בדחיפות למשרד שלו ושם הוא אמר לנו במפורש, ״אתן נמצאות בבית ספר יהודי ואסור שתדברו כאן בערבית. בחדר המורים תדברו ביניכן בעברית, כדי שכולם יבינו״.

מתחילת המלחמה מצויה החברה הערבית בישראל תחת מכבש של השתקה ורדיפה. הסיפור הזה, שסיפרה מורה ערבייה שאך החלה לעבוד בבית ספר יהודי, הוא דוגמה אחת מני רבות לתופעה רחבה ועמוקה: באתרים שבהם נפגשים ערבים ויהודים בישראל – במרחב הציבורי, במקומות העבודה, במוסדות להשכלה גבוהה, בתקשורת המרכזית וברשתות החברתיות – האזרחים הערבים מסומנים לא פעם כחשודים מעצם זהותם כפלסטינים. הם נדרשים לצמצם ככל הניתן את ביטויי הזהות הבסיסיים ביותר שלהם – ובכלל זה השימוש בשפה הערבית – ומצופה מהם "להתיישר" עם עמדת הרוב היהודי ולהימנע מכל הבעת כאב או הזדהות כלפי הפלסטינים בעזה – בני עמם שהם לעתים גם בני משפחתם. אם לא יעמדו ב"מבחן הנאמנות" הזה, הם עלולים להיות נתונים לרדיפה הכוללת פיקוח, הערות ו"הלשנות" בחיי היומיום ועלולה להגיע עד כדי השעיה מהלימודים, פיטורים ממקום העבודה, מעצר, חקירה משטרתית והגשת כתבי אישום.

במסגרת פעילותנו בעמותת סיכוי־אופוק לקידום שוויון ושותפות, וכחלק ממטה החירום של ארגוני החברה האזרחית הערביים שהוקם אחרי מתקפת שבעה באוקטובר, נאספו עדויותיהם של מאות אזרחים ערבים שחוו את מכבש ההשתקה והרדיפה. הכרנו את המגמה הזאת גם בעבר, אך היא הוחרפה מאוד מאז שבעה באוקטובר 2023. גם בהשוואה לתקופות עימות קודמות, מדובר בתופעה חסרת תקדים – לא רק בהיקפה, אלא אף באופייה.

אין זה עוד גל עכור חולף, אלא שינוי עמוק: הממשלה מנצלת את הפחד ששורר בקרב החברה היהודית בעקבות מתקפת חמאס, ובמקום לפוגג אותו, לחזק את האמון ולהזכיר את הקשרים ההדדיים היומיומיים בין ערבים ויהודים בתוך ישראל, היא דווקא מעמיקה את הפחד ואת הניכור, מדרבנת רדיפה של אזרחים ערבים על ידי אזרחים יהודים וממסדת את ההשתקה של הציבור הערבי. כך משרטטת הממשלה מחדש את גבולות האזרחות ללא האזרחים הערבים ומתנערת ממחויבותה להבטיח את זכויותיהם, ובהן חופש הביטוי, הזכות למחאה והזכות להליך משפטי הוגן – זכויות שאמורות להיות בסיסיות במשטר דמוקרטי, גם עבור מיעוט לאומי.

בחסות המלחמה, הממשלה כבר הפריחה בלון ניסוי, כשבחנה כיצד יתקבל בישראל סימון מחדש של גבולות האזרחות והוצאת האזרחים הערבים מחוץ להם. זה קרה בנובמבר 2023: רשימת האסירים ששחררה אז ישראל בעסקת החטופים הראשונה כללה באופן חסר תקדים 21 אזרחיות ערביות, שנעצרו אחרי תחילת המלחמה במסגרת מדיניות החירום של הפרקליטות. לעצורות אלה עוד עמדה חזקת החפות, שכן חלקן אפילו לא הועמדו לדין. הניסוי עבר בהצלחה: הממשלה החליפה אזרחיות ישראליות באזרחיות ישראליות. האזרחים הערבים סומנו כך כ"אויבים מבית", הנמצאים מצדו השני של קו הגבול. ההתנגדות של משפחות העצורות ומחאת ארגוני החברה האזרחית לא ממש הותירו רושם.

מכונה של השתקה ורדיפה

האזרחים הערבים מצאו את עצמם נרדפים לא רק על ידי רשויות המדינה, אלא במקרים מסוימים גם על ידי אזרחים יהודים פרטיים – כולל כאלה שהיו להם איתם היכרות מוקדמת ואף יחסים מתמשכים. שכנים, מכרים ועמיתים יהודים לעבודה עקבו אחר התבטאויות של ערבים – שחלקן התפרסמו שנים רבות לפני אוקטובר 2023 – ופנו לרשויות או לבעלי סמכות. חלק מהתלונות האלה קיבלו גיבוי מצד הרשויות והבשילו למעצרים, לפיטורים או להשעיה מלימודים אקדמיים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

וכך, מאז פרוץ המלחמה נחשפנו למאות מקרים של רדיפה, איומים בפיטורים וצמצום חופש הביטוי של האזרחים הערבים. האפקט המצנן מורגש היטב. אזרחים ערבים בוחרים בלית ברירה לשתוק ולהימנע משיחות, ומעידים שהם חושבים היטב לפני שהם מפרסמים משהו ברשתות החברתיות. חלקם אף סוגרים את החשבונות שלהם – הכול כדי לא להסתבך. חופש הביטוי והמחאה, שהוא מהיסודות האיתנים שעליהם מושתת משטר דמוקרטי, נהפך לתיאורטי בלבד עבור החברה הערבית בימים של מלחמה בלתי נגמרת. סטודנטים, מורים, מרצים, אחים ורופאים ערבים, גם אם הם ותיקים ומוכּרים במקום עבודתם, מפחדים אפילו לדבר זה עם זה וחיים במציאות של מעקב והשתקה.

אין מדובר רק בתחושה לא נוחה או בהרגשה סובייקטיבית. מיד אחרי מתקפת שבעה באוקטובר, הפרקליטות יצרה מציאות משפטית חדשה עבור המיעוט הערבי. שמונה ימים אחרי המתקפה, ולמשך חודשים ארוכים, אישר פרקליט המדינה עמית איסמן מדיניות חירום מקלה מאוד במקרים שבהם עלה חשד לעבירות הנוגעות לחופש הביטוי. הוא ביטל את הנוהל הקובע שיש לקבל אישור מוקדם מהפרקליטות למעצרים במקרים של חשד לעבירת הסתה והורה למשטרה "לפתוח בחקירה, להעמיד לדין ולבקש לעצור עד תום ההליכים המשפטיים" כל מי שמפרסם "דברי הזדהות עם ארגון טרור, או מפרסם דברי שבח, אהדה או עידוד, תמיכה או הזדהות עם מעשי הזוועה […] ואף אם מדובר בפרסום בודד".

כתוצאה מכך נהפכה המשטרה לזרוע ענישה, שעוצרת באלימות ובהשפלה, לימים ארוכים ולעתים בתנאים קשים, אנשים ללא רקע פלילי או לאומני, רק בשל שיתוף פוסטים או משום שסימנו לייק באחת הרשתות החברתיות. ברוב המקרים, התכנים כלל לא ביטאו הזדהות עם מעשי טרור, אבל גם ביטויים שונים של הזדהות כפלסטינים או התייחסות למתרחש בעזה התפרשו כתמיכה בחמאס. כך למשל נעצרה אישה שהעלתה תמונה של דג גדול אוכל דג קטן, וכן אדם שהעלה צילום של ילדים פצועים בעזה ולצדו הכיתוב "העין בוכה על ילדי עזה".

אחד המקרים המפורסמים היה של הזמרת וחוקרת המוח ד"ר דלאל אבו־אמנה, תושבת עפולה. בשבעה באוקטובר בערב פרסמה אבו־אמנה את הפסוק "אין מנצח מלבד אללה" ולצדו אימוג'י של דגל פלסטין. לימים הסבירה שהפרסום נועד להעביר מסר של שלום והוכן על ידי צוות מדיה חברתית שמלווה אותה. בתגובה החלה לספוג איומים על חייה מצד יהודים. כאשר ניגשה למשטרה להתלונן, נעצרה בעצמה לשלושה ימים ולאחר מכן היתה נתונה במעצר בית של חמישה ימים. במשך חודשים רבים היה ביתה ליעד של הפגנות בתמיכת ראש העיר עפולה. התיק נגדה נסגר במהלך 2024.

התפקיד שמילאו יהודים מן השורה

גם לאחר שהופסק נוהג החירום שאישרה הפרקליטות, המשטרה המשיכה במעצרים בעילה של "הפרת הסדר הציבורי", שאינה מצריכה אישור של הפרקליטות. כך למשל נעצרה אשת חינוך משום שבשבעה באוקטובר 2024, שנה אחרי המתקפה, שיתפה מחדש בטיקטוק סרטון ריקוד תמים שהועלה במקור בבוקר 7 באוקטובר 2023. תמונות משפילות ממעצרה פורסמו באופן בלתי חוקי על ידי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. במקרה אחר, עובד בסניף מקדונלד'ס נשלח למעצר בית של חמישה ימים משום שהשליך מפיות על חיילים – ואלה רק דוגמאות בולטות שהגיעו לפרסום בתקשורת העברית.

מטה החירום של ארגוני החברה האזרחית הערביים ספר ב־2023, משבעה באוקטובר ועד 23 בנובמבר, 219 מעצרים של אזרחים ערבים – 70 אחוז מהם בשל פרסומים ברשתות החברתיות. באותה תקופה הוגשו 48 כתבי אישום ונרשמו 26 תקיפות עיתונאים (מתקיפות מילוליות, דרך פגיעה בציוד ועד מעצר), 109 אירועים של פיטורי עובדים על רקע של התבטאות בנושאים אקטואליים ו־105 זימונים של סטודנטים במוסדות אקדמיים לבירור משמעתי, שלעתים הסתיים בהשעיה, בעקבות פרסום ברשתות החברתיות או לייק שסימנו בהן. המגמה נמשכה גם לתוך 2024. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב־11 החודשים הראשונים של אותה שנה נחקרו 232 אזרחים ערבים בחשד להסתה לטרור ברשתות החברתיות. נגד 42 מהם הוגש כתב אישום. לעומת זאת, רק יהודי אחד הואשם בתקופה זו בעבירות הנוגעות לחופש הביטוי.

בתוך כך, ראוי לשים לב לתפקיד שמילאו אזרחים יהודים מן השורה בהפללת אזרחים ערבים – עמיתים לעבודה, חברים לספסל הלימודים, שכנים או עוברי אורח מזדמנים. במחקר, שערכנו בעזרת מכון נאס-ناس לשירותי מחקר יישומי, סיפרה רכזת במכון מרחבים שעוסק בקידום חברה יהודית־ערבית משותפת: "הורי תלמידים של מורה שמלמדת בבית ספר בצפון נכנסו לפרופיל שלה בפייסבוק וראו שם תמונה שלה על רקע מסגד אל־אקצא, שהיא העלתה יותר משנתיים לפני כן. היתה סערה וזה הסתובב בקבוצות ההורים וצוות המורים. היא הסבירה לצוות שאל־אקצא זה מקום קדוש למוסלמים. ההורים התעקשו וסירבו שהיא תחזור לחנך את הכיתה או ללמד בבית הספר. נאלצנו להעביר אותה לבית ספר אחר".

במחקר אחר שאנו עורכים בסיכוי־אופוק, יחד עם ארגון רופאים לזכויות אדם ומרכז אקורד, העיד רופא ערבי שספג תגובות חשדניות ואף תלונות מצד חברי צוות יהודים שעובדים עמו באופן קבוע. רופאה אחרת סיפרה: "היתה מזכירה שחקרה את אנשי הצוות הערבים כאילו היא מהשב"כ: 'על מה אתם מדברים בבית?' או 'מתי נגמור על המחבלים?' היא שאלה אותנו דברים לא לעניין, כאילו ניסתה להוציא מאיתנו פרטים ורצתה לפגוע בנו".

חשוב להזכיר שאפשר גם אחרת. לעומת התנהלות הממשלה, ישנם נושאי תפקידים בכירים והנהגות מקומיות שמודעים היטב לסכנה הטמונה בעוינות בין הקבוצות ומזכירים בנחישות שהאזרחים הערבים והיהודים במדינה תלויים אלה באלה ברקמה עדינה. כאשר אחות יהודייה בבית החולים סורוקה הפיצה מידע שגוי ופרסמה הודעה הקוראת לעובדי המוסד לעדכן אותה בהתבטאויות של עובדים ערבים, הנהלת בית החולים נהגה באחריות והשעתה אותה לכמה ימים. בית החולים שיבא הקים צוות יהודי־ערבי לגישור ולבירור תלונות של חברי צוות רפואי וסיעודי בתוך המחלקות. כאמור, גם במוסדות להשכלה גבוהה, סטודנטים רבים היו חשופים לתלונות בעקבות לייק או פרסום ברשתות. אוניברסיטת תל אביב יצרה מנגנון בירור פנימי בשיתוף חברי סגל יהודים וערבים, ובזכותו הגיעו רק אירועים ספורים לוועדת המשמעת.

לערבים אסור לעמוד עם שלט

רמיסת חופש הביטוי לא הוגבלה לרשתות החברתיות. המשטרה מנעה מחאה גם ברחובות, באמצעות איסור בפועל על הפגנות ועל כנסים. ב־17 באוקטובר 2023 פרסם מפכ"ל המשטרה דאז קובי שבתאי סרטון שבו הצהיר: "אין אישור לביצוע מחאות. אנחנו לא במצב עכשיו שנתחיל לתת לכאלה להתעסק איתנו. רף טיפול של אפס סובלנות […] מי שרוצה להיות אזרח ישראל, אהלן וסהלן. מי שרוצה להזדהות עם עזה אני אעלה אותו על אוטובוסים ואני אעזור לו להגיע לשם".

ההצהרה גובתה במעשים. למשל, המשטרה הודיעה על סגירת אולם שבו היה אמור להתקיים כנס של ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, ובכך מנעה את קיומו של מפגש משותף ליהודים וערבים, שכלל קריאה לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים. בהזדמנויות אחרות, המשטרה אסרה לקיים משמרת מחאה – אירוע שלא נדרש עבורו רישיון, והפרקליטות הודיעה שלא תתערב בשיקול דעתה. באחד המקרים, אנשי ציבור מהנהגת החברה הערבית עוכבו רק משום שעמדו עם שלטים נגד המלחמה במרכז העיר נצרת. באפריל 2025 גרמה המשטרה גרמה לביטול "תהלוכת השיבה", אחרי שאסרה על דעת עצמה הנפה של דגלי פלסטין והגבילה את כמות המשתתפים למספר זעום של 700 איש. מדובר בתהלוכה אזרחית המתקיימת בכל שנה מאז 1998.

בימים אלה חברי כנסת מהקואליציה מנסים להקל רדיפה של אזרחים ערבים על ידי תיקון לחוק המאבק בטרור, שיאפשר מעצר של אזרחים על עבירות ביטוי "המסיתות לטרור", לשון התיקון לחוק, ללא צורך באישור הפרקליטות – אותו אישור שהושעה בתחילת המלחמה, אולם שב ונדרש כיום. התיקון יקנה למשטרה סמכות חוקית לפתוח בחקירה על סמך פרשנות אישית של שוטרים וימסד את הרדיפה הפוליטית המתרחשת בשנה וחצי האחרונות.

ייתכן שאחדות מההתבטאויות שבגינן נעצרו אזרחים ערבים נתפסות כמקוממות בעיני חלק מהציבור ואינן "מתיישרות" עם עמדת הרוב היהודי, אך גם מתוכן, רובן המכריע צריכות להיות מוגנות במסגרת חופש הביטוי. לעומת זאת, כשאזרחים יהודים הסיתו לאלימות או תמכו בגלוי בביצוע פשעי מלחמה חמורים בתושבי עזה, לא התבצעו נגדם פעולות אכיפה, וכך הרשויות העניקו להם "הסכמה שבשתיקה". המרכז הערבי לניטור מדיה חברתית חַמְלָה מנה בשנה שעברה, ברשתות החברתיות בעברית, 12.4 מיליון מופעים המבטאים שנאת ערבים, בהם אינספור אמירות שלפיהן אין בלתי מעורבים בעזה וקריאות לנכבה שנייה. שרים וחברי כנסת מהקואליציה גם קראו לערבים בישראל "אויב מבפנים" פעם אחר פעם.

בנובמבר 2024 פורסם שהיועצת המשפטית לממשלה הורתה שלא לחקור התבטאויות של שרים וח"כים בחשד להסתה לפגיעה באזרחים בעזה, בנימוק שאין בכך אינטרס ציבורי. מאז היינו עדים לקריאות לפשעי מלחמה ולתמיכה ברצח עם, דוגמת דבריו של ח"כ ניסים ואטורי בפברואר 2025, "להפריד את הילדים והנשים ולחסל את המבוגרים בעזה", או דבריו של ח"כ משה סעדה באפריל, "אני מעוניין להרעיב את העזתים". על השניים לא הוטלה כל סנקציה.

התמונה המצטיירת היא של אכיפה בררנית ושימוש בה באופן שמחזק את הטענה לרדיפה פוליטית. בדמוקרטיה, החוק הפלילי שואף להיות עיוור לזהות החשוד, הנחקר או הנאשם, ויש להפעילו רק לפי המעשה המיוחס לאדם. אולם נראה שהמדינה משתמשת נגד האזרחים הערבים בכלים פליליים דרקוניים, בעודה נמנעת מאכיפת החוק על יהודים. כך, למשל, כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה ניסו מאות מפגינים יהודים לפרוץ למעונות הסטודנטים במכללת נתניה ולפגוע בסטודנטים ערבים, שחולצו משם רק כעבור כמה שעות, בעזרת המשטרה ומנהיגים מהחברה הערבית שהגיעו למקום. ברשת פורסמו סרטונים רבים של המפגינים שניסו להיכנס למכללה, אך עד היום איש לא נעצר. ההליך הפלילי מופעל באופן מפלה נגד ערבים.

פוליטיקאים יחליטו מהו טרור

המציאות שבה החברה הערבית מסומנת כולה כגוף עוין וחשוד אינה חדשה. במשך כל שנות קיומה התקשתה המדינה להתמודד עם זהותם המורכבת של הערבים, שהם גם בעלי אזרחות ישראלית וגם בעלי זהות פלסטינית. בעשורים הראשונים לקיומה היא נקטה אמצעים כמו גירוש, הפקעת אדמות והטלת ממשל צבאי, שהיה בתוקף עד 1966. לאחר מכן התפתחו מנגנונים מבניים של אפליה ודיכוי, שפגעו בזכויות אזרחיות רבות. אחרי אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו מאש המשטרה 13 מפגינים ערבים, השתנתה התפיסה בהדרגה. בעקבות מסקנות ועדת אור, שחקרה את האירועים, הכירה המדינה לראשונה בפערים הקיימים בין שתי החברות, היהודית והערבית, ובזכותם של האזרחים הערבים לשוויון ולצמצום פערים אלה "בתוקף הזכות ולא כמעשה של חסד".

בשנים שחלפו מאז, המדינה הניעה שני תהליכים מקבילים ביחס לחברה הערבית, שעמדו בסתירה מסוימת. מחד גיסא, היא אימצה מדיניות של שילוב כלכלי, הן מתוך הכרה בפערים הכלכליים והחברתיים והן במטרה לקדם את כלכלת ישראל כולה במדרג המדינות המתועשות. מאידך גיסא, היא הקשיחה את סירובה להכיר בזכויות הקולקטיביות של האזרחים הערבים ואף הגבירה את הדיכוי שלהם. כך, את השילוב הכלכלי ליוו מהלכי הפרדה אזרחיים, כגון חקיקת חוק הלאום, המגדיר את המדינה במוצהר כיהודית מבלי לכלול את עקרון השוויון; חקיקת חוק הנכבה, המתיר לפגוע בתקציב של גוף המתייחס ליום העצמאות כיום אֵבֶל; הגברת הריסות הבתים, שהקצינה אף לכדי הריסת כפרים שלמים, כמו אום אל־חיראן שבנגב; והמשך האפליה בהקצאת קרקעות.

המגמות הסותרות עיצבו מדיניות שביקשה, מצד אחד, לשלב את האזרחים הערבים בכלכלת המדינה וליהנות מתרומתם לצמיחה, ומצד אחר לבצר את מעמדם האזרחי הנחות. זהו ניסיון לנהל שותפות חלקית, הנובעת מאינטרסים כלכליים בלבד, תוך כרסום בעקרון השוויון המהותי ובזהות הקולקטיבית של האזרחים הפלסטינים.

על אף הפיתוח הכלכלי שהגביר את שילוב הערבים בשוק העבודה, הדרישה המשתמעת מצד המדינה, שיוותרו גם על הלאומיות ועל הזהות הפלסטינית, לא נענתה מצד רובם המכריע: תחושת השייכות אל הקולקטיב הפלסטיני נשמרה. יתרה מכך, בשנים אלה גבר רצונם של האזרחים הערבים להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ועל סדר היום הציבורי, החברתי והפוליטי. הדבר הוביל לדיון ציבורי מורכב ועמוק בחברה הערבית, שתוצאותיו התבטאו, בין היתר, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת במועמד לראשות הממשלה אחרי הבחירות ב־2019 ובכניסתה ההיסטורית של רע"מ לקואליציה.

אבל המתרחש בממשלה הנוכחית הוא כבר שינוי פרדיגמה של ממש. מאז כינונה היא מקיימת מאמץ שיטתי לשרטט מחדש את גבולות האזרחות וההשתתפות האזרחית ולהותיר בחוץ את האזרחים הפלסטינים. בעקבות שבעה באוקטובר, מגמה זו הואצה בקצב מסחרר תוך שימוש מניפולטיבי ברגשות הפחד שפעפעו בקרב הציבור היהודי.

בניגוד בולט לנעשה בממשלות קודמות, הפעם כולל המאמץ פגיעה גם במגמת השילוב הכלכלי וצמצום הפערים, על ידי קיצוצים אגרסיביים בתקציבים המיועדים לחברה הערבית, ובראשם הקיצוץ העמוק בתוכנית החומש. גם העצירה ביישום התוכניות למאבק בפשיעה בחברה הערבית, דווקא בשנים שבהן היא שוברת שיאים – ב־2023 וב־2024 נרצחו כ־230 איש בשנה, פי שניים מאשר ב־2021, וקצב הרציחות ב־2025 גבוה עוד יותר – מעבירה לאזרחים הערבים מסר שהם אינם חלק אינטגרלי ממעגל האזרחים שהמדינה מחויבת לספק להם ביטחון אישי. האזרחים הערבים נותרו לא מוגנים, בפחד יומיומי לחייהם, ותחושת הניכור מהמדינה רק מעמיקה.

לצד כל זאת, הקואליציה מקדמת מהלכי חקיקה הרסניים, שיקשו על הערבים לממש את זכויותיהם הדמוקרטיות ויחמירו את הפגיעה במעמדם. חוקים אלה, שמאיימים לשנות את גבולות האזרחות ולהעדיף בגלוי עליונות יהודית, תורמים להעמקה בתחושת חוסר הביטחון, ההדרה ואי־השייכות של האזרחים הפלסטינים בישראל. חלק מהצעות החוק משתמשות במונח העמום "הזדהות עם מעשה טרור", הרותם את החרדות ואת החשדנות ברחוב היהודי כלפי האזרחים הערבים לצרכים פוליטיים. אלא שלחוקים אלה אין קשר לביטחון או לטרור: חוק המאבק בטרור כלול בספר החוקים מאז 2016, הוא מגדיר בבהירות מהי הזדהות עם ארגון טרור, ומערכת הביטחון או משרד המשפטים לא הציעו בשום שלב לעדכן אותו. החידוש העיקרי באותן הצעות חוק הוא שמי שיכריע אם אכן התקיים מקרה של "הזדהות עם מעשה טרור" יהיה גורם פוליטי, שאף יקבל סמכויות לפעול נגד ה"עבריין". כך, תחת אצטלה של מניעת תמיכה בטרור, יוכלו גורמים פוליטיים לרדוף אזרחים ערבים.

החוק הבולט ביותר שעושה שימוש במונח "טרור" הוא זה שנועד להקל מאוד פסילה של מועמדים ערבים ורשימות ערביות מהתמודדות לכנסת, ובכוחו לבטל בפועל את הזכות לייצוג פוליטי של כחמישית מאזרחי המדינה. ההצעה מבקשת לתקן את חוק יסוד: הכנסת, כך שוועדת הבחירות הפוליטית תוכל לפסול מועמדים המבקשים להתמודד בבחירות בשל התבטאות "תומכת טרור" בודדת, בלי צורך באישור בית המשפט העליון. זהו שיבוש של כללי המשחק הבסיסיים ביותר בדמוקרטיה. אם החוק יעבור, הוא עלול לפגוע בזכותם הדמוקרטית הבסיסית של האזרחים הערבים לבחור ולהיבחר.

דוגמה נוספת היא "חוק רדיפת המורות", שכבר עבר בקריאה שלישית בסוף 2024 ומתיר לשר החינוך לפטר עובדי הוראה ולשלול תקציב ממוסדות חינוך, שלדעתו "הזדהו עם מעשה טרור או עם ארגון טרור", וזאת ללא הליך פלילי, מינהלי או משמעתי מקובל. שוב, החוק לא נועד לפתור בעיה אמיתית: גם קודם לכן, כמובן, מוסד חינוכי לא היה יכול להעסיק אדם שהורשע בתמיכה בארגון טרור, לפי חוק המאבק בטרור. אולם החוק החדש מעניק לדרג הפוליטי סמכות פיטורים שרירותית על סמך עמדה פוליטית.

לא רואים, לא שומעים

ההוצאה מגדרי האזרחות הישראלית משתקפת היטב בכלי התקשורת בעברית, שיש להם השפעה מכרעת על עמדות הציבור, ובייחוד על האופן שבו היהודים והערבים תופסים אלה את אלה. על פי מדד הייצוג של עמותת סיכוי־אופוק ו"העין השביעית", בשיתוף חברת יפעת מחקרי מדיה, ב־2024 ירד ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת לשפל חסר תקדים של 1.6 אחוזים מתוך כלל האנשים שהופיעו על המסך בתוכניות האקטואליה המרכזיות בערוצי התקשורת המרכזיים. נושאי הפשיעה והאלימות ירדו לתחתית סדר היום החדשותי, מומחים ערבים כמעט לא נשמעו, וח"כים ערבים הופיעו באולפנים מעט מאוד ובדרך כלל לא כמרואיינים, אלא בתיעוד שנועד לבייש אותם.

זאת ועוד, הדיון הציבורי במצבם המורכב של הערבים בישראל מתנהל בשפה דיכוטומית של "בעדנו או נגדנו", ללא ניואנסים, והתקשורת אינה מתמודדת בביקורתיות הראויה עם גל הרדיפות כלפי אזרחים ערבים. למשל, בחודש וחצי שלאחר שבעה באוקטובר, שבהם אירעו 105 מקרים של השעיית סטודנטים או מרצים ערבים במוסדות אקדמיים, בכל כלי התקשורת יחדיו היו לכך תשעה אזכורים בלבד. באותה תקופה אירעו גם 26 מקרים של תקיפת עיתונאים, אך היו בנושא חמישה דיווחים בלבד – וגם הם לא בערוצים המרכזיים.

לכך יש להוסיף את דפוס הסיקור של המלחמה בתקשורת העברית, המציגה תמונת מצב חד־צדדית, עם אזכור מזערי להרס, לחורבן ולהרג בצד הפלסטיני (או הלבנוני). טמון בכך נזק כפול: מצד אחד יצירת דה־לגיטימציה לכאב של הפלסטינים ולהזדהותם עם הסבל של עמם, ומנגד הסתרה של תמונת המציאות השלמה מהציבור היהודי. הסתרה זו מקשה לפתח תחושות של אמפתיה כלפי תושבי עזה, לבקר את פעולות הממשלה או לכל הפחות להבין את הביקורת הבינלאומית הקשה. במקום לשמש כגורם מקצועי וביקורתי, התקשורת נהפכה לזירה של חלוקת "תעודות נאמנות" ולבמה לגיטימית להסתה לפשעי מלחמה ולקריאה להרוג, להרעיב ואף להשמיד את כלל האוכלוסייה האזרחית בעזה.

אנו מאמינות

אנו חיות בתקופה של נסיגה דמוקרטית, שבה דחיקת האזרחים הערבים אל מחוץ לגבולות האזרחות היא סכנה ממשית. חיזוק ההגנות על חופש הביטוי, המאבק נגד חקיקה אנטי־דמוקרטית וטיפוח ערוצי תקשורת פתוחים, מקצועיים ומגוונים – כל אלה אינם רק עניינים ערכיים עקרוניים, אלא מאבק למען מנגנונים חיוניים לשמירה על הדמוקרטיה ועל קיום הוגן לכלל האזרחים. במדינות כמו סלובניה, סלובקיה, קנדה ובלגיה, שהיו בהן קונפליקטים ואף מלחמות פנימיות שנמשכו שנים רבות, הכירה קבוצת הרוב בקבוצות המיעוט ופעלה לשילובן על ידי כך שעיגנה בחוק הכרה בזהות, בתרבות, בנרטיב ובשפה שלהן. כך הן יצרו מצע של שותפות וצדק שהוביל לפיוס ולחוסן חברתי.

שני מיליון הפלסטינים אזרחי המדינה – קבוצת המיעוט הגדולה ביותר כיום בין הים לירדן – מצויים בזיקה ישירה גם אל בני עמם בגדה ובעזה וגם אל אזרחי ישראל היהודים. במקום לראות בחיבור הזה איום שיש לגדוע, חשוב להכיר בו, לעגן אותו ולחזק את הקשרים האלה כמרכיב חיוני לבניית מרחב משותף.

כמנהלות וכעובדות בארגון משותף, אנו שייכות לשני לאומים החיים במרחב משותף ושסוע, מדמם ופצוע. אנו מודעות לכך שהחוויות והתחושות שלנו באשר למציאות אינן זהות, אך מאז שבעה באוקטובר 2023 אנחנו נושאות איתנו מועקה, דאגה מתמדת ופחדים שהתגברו בנוגע לעתידנו. אנו מאמינות ויודעות כי הכרה של המדינה בזהות ובהיסטוריה של המיעוט הפלסטיני, לצד הבטחת שוויון זכויות מלא, היא מפתח משמעותי ביותר לשחרור שני העמים מעול הרדיפה. הכרה זו היא תשתית לבניית הסדרים של צדק, פיוס והגנה הדדית. דווקא מתוך הכאב והפחד, חובה עלינו להדגיש: סיום המלחמה הוא תנאי הכרחי ליצירת ביטחון זהותי. צעד ראשון לקראת בניית עתיד משותף ללא כיבוש המבוסס על צדק, על חופש ועל שוויון.

על חולוד אדריס

חולוד אדריס ריכזה את תחום החינוך לזכויות אדם ונגד גזענות באגודה לזכויות האזרח בחברה הערבית ושימשה כמנכ"לית הפלסטינית השותפה הראשונה בעמותת מהפך־תג'ייר. היא חברה בוועד המנהל בארגון זזים ומנחת קבוצות של מורים ונשים בנושאי זכויות אדם, מגדר ויחסים בין קבוצות.

על יעלה מזור

יעלה מזור מילאה בסיכוי־אופוק כמה תפקידים בתחומי החינוך לחיים משותפים, קידום תיירות ביישובים הערביים ושיתופי פעולה מוניציפליים. היא מנחה קבוצות בנושאי שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים בכיתה.

• חולוד אדריס ויעלה מזור הן מנהלות שותפות של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי־אופוק (سيكوي-أفق)הפועלת לקידום חברה שוויונית ומשותפת בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל. המאמר לקוח מתוך גיליון תלם 11: הקול הערבי.