מזרח תיכון חדש־ישן

א. מוקדם מדי להעריך את מצב תוכנית הגרעין האיראנית – ולא זו השאלה

מיד כשהפסקת האש בין ישראל לאיראן נכנסה לתוקף, השיח הציבורי החל לעסוק בשאלה מה השיג מבצע "עם כלביא", תוך התמקדות בשאלות כגון "כמה ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 60 אחוזים נותרו בידי איראן", "האם יש ברשותה גישה לצנטריפוגות מתקדמות", ו"עד כמה נפגע באמת האתר בפורדו".

בארצות הברית, הדלפות של הערכות מודיעין, הצהרות איראניות והודעות מטעם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), הפכו כולן לכלי נשק פוליטי בקְרב שמתנהל בין תומכי הנשיא טראמפ למתנגדיו: בעוד שהנשיא קושר כתרים להחלטתו לתקוף באיראן ולהישגים המבצעיים, מבקריו טוענים שהנזק שנגרם מועט. בישראל, ממשלת נתניהו משתמשת בהערכות מקצועיות שונות על מנת להשתיק ביקורת פנימית בנושאים שאינם קשורים ישירות לתוצאות התקיפה – החל מהביקורת הציבורית כלפי ניהול המלחמה בעזה והפקרת החטופים וכלה בקידום ההפיכה המשטרית.

ואולם, הדיון הזה, על אודות נזקי התקיפה לתשתית הגרעין האיראנית, חשוב ככל שיהיה, מחמיץ לטעמי את העיקר. 

ייקח זמן רב עד שנוכל להעריך במדויק (אם בכלל) עד כמה ניזוקה תוכנית הגרעין האיראנית. ההדלפות של הערכות המודיעין החסויות מוטות פוליטית ולא מומלץ להסתמך עליהן בעיניים עצומות, וממילא אי אפשר להסיק מתוך הנתונים שברשותנו כמה זמן בדיוק יהיה נחוץ לאיראן כדי "לפרוץ לפצצה", או אם יש בכלל רצון איראני קונקרטי לעשות כן. זאת משום שההנחיה של הדרג המדיני האיראני כיצד והאם להתקדם לעבר יעד כזה, תלויה בשאלות רבות שטרם נענו.

למשל, לא ברור האם מנהיג איראן, עלי ח'מינאי, ישרוד בתור הדמות החזקה במשטר, או שמא יוחלף על ידי הנהגה אחרת, ובמידה שיוחלף, מה תהיה האוריינטציה של אותה הנהגה חלופית? לא ברור גם מה יציעו האמריקאים לאיראנים בשבועות הקרובים, ומה יהיה השיקול האיראני בגיבוש העמדות במשא ומתן עם וושינגטון? לאמיתו של דבר, כישלון אסטרטגיית ההרתעה האיראנית יכול לדרבן את ההנהגה שלה לפנות לשני כיוונים שונים ומנוגדים – "ריצה לפצצה", או פשרנות מדינית. אם יבחרו בגישה פשרנית, אפשר יהיה לזהות זאת יחסית בנקל; מנגד, שיקום תוכנית הגרעין ו"פריצה" לפצצה היא החלטה שייתכן שתתגלה רק כעבור זמן.

עד ה־12 ביוני, האיראנים ביססו את אסטרטגיית ההרתעה שלהם על שלושה נדבכים. הנדבך הראשון היה בניית "טבעת אש" סביב ישראל באמצעות שלוחים שמסוגלים לאיים בשיגור טילים, רקטות ורחפנים. בראשם עמד חיזבאללה בלבנון, על ארסנל הרקטות והטילים האדיר שלו, וכן החות'ים בתימן והמיליציות הפרו־איראניות בעיראק ובסוריה. הנדבך השני כלל יכולת גרעין מתקדמת שהציבה את תוכנית הגרעין האיראנית ממש על הסף הגרעיני המדומיין אך מבלי לחצות אותו, כלומר מרחק של "סיבוב בורג" מהרכבת פצצה. הנדבך השלישי היה תוכנית הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח שאיראן הראתה טעימה מיכולותיה באפריל ובאוקטובר 24'. שלושת הגורמים האלה יחדיו היו אמורים להרתיע את ישראל ואת ארצות הברית מלתקוף את תוכנית הגרעין האיראנית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אולם, ב־12 ביוני גילו האיראנים שהמדיניות הזו כשלה; כעת, התקיפה הישראלית־אמריקאית עלולה לדרבן אותם להסיק שעליהם לפתח נשק גרעיני, ולא יכולת סף, מתוך מחשבה שרק היא תצליח להרתיע את ישראל ואת ארצות הברית מתקיפות נוספות בעתיד. ואמנם, ההתבטאויות של בכירים בהנהגה האיראנית אחרי הפסקת האש מצביעות על נחישות גוברת לפנות למסלול ההתגרענות. כך, לדוגמה, שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, הצהיר ב־1 ביולי כי איראן תהיה מוכנה לחזור להעשיר אורניום בקרוב, וכי בכוונתה "לפצות על הזמן האבוד".

אין מדובר בברירת מחדל. ההיסטוריה מלמדת שבסיטואציה שבה איראן נמצאת, עומד לרשותה מנעד של אפשרויות. אחרי שישראל הפציצה את הכור העיראקי במבצע "אופרה" ביוני 1981, נשיאהּ סדאם חוסיין החליט לשקם את תוכנית הגרעין באופן חשאי. לימים התגלה שלעיראקים היתה תוכנית מפותחת למדי – וסודית לחלוטין – של העשרת אורניום, ואלמלא הפלישה העיראקית לכוויית בקיץ 1991, שהביאה עליה את מלחמת המפרץ הראשונה, העיראקים היו יכולים ככל הנראה לפתח פצצות גרעין באמצע שנות ה־90. בסופו של דבר, המלחמה שינתה באופן לא מתוכנן את מסלול התוכנית העיראקית, כאשר חשפה אותה. לעומת זאת, אחרי שישראל הפציצה את הכור הסורי ב־2007, נשיא סוריה בשאר אל־אסד לא הורה, ככל הידוע, על שיקום התוכנית. ייתכן שתחת המשטר החדש בדמשק, של אחמד א־שרע, נדע בשנים הקרובות יותר על ההיסטוריה של הגרעין הסורי.

השאלה לאיזה מסלול תפנה ההנהגה האיראנית – ה"עיראקי" או ה"סורי" – תלויה במידה רבה ביכולת של טראמפ והצוות הדיפלומטי שלו לגבש הסכם מקיף מול האיראנים. ויכולת זו תלויה, בתורהּ, במידת הקשב והעקביות של טראמפ – לא בדיוק מעלותיו החזקות. 

ב. החזון של טראמפ ברור, של נתניהו – לא

ההוגה ואיש הצבא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו אודות המלחמה כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". במילים אחרות, המלחמה היא חלק מארגז הכלים של המדינאים, וכדי להשיג תכלית מדינית, צריך להשלים את המלחמה עם מעשה מדיני. בהתאם, כדי להעריך האם הושגו יעדי התקיפה באיראן, צריך להבין מהם היעדים המדיניים של ישראל.

נשווה זאת ליעדים המדיניים של ארצות הברית. בעוד שממשל טראמפ חותר בצורה ברורה ליעדים מוגדרים, בהם הסכם מדיני עם ההנהגה האיראנית שבו מרכיב גרעיני, לצד הרחבת הסכמי אברהם, סיום המלחמה בעזה ושחרור החטופים, היעד המדיני של ממשלת נתניהו נותר לא ברור. נתניהו מזגזג בין התקדמות במסלול הפלסטיני וסיום המלחמה בעזה, במהלך שאולי יאפשר אפילו נורמליזציה עם הסעודים והישגים מדיניים נוספים, לבין החזון המשיחי של ארץ ישראל השלמה והרחבת פרויקט ההתנחלויות.

לא תמיד זה היה המקרה. עם סיום מלחמת המפרץ הראשונה (והמלחמה הקרה), התגבר החשש הישראלי מתפוצת נשק גרעיני במזרח התיכון. ההנחה היתה שהזמינוּת של טכנולוגיה ושל ידע – בעיקר בזכות מדענים מברית המועצות לשעבר, שיכלו כעת לנוע בעולם – תאפשר למדינות המעוניינות בכך לקדם את תוכניות הגרעין שלהן. שר הביטחון דאז משה ארנס הדגיש כי על ישראל להיערך לכניסת המזרח התיכון לעידן גרעיני, וכהמחשה חיה לכך, הפנה את תשומת הלב לעניין העז של איראן בפיתוח נשק גרעיני.

בשנים הבאות אחר כך, העיתונות הישראלית דיווחה בהרחבה על ניסיונותיה של איראן לייבא טכנולוגיה גרעינית מסין ומצפון קוריאה, וסגן הרמטכ"ל, אמנון ליפקין־שחק, הצהיר ב־1992 כי הצבא בוחן את המשמעויות האסטרטגיות של מזרח תיכון גרעיני.

על הרקע הזה, כאשר יצחק רבין ניצח בבחירות הכלליות שהתקיימו ביוני 1992, הוא הקים ממשלה תחת חזון אסטרטגי ברור. רבין טען שעל ישראל להיערך לעלייתו של יריב אסטרטגי גרעיני במה שכּונה אז "מדינות המעגל השני" – המדינות שלא גובלות בישראל. החשודות המיידיות בתחילת שנות ה־90 היו איראן, תחת הנהגתו של השליט העליון ח'מינאי ומשמרות המהפכה, ועיראק, שהיתה עדיין תחת שליטתו של סדאם חוסיין.

רבין טען שכדי לנצל את חלון הזמן שהוא העריך בין חמש לעשר שנים, על ישראל לחתור להסכמי שלום עם שחקניות המעגל הראשון שמקיפות אותה, במיוחד עם הפלסטינים ועם הסורים, ובד בבד לחזק את יחסיהּ האסטרטגיים עם ארצות הברית. רבין פָרס את משנתו האסטרטגית במאמר פרי עטו שפרסם בתחילת 1992 בכתב העת פוליטיקה. "יש לנו פסק זמן של חמש עד עשר שנים לפני שתיווצר סכנה ממשית לגרעוּן המזרח התיכון", כתב שם, "את פרק הזמן הזה צריך לנצל לתהליך מדיני ולעשיית שלום עם ירדן, סוריה והפלסטינים…. [ויש] לעשות את הכול בחתירה לאותו סוג של הסכמים שניתן להגיע אליהם ולממש אותם".

חודשיים אחרי שהושבע כראש ממשלה, חזר רבין על המסר הזה בראיון לעיתון במחנה: "יש לנו חלון זמן של עד חמש שנים… או עשר… לקדם עשיית שלום לפחות עם המדינות הגובלות בישראל… אם לא נגיע לפריפריה  [גבולות] של שלום, הסכנה לישראל תגדל… ישראל לבדה איננה יכולה למנוע בוודאות את המאמצים, אם באלג'יריה, אם באיראן ואם בעיראק. ומכאן החשיבות ביחסים עם ארצות הברית. ארצות הברית, שכיום יכולתה גדולה יותר עקב היותה המעצמה היחידה בזירה הבינלאומית, יכולה לעכב ואולי למנוע, אך גם זה לא ודאִי".

ההשקפה של רבין גרסה אפוא שהסדר מדיני עם שחקניות "המעגל הראשון" יוכל לחזק את הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל ואת מעמדה האזורי במזרח התיכון, ולאפשר לה להפנות את המשאבים הנחוצים להתכונן לעליית אותו יריב אסטרטגי.

נתניהו פועל תחת חזון אחר, שכולל גם נדבך של דחיית משפטו הפלילי. התעקשותו עד כה לשמור על "הבייס" הימני קיצוני ועל סמוטריץ' ובן גביר בממשלה, מנעה כל אפשרות של הסדרה פוליטית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ושל סיום המלחמה בעזה, עד שכּלל לא ברור, נכון למועד כתיבת הדברים, האם ואיך הממשלה חותרת לסיום המלחמה בחזית הזו. בינתיים, מניין ההרוגים הפלסטינים האדיר, לצד ההרס והחורבן שזורעת ישראל בעזה, ממשיכים להעכיר את יחסיה של ישראל עם העולם הערבי ועם העולם בכלל, ולערער את מעמדה הבינלאומי בחוגים שאינם נמנים עם הימין השמרני.

נראה שהחזון של נתניהו מושתת על בנייה של ישראל כמעצמה צבאית אזורית, ללא "רגל מדינית" שתאפשר לישראל לקטוף את פירות ההצלחה הצבאית לטובת שיקום מעמדה הבינלאומי. ייתכן שבשבועות הקרובים נראה את התגבשותה של מדיניות אחרת מטעם נתניהו, שתיאות לשתף פעולה עם ממשל טראמפ בכל הקשור למסלול הפלסטיני, בצורה שתוביל לעימות ישיר בין נתניהו לבין הימין המשיחי. אך יש לזכור שהחלטה כזו תהיה חסרת תקדים מבחינת הרקורד הפוליטי של נתניהו. מאז 2015, נתניהו הפגין נחישות בניסיונותיו לשמור על "הבייס" בכל מחיר. כך למשל, בשנת 2018, חזר בו נתניהו מהסכם שהשיג עם האו"ם, אשר כלל את קליטתם של כ־16 אלף מבקשי מקלט מאריתראה ומסודן במדינה שלישית, בשל התנגדות "הבייס"; ורק לאחרונה, בחודש מרץ האחרון, הורה על הפרת הסכם הפסקת האש מול חמאס, שהיה אמור להביא לשחרור כל החטופים.

ג. בחזרה ל"עסקה הגדולה" עם איראן

בשנות ה־90, בשעה שישראל ניהלה שיחות שלום עם שחקניות האזור, עלתה מדי פעם הסוגיה של הסדרה אזורית רחבה, שתכלול גם את איראן. בשנת 1997 נבחר לנשיאות הרפובליקה האסלאמית מוחמד ח'אתמי, מנהיג המחנה הרפורמיסטי, שזכה לתמיכת הנשים והצעירים. עם היבחרו קרא ח'תאמי לדיאלוג עם "העם האמריקאי הדגול" והתבטאויותיו הללו הציבו לראשונה על השולחן את האפשרות של הסכם שלום אזורי מקיף במזרח התיכון, הכולל את ישראל, הפלסטינים, הסורים והאיראנים. הוא זכה לכינוי "עסקת החבילה הכוללת", ובאנגלית: The Grand Bargain.

על אף שח'תאמי תמך לכל אורך הדרך בקו אנטי־ישראלי (כעבור ארבע שנים הוא נבחר בשנית), ב־1996 נרשמה בירושלים פתיחוּת מסוימת כלפי רעיון הפשרה מול משטר האייתוללות. שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דורי גולד, ממקרוביו של נתניהו, סיפר בשנת 2004, בראיון לחוקר טריטה פארסי, כי ממשלת הליכוד בראשות נתניהו אכן גילתה נכונוּת כלפי הרעיון לפיו אפשר יהיה להגיע לפשרה מדינית עם גורמים פרגמטיים בהנהגה האיראנית. מאוחר יותר, הממשלה נסוגה מהעניין נוכח ההתבטאויות האנטי־ישראליות של ח'תאמי, אך היוזמה צפה שוב כעבור שנים אחדות.

בין 1999 ל־2003 שקדו האיראנים על פיתוח תוכנית נשק גרעיני חשאית, תוך הפרת ההתחייבויות שלהם במסגרת האמנה למניעה תפוצה גרעינית (ה־NPT). ואולם, ב־2003, כאשר האיראנים עקבו בחשש אחרי פלישת כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית לעיראק, התעורר בהם צורך בוער לבלום פעולה דומה שתכוון נגדם. במאי 2003 העבירו לפיכך מקורות באיראן מסר חשאי לאמריקאים, דרך דיפלומטים שוויצרים, ובו הציעו לנהל מגעים לקראת אותה "עסקת חבילה" כוללת.

ההצעה כללה, לפי המדוּוח, הסכמה איראנית לשקיפות בתוכנית הגרעין והפסקת התמיכה בחמאס ובחיזבאללה, בתמורה לערבויות ביטחוניות אמריקאיות ונרמול היחסים. לפי העיתונאי האמריקאי דיוויד סנגר, בכירים בממשל בוש הבן הטילו ספק במהימנות ההצעה, שכן לא היה ברור מי בדיוק בהנהגה האיראנית עומד מאחוריה. יש אף שראו בכך ניסיון איראני להונות את המערב ולהרוויח זמן. בסופו של דבר, האמריקאים התעלמו מהמסרים, ועד היום לא ברור האם ההצעה האיראנית אכן שיקפה עניין אמיתי מצד ההנהגה, אם לאו. מאחר שממשל בוש לא בדק את העניין עד הסוף, בלהט המלחמה שהכריז הנשיא נגד הטרור העולמי, בהחלט ייתכן שמדובר בהחמצה היסטורית.

במידה שנראה בקרוב חילופי משטר בטהרן, שיביאו לשלטון מנהיג או קבוצת הנהגה מהזרם הפרגמטי יותר של משמרות המהפכה, בהחלט ייתכן שנראה חזרה למתווה העסקה הגדולה. מבחינת ישראל, אם ההנהגה האיראנית תסכים לקבל מגבלות הקשורות לתמיכה בחיזבאללה ובשלוחים האחרים באזור, כמו גם מגבלות הקשורות לפיתוח הטילים הבליסטיים, יהיה מדובר ברווח אסטרטגי נקי. ייתכן, למשל, שאיראן תסכים כנגד זאת לתוכנית העשרה משותפת לה ולמדינות המפרץ האחרות, בשטח מוגדר באחד האיים במפרץ.

ד. האיום הבליסטי – הצל שלא מרפה

בעוד שהאיום הגרעיני האיראני נותר תיאורטי בשלב זה, ישראל בהחלט חוותה את נחת זרועו של איום הטילים הבליסטיים האיראניים. בתחילה, הוא הוצג על ידי נתניהו כגורם השלישי במעלה מאחורי ההחלטה על פתיחת מבצע "עם כלביא", לצד התקדמות איראנית לכיוון פיתוח נשק גרעיני והעובדה שיש ברשותם חומר בקיע רב. ואולם, עם התמשכות המלחמה, איום זה יותר ויותר הוצג על ידי הצמרת הישראלית בתור הסיבה המרכזית להנחתת מהלומת הפתע.

איום הטילים הבליסטיים הוא צל אסטרטגי שרודף את ישראל כמעט מראשיתה. מאז שנות ה־60 פועלת ישראל, לצד ניסיונותיה למנוע תפוצת נשק גרעיני, לסכל טילים בליסטיים במזרח התיכון. הפעולה המתמשכת באיראן היא החולייה האחרונה עד עתה בשרשרת הזו.

המדינה הראשונה שהעסיקה את ישראל בהקשר הזה היתה מצרים. בתחילת שנות ה־60, תחת הנשיא גמאל עבד אל־נאצר, מצרים פעלה לבסס תוכנית לפיתוח טילים בליסטיים, בסיוע טכנאֵי טילים גרמנים, מרביתם בעלי עבר נאצי.

כבר אז, טילים בליסטיים בידי מדינה עוינת הוגדרו ככלי נשק להשמדה המונית, בשל העובדה שישראל קטנה מאוד וצפופה מאוד, ולכן גם פגיעה מאוד לאיום זה. כמו כן, ישראל חששה אז שמצרים תרצה לפתח לצד הטילים גם ראשי נפץ גרעיניים או "פצצות מלוכלכות" (המפזרות חומר רדיואקטיבי וכתוצאה מכך מרעילות אזורים נרחבים בקרינה). לחלופין, גם ניכר חשש שמצרים תוכל לשגר באמצעות הטילים הללו חומר לחימה כימי (חל"כ) לעבר ישראל. העובדה שכוחות מצריים השתמשו בחל"כ בין השנים 1963 ל־1967, בזמן מלחמת האזרחים בתימן, חיזקה חשש זה.

בתחילת שנות ה־60 ישראל יזמה לפיכך מבצע חשאי לסיכול ולשיבוש תוכנית הטילים המצרית, תחת השם "מבצע דמוקלס". בערך באותו הזמן, פרשת מדעני הטילים הגרמנים התפוצצה בתקשורת העולמית ובעקבות זאת ממשלת מערב גרמניה פיתתה את רובם לשוב למולדת באמצעות חוזי עתק ומשכורות גבוהות. וכך, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בין אם בשל הסיכול הישראלי ובין אם בשל הגרמני, למצרים לא היו טילים בליסטיים לשיגור נגד העורף הישראלי.

יש לקוות שפרגמטיות גרעינית מצד איראן, מדינאות נחושה ומחושבת מצד טראמפ, ונכונות של נתניהו להתעמת עם "הבייס" בימין, ישתלבו כדי לסלול את הדרך למזרח תיכון יציב יותר בשנים הבאות.

על ד"ר אור רבינוביץ'

מרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית, ופרופסורית אורחת בסטנפורד, 2024-2025.