למה השנאה משתלמת לימין

Getting your Trinity Audio player ready...

הסנטימנט שביטא הסלוגן "יחד ננצח", שנולד עם טראומת השבעה באוקטובר, לא החזיק מעמד הרבה זמן. שבועות ספורים אחרי שארגון אחים לנשק המיר את ההפגנות בקפלן והצעדות לירושלים במרכז לוגיסטי עצום של תרומות ליחידות צבאיות עם ציוד חסר, החלו הלחשושים המתוזמנים והמכוונים נגדו – לא מן הנמנע שבהכוונה מלשכת ראש הממשלה.

הלחשושים מהר מאוד נעשו לזרם של תרעלה שנשפך לעברם באופן גלוי על ידי יושבי אולפני ערוץ 14, ואף הפכו לפינה כמעט קבועה בחשבון הטוויטר של מגיש בערוץ, שמעליה מתנוסס סלוגן קבוע המסית נגדם. וזה לא נגמר שם. שנה וחודש אחרי הטבח הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל, ובשעה שהיא עדיין שקועה בלחימה בעזה, נתניהו עצמו הכריז, בעקבות ההחלטה להגיש כתב אישום נגד יועצו אלי פלדשטיין, על פתיחתה של חזית שמינית – המלחמה בשב"כ, בפרקליטות וביועמ"שית. מכונת הרעל חזרה לעבוד בכל הכוח כאילו השבעה באוקטובר מעולם לא קרה.

ספר חדש מאת פרופ’ נעם גדרון ופרופ’ יניב רוזנאי, דמוקרטיה בנסיגה, טוען שמכונת הרעל שמפעיל נתניהו אינה רק כלי לקמפיינים אלקטורליים, אלא ביטוי לתנועה פוליטית רחבה יותר שמבקשת לעצב מחדש את הסדר הפוליטי בישראל. לשיטתם, הקיטוב שיצר נתניהו איננו רק תוצר לוואי של מאבקי בחירות אלא משמש גם להצדיק ריכוז כוח חסר תקדים בידי ההנהגה על מנת "להגן" על העם מפני הצד השני. רק הבנת התהליך הזה לאשורו, תאפשר לייצר עבורו "חיסון" מתאים שיסכל את ההפיכה. 

על רגשות ופוליטיקה

זה יותר מ־30 שנה שנתניהו עמל על יצירת עוינות בין "העם" ו"הם". ה"עם" מונה את כלל המצביעים לליכוד וללווייניו, בעוד "הם" אשמים בכל הצרות. משפחות החטופים שמפגינות עבור שחרורם, אשמות בהקשחת עמדות חמאס במשא ומתן. הטבח בעוטף התאפשר כי צמרת צה"ל והשב"כ מידרו את נתניהו ממידע חיוני ולא העירו אותו בזמן. שר הביטחון לשעבר יואב גלנט הוא האשם בדשדוש בעזה. הדיפ־סטייט מונע מהממשלה למשול. השמאל חובר לאויבינו. וכך הלאה. הקיטוב ככלי רטורי הוא כל כך בסיסי עבור נתניהו עד שנתן אשל, יועצו הקרוב, סיכם זאת יפה כשאמר, על פי הפרסומים בתקשורת, כי "השנאה הזאת היא מה שמאחד… את המחנה שלנו".

נתניהו הוא לא הראשון שעושה שימוש ב"אנחנו והם" כדי להשיג תמיכה ציבורית. נוהגים כך גם מנהיגים רבים אחרים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, ראשי מפלגת חוק וצדק בפולין, וכמובן, דונלד טראמפ. אבל המשותף לכל המנהיגים הללו הוא לא רק השימוש בקיטוב החברתי כקרדום לחפור בו תמיכה אלקטורלית, אלא גם מאמציהם לרתום אותו לניסיונותיהם לפגוע במוסדות הדמוקרטיים. אחרי הכול, אם אני מאמין שהמחנה היריב לא רק טועה אלא ממש מסוכן עבורי, יש יותר סיכוי שאסכים לתמוך בצעדים שנועדו להצר את צעדיו, גם אם משמעות הדבר היא פגיעה בחופש הביטוי או ביכולת של מערכת המשפט לפקח על כוחה של הממשלה.

העיסוק הגובר בתפקיד של רגשות בפוליטיקה הוליד ב־2024 שני ספרים מרכזיים בעברית: רגשות נגד דמוקרטיה מאת אווה אילוז ואביטל סיקרון, והערת שוליים מאת עירן הלפרין. כל אחד מהם ניסה, מזווית מעט שונה, להסביר איך רגשות פועלים על תהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות שלנו. אילוז וסיקרון הצביעו על ארבעה רגשות – פחד, טינה, סלידה וגאווה – והראו איך פוליטיקאים משתמשים בהם במטרה לצבור תמיכה ציבורית. הלפרין הקדיש ספר שלם לרגש החזק ביותר – שנאה – והסביר מה הסיבות לפריחתה בתרבות הפוליטית הישראלית. עתה מצטרף למדף גם דמוקרטיה בנסיגה, ומבקש להאיר שתי נקודות מרכזיות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הראשונה, שאת הקיטוב צריך להבין ככלי בסיסי שמשתלב היטב במארג האידאולוגי של התופעה הפוליטית המכונה "פופוליזם" – ולא רק כמכשיר רטורי שנועד להשיג תמיכה ציבורית.

הנקודה השנייה שמה אצבע על החתיכה החסרה בפאזל שמחברת בין פופוליזם, קיטוב, ונסיגה דמוקרטית – המנהיג הפופוליסט. הוא חייב לתדלק כל הזמן את מדורת השנאה, גם אם פירוש הדבר הוא ליצור קיטוב בקרב חברה שחוותה אך לפני רגע את הטראומה הגדולה ביותר בתולדות מדינתה.

היתרון הגדול של הספר עבור מי שאינם מצויים ברזי המושגים המקצועיים, הוא היכולת שלו לעשות סדר בתופעות הפוליטיות שאנחנו רואים שמתממשות לנגד עינינו, להסביר איך הן קורות ומה אפשר לעשות כדי למנוע אותן. הספר אמנם משופע בדוגמאות ממקרי בוחן בחו"ל המחזקות את התיאוריה, אך הוא כל הזמן חוזר ומקשר אותה למציאות הישראלית הקונקרטית, בבחינת "אין זה שעשוע אינטלקטואלי אלא החיים עצמם".

קיטוב רגשי להמונים

גדרון, פרופסור למדע המדינה מהאוניברסיטה העברית, ורוזנאי, פרופסור למשפט חוקתי מאוניברסיטת רייכמן, הם מן החוקרים הבולטים כיום בישראל. עד לא מזמן שמותיהם היו מוכרים בעיקר בחוגים אקדמיים, אך ניסיונות ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו השישית הציבו אותם בקדמת המאבק נגדה. ברגע ההיסטורי שנרשם בארבעה בינואר 2023, שבו יריב לוין הכריז שהוא יצר את עצמאותה של מערכת המשפט, נולד הצורך להתיך יחד את תחומי המומחיות של השניים כדי לתאר ולבאר את המהלך שאחריתו היא דמוקרטיה חלולה.

הקיטוב שגדרון עוסק בו בשנים האחרונות שונה מאוד מהקיטוב האידיאולוגי ה"קלאסי" בין המחנות הפוליטיים. קיטוב אידיאולוגי הוא חוסר הסכמה, לעתים אף בעוצמה שקשה לגשר עליה – אבל הוא לא מדיר את הצד היריב. כלומר, אפשר שתתקיים מחלוקת אידיאולוגית עמוקה מאוד, אבל העמדה של הצד הנגדי לא תהפוך בעטייה לבלתי לגיטימית. לכן, קיטוב אידיאולוגי, חריף ככל שיהיה, עדיין מקיים פלורליזם רעיוני. למעשה, דמוקרטיה תקינה חייבת קיטוב אידיאולוגי כי רק כך מתקיים שוק רעיונות שבו יש ריבוי דעות המתווכחות ביניהן ומחלוקות שעוברות חידוד וליבון.

קיטוב רגשי הוא סיפור אחר לחלוטין. זהו פער "יוצא דופן", כדברי הכותבים, בין הרגש החיובי שאתה חש כלפי המחנה הפוליטי שלך לבין הרגש השלילי שאתה חש כלפי המחנה הפוליטי היריב. הפער נמדד בעזרת סקר שבו מתבקשים המשתתפות והמשתתפים לדרג מ־1 עד 10 עד כמה הם אוהבים את א' וסולדים מ־ב' – ולהפך. גדרון ורוזנאי מראים שכאשר בוחנים זאת בישראל, ומשווים את התוצאות לעמדות כלפי ההפיכה המשטרית, למדים כי ככל שיש פער גדול יותר בין הרגש החיובי כלפי נתניהו לבין הרגש השלילי כלפי מפלגות האופוזיציה (כלומר ככל שהקיטוב הרגשי חזק יותר) – כך עולה גם התמיכה בהפיכה המשטרית.

הממצא הזה עשוי להישמע מובן מאליו. אחרי הכול, ככל שאדם יותר "ביביסט" כך סביר להניח שיתמוך בצורה מובהקת יותר בטענות נתניהו – על אודות העוול שנעשה לו בעצם הרצון להדיחו ולבטל כך את רצון הבוחר – ובמסקנה הנובעת מהן, ולפיה יש צורך ב"רפורמה". אבל העניין עם קיטוב רגשי, אומרים גדרון ורוזנאי, הוא שאפשר ליצור אותו כמעט יש מאָין. מנהיג כריזמטי האוחז ברטוריקה המתאימה ובחוסר העכבות הנדרש יכול לקחת שסעים קיימים וללבות אותם, ולזכות כתוצאה מכך בתמיכה בלתי מסויגת של "הבייס" – הגביע הקדוש של המנהיג הפופוליסט.

באופן לא מפתיע, הסיפור של קיטוב רגשי בעשורים האחרונים בישראל הוא במידה רבה הסיפור של בנימין נתניהו. צמד החוקרים מראה יפה כיצד כאשר נתניהו עמד בראשות הליכוד וקבע את סדר היום הפוליטי והתקשורתי – תחילה בשנות ה־90, ואז שוב מ־2009 ועד היום – גדל הקיטוב הרגשי בישראל. בהתאם, בתקופה שבין שתי הקדנציות שלו בראשות הממשלה (1999-2009), הקיטוב הרגשי צנח בחדות.

אבל – וזה אבל חשוב, טוענים גדרון ורוזנאי – קיטוב רגשי הוא אמנם כלי יעיל לגיוס ולמוביליזציה, אבל הוא עצמו לא מוליד בהכרח נסיגה דמוקרטית. כדי להביא לתוצאה הזאת דווקא, על הקיטוב להשתלב בתוך תהליך רעיוני גדול יותר. כאן נכנס לתמונה הפופוליזם.

מדוע המושג "פופוליזם" מתעתע

הפופוליזם הוא ללא ספק הצייטגייסט, רוח הזמן, של הפוליטיקה העולמית בעשור וחצי האחרונים. זוהי האנטיתזה המושלמת לתזת "קץ ההיסטוריה" שגרסה, עם קריסת ברית המועצות, שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה ונותרה בלא מתחרים, ובהתאם – גם הערכים האוניברסליים המערביים, הנאו־ליברליזם הכלכלי והגלובליזציה, המזוהים איתה. הבקלש הגיע בדמות הפופוליזם – התופעה הפוליטית החשובה ביותר שמתרחשת כרגע לנגד עינינו – והוא כאן כדי להישאר.

כדי להבין מהו בדיוק פופוליזם, צריך להבהיר קודם מדוע, חרף הפופולריות שלו, הוא מושג מטעה. גדרון ורוזנאי לא אומרים זאת, אבל הסיבה שבגינה פופוליזם הוא מושג בעייתי היא שיש לו שני מובנים שונים מאוד: אחד בשפת היומיום, ואחד כמושג מובחן המצביע על אותה תנועה פוליטית שחותרת תחת הדמוקרטיה הליברלית. למעשה, הבלבול בין שני המובנים מקשה על הבנת חומרת הסכנה שנשקפת מהפופוליזם (במובנו השני), וזו בתורהּ מקשה את ההתמודדות עמה.

השימוש הרווח ב"פופוליסטי" בשיח היומיומי מתאר כידוע מהלך קצר־טווח, פומפוזי או ציני, שנועד לקנות אהדה ציבורית תוך התפשרות על האחריות הציבורית או המוסרית (למשל האמירה "ההחלטה לבטל את המס על המשקאות המתוקים היא פופוליזם זול"). את המובן השני של פופוליזם מגדירים גדרון ורוזנאי באופן רזה למדי כ"פוליטיקה המתבססת על ניגודי מוסרי בין העם המאוחד לבין האליטות הזדוניות". פוליטיקה כזאת יכולה להיות מנת חלקם של שחקנים משני צדי המתרס. הימין הפופוליסטי מגדיר את "העם האמיתי" במונחים אתניים־דתיים ומקונן על כך שה"אליטה" כופה עליו ערכים המנוגדים לשלו, בזכות שליטתה במוקדי הכוח. השמאל הפופוליסטי, כמו בוונצואלה של ניקולס מדורו וקודם לכן הוגו צ'אבס, מגדיר את "העם האמיתי" במונחים כלכליים, קרי העם הוא כל מי שאינו נמנה עם האליטות העשירות.

בבריטניה, טיעונים מהסוג הזה נגד האיחוד האירופי והאליטות הפרוגרסיביות של לונדון הובילו לברקזיט, בהונגריה ובפולין הם שימשו להחלפת מאות שופטים ושומרי סף, באיטליה ובצרפת הם חוללו קמפיינים גדולים בהובלת המפלגות הפופוליסטיות נגד הגירה, ובארצות הברית הם הולידו תנועה שתומכת במדיניות מתבדלת ובוויתור מהדהד על הובלת הסדר העולמי הכלכלי.

בישראל, עוד ועוד קמפיינים שמניעה מפלגת השלטון בעשור וחצי האחרונים נבנים על הדגשת הקרע בין היהודי לישראלי, ובהמשך בין היהודי המסורתי, נושא הערכים הלאומיים "האמיתיים", לבין אליטה צרה אך רבת־עוצמה המייבאת ערכים זרים. זו האחרונה, כך נטען שוב ושוב, שנציגיה הם שופטי בג"ץ ופקידי הדרג המקצועי, מסרבת לגרש מבקשי מקלט, מכפיפה את הוראות הפתיחה באש לתכתיבים של "דת הפרוגרס", ובשל כל זאת ועוד מסכנת את עצם הקיום היהודי בארץ. הכוח של הקמפיינים הללו הוא בכך שהם יושבים על מתח אידיאולוגי הקיים ממילא, ומרחיבים אותו תוך שימוש בשיח רגשי. זה, אם כן, התפקיד שממלאת הפוליטיקה המקטבת במשטרים פופוליסטיים.  

כל עוד המובן הראשון, זה של הפופוליזם בעיקר כדמגוגיה, מבולבל תדיר עם המובן השני, זה של הפופוליזם בעיקר כמאבק בין העם לאליטות – אנחנו הולכים ונלפתים בקונספציה כאילו הפופוליזם המקטב הוא כלי רטורי בלבד. כזה שמשתמש בשנאה כדי ללבות יצרים בדרך לקלפי. תוצאת הדבר היא סלחנות יחסית כלפי אמירות כמו "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" של נתניהו, על הצורך "לשחרר את ישראל מדיכוי האליטות ועריצות המיעוט" של גלית דיסטל־אטבריאן, או "שלטון העם הפך להיות שלטונו של המשפטן" של שמחה רוטמן. ואולם, בכל המקרים הללו לא עומדת מולנו רק דמגוגיה שמחפשת ציבור, אלא עמדה אידיאולוגית מוצקה שנשענת על תפיסת עולם ערכית ברורה. תפיסה זו רואה עצמה כהופכית לכל מה שמייצגות לכאורה אותן אליטות תקשורתיות, משפטיות ותרבותיות (במאמר מוסגר, מעניין לשים לב כי אלה אף פעם לא אליטות כלכליות).

לכן, כדי להבדיל את הסוג השני של הפופוליזם מהסוג הראשון, נהוג לעתים קרובות להצמיד לו את שם המשפחה "סמכותני". סמכותני, גיור לעברית של Authoritarian, הוא קצה הציר שבצד השני שלו יושב "ליברלי". ההבדלים בין שתי הקצוות הם לא בתוכן של אורח החיים שנגזר מהם, כמו שהם במקור הסמכות ממנו נשאבת הקביעה מהו אורח החיים הנכון. אם בצד הליברלי מקור הסמכות הוא האינדיבידואל – גם אם הוא עצמו נטוע עמוק בחברה – אזי בצד הסמכותני מקור הסמכות חיצוני לאינדיבידואל – הקהילה, הדת וכדומה. בצד הסמכותני, אורח החיים מוכפף מפני מה שנכון לקהילה אתנית, דתית או עדתית, ולכן הוא גם בדרך כלל שם דגש על נאמנות ושמרנות, כדי לתחזק את המבנים החברתיים ההכרחיים לשמירת יציבות הקהילה. לראיה, הסמכותנות בדרך כלל מעלה על נס את המשפחה ההטרו־נורמטיבית, או את התפיסה העצמית של האדם כחוליה בשרשרת היסטורית ארוכה שצריכה להימשך גם מעבר לנראֶה לעין.

כשה"פופוליזם" מקבל אופי "סמכותני" הוא הופך מרטוריקה בלבד של פער בין העם האמיתי לאליטות, לאידאולוגיה שמציעה פתרון: החלת ערכֵי "העם האמיתי" באופו ממוסד על כלל החברה. כלומר, שימוש במשאבי המדינה ובכוחה על מנת לזנוח את הערכים הליברליים לטובת ערכי "העם האמיתי". ההנגדה בין ערכֵי "העם האמיתי" לערכים הליברליים הופכת לעניין זהותי עמוק, ובהתאם, נוצר קיטוב רגשי בין מי שרואים עצמם כשייכים ל"עם" לבין מי שהם תופסים כאמונים על ערכים זרים המסכנים את קיומם. פלא שהם מוכנים לתמוך במהלכים מרחיקי לכת שיגבילו אותם?

מנהיג אחד, עם אמיתי אחד

כספר שמיועד לקהל רחב, דמוקרטיה בנסיגה לא מתיימר להביא חידוש יוצא דופן לשדה המחקר של הפופוליזם. יתרונו הגדול בכך שהוא מתיך את שלל המחקרים שערכו השניים, כל אחד בשדה שלו, לסדרת טענות שמבהירה לא רק מהו פופוליזם וקיטוב, אלא משרטטת את התהליכים המולידים את ההתקפה על הדמוקרטיה הליברלית.

החידוד החשוב ביותר של הספר נוגע לניסוח שני התנאים הדרושים למימוש החזון של הפופוליזם הסמכותני (התקף לכל משטר פופוליסטי באשר הוא), וכתוצאה מכך, להפיכתו לסכנה מוחשית של נסיגה דמוקרטית: השימוש הרטורי בקיטוב כדי להצדיק מהלכים שנויים במחלוקת, והתלות במנהיג. איך נראית ההתלכדות בין השניים? כאשר המנהיג הפופוליסט משתמש בקיטוב רגשי כדי להצדיק פיטורים של ראש שב"כ זמן קצר אחרי שפתח בחקירה על התנהלות לשכתו, או כדי ליזום חקיקה שפוגעת באופן ישיר במנהיגי המחנה היריב – הקיטוב הרגשי כבר משמש למעשה כמנוע לצורך שינוי המשטר, בדרך למימוש החזון הפופוליסטי־סמכותני. כלומר, המנהיג מצדיק ציבורית פגיעה מהותית בדמוקרטיה ובהליכים דמוקרטיים תקינים בטענה כי אלמלא כן נוצרת סכנה מהותית לביטחון העם.

העניין הוא, אומרים גדרון ורוזנאי, שהמנהיג הפופוליסט לא רק משתמש בשנאה של המחנה שלו כלפי המחנה השני; הוא גם זה שמלבה את השנאה הזו בכוונה תחילה. האם המנהיג עושה זאת כי הוא סבור שכך יקבל יותר כוח אלקטורלי? סביר להניח. האם הוא עושה זאת גם כי הוא בעצמו שונא את הצד השני ומאמין שכך צריך? אולי. לא מן הנמנע שלפחות אצל חלק מהמנהיגים הפופוליסטים ישנה מידה רבה של סלידה ובוז כלפי הצד השני.

כך או כך, הפוליטיקה הפופוליסטית־סמכותנית כולה מבוססת על הרעיון שהמנהיג הוא המייצג הבלעדי של רצון "העם האמיתי". מכאן, שכל התנגדות למנהיג, או לחלופין כל מגבלה על היכולת שלו לממש את מדיניותו, כמוהן כרמיסת הכרעת הרוב. בהתאם, כל מי שמטיל מגבלה שכזאת – בין אם אלה יועצים משפטיים, בג"ץ, חברי כנסת מהאופוזיציה או עיתונאים – הוא לא סתם בר־פלוגתא אלא אויב ממש של העם האמיתי ואף של הדמוקרטיה, במובנה הפופוליסטי הצר כהכרעת הרוב ותו לא.

העמדה הנורמטיבית הזאת לא רק מקבלת קדימוּת על פני עמדות נורמטיביות אחרות, כמו שמירה על עקרונות השוויון והחירות – אלא, הלכה למעשה, מרוקנת אותם מתוכן. משום שמי שחולק על המנהיג הפופוליסט לא נתפס עוד כשותף לגיטימי לדיון הדמוקרטי, ולכן גם כמי שאינו זכאי לעתים לזכויות בסיסיות כמו שוויון וחירות. וכדי להוציא לפועל את שלילת הזכויות הזאת, נוצר צורך לפרק את המנגנונים הדמוקרטיים המבססים את עיקרון השוויון. לכן, כפי שכתב אחד החוקרים החשובים של הפופוליזם, יאן־ורנר מולר הגרמני, פופוליזם־סמכותני הוא לא רק אנטי־אליטה אלא גם אנטי־פלורליזם.

הכוח הסמכותני האמיתי

בארצות הברית, בהונגריה, בפולין, באיטליה, בטורקיה, בהודו ובמדינות נוספות שעובדות תהליכי נסיגה דמוקרטית, קל מאוד להצביע על המנהיג הפופוליסט. על פניו, מה יותר פשוט במקרה הישראלי מאשר להצביע על נתניהו? הוא המפלג הראשי עוד משנות ה־90, מי שתורת הקיטוב היא אומנותו, ומי שמסתופפים תחתיו שר המשפטים שמוביל את ההפיכה המשפטית וכל שאר כוכבי המשנה.

אבל בישראל, כמו בישראל, התמונה מורכבת יותר. עד להשבעת הממשלה הנוכחית בדצמבר 2022, נתניהו אמנם שיסע ופילג, אבל אין ודאות שעשה זאת כדי לקבל גב להפיכה משטרית. למעשה, נראה שההפך הוא הנכון: במשך רוב שנות שלטונו הוא לא הוביל לפגיעה בבית המשפט העליון או בשומרי הסף האחרים כמו הייעוץ המשפטי לממשלה, ואף גדע יוזמות מן הסוג הזה.

אמנם בשנים האחרונות משהו בנתניהו השתנה, אבל אפילו מאז כינונה של הממשלה הנוכחית תאֶבת ההפיכה, הוא נמנע רוב הזמן מאמירות שמתארות את מערכת המשפט כסכנה. הדבר שונה בתכלית מהמתרחש במדינות אחרות שחוות נסיגה דמוקרטית, שם מנהיגיהן עושים הון פוליטי רב מהתקפות ארסיות ישירות על מערכת המשפט. נכון, נתניהו גם מצוי בהסדר ניגוד עניינים שמונע ממנו לעסוק במערכת המשפט, בשל המשפט המתנהל נגדו, ועדיין, התלונות שלו כלפיה, לפחות עד לתקופה האחרונה, לא היו שונות בהרבה מתלונות רגילות של ראשי מדינות כלפי מערכת המשפט שכובלת את ידיהם, ממנחם בגין, יצחק רבין ועד לברק אובמה. עם זאת, חשוב להדגיש שככל שהזמן עובר, נתניהו לא רק נותן גב מלא להפיכה מאחורי הקלעים, אלא גם מביע תמיכה פעילה במי שמערכת המשפט מנהלת נגדו חקירה. הוא למעשה מנסח בכך דיכוטומיה מקטבת בין מערכת המשפט לבין תמיכה בו.

בניגוד לכל המנהיגים הפופוליסטיים־סמכותניים האחרים, נתניהו גם מעולם לא דיבר נגד הערכים הליברליים כשלעצמם. כלומר, בין אם במודע ובין אם לא, בין אם אלו דעותיו ובין אם זו העמדת פנים, נתניהו משמר כל העת איזשהו פער בינו לבין השוליוֹת שלו, הגאים באנטי‏־ליברליות שלהם (חִשבו למשל על שלמה קרעי, שאמר ש"מצעדי גאווה זה דבר פסול" משום שהם "נגד הטבע"). ובניגוד להפיכות משטריות במדינות אחרות, נתניהו לא מוביל ציבורית את ההפיכה המשטרית; עושים זאת לוין ושאר השותפים הקואליציוניים – ולא רק בשל הסדר ניגוד העניינים. 

בסופו של יום, מוזר ככל שזה נשמע בתחילה, המסגרת הרעיונית של הפופוליזם הסמכותני בישראל היא לא יצירה בלעדית של נתניהו. בעוד הפן הפופוליסטי הוא יציר כפיו של נתניהו ושותפים לו מרבית נבחרי הליכוד, הפן הסמכותני אולי מחלץ מהם תמיכה, אבל מוביל אותו הפלג החרד"לי של הציונות הדתית. הם הסמכותניים האמיתיים, הנושאים את הדגל הרעיוני שמוביל את ההפיכה המשטרית. הם מעוניינים לכונן בישראל גופא תאוקרטיה, וביהודה ובשומרון מדינת אפרטהייד, ולשם כך עליהם להיפטר משומרי סף שאמונים על שוויון ועל חירות. אשר על כן ההפיכה המשטרית. למעשה, ספק גדול אם אלמלא הקמפיין ארוך־השנים של הזרם החרד"לי נגד "מפלגת בג"ץ" (כשם ספרו של שמחה רוטמן מ־2019), ובהובלת משפטני פורום קהלת כמעט מיום הקמתו לפני יותר מעשור, היא בכלל היתה באה לאוויר העולם.

עם זאת, העובדה שהפרויקט הפוליטי הבולט ביותר המזוהה עם הפופוליזם הסמכותני בישראל ובעולם – ההפיכה המשטרית – מוּנע רעיונית על ידי קבוצת מיעוט רדיקלית ולא על ידי המפלגה הפופוליסטית המרכזית, מעידה על כך שהקשר בין קיטוב רגשי, פופוליזם והמנהיג הפופוליסטי מורכב יותר מכפי שמתואר בספר.

גם ההפך נכון. כפי שגדרון מראה במחקרים אחרים שלו, הציבור הליכודי אינו תומך גדול בהפיכה המשטרית, ומהבחינה הזו נציגיו בממשלה הולכים רחוק הרבה יותר מכפי שהאלקטורט שלהם דורש. במונחים שמציעים גדרון ורוזנאי, הקיטוב הרגשי שנועד להצדיק נסיגה דמוקרטית אולי עובד על קבוצה קטנה יחסית בתוך הבייס הליכודי, אבל הציבור הליכודי בכללו לא "שונא מספיק" את הצד השני. לכן לא ברור עד כמה קיטוב רגשי הוא הסבר טוב דיו להסתערות של חברי הכנסת של הליכוד על ההפיכה.

איך הגענו לטורקיה

אפשר להבין מדוע בספר רזה יחסית (115 עמודים) אין פירוט נרחב יותר על מהותו של הקיטוב הרגשי. אבל הקורא המתעניין יכול היה להרוויח מחיבור הרעיונות של הכותבים לעבודותיהם של אילוז־סיקרון ושל הלפרין, וכן לעבודתה החשובה של חוקרת מדע המדינה האמריקאית, ליליאנה מייסון, על עוינות בין מחנות פוליטיים והסכנה שהיא מציבה לדמוקרטיה. הדיון בהם היה מאפשר להרחיב את היריעה בנוגע לקשר שבין רגשות ונסיגה דמוקרטית, ולהעניק תשובה לשאלה כיצד ניתן לצמצם את הקיטוב הרגשי עצמו, ולא רק את הסכנה לדמוקרטיה שנובעת ממנו.

זהו דיון חשוב, משום שהדגש שהמחקר האקדמי שם בשנים האחרונות על קיטוב רגשי כגורם מרכזי לנסיגה דמוקרטית, עלול להיות מובן בצורה שטחית בלבד, כאילו משתמע ממנו שהסיבה לעליית הפופוליזם אינה רציונלית אלא רגשית, ושההמון הנבער שוב פועל בניגוד להיגיון ובוחר במנהיגים שירעו את מצבו, רק משום שהוא שטוף שנאה כלפי הצד השני. דיון רחב יותר ברגשות, במקום שלהם בציבוריות הישראלית, ובשאלה מהן הסיבות החומריות והאחרות לקיומו של הקיטוב הרגשי (שהתקיים כידוע עוד לפני המנהיג הפופוליסט, ראו מערכת הבחירות האלימה של 1981) – יכול לעזור לשים את האצבע על הדרוּש תיקון במטרה לצמצם קיטוב רגשי ואת הסכנות הטמונות בו.

ויש מה לתקן. כפי שגם גדרון ורוזנאי מזכירים מדי פעם, התחושה של הציבור שתומך במנהיגים פופוליסטים מהסוג של נתניהו, טראמפ או אורבן היא שאורח החיים של ה"רוב" נקבע בפועל על ידי מיעוט שלקח לידיו את מושכות השליטה בנקודות מפתח אסטרטגיות במשפט, בביטחון, בתקשורת וגם בכלכלה – ושיש די סיבות טובות לחשוב שמשהו בסיסי בכך לא הוגן. במובן הזה, פחות חשוב כרגע אם הסיבה להצלחה הפוליטית של הפופוליזם הסמכותני מקורה בסיבות תרבותיות כמו שנאת מהגרים, או בסיבות כלכליות כמו הגידול באי־השוויון; ככל הנראה מדובר בשילוב קטלני של כולן יחד. חשובה מכך העובדה שיש לציבור הזה על מה לכעוס, ושאפשר להבין את רצונו לגבות את המחיר מהאליטות. הבטחותיהן לחיים טובים יותר אילו רק נהיה גלובליים יותר, אוניברסליים יותר ואינדיבידואליים יותר – נכזבו.

דיון מן הסוג הזה יכול היה לתרום להבנה כיצד ניתן לצמצם את הקיטוב וכתוצאה מכך למנוע נסיגה דמוקרטית, או לחלופין להפוך אותה על כנה. גדרון ורוזנאי ממליצים על כמה כלים משפטיים לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים, כגון שינוי חוק יסוד: החקיקה המסדיר מחדש את חלוקת הכוח בין הרשות ושאמור לחזק את הכנסת מול הממשלה. אבל עם כל הכבוד למוסדות דמוקרטיים, ללא נורמות שיחזיקו אותם, הם לא יותר מעיכוב בדרכו של המנהיג הפופוליסט לכוח המוחלט, ולוּ רק משום שתמיד יכולה לקום ממשלה שתקבל תמיכה ציבורית גדולה דיה כדי לשנות כל אחד מהחוקים הללו.

השאלה שעולה כמו מאליה בנקודה זו, היא שבהינתן רוב כזה – מה בכלל הבעיה. או בניסוח כללי יותר, מה הרבותא ב"נסיגה קטנה" בדמוקרטיה? הכותבים אמנם מסבירים כי המנהיג הפופוליסטי דורס את כל הרסנים הליברליים בדרך למימוש התפיסה לפיה הוא־הוא המייצג הבלעדי של רצון העם, אבל הספר יכול היה להרוויח מדין וחשבון מפורט קצת יותר, כיצד בקצה ה"רצון" הזה נמצאת כמעט תמיד אוטוקרטיה. כזאת, המתנהלת על פי פירמידת אי־שוויון שבראשה עומדים המנהיג ומקורביו ובתחתית אלה ש"לא מספיק נאמנים" או מנהלים חיים "לא ערכיים" – ממשפחות להט"ביות ועד תלמידי החינוך הממלכתי שמתוקצבים בחסר לעומת החינוך הממלכתי־דתי.

משהו מזה אנחנו כבר מתחילים לראות כאן בישראל, דרך ההשתלטות הפופוליסטית על גופי האכיפה, ובעיקר על המשטרה, שכבר פועלת לפי אג'נדה כהניסטית ומפלה על בסיס לאום ומחנה פוליטי. היא ממחישה היטב כיצד הסרת המגבלות הליברליות, גם "הקטנות שבהן", הופכת מהר מאוד למציאות של כוח בלתי מרוסן ואפליה ממוסדת כלפי קבוצות מיעוט שמלכתחילה היו חסרות כוח פוליטי ממשי. ללא בלמים כלשהם שירסנו את המנהיג, זו רק שאלה של זמן עד שתגיע הפגיעה גם בקבוצות חזקות, שביכולתן לאיים על השליט. במילים אחרות, אם אין מי שיעצור נסיגה דמוקרטית – בין אם אלה מוסדות בינלאומיים, נורמות שלטוניות או נורמות ציבוריות – אז מה שמתחיל בכמה "תיקונים" לצורך השמעת קולו של "הרוב", מסתיים במעצר של ראשי אופוזיציה. במילים אחרות, מי שמתחיל עם נתניהו, לוין ורוטמן יסיים עם רג'יפ טייפ ארדואן.

"דמוקרטיה בנסיגה" מאת נעם גדרון ויניב רוזנאי, הוצאת כנרת זמורה דביר, 128 עמודים.

על ד"ר מיקי פלד

חוקר בקרן ברל כצנלסון.