כשאין שירותי רווחה, מחלקים כסף למצביעים

Getting your Trinity Audio player ready...

ביום האחרון של חודש מרץ, אושר בכנסת חוק הרשות הלאומית למאבק בעוני. לכאורה מדובר באירוע משמח: מדינת ישראל, המחזיקה בשיעורי עוני ואי־שוויון מהגבוהים בעולם המערבי, מקימה סוף סוף רשות לאומית כדי לטפל בבעיה ברצינות. עבור מי שמאמין בשוויון חברתי וכלכלי ומחכה כבר שנים לטיפול מעמיק באחת הבעיות החברתיות הקשות בישראל, זה היה יכול להיות רגע אופטימי. אך נראה שהחגיגה מוקדמת. הרשות החדשה, כפי שהוקמה, נראית יותר ככלי שנועד לסייע באופן ספציפי לקהילה החרדית, ולא כגוף ממשלתי המציע פתרון אוניברסלי לבעיה לאומית.

כדי להבין את הקמת הרשות ב־2025, צריך לחזור למחאה החברתית של 2011 שהציפה מעל פני השטח את חוסר הטיפול המערכתי ברווחה ובאי־השוויון בישראל. בממשלה שקמה אחריה, ב־2013, מינה שר הרווחה דאז מאיר כהן ממפלגת יש עתיד את הוועדה הציבורית למלחמה בעוני בישראל – המוכרת יותר בשמה "ועדת אלאלוף", על שם היו"ר שלה אלי אלאלוף – כדי שתמליץ על פתרון מקיף שיוריד בתוך עשור את היקף העוני ותחולתו לרמה המקובלת במדינות ה־OECD. בוועדה היו חברים 50 מומחים ואנשי מקצוע ואחרי שנה של עבודה היא הגישה תוכנית מפורטת שעסקה בהיבטים רבים הקשורים לעוני ובהם שירותי רווחה, דיור ציבורי, חינוך, תעסוקה, מיצוי זכויות, קצבאות, חובות ופנסיה.  

הוועדה לא המליצה במפורש דווקא על הקמת רשות, אלא על הקמת יחידה ארגונית במשרד ראש הממשלה שתתאם בין המשרדים השונים את יישום תוכניות העבודה המפורטות שהציעה. עוד הומלץ, להקים ליד אותה יחידה מועצה ציבורית מייעצת שתורכב מנציגי ציבור, חוקרים, נציגי השלטון המקומי ונציגי המגזר השלישי. מאז, הרעיון להקמת היחידה נזנח, כמו גם המלצות רבות של הוועדה שלא יושמו מעולם – בה בשעה שהיקף העוני בישראל ביחס למדינות ה־OCED נשאר דומה ואף החריף. 

חלפו שנים, וב־2022 נרשמה התעוררות כאשר כמה חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה הגישו במקביל הצעות חוק להקמת רשות לאומית למאבק בעוני. הצעות החוק אוחדו והנוסח שקוּדם, בסופו של דבר, היה זה שהגיש ח"כ יונתן מישרקי מש"ס, בעידודו של שר הרווחה יעקב מרגי ממפלגתו. יו"ר ש"ס אריה דרעי אף הציג את הקמת הרשות כמימוש הבטחת בחירות מרכזית של המפלגה. לאחר מכן, בוועדת העבודה והרווחה בראשות ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה, נוֹסח החוק עבר מספר "שיפוצים" שאף גרמו לח"כ נעמה לזימי, אחת ממציעות החוק המקורי, שלא להצביע בעדו בוועדה. 

יש סיבות טובות לחשוד ברשות החדשה שבאה לעולם. ההרכב שלה הופך אותה לכפופה פוליטית באופן מובהק, והמנגנונים שאמורים לדאוג למקצועיותה חלשים מאוד ונראה שנבנו כך בכוונת מכוון. השינויים שנעשו בנוסח החוק בשלבים האחרונים של הדיונים בוועדה, הוסיפו למטרותיו את העיסוק בחלוקת מזון באופן שנראה כי ישרת היטב את החברה החרדית. הדבר מעורר חשש שמא הרשות שהיתה אמורה להבטיח רווחה אוניברסלית, תשמש להעברת תקציבי מדינה באופן שאינו מפוקח מספיק, וכנגזרת של ההשתייכות הקהילתית והפוליטית. יהיה זה עיוות עמוק של הטיפול בעוני בישראל, שיהפוך לכלי פוליטי אשר בינו לבין טיפול בסוגיה הדחופה של העוני, אין כמעט דבר.

מאבק בעוני? למצביעים בלבד

מבט בהיסטוריה הקרובה עשוי לגלות מדוע הרשות למאבק בעוני, שעוצבה על ידי המפלגות החרדיות ושמטרתה הרשמית היא לעסוק בחלוקת מזון, אינה זוכה לאמון גבוה מצד אלו המעוניינים במערכת רווחה אוניברסלית הפועלת לפי קריטריונים מקצועיים. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כפי שתיארתי בהרחבה מעל במה זו בעבר, גם בממשלה הנוכחית וגם בממשלת נתניהו־גנץ שכיהנה ב־2020–2021, ש"ס יזמה "תוכנית סיוע להבטחת ביטחון תזונתי" והפעילה אותה, כשבכל פעם הצליחה לגייס עבורה תקציב חסר תקדים שנע בין 700 מיליון למיליארד שקל. הסיוע ניתן לזכאים באמצעות "כרטיסי מזון" הנטענים בסכום כסף שניתן להוציא על מזון בלבד ברשתות ובמכולות מוגדרים. הזכאות לכרטיסים נקבעה על ידי משרד הפנים, שגם היה אמון על חלוקתם. 

אבל מה למשרד הפנים ולביטחון תזונתי? הפעלת התוכנית באמצעות המשרד נועדה לעקוף את מערכת הרווחה וביחד איתה את הקריטריונים המקצועיים של משרד הרווחה והעובדים הסוציאליים, המתייחסים לרמת הביטחון התזונתי הפרטנית של הזכאים לסיוע. במקום זאת, הכרטיסים חולקו על פי קריטריון מעולמות משרד הפנים – למשקי בית הזכאים להנחה של 70 אחוז בארנונה. שיעור הנחה כה גבוה אמנם מעיד על הכרה מצד הרשות המקומית במצב הכלכלי הקשה של משק הבית, אך הוא אינו מעיד בהכרח על אי־ביטחון תזונתי.

אז מדוע נבחר דווקא הקריטריון הזה? על פי נתוני משרד האוצר, 32 אחוז ממשקי הבית החרדיים זכאים להנחה הזאת, בעוד ששיעור החרדים הסובלים מאי־ביטחון תזונתי הוא 16 אחוז. לעומת זאת, המצב בחברה הערבית הפוך: רק 17 אחוז ממשקי הבית עומדים בקריטריון ההנחה בארנונה, בעוד 43 אחוז מהערבים סובלים מאי־ביטחון תזונתי. בחברה היהודית שאינה חרדית, זכאים להנחה שמונה אחוזים ממשקי הבית, לעומת 11 אחוז הסובלים מאי־ביטחון תזונתי. כך שקריטריון הסיוע המבוסס על ארנונה מעניק עדיפות לקהילה החרדית – כל משפחה שלישית הנמנית עמה קיבלה כספי ציבור לקניית מזון – במקרים רבים על חשבון מי שהיו זקוקים לסיוע יותר מכל. 

ש"ס ידעה לנצל היטב את התוכנית האמורה מבחינה אלקטורלית. בתקופת הפעילות הראשונה, חלוקת הכרטיסים נקבעה בסמוך לבחירות 2021. פעילי ש"ס אף קידמו את חלוקת הכרטיסים בקמפיין שהודה ל"אריה המשביר" ושקרא להצביע למפלגה. בכנסת הנוכחית, חלוקת הכרטיסים נקבעה בסמוך לבחירות ברשויות המקומיות. כך, התוכנית שהיתה אמורה לקדם רווחה וביטחון תזונתי, הפכה שוב לקמפיין מפלגתי בעלות של מאות מיליוני שקלים, על חשבון הציבור.

בספטמבר 2024 התערב סוף סוף בג"ץ בתוכנית של ש"ס וקבע שהקריטריונים לחלוקת הסיוע אינם תקינים. הוא הורה לממשלה לשנות אותם כך שיותאמו עבור מי שחי באי־ביטחון תזונתי, ולא בכפוף להנחה בארנונה.

המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, גוף מקצועי שהוקם ב־2011 מכוח חוק כדי לייעץ לשר הרווחה על צעדי מדיניות להגברת הביטחון התזונתי בישראל, התנגדה לאורך כל הדרך לתוכניות כרטיסי המזון של ש"ס. חברי המועצה טענו שהקריטריון אינו ענייני והצביעו על כך שחלק מהזקוקים ביותר לסיוע נותרו מחוץ לתוכנית. חברי המועצה פרסמו ניירות עמדה שקבעו שכדי שהתוכנית תהיה אפקטיבית, עליה לפעול דרך משרד הרווחה ועל פי קריטריונים מקצועיים. 

השר מרגי התעלם מההמלצות, סירב לקבוע פגישות עם חברי המועצה, ואף הגיש הצעת חוק לסגירת המועצה. הצעד התפרש בקרב הקהילה המקצועית של העוסקים בתחום כנקמני וכרצון למנוע בעתיד אופוזיציה מתוך משרד הרווחה למהלכי ש"ס. 

הכוונה לסגור את המועצה נתקלה בהתנגדות חריפה של החברה האזרחית. כך למשל, הפורום הירושלמי לביטחון תזונתי (שבו חבר הח"מ), יזם מכתב שעליו חתמו כ־80 חוקרים בכירים בתחום הרווחה והביטחון התזונתי בארץ וכן ארגוני חברה אזרחית, בקריאה שלא לפגוע בפעילות המועצה ובעצמאותה. בזכות ההתנגדות הציבורית, הצעד נמנע והמועצה לא נסגרה, אולם סמכויותיה קוצצו וחלקן הועברו לרשות החדשה.

דרוש פתרון הוליסטי

נחזור לוועדת אלאלוף. המלצתה להקים יחידה ארגונית במשרד ראש הממשלה שתפעל לניהול כולל של התוכניות השונות שהוועדה הגדירה בתחומים השונים, נשענה על ההבנה לפיה בעיית העוני היא מה שמכונה "בעיה סוררת" או "בעיה נבזית" (Wicked Problem). זהו מונח מתחום הניהול המתייחס לבעיה שהיא מורכבת לפתרון בגלל הקושי להגדיר אותה ולהסכים מהם מחולליה, ושפתרון שלה דורש מענה מורכב בזירות שונות במקביל, כי היבטים שונים של הבעיה משליכים אלה על אלה. 

שכן, בעיית העוני אין משמעותה רק מחסור בהון חומרי, אלא גם מחסור בהזדמנויות, בהון חברתי ובהשכלה, שיוצרים יחדיו את "מעגל העוני" או "מלכודת העוני", וזו בתורה נעשית בעיה רב־דורית. כדי לפתור את בעיית העוני יש להתייחס לכלל ההיבטים, ולהעניק להם פתרון משולב.

הניסיון של ועדת אלאלוף היה בדיוק בכיוון הזה. חבריה הבינו שכדי למגר את העוני יש להתייחס להיבטים רבים שבהם העוני מתבטא (גמלאות, דיור, חינוך, בריאות, תעסוקה, השכלה וכו'), תוך שילוב זרועות בין גופי הממשלה השונים, המעניקים שירותים בתחומים אלו. רוצה לומר, בשל מורכבוּת הבעיה, אין די בפעולה של משרד השיכון, לדוגמה, או של המוסד לביטוח לאומי, אלא נדרש גוף ארגוני מרכזי שיחבר ביניהם מתוך ראייה כוללת. הוועדה המליצה שהגוף שינהל את הפעילות הכוללת יישב במשרד ראש הממשלה המתמחה בתיאום פנים־ממשלתי, בדומה לגופים אחרים הכפופים לו כמו המטה הכלכלי־חברתי, המועצה הלאומית לכלכלה או המטה למאבק בפשיעה בחברה הערבית. 

בסופו של דבר, הצעת החוק בחרה לקדם את היחידה הזו בתור רשות. המונח "רשות" מעורפל יחסית. המשותף לרשויות הממשלתיות השונות הוא רצון המחוקק להקים גוף ממשלתי עצמאי, שיהיה אמון על קידום נושא מסוים מבחינה מקצועית. אולם היקף הסמכויות, מידת העצמאות וגובה התקציבים הניתנים לַרשות, משתנים מאוד בין אחת לאחרת. לא דומה רשות שוק ההון לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים או לרשות להגנת הפרטיות. 

רשות עצמאית שתקבע את מדיניות הממשלה בנוגע לעוני ותיישם אותה, צריכה לעמוד במספר תנאים כדי להצליח במשימתה הקשה. ראשית, עליה להיות משוחררת מלחצים פוליטיים, שמטבעם מבקשים לסייע לקבוצות מסוימות על פני אחרות. באותה נשימה, גורמי המקצוע ברשות צריכים לקבל סמכויות עצמאיות שיאפשרו להם לממש את ייעודה של הרשות לפי שיקול דעתם המקצועי. כמו כן, על הרשות לפעול על פי יעדים ברורים, ולפעול בתוך משרד ממשלתי שיאפשר לה לעבוד באופן המיטבי. 

מכאן, שרשות למאבק בעוני תהיה אפקטיבית אם תיעזר באנשי מקצוע ובחוקרים העוסקים בתחום, תדע לקבוע תוכנית עבודה מקצועית המבוססת על עבודתם, תיהנה מעצמאות בקביעת המדיניות וביישומהּ בהתאם ליעדים מדידים, תקדם חקיקה אפקטיבית, ובעיקר, תרתום את כלל גופי המדינה והמשרדים הרלוונטיים לעבודה משותפת. אולם האופן שבו הוקמה הרשות למאבק בעוני, מעלה חשש עמוק שלא כך היא תפעל.

רשות שכפופה לשר הרווחה

החוק שקידמה ועדת הרווחה בכנסת קבע שהרשות למאבק בעוני תקום בתוך משרד הרווחה – ולא במשרד ראש הממשלה – ובאופן שהעניק לשר הרווחה שליטה כמעט מוחלטת על הנעשה בה. אמנם החוק מכריז שהרשות תהיה עצמאית, אבל סעיף 14ג מעניק לשר את הסמכות לפטר על דעת עצמו כל אחד מחברי המועצה, אם החליט ש"אינו ממלא את תפקידו כראוי". מה ייחשב כתפקוד בלתי ראוי? החוק אינו מגדיר זאת והדבר נותר נתון לשיפוטו, להעדפותיו ולצרכיו של השר, שאמנם נדרש להתייעץ לפני החלטתו עם יו"ר המועצה, אלא שגם הוא, כפי שניתן היה לנחש, נבחר על ידי השר. כך, יכול השר לפטר חברי מועצה בקלות יחסית, מה שייצור אפקט מצנן ויקשה על פעילות מקצועית ובלתי תלויה.

אם לא די בכך, מקרב 29 חברי מועצת הרשות, אשר מקבלים את החלטותיהם בהצבעה של רוב רגיל, 18 הם נציגים של משרדי הממשלה או של גופים ממשלתיים כמו הביטוח הלאומי, ושניים נוספים מייצגים את הרשויות המקומיות והאזוריות. תשעה מחברי המועצה הם נציגי ציבור, אך גם הם יהיו מינוי אישי של שר הרווחה. גם מנכ"ל הרשות ימונה על ידי השר, והוא אינו נדרש להיות מומחה לתחום העוני. 

מעניין להשוות את הרכב המועצה שעליו הוחלט לגרסאות קודמות של הצעת החוק, למשל זאת שהוגשה על ידי ח"כ לזימי או של משה ארבל מש"ס, שבמסגרתן הוצע שכמעט חצי מחברי המועצה יהיו נציגי ציבור, או לדוגמה לחוק המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, שהשר מרגי ניסה כאמור לסגור, שבו נקבע שניתן להעביר חבר מועצה מתפקידו אם, ורק אם, נעדר באופן קבוע מישיבות המועצה. 

כך שעולה הרושם, שמבנה המועצה וסמכויות הפיטורים שניתנו לשר, נקבעו בכוונה תחילה כדי להעניק לו שליטה רחבה ומהותית ברשות. כאשר חבר מועצת הרשות יודע שמקומו בה תלוי על בלימה, כשמקומם של נציגי הציבור הוא קטן יחסית, וכשחבר מועצה המגיע ממשרדי הממשלה מבין שלא כדאי לו "להרגיז" את הדרג הפוליטי – נפגמת כך יכולתו לאתגר את עמדת השר ולהתעקש על עמדה מקצועית השונה מזו של הגורמים הפוליטיים. 

המטרה: תוכניות עוקפות משרד

השליטה במועצת הרשות לא נועדה רק לשמח את השר, אלא להשיג תכלית מעשית. בחינה של 11 תפקידי הרשות המוגדרים בחוק, מרמזת מהי אותה תכלית. 

מרבית תפקידי הרשות מוגדרים באופן כללי, כשנוסח החוק אינו מגדיר לרשות באילו תחומים עליה לעסוק. כך, מוטל עליה לגבש תוכניות לאומיות למלחמה בעוני, לקדם שיתופי פעולה בין גופי המדינה והחברה האזרחית, ולקדם חקיקה; אך תחומים כמו "תעסוקה", "דיור", "חינוך" ואפילו "אי־ביטחון תזונתי" אינם מופיעים בו. החוק מותיר לרשות להחליט בעצמה באילו נושאים עליה לעסוק כדי לעמוד במטרתה – צמצום העוני. אולם לעיקרון הזה יש יוצא מן הכלל אחד, תחום עיסוק אחד שהמחוקקים הגדירו בפירוש שעליו להיות בתחום טיפולה של הרשות, והם אפילו חזרו על כך ארבע פעמים: חלוקת מזון, תוך הסתייעות בעמותות. כך למשל, התפקיד הרביעי בחשיבותו שנקבע לרשות הוא: "לייעץ לשר ולממשלה בגיבוש מדיניות ותוכניות בתחום המאבק בעוני ומניעתו, לרבות בתחום הצלת מזון ומתן סיוע לאוכלוסיות מוחלשות, ובכלל זה בדרך של חלוקת מזון" [ההדגשות שלי; א"ש].

מעניין לשים לב שבכל עשרות העמודים של המלצות ועדת אלאלוף, לא מופיע ולו משפט אחד על חלוקת מזון, ובטח שלא על ידי עמותות פרטיות. גם ברשות החדשה, חלוקת המזון לא היתה אמורה להיות אחת ממטרות הרשות, בוודאי כאשר הנושא נמצא באחריותה הבלעדית של המועצה הלאומית לביטחון תזונתי, אלא שהנושא נוסף לתפקידיה ממש "ברגע האחרון" על ידי יו"ר ועדת העבודה והרווחה, אייכלר. 

בסעיף שבו קבע שמטרתה של הרשות לסייע בחלוקת מזון, הכליל אייכלר עוד תוספת משמעותית: שתפקיד הרשות גם "לעזור למניעת עוני בקרב אוכלוסיות שנמצאות בסיכון לעוני". "סיכון לעוני" הוא ניסוח עמום במכוון שנועד לכלול בתחומי עיסוקה של הרשות גם אנשים שאינם מוכרים רשמית כמי שחיים בעוני. החקיקה נוסחה כך במטרה אחת: להקשות על בג"ץ לפסול תוכניות של הרשות המיועדות לאוכלוסייה שאינה בעוני. זהו לקח של המחוקקים החרדים מהאופן שבו בג"ץ בלם את תוכנית חלוקת כרטיסי המזון של ש"ס. 

לנוכח השליטה הפוליטית במועצת הרשות, לנוכח התפקיד המפורש שניתן לה בחלוקת מזון, ולנוכח הגדרת אוכלוסיית היעד גם מחוץ לקריטריוני הרווחה המקצועיים, הולך ומסתמן שהרשות החדשה נבנתה כגוף שייתן גושפנקא מקצועית לכאורה, עוקפת בג"ץ ופיקוח משפטי, להעברת תקציבים לקבוצות שחברי הממשלה ירצו ביקרן. הרשות למאבק בעוני עלולה להפוך בקלות לרשות פוליטית שתשרת צרכים מפלגתיים. 

בין השאר, יש לשים לב ליחס המיוחד שהחוק נותן לעמותות. בסעיף אחד, מוגדר שתפקיד הרשות להמליץ על מתן סיוע כספי לעמותות. בסעיף אחר העמותות מקושרות לחלוקת מזון. החיבור הזה עשוי להפוך את הרשות לצינור שיעביר כספים המיועדים למימון מזון לעמותות וארגונים, שבניגוד למדינה, המחויבות שלהם לפעול באופן שוויוני ואחיד הוא חלקי עד לא קיים. העמותות עשויות להפוך לכר פורה לתפקידים מכניסים למקורבים, ולצינור כספים היישר לידי ציבור המצביעים, תוך עקיפת הקריטריונים המקצועיים של אנשי המקצוע במשרד. יש החוששים שהערוץ הזה ישמש למעשה כדי לעקוף את הסנקציות של חוק הגיוס, אם וכאשר יוטלו על אברכים שאינם מתגייסים.   

הרשות לשימור העוני

מרוב עיסוק בתרגילים פוליטיים ומשפטיים, קל מאוד לשכוח את הנושא שלשמו נתכנסנו: העוני. 

דו"ח העוני ל־2023 קבע ש־33 אחוז ממשקי הבית החרדיים נתונים בעוני, גם אחרי קבלת קצבאות וסיוע. ועדת אלאלוף ציינה עוד ב־2013, שהגורם המרכזי לעוני באוכלוסייה החרדית הוא ההיקף המצומצם של תעסוקת הגברים. הוועדה עמדה על כך שמוסדות הלימוד החרדיים אינם מספקים את הכישורים הבסיסיים הנדרשים לשוק התעסוקה, כאשר בד בבד, הממשלה מספקת להם תמריצים שליליים שלא להצטרף אליו, כמו הנחה בארנונה ותמיכות נוספות שנשללות עם ההשתלבות בשוק התעסוקה. הסדר "תורתו אומנותו", המאלץ את הגבר החרדי להישאר שנים רבות בישיבה מבלי לעבוד או לרכוש ידע אקדמי, אחרת ייאלץ להתגייס לצה"ל, גוזר על החברה החרדית שיעור עוני גבוה במיוחד. 

הוועדה למלחמה בעוני המליצה לפיכך על צעדים שיצמצמו את העוני בקהילה החרדית ובהם הכנסת לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים המקבלים תמיכה ממשלתית, הקטנת התמריצים השליליים לאי־תעסוקה והקמת ישיבות הסדר חרדיות. אלא שהמפלגות החרדיות מתנגדות לצעדים אלה והן מגייסות את כל עוצמתן הפוליטי כדי לדחות אותם וכדי לשמר את המנגנונים המעודדים עוני בקהילה החרדית. כיצד ניתן להקים רשות למאבק בעוני, כביכול בשם המורשת של ועדת אלאלוף, ובאותו הזמן להיאבק בהמלצותיה?

התשובה פשוטה ואפילו בנאלית: מטרתן של ש"ס ויהדות התורה אינה צמצום ממשי ואורגני של העוני בישראל בכלל ובקהילות שהן מייצגות בפרט, אלא להעביר תקציבים נוספים לאותן קהילות כדי שיוכלו להמשיך ולשמר את אורח החיים הנוכחי שלהם. מכל ההמלצות של ועדת אלאלוף נותרה רק הקליפה הריקה – הרשות – מבלי להזכיר אפילו אחת מהתוכניות המפורטות שאותן הציעה. את הקליפה הריקה הזו מתכוונות ש"ס ויהדות התורה למלא בתוכניות המנוגדות לחלוטין להמלצות הוועדה, אך משרתות את מצביעיהן. כפי שהרשות בנויה, לא נראה שיהיה דבר שיוכל לעצור אותם. 

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שבה שגוף ממשלתי בישראל, שאמור היה לספק רווחה אוניברסלית על פי קריטריונים שוויוניים לציבור כולו, יפעל לטובתה של קבוצה המקורבת לשלטון. חוקרים רבים עמדו על השינוי הדרמטי שחל בעשורים האחרונים במדיניות הרווחה הישראלית. היא אימצה תפיסת עולם נאו־ליברלית אשר הובילה להפחתה בהוצאות המדינה על רווחה, לקיצוץ קצבאות ולצמצום ניכר בשירותי הרווחה, אך בד בבד עם הקיצוץ, מפלגות השלטון פעלו "לפצות" את המגזרים שהן מייצגות באמצעות ערוצי רווחה עוקפים. 

ערוצים סקטוריאליים אלו כונו על ידי פרופ' דני גוטוויין "מנגוני פיצוי", שבניגוד למערכת הרווחה הממלכתית – השוויונית והאוניברסלית מעצם טבעה – פיצלו את החברה הישראלית לקבוצות אינטרס. כאלה הם למשל התמיכה ברשתות החינוך החרדי, הבנייה בהתנחלויות והתמיכה ברשויות מקומיות שמזוהות עם הליכוד.

בעת כהונת הממשלה הנוכחית היינו עדים ליצירתם של מנגנונים נוספים: רפורמה שהגדירה מחדש את אזורי העדיפות הלאומית כך שייכללו בה ערים שמזוהות עם הליכוד (קידום הרפורמה נעצר בשל מתקפת שבעה באוקטובר); הארכתה של הוראת שעה המעניקה הטבות מס לטבריה ולעכו, המזוהות עם הליכוד; רפורמת "צדק תחבורתי" שיזמה שרת התחבורה מירי רגב, שבה ניכר שההנחות לנסיעה בתחבורה הציבורית מחולקות על פי מפתח מגזרי; וגם הרשות לפיתוח כלכלי־חברתי של המגזר החרדי, שהתבררה בכהונה הזאת כצינור להעברת כספים לחיזוק ההנהגה החרדית. 

הרשות למאבק בעוני עשויה להפוך למנגנון פיצוי חדש לשירות הקהילה החרדית. התהליכים שהרשות תקדם אמנם יוגדרו כ"תוכניות רווחה", אבל יהיה זה מושג ריק מתוכן. זו אינה מערכת להוצאת אוכלוסיות מוחלשות מהעוני, אלא להעברת תמיכות ישירות לתומכים הפוליטיים. מילים כמו "ביטחון תזונתי" או "עוני" יאבדו כך את מובנן המקצועי או החברתי ויהפכו לשם מכובס להעברת כסף מפלגתית לאוכלוסיות נאמנות. 

השיטה הזו לא ייחודית לישראל. היא משותפת למפלגות המנהיגות משטרים פופוליסטיים כמו פידס ההונגרית, מפלגת חוק וצדק הפולנית ומפלגת הצדק והפיתוח הטורקית. כולן יזמו שינוי עמוק בשירותי הרווחה הציבוריים במדינותיהן, באופן שסייע למפלגה השלטת לשמר את תמיכת מצביעיה. מבחינה זאת, כפי שהזהיר המרכז הבינתחומי לחקר עוני והדרה חברתית באוניברסיטת חיפה, פרויקטים כמו תוכנית כרטיסי המזון של דרעי הם אנטי־דמוקרטיים במהותם ובהשפעה שלהם.

אך התוכניות האלה לא מסוכנות רק לדמוקרטיה, אלא גם למערכת הרווחה, שכן הן מקדמות תפיסה קליינטליסטית (clientelism, או בעברית: תְּמוּרָנוּת) – חלוקת משאבים ציבוריים בתמורה לתמיכה פוליטית. תוכניות רווחה קליינטליסטיות פוגעות בלגיטימציה של מדינת הרווחה ומביאות לחוסר רצון של מעמד הביניים לממן אותה. ספרות המחקר מדגישה שיש קשר שלילי בין קליינטליזם לבין תמיכה בחלוקה מחדש של משאבים לטובת האוכלוסייה החיה בעוני, וכן שעלייה ברמת הקליינטליזם גורמת לירידה בהיקפן של תוכניות רווחה אוניברסליות, להתרחבות השחיתות הציבורית, לערעור שלטון החוק ולהיחלשות אמון הציבור במערכת הפוליטית.

כך שלא זו בלבד שצעדים כאלה משאירים אנשים בעוני, אלא שהם גם פוגעים בלגיטימיות של שירותי הרווחה הנתפסים כמערכת מוטה פוליטית. ופגיעה בלגיטימיות של מערכת הרווחה פוגעת, בראש ובראשונה, במוחלשים ביותר.

מה האלטרנטיבה שמציע המחנה הליברלי

לאחר הקמת הרשות למאבק בעוני, אמר דרעי בכנסת: "יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם היום בבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ החדש. הוא שואל את עצמו איך אני קונה קניות לחג הפסח, איך אני קונה בגדים לילדים, איך אני סוגר את החודש". ואכן, בעוד שהקשב והדאגה של הציבור הליברלי הופנו באותו הזמן לפיטוריו המסתמנים של רונן בר מראשות השב"כ, ש"ס הוכיחה שהיא מבינה שהנושאים הכלכליים והחברתיים מעסיקים מאוד קבוצות רחבות, ושבניגוד למה שנהוג לחשוב – יש להם תפקיד חשוב בבחירות. 

בבחירות 2022 הקמפיין המרכזי של ש"ס היה "רעבים לשינוי". המפלגה הבטיחה שתטפל באי־הביטחון התזונתי, והיא גדלה בהן בשני מנדטים. גם הקמפיין המרכזי של נתניהו עסק ביוקר המחייה. כשהוא מצולם ליד מקרר החלב בסופרמרקט, אמר נתניהו: "רוצים להוריד את המחירים? אתם צריכים לבוא להצביע כדי שנוכל להוריד את המחירים וזו ההתחייבות שלי". הבטחת בחירות מרכזית נוספת שלו היתה חינוך חינם עד גיל שלוש. 

נתניהו כמובן לא עמד בהבטחותיו ועם הקמת הממשלה פנה לשינוי שיטת המשטר בישראל. אולם הקמפיין מלמד שמפלגות הקואליציה מבינות שעיסוק בנושאים כלכליים־חברתיים מושך אליהן מצביעים, וכשמצב הגושים בישראל כל כך צמוד, הנושא יכול להכריע את הבחירות.

קל להתנגד לתוכנית כרטיסי המזון ולהקמת הרשות כפי שהוקמה, ולראות בהן תוכניות פוליטיות שביניהן לבין רווחה אין כמעט דבר – עמדה שמאמר זה בהחלט מקדם. אך בד בבד גם יש לשאול, מה המחנה הליברלי עשה על מנת להתמודד עם העוני הקשה במדינת ישראל? 

בממשלת השינוי, שבה אביגדור ליברמן כיהן כשר האוצר, המלצות רבות של ועדת אלאלוף לא יושמו ואילו החלטות כמו הפחתת הסיוע לנפגעי הקורונה, העלאת גיל הפרישה לנשים והקפאת שכר המינימום, פגעו בשכבות המוחלשות ביותר. כפי שכתבו חוקרי מרכז טאוב על מדיניותה הכלכלית של ממשלת השינוי: "ניכר היעדרה של מדיניות כוללת להתמודדות עם עוני ועם אי־שוויון, ואף נסיגה לאחור בהבטחת רווחתן של משפחות עם ילדים – דבר שעלול לגרור גידול בתחולת העוני, באי־שוויון ובמצוקה בקרב קבוצות מודרות בחברה הישראלית".

כך שעבור מי שחי במצוקה חברתית וכלכלית, הבחירה בין מחנה שמצמצם את שירותי הרווחה לבין מחנה שפועל בנושא, גם אם באופן פופוליסטי – היא ברורה. כדי למנוע את העיוותים האלה במדינת הרווחה, לא מספיק שהמחנה הליברלי רק יתנגד אליהם, אלא הוא נדרש להציע אלטרנטיבה: מתן שוויון הזדמנויות בחינוך, השקעה בביטחון תזונתי ובמערכות רווחה, בדיור ציבורי ובדיור בר־השגה, בהפחתת אי־שוויון במערכת הבריאות, בהגדלת הקצבאות ובקידום של השתלבות בתעסוקה ומיקסום הכנסה. 

צעדים אלו יצמצמו את התלות של החברה החרדית וחברות נוספות בכספים הקואליציוניים והמפלגתיים. גם עשר שנים אחרי שהוגשו, יישום אמיתי של המלצות ועדת אלאלוף, יכולות לשמש כמפת דרכים מוצלחת למאבק אמיתי בעוני בישראל.

על אריאל שורץ 

עורך דין חברתי ועובד סוציאלי קהילתי. כותב דוקטורט בתחום של משפט ועוני, עמית במכון מולד.