Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
בבוקר ה־24 ביוני הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הפסקת אש בין ישראל לבין איראן. מעט לפני החלתה, פגע טיל איראני בבניין מגורים בבאר שבע וגרם לאובדן רב: חייל ושלושה אזרחים שהתגוננו בממ"ד נהרגו, כלב שנפצע הורדם, אנשים נפצעו ובתים נחרבו. במקביל, מעצבי דעת הקהל החלו לסכם את המלחמה ולפרש את אחריתה. כך, למשל, בשעות הצהריים של אותו היום פרסם העיתונאי עקיבא נוביק את הציוץ הבא:
"מלחמת 12 הימים מסתיימת בהישגים בלתי נתפסים מבחינת ישראל: פגענו באויב הכי מסוכן ואכזרי שלנו, עד תחתית בנק המטרות, בלי לאבד חייל אחד. הפגיעה בעורף הישראלי אמנם כבדה ברכוש, אבל אנחנו על 4-3 אחוז מהנפגעים שנצפו בתרחיש הייחוס הכי אופטימי. קוראים לזה ניצחון, ומגיע לנו לנשום אותו עמוק".
הציוץ תיאר הישג, ובתוך כך הלך על קצות אצבעותיו סביב נושא האבדות. נוביק ציין שבלחימה עם איראן לא נהרגו חיילים, ונקט במינוח מעורפל – סטטיסטי באופיו – לגבי מספר ההרוגים. הוא פסח על הפגיעה הקטלנית בבאר שבע שאירעה באותו הבוקר, ולא התייחס כלל לאבדות באיראן ובעזה. בערוב אותו היום, נהרגו ברצועת עזה שבעה חיילי הנדסה קרבית. נהרגו גם עשרות מתושבי הרצועה, רובם בעת שניסו להשיג מזון כדי לחיות, חלקם מאש צה"ל.
דגשי ציוצו של נוביק אינם מקריים. מחקרים מלמדים שהציבור מוכן לקבל אבדות במלחמה בשני תנאים: הראשון הוא תפיסתו את המלחמה כמוצדקת, והשני הוא תפיסתה כמלחמה שהסתיימה בניצחון. שני התנאים הללו אינם מוסכמים לגבי המלחמה באיראן, אולם נוביק מקפיד להציגהּ כמלחמת אין־ברירה, "באויב הכי מסוכן ואכזרי", שההישג שלה הוא חד־משמעי, "קוראים לזה ניצחון".
העובדה שנוביק נדרש לסוגיית האבדות אינה מובנת מאליה: הרצון להימנע מאבדות במלחמה הוא ערך חברתי שנוכחותו דלה מאז השבעה באוקטובר 2023. ל־1,200 הרוגי מתקפת חמאס נוספו מאז תחילת התמרון בעזה והלחימה בלבנון, 449 חללי סדיר ומילואים ואלפי חיילים פצועים, כמו גם עשרות קורבנות פיגועים בישראל ובשטחים. אבדות המלחמה כוללות גם כ־1,000 הרוגים מתושבי הגדה המערבית, ובין 56,000 ל־100,000 תושבי עזה. המספרים הללו נכתבים באבחת מקלדת.
המוות הנרחב ברצועה והמספרים המאמירים של החיילים ההרוגים לא הולידו תנועה ציבורית אפקטיבית של התנגדות למלחמה ולמוות, ואף דומה שקמה תנועה הפוכה: מיד עם פרוץ המלחמה, החלו דוברים בציונות הדתית להתוות ערך של "דבקות באבדות". הם הקנו משמעויות אמוניות לנקמה, להרג ולהרס בעזה, להפקרת שבויים, למות חיילים ואפילו לטבח השבעה באוקטובר, תוך שלילה של רגשות תוגה ובהלה.
הבחירה לתקוף באיראן הרחיבה את הקטל אל מושא אבדות נוסף, וגרמה לכלל הציבור להתוודע לשבריריות חייו ומרקמם. 30 אזרחי ישראל, מטמרה ומכרמיאל שבצפון ועד לבאר שבע שבדרום, נהרגו במהלך ימי המלחמה. רבים אחרים נפצעו וכ־15,000 איבדו את בתיהם. האבדות בצד האיראני, ובפרט של אזרחים חפים מפשע, כמו גם שאלת המידתיות, מיעטו לעלות לדיון ציבורי בישראל.
לאחר המתקפה באיראן, גם המנהיגוּת החרדית ביטאה פרשנות שחגגה את המוות, כמו השר אריה דרעי שמִסגר את פלישת חמאס תחת נרטיב נסי. לא רק שמבעים אלו אינם רגישים לאבדות; הם מתהדרים בהן כנימוק להימנעות ההנהגה מהובלת הישג מדיני, ואפילו כהצדקה להרחבת הקטל והפקרת האזרחים והחיילים שבשבי חמאס.
הפטורים והבזויים
הדרישה המתרחבת שהציבור יקריב את חייו ואת איכותם צוברת תאוצה בד בבד עם מתן פטור סקטוריאלי מהקְרבה. בישראל של ממשלת נתניהו השישית, יש אזרחים וקבוצות שהשלטון מגן עליהם מהצורך להקריב, ובמשתמע, מעניק לחייהם עדיפות. בעלי השררה והמקורבים לצלחתם זוכים להגנה במלונות ובבונקרים נוחים. נוסף על כך, קבוצות חרדיות משוחררות מגיוס גם בשנות המלחמה, וזוכות להטבות כאשר הן נפגעות. כך, כאשר בני ברק הוכתה בטיל, מיד נמצא פתרון כלכלי משביע רצון, ודירות שנפגעו אושרו להשבחה בתוך יום (מבקשי מקלט מאריתריאה המתגוררים בעיר החרדית נענו בטיפול הפוך). דוגמה נוספת להעדפה היא הפעולה המיידית של השרה אורית סטרוק למיגון מאחזים בשטחים, והכרזתה על מיגון עתידי של "חווֹת", מבלי לעסוק בשאלת חוקיותן.
שפת העליונים אינה זרה לרבים ממצביעי הקואליציה, ויש לה תפקיד חשוב בחיים החברתיים והפוליטיים של הציבור החרדי ושל חלקים בציבור הציוני־דתי ובימין הפוליטי. חייהם מבוססים על הפרדות פיזיות ומוסריות בין אשכנזים ומזרחים, בין גברים ונשים, ובין אנ"ש (אנשי שלומנו) ל"אחרים". בהתאם, הפוליטיקה שהם מייצרים – בממשלה, בכנסת ובתקשורת – טורחת על ביצור ההפרדות הללו, והן מתרחבות אל תחומי החיים והמוות.
הקבוצות הפטורות אינן מסוות את ההקלות שניתנות להן בנוגע לסבל ולמוות, אלא מתרברבות בהן, כפי שממחיש הסלוגן החרדי: "נמות ולא נתגייס". לאברכים המוחים לא נשקפת סכנת מוות – הפטור מגיוס בימי המלחמה הרי שומר על חייהם. קבוצה שמאיימת במוות שעה שלא נשקף לה כל איום, מפגינה קלות דעת בנוגע לחללי המלחמה המתרבים בקרב חברי הקבוצות האחרות, אם לא זלזול בהם.
השילוב בין בוז לרהב הופך גלוי בהתייחסותו של איש התקשורת ינון מגל לנזק שנגרם לחוקרי מכון ויצמן ולתרומה המדעית של מדינת ישראל:
"בנתיים מכון וייצמן חטף טיל…
אז הקב"ה 1
מכון וייצמן 0 "
הבינאריות בתגובה של מגל הופכת לשנינה וללעג חוקרים שמפעל חייהם חרב, ואפילו שמחקרם ביקש למגר סרטן. בעמדה כמו זו קשה להיאבק, משום שמלכתחילה היא ממצבת את המתלוננים במצב נחות של חולשה ושל רפיון רוח, כמי שמזהמים את הטוב המשותף. מכאן, שהתקוממות על הבוז משחקת לידיים ולפיות של מייצריו, כגרסה מעודכנת של ה"חמוצים" שטבע נתניהו.
השרטוט המחודש של קבוצות חברתיות בישראל איננו מתארגן סביב השאלה מי מוגן ומי איננו מוגן – הרי בין הנפגעים גם אזרחים שתומכים בשלטון. ההיררכיה החברתית והפוליטית החדשה מתארגנת סביב השאלה מי בז למי, והיא מייצרת בתורה גם הצדקות חדשות לשלטון בישראל. כך, למשל, בולט תפקידם של העליונוּת והבוז בתלונת ראש הממשלה בדבר הסבל של משפחתו בשל דחיית חתונת בנו. הקישור שערך בין סבלו לסבל של רבים מנתיניו – ובפרט של חיילים פצועים, משפחות שכולות ומשפחות חטופים – מבאיש את התרומה של אלו שאיבדו חיים וקרובים. להבאשה הזו תפקיד חברתי ופוליטי, ואין בה מקריות או הסחת דעת. מדובר במגמה מרכזית של המנהיגוּת הנוכחית, המתחוורת מהצטברות אירועים כמו איום בפיטורי לוחמים במילואים ממשרד ראש הממשלה, שרים וחברי קואליציה שרוקדים בחתונות מקורביהם בימי הלוויות חיילים, ואמירת "גורם מדיני בכיר" שהוא יספוג גם עוד 200 משפחות שכולות. מגמה זו מלמדת שהשלטון אינו מפסיד מהפגנת בוז, אלא דווקא מרוויח: הוא מציג כך את מעמדו הרם בהיררכיית החיים ואת המתקוממים כסכנה לציבור.
היחס לציבור איננו כאל ציבור בוחרים, שהשלטון חייב לתת לו דין וחשבון, אלא כאל מעמד נקלה, שנמיכותו המוסרית מתבססת על כך שאפשר לבוז לו, ולהוסיף ולבוז לתרומתו לטוב המשותף. ההרשאה לסכן את חיי האזרחים במלחמת איראן התבצעה אפוא לא רק בשם הבטחה להסיר איומי חוץ ולהשיב לאזרחים ביטחון. השלטון מקריב חיילים ומסכן אזרחים – ישראלים, איראנים ועזתים – משום שהוא יכול; משום שחלק ממערך השליטה שלו והכבוד שהוא דורש טמונים בכוחו לדון לחיים ולמוות, ולסמן כטמאים את מבקשי החיים.
השחתת ההקרבה
מפגני השחץ והבוז אינם מכוּונים רק לאזרחים ולפועלם, אלא מופנים לסמל מרכזי שמבסס את שותפות הגורל בישראל: ערך ההקרבה העצמית. כמופת של גבורה ושל נתינה, ההקרבה צובעת באור חיובי לא רק את המקריב אלא גם את מי שמקריבים למענו – המדינה, החברה או הערכים. החברה הופכת לראויה מעצם המוות למענה. חברות נבנות סביב הקרבה, והן מתפוררות לנוכח השחתתה.
תחת שלטון הממשלה הנוכחית, הולכת ההקרבה ומאבדת את מעמדה כסמל עגום ונישא לשותפוּת הגורל בישראל. הכבוד שניתן למי שמצליח להשתחרר מעול האבדות, כמו גם הבוז למי שלא מצליח שוחקים את הסולידריות שהיא מסמנת. עוד טרם המלחמה, תומכי הממשלה וראשיה ניסו לצבור הון פוליטי מהצקה למשפחות שכולות בימי הזיכרון. בהמשך, זכו ליחס משפיל משפחות שכולות ומשפחות חטופים הקובלות על מדיניות הממשלה ומבקשות למנות ועדת חקירה ממלכתית.
באופן מופגן, האבדות של הציבור הערבי נגזרו החוצה משותפוּת הגורל של ההקרבה. צהלות השמחה על קורבנות נפילת הטיל בטמרה כמו מנו את הנשים המתות עם חללי האויב. ביטויי הניכור השמחה כשערבים נהרגים, מלמדים שהצער המשותף על קורבנות המלחמה כבר איננו בסיס לסולידריות בישראל. החרבת שותפות הגורל לא נעצרה בערבים. הביטוי "סכסוכי שכנים" גימד מגוון מקרים שבהם אזרחים זרקו אל מחוץ למקלט אזרחים אחרים, כלומר הפקירו אותם לאימת ההפגזות. המקלטים ננעלו בפני ערבים, יוצאי אתיופיה ונשים, אזרחים השייכים לקבוצות שמודרות ומושפלות תדיר על ידי מפלגות הקואליציה. אך לא השלטון הוא שסיכן את חייהם, אלא אזרחים אחרים. בהוד השרון, אזרחים שהפגינו למען החטופים הושארו מחוץ למרחב המוגן, והפעם על ידי מאבטחיו של שר בממשלה. ההזנחה התבטאה ברובד נוסף: סדר היום התקשורתי והפוליטי במהלך ימי המלחמה עם איראן מיעט להתייחס לישראלים שמעונים בעזה, לחיילים ההרוגים והפצועים, לפוגרומים בשטחים, ולהרעבה ולהרג של תושבי הרצועה.
במלחמות קודמות, מימוש ההקרבה העניק זכויות פוליטיות לקבוצות מיעוט, כמו לבני החברה הדרוזית, ואף זכויות יתר – בעבר לחברי קיבוצים והיום לבני הישיבות. אולם במלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר, אנשי הציונות הדתית מאיישים גם את הקבוצה בשלטון שמחרחרת מלחמות ומשחיתה את אתוס ההקרבה וגם את הקבוצה המשרתת שמאבדת את בניה. איוש כפול זה עשוי לשוב ולרומם את הקולקטיב ואת ערכיו המשותפים, של תרומה ושל שותפות גורל, על חשבון מלחמת הנצח, ביזוי ההקרבה ופירוק החברה.
הפרטת הזכות לחיים
בימי המלחמה עם איראן, חלק ניכר מדיווחי החדשות ומההודעות של נציגי הציבור – מימין, ממרכז ומשמאל – הוקדש לדרבון האזרחים לציית להנחיות פיקוד העורף, ולהתחבא בעת נפילת טילים. המסר היה אחיד: השמירה על החיים תלויה באחריות אישית ובהפנמה של תגובות פסיביות וצייתניות. הטענה הגורפת באולפנים היתה שהמרחבים המוגנים מונעים הרג ופציעות נרחבים בהרבה, וטושטשה העובדה שרבע מההרוגים שהו בממ"דים והציות לא הציל את חייהם.
אל האחריות הכוזבת הצטרפה האשמה, והשלטון החליף את כישלונו בהכנת העורף למתקפת טילים בהפניית אצבע מאשימה כלפי נתיניו. כך, באמצע ימי המלחמה דיווחו בחדשות ערוץ 12 כי "גורם ישראלי בכיר" טען שאיראן בכוונה מפגיזה את העורף במטרה לגרום לישראל להפסיק את המלחמה. הלוגיקה פתלתלה: באיראן "מאמינים שהם יינצלו דרך העורף הישראלי" כי אינו מסוגל לעמוד באבדות. דמגוגיה מסוג זה שוחקת את ערך החיים, שכן היא רומזת שאזרחים שחוששים לחייהם מסייעים למעשה לאויב. היא מציגה את ביטחון העורף כנתון זניח בשיקולי המדיניות, ולא כדבר שלשמו יצאה ישראל למלחמה מלכתחילה.
הערוץ הציג את טענות הגורם העלום ללא כל ביקורת, וקיבל כאמת לאמיתה טענות כבדות משקל: ייחוס בוגדנות לפחד של אזרחי ישראל; ייחוס חולשה לאיראן המתמקדת במטרות אזרחיות בישראל; וייחוס ההחלטה על המשך המלחמה רק לישראל. הביוש של הרצון להימנע מאבדות עבר עיוות נוסף ושויך ללא כחל ושרק לשורות האויב, וזאת על ידי ערוץ החדשות הנצפה במדינה.
גם אנשי בריאות הנפש התגייסו להשגרת המלחמה באיראן ולהפרטת הזכות לביטחון. השפה הטיפולית סייעה להשליט מסרים של צייתנות ושל אחריות אישית, הן בימי החירום והן במעבר החטוף אל השגרה. באמצע יוני, מטפלים ואנשי ניו אייג' השיאו עצות כיצד להתמודד עם אימת המלחמה, ובסוף יוני הם הסבירו כיצד לשנות באחת את התקליט, ולשוב אל שגרת העבודה והפנאי. נרמול הציפייה למעבר נינוח לשגרה כלל מצג שווא כאילו חדלה טלטלת הנעשה בעזה, הסתיימו האיומים מתימן, ונחתם הסכם שלום עם שאר האויבים.
פרדוקסלית, אפילו הניסיון למתֶן את אי־השוויון תרם להפרטה ולערעור הביטחון. אם השרה סטרוק מיהרה לתקצב מיגון ליישובים היהודיים בשטחים, אזי ארגוני חברה אזרחית שמתנגדים לשלטון מיהרו לממן הגנה באזורים מוחלשים. מדובר על אזורים ועל קבוצות שכלל אין להן יכולת להתגונן מפני הטילים משום שהמדינה לא טרחה על מיגונן, בפרט ביישובים הבדואיים והערביים. ארגון עומדים ביחד רכש מיגוניות לתושבים בדואים, וארגון אחים לנשק תִפעל מקלטים ציבוריים מאולתרים. הדגשת פעולות המיגון השתתפה במסר שאפשר להימנע מסיכונים בלחימה, ושביטחון הוא דבר שעל האזרחים להשיג, עם או בלי סיוע הממשלה. בפעולותיהם אלו, הסיטו ארגוני המחאה את הדיון מעצם הבחירה של הממשלה לחבל בהשגת הסכם דיפלומטי עם איראן ולצאת למלחמה. השתתפותם בהפרטת החיים והביטחון חיבלה במטרתם להפיל את השלטון.
שיקום האבדות כנושא פוליטי
ניסיונות להחיות את ערכי השלום והחיים באמצעות הסתייגות מאבדות, עשויים להתגלם בארגון אמא ערה, המאגד אימהות ללוחמים שקוראות לסיום המלחמה בעזה. בעוד שבימי המלחמה באיראן הארגון התמקד בקריאות למיגון בבסיסים צבאיים ובכך תרם למרץ המיליטריסטי, יומיים לאחר הפסקת האש עם איראן, חזרו האימהות אל התכלית שסביבהּ הן התארגנו מלכתחילה. הן ארגנו צעדה למען סיום המלחמה בעזה, והיו בהן מי שחסמו כביש ונעצרו בסיומה. המסר ההפכפך של האימהות מדגים את הקושי הפוליטי לתעל את נושא האבדות להשפעה על הכרעות מדיניות בישראל. הקושי נובע משני גורמים: ייצוג האבדות במונחים סטטיסטיים כוזבים, בד בבד עם הצגת נושא האבדות כבעיה רגשית שיש להיעזר בכלים טיפוליים ופסיכולוגיים כדי לפתור אותה. גורם חשוב נוסף הוא ההימנעות ממיזוג כלל אבדות המלחמה, כאילו חיילים ועזתים נהרגים במערכות שונות.
אשר לגורם הראשון, המאבק לחיים נהדף באמצעות אחיזת העיניים של המספרים. כמה ימים מפרוץ המלחמה דוּוח שהקבינט הישראלי החליט לתקוף באיראן חרף "תרחיש ייחוס מחמיר". נטען כי ניבוי האבדות נע בין 800 ל־4,000 אזרחים ישראלים שיהרגו מטילים איראניים. הדיווח הופץ רק לאחר שהיה ברור שהתרחיש רחוק מלהתממש, ושיהיה בכוחו לסייע להכרזות ניצחון כמו זו של נוביק שצוטטה לעיל. ניצחון המספרים הוא כביכול כפול: לא רק הצלת אזרחים שלא מתו לבסוף מטילים, אלא גם הצלה מדומיינת של מי שחמק מפצצת אטום עתידית.
ההיגיון המספרי עומד בהיכון, וסביר שהוא יגויס להצדקת סבב המלחמה הבא עם איראן. עיקרון חישובי דומה משרת את תעמולת הימין גם נגד "עסקת חטופים". אל מול אנשים בשר ודם שמעונים בעזה מוצבים מתים היפותטיים מפיגועים עתידיים ומ"השבעה באוקטובר הבא". החישוב נטול הממשות של חיים כשביכול נחסכים מעלים את החיים הספציפיים שחרבים במלחמה, ומנכיח אופק של סכסוך מתמשך במקום של פתרון מדיני.
בנוגע לגורם השני, הגדרת סוגיית האבדות כעניין רגשי ואישי גרידא ממקמת אותה כמשנית לפוליטיקה "הרצינית", ואף כנושא שאיננו חברתי במהותו. ניתן לזהות דגש אישי מעין זה בהנצחה הפרטית של חיילים הרוגים, בדמות הדבקת סטיקרים במרחב הציבורי. במקום סערת הרגשות של השכול, משפטי המפתח של הסטיקרים מתמצתים מורשת חיובית של החללים; צוואה רוחנית שאיננה פוליטית. ההנצחה הפרטית מעמידה מכשול בפני מאבק חברתי שרואה באבדות לא רק נושא לצער, אלא נושא צבאי ופוליטי שמחייב את ההנהגה בדין וחשבון ציבורי בנוגע לשיקוליה.
המחקר האקדמי שעוסק ביחס החברתי לאבדות צבאיות שותף גם הוא להדגשת סוגיית האבדות כעניין רגשי, אם לא רגשני. שותפות זו מתגלמת במושגים שפיתחו חוקרי התחום – "סלידה מאבדות", "רתיעה מאבדות", "רגישות לאבדות". מושגים אלו מציגים את היחס לאבדות כאילו מדובר בדליפה לא מבוקרת של אמוציות, ולא כדיון פוליטי בהשתתפות הציבור, הכורך את חיי היריבים אלו באלו.
ככלל, מחקרים שעוסקים ברצון להימנע מאבדות חלוקים בשאלת הפגיעה באויב: האם מדובר ברתיעה עקרונית מאבדות, שפועלת לצמצום מספריהן גם בקרב האויב, או שמא ברתיעה שמוגבלת לאבדות "החיילים שלנו" ועל כן מפגיזה מהאוויר ופוגעת גם בחפים מפשע. העמדת הסוגיה במונחים אלה הופכת את נושא האבדות לזירת מאבק נוספת בין כוחות יריבים. אולם סוגיית האבדות איננה שדה יריבות, אלא שותפוּת: אינטרס משותף למנוע מלחמות או, למצער, לקצרן.
***
ביוני 2025 הַמַּפְסֵק של מצב חירום – שאלטר שהשלטון מדליק ומכבה כרצונו – זכה בזירה חדשה. סיום המלחמה באיראן בהפסקת אש פירושה המתנה לסבב המלחמה הבא, והפיכת איראן באופן רשמי לזירה של מלחמה מתמשכת: לא יעד למב"ם (מערכה בין המלחמות), ולא מדינה שמבקשים לכונן איתה הסדר, אלא איום מתמיד על הסיכוי לחיים שלווים בישראל.
אולם סבבי המלחמה לא רק משרתים שלטון הניזון ממצבי חירום, אלא גם מסכנים אותו, בשל יכולתם להשיב למרכז הזירה הפוליטית את נושא האבדות; דהיינו, את הרצון הקולקטיבי להימנע מאבדות כערך משותף וכרציונל פוליטי המגלם אלטרנטיבה למצבי החירום שמייצרת ממשלת ישראל. בשנות ה־90 של המאה הקודמת ערך זה העניק רוח גבית למדיניות ישראלית שוחרת שלום. פרדוקסלית, כדי לשקמה יש להקדים ולשקם את ערכי ההקרבה והתרומה המיליטריסטים, ואת תפקידם בטוויית שותפות גורל ובכינון חברה.
על ד"ר ניצן רותם
ספרהּ מתאבדים במדים: בחירה מחויבות ואשמה בחברה הישראלית זכה בפרס המחקרי הראשון של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל לשנת 2022. מאמרה "חיסול השבי כצורה חברתית" פורסם בגיליון יוני 2025 של תיאוריה וביקורת.
על ד"ר ניר גזית
מרצה בכיר לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה במחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין. מחקריו מתמקדים באלימות פוליטית וצבאית, ביחסי צבא־חברה, ובביטחוניוּת והם פורסמו בין היתר בכתבי העת, Armed Forces & Society, International Political Sociology, Sociology, ו- Israel Studies Review.
