כך פירקה המלחמה בעזה את מדיניות הביטחון של ישראל

Getting your Trinity Audio player ready...

המלחמה בעזה העלתה מחדש לסדר היום את שאלת תקפוּתה של מדיניות הביטחון של ישראל, המבוססת על מה שקרוי "המשולש הביטחוני": הרתעה, התרעה והכרעה. דומה שכל צלעותיו קרסו: ההרתעה לא עבדה על חמאס; התרעה לא ניתנה ערב המתקפה בשבעה באוקטובר; והכרעה, נכון למועד כתיבת הדברים, מקץ שנה ועשרה חודשים של לחימה, לא הושגה. מדוע אפוא מדיניות הביטחון של ישראל לא שמרה עליה? האם הגיעה מדיניות זו לפרקהּ? ולמה ישראל אינה מנצחת במלחמותיה מאז ששת הימים ויום הכיפורים?

לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות לעדכן מדיניות זו, הבולטים שבהם על ידי דן מרידור (1987), ישראל טל (1989), דוד עברי (1998), ועדת מרידור (2006) וגדי איזנקוט (2015). בעוד שכל הניסיונות הללו נעשו בתוך גדריה הרחבים של מערכת הביטחון, אציג כאן ניסיון להתמודד עם השאלות העולות בנוגע למדיניות הביטחון לא בכלֵי החשיבה הצבאית, ואף לא בכלים של חקר סכסוכים, אלא בכלים הלקוחים מצורת החשיבה במדעי החברה בכלל ובכלכלה בפרט.

הולדתה של מדיניות הביטחון

אף על פי ששלושת המרכיבים של המשולש הביטחוני, המצוינים לעיל, מיוחסים לדוד בן־גוריון, הם לא מופיעים בכתביו. את המסמך המרכזי בנושא ביטחון בן־גוריון כתב בשנת 1953. המסמך, שאושר בהחלטת ממשלה, עסק בעיקרו במאפייני צה"ל כצבא העם – לרבות מרכיב מילואים גדול וכן גיוס נשים. כך יצרה ישראל מכפיל כוח מהותי, שאִפשר לה לגייס בעת מלחמה צבא גדול יחסית לאוכלוסייתה הקטנה. האזכורים הראשונים של המשולש הביטחוני בשיח הצבאי בישראל הופיעו רק במהלך שנות ה־60. שלושת הכלים הללו – הרתעה, התרעה, הכרעה – נגזרו מהבעיה הקיומית של שמירה על ביטחון ישראל באזור עוין, שבו היא סובלת מנחיתות מספרית ומהיעדר עומק גאוגרפי מספיק.

שלושת הכלים נועדו לסייע לישראל להשיג את מטרת־העל הביטחונית שלה – לא להפסיד במלחמה, שכן הפסד כזה נתפס כסוף הקיום הלאומי היהודי בארץ. הרתעת האויב נועדה להחליש את המוטיבציה שלו להתקיף את ישראל, באמצעות מסר ולפיו תקיפה כזו תעלה לו במחיר כבד מאוד. במקרה שההרתעה לא פעלה, יש צורך להכריע את התקפת האויב בשדה הקרב, והכרעה זו נעשית קלה יותר אם מגיעה התרעה מוקדמת ככל האפשר על מתקפה צבאית על ישראל.

בנוסף לשלושת המרכיבים הללו נעזרה ישראל בשני כלים נוספים, שנכחו פחות בשיח הציבורי. הראשון שבהם, שניתן לקרוא לו "התמיכה", היה הבטחת תמיכתה בישראל של מעצמה אחת לפחות. בימי המנדט היתה זו בריטניה, בתוקף הצהרת בלפור, אף שתמיכה זו לוותה במתחים בין התנועה הציונית לבין הבריטים סביב סוגיות שונות. בתקופת מלחמת העצמאות, היתה זו ברית המועצות אשר סייעה בציוד צבאי לישראל. עם העמקת המלחמה הקרה, ובייחוד עם פרוץ מלחמת קוריאה (ב־1950), בן גוריון, שהיה אנטי־קומוניסט, פעל בדרכים שונות כדי לשוב לחיק המערב. עד מבצע סיני ב־1956, הסתמך בן־גוריון בעיקר על בריטניה וצרפת; אבל כשהבין כי כוחן האימפריאלי נחלש – בין היתר על רקע התנגדות ארצות הברית למבצע בסואץ – עמל על הידוק הקשר עם ארצות הברית, עד שזו הפכה אחרי 1967 למעצמה העיקרית התומכת בישראל. ניתן כמובן לראות בתמיכה של מעצמה עולמית אמצעי ליצירת הרתעה של האויבים, אך היא מסייעת גם למרכיבי הביטחון האחרים, כמו הכרעה (למשל, באמצעות אספקת תחמושת במהלך מלחמה) והתרעה (למשל, בסיוע מודיעיני), ולכן אני סבור כי לתמיכה זו יש חשיבות כה רבה, שכדאי לראות בה מרכיב ביטחוני בפני עצמו.

מרכיב נוסף במאמץ הביטחוני של ישראל, אשר ניתן לקרוא לו "ההפרדה", היה ההתקשרוּת עם גורמים שונים במרחב אשר נמצאו בעימות עם אויביה הישירים. כך, למשל, טוותה ישראל קשרים עם מדינות לא־ערביות באזור, כמו טורקיה, איראן ואתיופיה – קשר שהחל כבר בתקופת בן־גוריון ונקרא בשעתו "ברית הפריפריה". בנוסף, ישראל טוותה קשרים גם עם גורמים לא־מדינתיים, בעיקר מיעוטים לא־ערביים כמו הנוצרים בלבנון, הכורדים בעיראק, הנוצרים בדרום סודאן ועוד. מדיניות זו זכתה לכינוי "ברית המיעוטים". רוב הקשרים הללו לא היו רשמיים, אך חלקם מוסדו לעתים בבריתות רשמיות, שלא האריכו ימים. למרות שיש עדויות רבות לשני מרכיבי המדיניות הללו – התמיכה וההפרדה – הם לא בלטו בשיח הציבורי, בין השאר משום שביצועם הופקד בידי גורמים חשאיים כמו המוסד.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הסכסוך הרחב והסכסוך הצר

תרומתם של חמשת כלי המדיניות הללו השתנתה כאשר הסכסוך הישראלי־ערבי שינה את אופיו. קצרה היריעה מלפרט כאן את כל השינויים שעבר הסכסוך, אך העיקרי שבהם הוא המעבר מסכסוך צר לסכסוך רחב, והחזרה שוב לסכסוך הצר.

עד מאי 1948 התנהל הסכסוך היהודי־ערבי בין שתי הקהילות שחיו בארץ ישראל המנדטורית. היה זה סכסוך בין מיליציות ולכן עלויותיו היו נמוכות יחסית, הן בחיי אדם והן במימון. פלישת צבאות ערב לישראל במאי 1948 הרחיבה את הסכסוך והפכה אותו לסכסוך בין־מדינתי, שבו נלחמים צבאות קונבנציונליים – עובדה שהגדילה מאוד את עלויות הסכסוך.

הסכסוך הרחב עלה מדרגה אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל התעקשה להישאר בשטחים שכבשה. הדבר הוביל למלחמת ההתשה (1967-1970) ואחריה למלחמת יום הכיפורים, שגבו שתיהן מחיר גבוה בחיי אדם: במלחמת ההתשה נהרגו כ־1,000 חיילים, ובמלחמת יום כיפור 2,600 חיילים. במישור הכלכלי, הפגיעה היתה רחבת היקף במיוחד. הוצאות הביטחון עלו משבעה אחוזי תוצר לפני 1967, ל־25 אחוזים בממוצע בין השנים 1967 ל־1980.

יתר על כן, הסכסוך גרר הוצאות נלוות נוספות. שירות המילואים הנרחב פגע מאוד במגזר העסקי וזה פנה לעזרת הממשלה, שכתוצאה מכך הגדילה משמעותית את התמיכה בו, על ידי סבסוד היצואנים וסבסוד האשראי לעסקים. הגדלת העלויות, שלא לוותה בעלייה מספקת בהכנסות (בין שממסים ובין שמכספי הסיוע האמריקאי), הובילה לגירעון ולהגדלת החוב, מה שהגדיל בתורו באופן חריף את תשלומי הריבית. לכן, עליית המדרגה של הסכסוך אחרי 1967 הגדילה את ההוצאה הציבורית הכוללת (כלומר לא רק על ביטחון) מ־30 אחוזי תוצר לפני 1967, לרמה של 75 אחוזי תוצר אחרי כן, וגרמה למשבר תקציבי חריף ולאינפלציה גבוהה.

הסכסוך הרחב הסתיים דה־פקטו עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ויישומו בשנים 1978-1982. שכּן כעת, ללא מצרים, מדינות ערב לא יכלו עוד להקים קואליציה של צבאות מדינתיים־קונבנציונליים שתתמודד עם ישראל. סיום הסכסוך הרחב משתקף גם בנתונים הכלכליים. אחרי הסכם השלום ירדו הוצאות הביטחון מכ־25 אחוזי תוצר עד לסביבות חמישה אחוזי תוצר, ואיתן ירדו גם ההוצאות הנוספות הקשורות לסכסוך הרחב, כמו סבסוד המגזר העסקי ותשלומי הריבית.

בהיסטוריה אין ואקום, וסיום הסכסוך הרחב בין ישראל למדינות ערב החזיר לקדמת הבמה את הסכסוך הצר בין ישראל והפלסטינים. אלה האחרונים הבינו שמדינות ערב לא יילחמו עוד למענם, והדבר הוביל בעקיפין להתפרצות האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987. מאז, מנהלת ישראל סכסוך צר, שעלויותיו הישירות נמוכות יחסית. גם המלחמה הנוכחית בעזה, שכּללה בחלקה מעורבות של חיזבאללה והחות'ים, היא ביסודה סכסוך מול מיליציות, שעלותו הכלכלית הישירה נמוכה יחסית. לראיה, הוצאות הביטחון עלו בשנת 2024 מחמישה אחוזי תוצר לשמונה אחוזי תוצר בלבד.

עם זאת, יש לציין כי למרות שהעלויות הישירות של הסכסוך הצר נמוכות, נלוות אליו עלויות כלכליות עקיפות גבוהות מאוד. הן נובעות בעיקרן מהפגיעה בפוטנציאל הצמיחה של המשק, שנגרמת בשל היעדר פתרון לסכסוך. כך למשל, שירות החובה גורם לעיכוב בהשקעה של צעירים בהשכלה ובניסיון מקצועי, ובכך מקטין משמעותית את היקף ההון האנושי ואת התוצר של המשק. קיצור השירות הסדיר לשנה – שנמנע כיום בשל המציאות הביטחונית – עשוי להוביל לגידול של ארבעה אחוזים בתוצר ובהכנסה. עלות עקיפה גדולה הרבה יותר נגרמת כתוצאה מהסיכון הגבוה למשקיעים, שפוגע כיום בצבירת ההון הפיזי בישראל ולכן גם בתוצר. הפחתת סיכון זה תוכל לתרום להגדלת התוצר וההכנסה בישראל ב־26 אחוז. שתי השפעות אלו מסתכמות יחדיו בכ־30 אחוזי תוצר.

כלי מדיניות הביטחון בסכסוך הצר

ההבחנה בין הסכסוך הרחב לסכסוך הצר חשובה לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם למדיניות הביטחון של ישראל. מרכיבי המשולש הבטחוני נוסחו בעידן הסכסוך הרחב והתאימו לו; אך במסגרת הסכסוך הצר, האפקטיביות שלהם הצטמצמה מאוד.

הכלי העיקרי שהשתנה במעבר מסכסוך בין־מדינתי רחב לסכסוך מיליציוני צר, הכולל כיבוש, הוא ההרתעה. מדינה עצמאית מהססת מאוד לצאת למלחמה אם ניצחונה לא מובטח, בשל העלות הגבוהה של מלחמה קונבנציונלית – החל מהמחירים הפוליטיים והכלכליים של תבוסה צבאית וכלה בנזק כבד לתשתיות. בקיצור, יש למדינה מבוססת הרבה מה להפסיד.

עם זאת, גם בשלב הסכסוך הרחב היו מקרים שבהם כוחה הצבאי של ישראל ואיתותיה שלא תהסס להפעילו, לא הספיקו לה כדי להרתיע את הצד השני. הבולט שבהם הוא מלחמת יום הכיפורים: המצרים והסורים יצאו לתקיפה מוגבלת בשטחי ישראל, תוך מוכנוּת להפסד צבאי, מתוך הבנה שהדבר יסייע להן להתניע תהליך מדיני במטרה להשיב להן את שטחיהן שנכבשו ב־1967. השיעור שניתן ללמוד מכך הוא, שהרתעה המסתמכת רק על צד העלוּת של המלחמה, לא מצליחה לממש את תכליתה אם לא מביאים בחשבון גם את התועלת עבור הצד השני שגלומה במלחמה. במקרה זה עמדה על הפרק תועלת מדינית, שאותה המצרִים קטפו בסופו של דבר.

אם הפגנת כוח צבאי לא תמיד מרתיעה מדינות וצבאות קונבנציונליים בשל היעדרו של צד התועלת מהעימות, בוודאי שכך הדבר במסגרת הסכסוך הצר, בינינו ובין הפלסטינים. גם הכוח הצבאי האדיר ביותר מתקשה להרתיע עָם נטול עצמאות, הסובל מכיבוש ומדיכוי מתמשכים – בעיקר משום שלאוכלוסייה כזו אין הרבה מה להפסיד. זה נכון לעם הפלסטיני כולו, וזה נכון במיוחד עבור תושבי רצועת עזה. האחרונים סובלים ממצור מתמשך, מהידרדרות כלכלית קיצונית – ההכנסה הממוצעת ברצועת עזה ירדה בחצי מאז ההתנתקות בשנת 2005 ועד שנת 2022 – ומעימותים צבאיים קשים אחת לכמה שנים. אפשר להתווכח עד כמה חמאס מייצג את העם הפלסטיני ובפרט את אוכלוסיית עזה, אך ברור כי אם האלטרנטיבה שלו, הרשות הפלסטינית, לא מצליחה להשיג מישראל כל ויתור מדיני, הדבר מחזק מאוד את התמיכה בחמאס.

לכן קשה להרתיע מיליציות החיות בקרב עם שכזה, והן יתקוממו אחת לכמה שנים. גם אם ההתקוממות תספוג מכות כואבות, כפי שקרה למשל לפלסטינים בסיום האינתיפאדה השנייה, ותחתיה תגיע תקופה של רגיעה מסוימת – סופה לשוב ולהרים את ראשה. מי שהאמין ש"החמאס מורתע", לא הבין מושג בסיסי בכלכלה והוא ניתוח עלות־תועלת. ראשית, החיים בעזה היו כה קשים וחסרי תקווה, שהעלות הנוספת של מלחמה לא נראתה כה נוראה. שנית, השיתוק המדיני הממושך אליו נקלע העם הפלסטיני בשנים שלפני המלחמה – שבהן מדינות ערביות חברו לישראל והעולם שכח ממצוקת הפלסטינים – היה כה נורא עבורם, שהם היו מוכנים לתמוך כמעט בכל צעד שינסה לשנות מצב זה, זוועתי ככל שיהא.

גם הכלים האחרים נשחקו

גם המרכיבים האחרים של תפיסת הביטחון עומדים בפני אתגרים חדשים בעידן הסכסוך הצר, בינינו ובין הפלסטינים. ראשית, ההתרעה קשה הרבה יותר, כי מעקב אחרי ארגוני גרילה, שמתחבאים בקרב עמם ואין להם תועפות ציוד, תשתיות תקשורת ומחנות קבע, כפי שיש לצבא סדיר, קשה הרבה יותר. קושי נוסף נגרם על ידי הדה־הומניזציה של הפלסטינים, שהשתרשה בישראל. ליבם של רוב הישראלים ערל לסבלם – הם לא מבינים את הקושי הכרוך בחיים תחת כיבוש ובמיוחד תחת מצור הדוק – וכתוצאה מכך הם גם לא מבינים את הלחץ של האוכלוסייה על ארגוני הגרילה לפעול כנגד הכיבוש. ההבנה הלקויה הזאת מקשה בתורהּ על הבנת תוכניותיהם של הפלסטינים. יתרה מכך, גם אם במערכת המודיעין יש גורמי מקצוע שמבינים זאת, הם יתקשו להביא התרעות כאלה בפני המערכת המדינית, המכחישה את עצם הכיבוש. בשל הסיבות הללו המעקב המודיעיני אחר הפלסטינים כושל שוב ושוב. בעיניי, זה ההסבר העיקרי לכישלון ההתרעה על התקפת חמאס בשבעה באוקטובר.

לבסוף, גם כלִי ההכרעה ניצב בפני קשיים חדשים בעידן הסכסוך הצר. בתקופת הסכסוך הרחב היה זה כלי חיוני, שניתן להשגה במלחמה בין צבאות קונבנציונליים. כך למשל ניצחה ישראל את צבאות מצרים, סוריה וירדן ב־1967, ואת צבאות מצרים וסוריה ב־1973.

לעומת זאת, קשה מאוד להכריע מיליציה הנלחמת מלחמת גרילה מתוך עמה. מיליציה מהסוג הזה נוטה להסתתר בתוך העם שבו היא פועלת ואין לה תשתיות מסודרות, שכיבושן מאפשר את ההכרעה. אימפריות גדולות ו־ותיקות מאיתנו ניסו זאת וכשלו, כמו בריטניה בקניה ובארצות נוספות באפריקה (ואף פה, בארץ ישראל), כמו צרפת באלג'יריה, וכמו ארצות הברית בווייטנאם ומאוחר יותר באפגניסטן.

אף ישראל כשלה בכך; הן בלבנון, הן בשתי האינתיפאדות, והן בקרבות הנמשכים עם חמאס במלחמה הנוכחית בעזה. גם מכה כואבת למיליציה, כמו זו שהנחיתה ישראל לקראת סיום האינתיפאדה השנייה בגדה, מהווה כמעט תמיד ניצחון זמני ולא הכרעה. דומה שישראל הצליחה להכריע את הפלסטינים פעם אחת בלבד: כאשר דחקה את רגליהם בשלב הראשון של מלחמת העצמאות מרוב השטח שיועד להם באמצעות תוכנית החלוקה. סילוק האוכלוסייה האזרחית משם שיתק את פעולת המיליציות הפלסטיניות, שממילא היו חלשות מאוד.

היום, לעומת זאת, קשה הרבה יותר לגרש את הפלסטינים, הן בשל דעת הקהל העולמית והן משום שהם למדו מניסיון העבר שבריחה לא תשפר את מצבם ולכן לא יעזבו את אדמתם בקלות. אנו יודעים זאת גם מניסיון המלחמה הנוכחית: צה"ל ניסה לעקור במהלך שנת 2024 את תושבי צפון הרצועה וכשל בכך, כאשר מאות אלפים מהם נותרו שם עד הפסקת האש של ינואר 2025. באמצע 2025 הסתמנה הצלחה חלקית לגירוש מרפיח, שהתאפשרה על ידי הרס מוחלט של העיר, ועם זאת, נראה כי כוחות חמאס ממשיכים לפעול בה חרף הגירוש המלא כמעט.

ומה בנוגע לשני כלי המדיניות הנוספים, תמיכה והפרדה? אין ספק שהקֶשר המדיני והצבאי בין ישראל לארצות הברית התחזק בעשרות השנים האחרונות, והוא מסייע לישראל מאוד – גם בשלב הנוכחי של הסכסוך הצר. אך קשר זה גם מגביל את ישראל, שכן הוא חוסם את הדרך להסדר מדיני עם הפלסטינים: ככל שישראל מרגישה חזקה יותר, כך, באופן פרדוקסלי משהו, היא מתקשה יותר לשלם את המחיר הטריטוריאלי הנדרש בהסדר כזה.

אשר למדיניות ההפרדה, ניכר כי מעורבות ישראל בסכסוכים במרחב גברה, בעיקר כפועל יוצא של הברית בינה לבין חלק מהמדינות המפרציות הסוניות, המסוכסכות עם איראן. דוגמאות נוספות הן התערבות ישראל שתרמה לעצמאות דרום סודאן, ותמיכתה במרוקו בסכסוך בינה לבין אלג'יריה על המשך שליטתה בסהרה המערבית. לאסטרטגיה הזאת היו הצלחות מסוימות, כמו הסכמי אברהם, אך המלחמה הנוכחית חושפת את מגבלותיה, שכן דעת הקהל במדינות הללו, התומכת מאוד בעניין הפלסטיני, מונעת מהנהגותיהן להדק את הקשרים עם ישראל.

כלי מדיניות חדש: מניעה

דו"ח ועדת מרידור, שהוגש בשנת 2006 לממשלת אולמרט על ידי ועדה בראשות דן מרידור שמונתה כדי לגבש תפיסת ביטחון לישראל, הציע להוסיף מרכיב רביעי למשולש הביטחוני – התגוננות. אף שהדבר לא נאמר במפורש, היה בכך הד לקושי שבו נתקל המשולש המסורתי – הרתעה, התרעה והכרעה – בעידן הסכסוך הצר. כלי ההתגוננות כלל צעדי הגנה, כמו אמצעי יירוט, ביניהם מערכות החץ וכיפת ברזל, ושיפור ההגנה על העורף.

בצד זאת, כלִי ההתגוננות כלל גם צעדים התקפיים, כמו תקיפת מתקנים גרעיניים במדינות האזור העוינות ותקיפה של ניסיונות התעצמות של מיליציות שונות, המאיימות על ישראל. כך למשל, תקפה ישראל גורמים איראניים בסוריה בעת מלחמת האזרחים שם, כדי למנוע התעצמות של חיזבאללה; וכך תקפה בעזה אחת לתקופה, כדי "לכסח את הדשא", כפי שהדבר כונה על ידי מערכת הביטחון. לעתים במערכת הצבאית קראו למרכיב שהוסיפה ועדת מרידור "מניעה" ולא התגוננות.

אך הניסיון המצטבר מוכיח כי גם לכלי המדיניות הזה יש מגבלות משמעותיות. הפיתוח של אמצעי היירוט בישראל הוא כמובן סיפור הצלחה גדול, אבל התקיפות של ישראל בסוריה, באיראן, בלבנון ובעזה לא הצליחו להביא להרתעת האויבים, ובוודאי שלא הצליחו למנוע את מתקפת השבעה באוקטובר. מכאן, שהמניעה אף היא כלי מוגבל במסגרת הסכסוך הצר.

מוגבלוּת זו בולטת במיוחד על רקע המערכה שמנהלת ישראל נגד ניסיונות ההתגרענות במזרח התיכון, בניסיון לשמור על המונופול שלה בתחום הגרעין. בעוד שניסיונות אלה צלחו בהקשר של עיראק (ב־1981) ושל סוריה (ב־2007), ישראל מתקשה יותר להשיג זאת מול איראן. התוצאה השונה נובעת מההבדלים בין המדינות. עיראק וסוריה הן מדינות מפותחות פחות, יכולתן לפתח נשק גרעיני מוגבלת, ולכן תוכנית הגרעין שבנו יובאה כמעט במלואה ממדינות אחרות.

איראן, לעומתן, היא מדינה בעלת יכולות גבוהות, שפיתחה את המערך הגרעיני שלה בכוחות עצמה. גם לפי הדיווחים האופטימיים ביותר, התקיפה הישראלית־אמריקאית האחרונה תעכב את המיזם הגרעיני של איראן לתקופה קצרה יחסית, הנעה בין מספר חודשים לשנתיים. אין זה מקרה שהצלחה משמעותית בהרבה בעיכוב המיזם הגיעה בעקבות הסכם הגרעין שהוביל הנשיא אובמה בשנת 2015 (הוא נחתם ל־15 שנים; בפועל טראמפ נסוג ממנו ב־2018).

הסכם הגרעין (JCPOA) היה מוצלח מפני שהביא בחשבון לא רק את העלות האפשרית מבחינת איראן, אלא גם את התועלת, שהתגלמה בהסרת הסנקציות הקשות שהושתו עליה. ההסכם הזה ממחיש היטב את דלות החשיבה בישראל, המביאה בחשבון רק את המקלות ומתעלמת לחלוטין מעצם האפשרות להשתמש גם בגזרים.

הכלי החסר לביטחון: הסדרים מדיניים

באופן מעניין, הסדרים מדיניים לא מופיעים בין מרכיבי הביטחון בשיח הציבורי בישראל, חרף יכולתם המוכחת לחזק את הביטחון, באמצעות הקטנת המוטיבציה להילחם. כשל החשיבה הביטחוני הישראלי, השם דגש על הפעלת כוח, מתעלם מעצם היכולת להביא את הצד השני לידי כך שתהיה לו תועלת מאי־יציאה למלחמה – לא רק בשל חסכון עלויותיה, אלא גם בזכות התועלת הטמונה בשמירת ההסדר המדיני ופירותיו.

הדוגמה החשובה ביותר לחשיבות ההסדרים המדיניים היא הסכם השלום עם מצרים. זה אינו שלום חם, כי טרם הושג הסדר עם הפלסטינים, ולכן העוינות לישראל בציבור המצרי היא רבה. אך מדובר בהסכם יציב מאוד שמחזיק מעמד למעלה מ־40 שנה – ללא מלחמות, כמעט ללא קורבנות ישראלים ומצריים, והוא אף שרד את התקופה שבה האחים המוסלמים היו בשלטון (2012-2013). היציבות של ההסכם ניתנת להסבר לא רק באמצעות החשש של מצרים ממלחמה, אלא גם בכך שהוא אִפשר לה להחזיר את סיני לשליטתה – הישג שהשמירה עליו חשובה לה מאוד. יתרה מכך: כפי שהראינו, ההסכם לא רק מנע מלחמה עם מצרים, אלא גם עם מדינות ערביות אחרות, שלא יכלו יותר להקים קואליציה צבאית נגד ישראל.  

ההסדר המדיני הנדרש כיום, ולמעשה מאז החלטת החלוקה ב־1947, הוא עם הפלסטינים. על פי עקרונות תוכנית השלום הערבית מ־2002 ("היוזמה הערבית", או "היוזמה הסעודית"), היא תבטיח הסדרי שלום בין ישראל לבין כל מדינות ערב (למעט חריג אחד: הצורך ליישב את הסכסוך עם סוריה בהסכם שבו ישראל תיסוג מרמת הגולן). מהלכים לקראת הסדר כזה החלו כבר בהסכמי הביניים (הסכמי אוסלו), וגם אם המגעים להסכם קבע לא הושלמו בשעתו, מתווהו העקרוני מוכר היטב לכל הצדדים. הוא כולל הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, בהתבסס על קווי 1967 עם תיקוני גבול הדדיים מוגבלים, שישאירו חלק מההתנחלויות בשטח ישראל. הגדה והרצועה יחוברו על ידי מעבר קרקעי שיהיה בשטח ישראלי אך בניהול פלסטיני. חלוקת ירושלים תתבסס על העיקרון של שכונות יהודיות לישראל וערביות לפלסטין. בעיית פליטי 1948 תיפתר בעיקרה על ידי שיקום הפליטים וחזרת חלק מהם למדינת פלסטין, למעט מספר קטן, סמלי, שיחזור לישראל. הצד הפלסטיני קיבל את המתווה הזה ואף ישנו קונצנזוס בינלאומי רחב סביבו.

ישראל, לעומת זאת, סירבה לקבל את המתווה הזה בכל מגעיה עם הפלסטינים. החריג היחיד היה אהוד אולמרט, בעת המשא ומתן שניהל עם מחמוד עבאס בשנים 2008-2009. למרבה הצער, השיחות נעצרו כשאולמרט התפטר על מנת לעמוד למשפט. לימים גם פורסם שלא היתה להצעתו תמיכה מספקת בממשלתו.

מאז 2009, התנגדו כל הממשלות הישראליות – בראשות כולן, למעט אחת, עמד נתניהו – להסדר עם הפלסטינים, ולעצם האפשרות של עצמאות פלסטינית. ברור כי הדבר פוגע בביטחונה של ישראל, שכן למרות שהסדר שלום עם הפלסטינים יעלה במחיר החזרת שטחים ופינוי התנחלויות, הוא יאפשר לפלסטינים לחיות בעצמאות, להאיץ את התפתחותם הכלכלית ולסיים את החיים תחת כיבוש כה מעיק. לכן הוא יקטין את האיבה, את הרצון בנקם ואת המוטיבציה להילחם. קשה להכחיש כי תהיה לכך תרומה ביטחונית גדולה ביותר.

השאלה הרחבה יותר

שאלת מדיניות הביטחון של ישראל היא רק חלק משאלה רחבה יותר: כיצד יכולה ישראל להתקיים לאורך זמן כאשר היא נטע זר במזרח התיכון. לכך רמז בין השאר אהוד ברק, כשהשתמש בביטוי המתנשא "וילה בג'ונגל", המריח מתחושת עליונות יהודית. ישראל היא נטע זר במזרח התיכון מסיבות רבות. ראשית, כמובן, היא נבדלת משאר מדינות האזור בלאומיותה ובדתה. שנית, היא נתמכה על ידי מדינות המערב, הנתפסות במזרח התיכון כגורם קולוניאליסטי כבר מאז 1917. שלישית, ישראל נשלטת על ידי צאצאי מהגרים ממזרח אירופה וממרכזה, השונים מהאוכלוסייה החיה באזור.

נכון הדבר שכמחצית מאוכלוסיית ישראל הגיעה אליה ממדינות ערביות או מוסלמיות אחרות, אך בישראל הופעל על קבוצה זו לחץ חברתי מסיבי להתנתק משורשיה הערביים ואף להתכחש להם. לדעתי, זו אחת הסיבות שבגינן יש היום בקרב הקבוצה הזאת דווקא התנגדות רבה יותר להשלמה עם העולם הערבי. בניה נקרעים בין מוצאם לבין רצונם להשתייך לקולקטיב הישראלי.

בישראל מעולם לא התקיים דיון ציבורי משמעותי בשאלה כיצד יש להשתלב באופן אמיתי במזרח התיכון. התפיסה הבלעדית למן ימיה הראשונים של המדינה גורסת שהדרך המרכזית להתקיים במרחב היא בכוח הזרוע ואין בלתה. במילים אחרות, רק כוח צבאי חזק ימנע את הניסיונות לפגוע במדינה היהודית. אין זה מקרה שהאלוף (מיל') יעקב עמידרור טען כי מדיניות הביטחון של בן־גוריון ממפא"י אימצה למעשה את גישת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי הרוויזיוניסט.

רק בשני מקרים סטתה ישראל מגישתה זו – בחתימה על השלום עם מצרים, ובחתימה על הסכם אוסלו. בשני המקרים, עם זאת, הסטייה היתה קלה יחסית. בהסכם השלום עם מצרים נסוגה ישראל מחצי האי סיני, שלא היה בעל חשיבות גדולה מדי עבורה, שכן לא היה חלק מ"ארץ ישראל השלמה". בהסכם אוסלו הסכימה ישראל לאוטונומיה פלסטינית בערים המרכזיות, כלומר רק בחלק קטן מהשטחים; ברגע שעלה על השולחן הצורך לוותר על שטח משמעותי, אפילו כחלק מהסכם הביניים שכבר נחתם והורה על המשך הנסיגות משטחי C, התהליך נעצר (תחילה על ידי נתניהו ובהמשך על ידי ברק).

אך לא רק הבחירה בדרך הצבאית פוגעת בהשתלבות ישראל באזור. גם הברית המדינית־צבאית עם ארצות הברית פוגעת בכך. זה קורה בדרכים רבות ושונות, ואמחיש זאת על ידי מקרה אחד, האיראני.

באופן בסיסי, למעט רטוריקה לוחמנית כזאת או אחרת, אין לישראל ניגודי אינטרסים מהותיים עם איראן. עד למהפכה האסלאמית ב־1979, ישראל שיתפה פעולה עם איראן בנושאים רבים. מדוע גרמו חילופי השלטון בטהרן להידרדרות היחסים בין המדינות? ראשית, בשל הטינה שרחשו תומכי ההפיכה האסלאמית לישראל, על שום תמיכתה בשלטונו העריץ של השאה. אך סיבה חשובה אף יותר להידרדרות היחסים, היתה העימות בין איראן לארצות הברית.

עימות זה לא נגרם בשל סיבות דתיות, אלא בגלל לאומנות המשטר האיראני. האיראנים מיאנו למחול לאמריקאים על הדחת ראש הממשלה מוחמד מוסאדק ב־1953 (הוא הודח בסיוע כוחות אמריקאיים לאחר שסירב לבטל את הלאמת הנפט האיראני). לימים, המשטר האיראני שקם בעקבות הפלת השאה, החליט להשאיר את המדינה מחוץ למעגל ההשפעה אל ארצות הברית, מה שהעצים מאוד את העימות בין שתי המדינות. ומאחר שישראל היא בעלת הברית המרכזית של האמריקאים באזור, האיראנים נמצאים בעימות גם איתה. כך, בעוד ארצות הברית הפכה בעיניהם ל"שטן הגדול", ישראל היתה ל"שטן הקטן" – גורם עוין משני "בלבד".

ההתנגדות האמריקאית הנחושה למשטר השיעי שקם באיראן אחרי ההפיכה, קשורה גם לכך שאיים בעצם קיומו על מדינות המפרץ הפרסי. אלו האחרונות נשלטו, ועודן נשלטות, בידי משטרים סוניים, אך חיים בהן מיעוטים שיעיים גדולים ומקופחים, פוליטית וכלכלית. המשטר השיעי באיראן מאיים לעורר מיעוטים אלו. לכן מדינות המפרץ תמכו במלחמה שהכריזה עיראק על איראן (1980-1988), ואף סייעו לממן אותה. ומאחר שארצות הברית היא בעלת החסות על מדינות המפרץ, זו עוד סיבה להתייצבותה נגד המשטר האיראני, לסנקציות שהטילה עליו לאורך השנים, ואף לתקיפותיה הצבאיות נגדו (ההתנקשות בקאסם סולימאני ב־2020 וההתקפה האחרונה על אתרי הגרעין, לצד, כנראה, תקיפות סמויות).

במידה רבה, ההתייצבות הלעומתית של ישראל מול איראן נועדה כדי לסייע לאינטרס האמריקאי באזור. אולם במרוצת השנים התברר שישראל נהנית בדרך נוספת מהעימות עם איראן: מאחר שמדינות המפרץ תומכות בצד הישראלי בעימות, כי הוא מחליש את איראן, תמיכתן בפלסטינים נעשתה נלהבת פחות. לראיה, חתימתן על הסכמי אברהם, שלא הותנתה בהתקדמות משמעותית במשא ומתן עם הפלסטינים.

אם כן: הדוגמה האיראנית ממחישה כיצד הברית עם האמריקאים כובלת את מדיניות החוץ הישראלית לאינטרסים לא לה. תחת אצטלת ביטחון, ישראל מוצאת את עצמה שוב ושוב בעמדת עימות שמונעת ממנה השתלבות אזורית אמיתית.

* * *

הבחירה הישראלית להתקיים במזרח התיכון בעיקר בכוח הזרוע מובילה אותה למבוי סתום. אחת התכונות היסודיות של עימותים צבאיים היא שהם מחריפים והולכים, ועלויותיהם גדלות עם הזמן, בשל התעצמות הכעס, השנאה ושאיפת הנקם. באינתיפאדה הראשונה נהרגו 160 ישראלים; באינתיפאדה השנייה, 1,000 ישראלים. בעימות הנוכחי נהרגו ונרצחו כמעט 2,000 ישראלים. כמובן שמספרי ההרוגים והנרצחים הפלסטינים אף הם גדלים מעימות לעימות.

גם הפגיעה הכלכלית גדלה מסיבוב לסיבוב, בין היתר משום שמתברר כי רמת הסיכון בהשקעה העסקית בישראל הולכת וגדלה. המשך הקיום על חרבנו מאיים להקשות יותר ויותר על קיומה של ישראל כמדינה מערבית רגילה. כבר במלחמה הנוכחית נהפכה ישראל למדינה מנודה על ידי רוב העולם, בשל התפרעותה בעזה וממדי ההרג וההרס שזרעה.

מה, אם כך, האלטרנטיבה לחיים על החרב? איך ניתן להשתלב במזרח התיכון באופן אחר? התשובה לא יכולה להסתכם בצעדים בנאליים כמו חיוב לימודי ערבית, או במחוות סימבוליות כמו האזנה לאום כולתום – אף שהם כשלעצמם בהחלט יכולים להועיל ואף לתגמל. גם אין צורך להפוך לאנטי־אמריקאים, אך יש לזכור כי האינטרסים של ארצות הברית אינם תמיד חופפים את אלה של ישראל. אנו חיים במזרח התיכון וגורלנו שזור בו – בעוד שהאמריקאים רחוקים ממנו מאוד – ולכן חשוב שנמצא יותר מסילות לליבם של תושביו.

התשובה העיקרית לקושייה היא שיש להגיע להסדרים מדיניים שינטרלו לכל הפחות חלק מהשנאה ומהכעס כלפי ישראל. או־אז נוכל ליצור יחסים מאוזנים וטובים יותר בין הצדדים, אחרי שנות סכסוך כה רבות. יחסים אלה יהוו בתורם תמריץ לפתח בהמשך את ההסדרים המדיניים לכלל יחסי שלום של ממש. כמובן שגם אם ישראל תשתלב במזרח התיכון, היא עדיין תצטרך לשמור על כוח צבאי משמעותי, אך יהיה עליה להפעילו רק לצורכי הגנה אמיתיים, ולא כדי להרחיב את מוטת שליטתה והשפעתה באזור, כפי שהיא עושה היום.

על פרופ' יוסף זעירא

פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מקרו־כלכלן המתמחה בין השאר בחקר הצדדים הכלכליים של הסכסוך הישראלי־ערבי. מחבר הספר כלכלת ישראל.