בשנה וחצי האחרונות נפער קו שבר בין החברה החרדית למדינת ישראל. הוא לא היה פתאומי ובלתי צפוי. קדמו לו תהליכים שונים ולעיתים מנוגדים זה לזה: מצד אחד, תהליכים פנימיים בתוך החברה החרדית, ובכללם היווצרותה של שכבת "החרדים החדשים" ומאבקים על השתתפות במסלולי החיים של החברה הכללית. מצד שני, פעולות מטעם הממשלה והחברה האזרחית לשילוב חרדים, ובהן הפרדת מסלולים אקדמיים והקמת תוכניות תעסוקה.

למרות התהליכים המתמשכים, שלושה אירועים הם שהביאו את מערכת היחסים לידי שבר אמיתי: הראשון היה מגפת הקורונה ו"התגובה החרדית" אליה. מוסדות החינוך והתפילה שנותרו פתוחים, אחוזי המאומתים, המאושפזים והנפטרים, ומעל לכל – התנהלות ההנהגה החרדית והאכיפה הרפה של ממשלת נתניהו-גנץ. כל אלה הביאו לקדמת השיח הציבורי את ההבנה כי תחת שלטון הימין התפתחה בישראל "אוטונומיה חרדית", שהכללים החלים בה שונים מאלו החלים במדינת ישראל. האירוע השני היה אסון מירון, שהיה גילום מזוקק של הטענות נגד הממסד החרדי בפרט ונגד החברה החרדית בכלל, ובראשן הפקרת הציבור החרדי לאסונות. הצבעת המפלגות החרדיות נגד הקמת ועדת חקירה לאסון חשפה את הפער ההולך וגדל בין ההנהגה הפוליטית החרדית לציבור אותו היא אמורה לייצג. האירוע השלישי היה דבקותם של הפוליטיקאים החרדים בברית עם נתניהו – מה שהוביל, לראשונה מזה כמעט עשור, להקמת ממשלה ללא מפלגות חרדיות. 

השבר הזה הבהיר עד כמה נדרשת חשיבה מחודשת על ההסדרים של המדינה עם אוכלוסיות המיעוט שלה בכלל ועם החברה החרדית בפרט; ועל גבולותיה הפנימיים, מבוססי הערכים, של מדינה יהודית ודמוקרטית והמשמעות המעשית שצריכה להיות לגבולות הללו ביחסים עם חלקים שהם בשר מבשרה של המדינה, גם אם הם מתנגדים לחלק מערכיה. 

המבוכה המאפיינת את המחנה מול השאלות האלה הובילה את רובנו לאמץ אחד משני קצוות הסקאלה: קבלה מוחלטת של ההתנהלות הפוליטית החרדית וחיבוק של כל רעיון או קבוצה חרדיים שמקדמים "השתלבות", גם אם הם כרוכים בפגיעה בערכי יסוד של המחנה, או איבה כלפי הציבור החרדי והאשמתו בכל הרעות החולות של החברה. ניתוח הזיקה בין תהליכים חברתיים-כלכליים שמתרחשים בישראל – ביניהם המהפך הניאו-ליברלי ואחיזתו המתמשכת של הימין בשלטון – לבין התפתחותה של אותה "אוטונומיה חרדית" אינו רווח במחנה. ללא ניתוח מוסכם, קשה לגבש אסטרטגיות פעולה.

במסגרת הוויתור על הניתוח, ויתרנו על התמודדות עם שאלות מהותיות, הנוגעות לגבול בין כיבוד הזהות הקהילתית לבין התעקשות על קידומם של ערכי שוויון וצדק; ועם השאלה איך תיראה מדינת רווחה אוניברסלית במציאות שבה החברה החרדית כבר איננה מיעוט מבוטל מספרית. 

במקביל נמנענו מבחינה מפוכחת של שאלות פוליטיות: האם לשאוף לקואליציה בלי המפלגות החרדיות או דווקא לחתור לקואליציה משותפת אם תקדם את קיומה של ממשלת מרכז-שמאל; ואם השאיפה לקואליציה כזו קיימת, על מה נסכים לוותר ועל מה לא נסכים להתפשר? 

גיליון "חרדים למדינה" של תלם מציע תשובות לחלק גדול מהשאלות הללו. המאמר הפותח את הגיליון נכתב על ידי עפר שלח, והוא חושף את הפוליטיקה שמאחורי המאבק על ה"שוויון בנטל". את סוגיית הגיוס, טוען שלח, אפשר לפתור בלי לבטל את גיוס החובה. המאבק עליה נמשך משום שהיא משמשת כל אחד מהצדדים בבנייה ושימור של הזהות הפוליטית של בסיס המצביעים שלו. 

המאמרים שאחריו מחולקים לשלושה שערים, שבוחנים את מערכת היחסים בין החברה החרדית למדינת ישראל ואת התהליכים המתקיימים בתוך החברה החרדית, תוך התמקדות בתפיסות תשתית, תחומי מדיניות ופוליטיקה. 

השער הראשון מציע גישות שונות לבנייה מחדש של מערכת היחסים. אנשיל פפר מראה כיצד האוטונומיה החרדית פוגעת אנושות במשתייכים אליה וטוען כי המדינה, שאחראית לביסוסה וחיזוקה של האוטונומיה, חייבת להיות זו שפותחת את השער החוצה ממנה – לא בכפיית חובות מהן פטרה את החברה החרדית לאורך השנים, אלא ביצירת אמנה חברתית חדשה; ברית יעקבי מציעה למחנה לוותר על התפיסה כי קיימת חברה חרדית אחת ועל הרצון העז לשלב אותה בחברה הישראלית. השינויים שעוברים על החברה החרדית עתידים לפצל אותה לחברות חרדיות שונות, טוענת יעקבי, ושיתוף הפעולה הפוליטי יכול להתרחש עם חלק מהן, בין אם יהיו ישראליות יותר ובין אם לאו; יאיר שלג מראה איך האפולוגטיקה שיצרה תפיסת הרב-תרבותיות הישראלית אפשרה לחברה החרדית לנהל את אורח חייה על פי כללים ונורמות נפרדים וטוען כי בעוד שהרב תרבותיות במובנה התרבותי חייבת להישמר, כדי שהחברה הישראלית תוכל להמשיך להתקיים עליה לבטל את הרב-תרבותיות הערכית ולהכפיף מחדש את כלל הקבוצות למערכת אחת של זכויות וחובות שוות; ואסתי שושן מנתחת את תנועת הדרת הנשים השמרנית המתרחבת בשנים האחרונות מול תנועת הנגד של תהליכי ההשתלבות והמודרניזציה, ומבהירה כי הפתרונות למצב מצויים אצל הנשים המודרות מהספרה הפוליטית החרדית ולא אצל חברי הכנסת. 

השער השני מצביע על הכשלים במדיניות הממשלתית לאורך השנים בכל הנוגע להשתלבות החברה החרדית בחיי החברה והכלכלה הישראליים ומציע פתרונות לכשלים הללו. דני גוטוויין מתאר את מדיניות המאקרו שהשליטו ממשלות הימין, באמצעותה הוחלפו מנגנוניה של מדינת הרווחה במנגנוני פיצוי מגזריים שהבטיחו את נאמנותה הפוליטית של ההנהגה החרדית ושליטתה בחברה החרדית; מיכל צ'רנוביצקי מפנה את הזרקור אל המתרחש בתוך מוסדות החינוך החרדיים ומסבירה כי הוויכוח על לימודי ליבה חייב להתחלף בלקיחת אחריות של המדינה על המערכת כולה; ואביעד הומינר-רוזנבלום ויערה מן מפרקים את הטענה כי מנגנוני מדינת הרווחה מעודדים ילודה ופוגעים במוטיבציה של גברים חרדים להשתלבות בשוק העבודה ומראים מדוע הפתרון לאתגרים שמציבה החברה החרדית בפני מדינת ישראל מצוי דווקא בהרחבת השירותים האוניברסליים ולא בצמצומם.

השער השלישי בוחן את התהליכים הפוליטיים בהנהגה ובחברה החרדיות ואת האפשרויות ליצירת ברית פוליטית בין המפלגות החרדיות למחנה השמאל. בני רבינוביץ' מנתח את הפער בין התפיסה החברתית-כלכלית והמדינית החרדית המסורתית לבין התמיכה הפוליטית של החרדים בימין וטוען כי האפשרות לקיומה של ברית פוליטית בין שני המחנות תתקיים רק אם השמאל יבחר בהגה השלטון על פני הדגל הליברלי; פנינה פויפר מתארת את השינויים שחלו בקרב המצביעים החרדים, מראה כי הנתק בין חברי הכנסת החרדים לחברה החרדית מחריף ומציעה למחנה המרכז-שמאל לראות במעבר של המפלגות החרדיות לאופוזיציה הזדמנות לבחון נקודות חיבור עם ההנהגה ועם הציבור החרדיים; ואריאל פינקלשטיין מסמן את הזירה המקומית כמיקרוקוסמוס של השינויים המתרחשים בפוליטיקה החרדית, במרכזם הולך ומתרחב המעבר מהצבעה אוטומטית למפלגות החרדיות הממסדיות להצבעה לרשימות עצמאיות שמעמידות במרכז המצע שלהן דאגה לאזרח ולא רק לקהילה. 

קובץ מכתבים של דוד בן-גוריון בשנות ה-50 וה-60 סוגר את פרק המאמרים, ובו פותח בן-גוריון צוהר אל כוונותיו המקוריות ואל תפיסת העתיד שהנחו אותו בעת הענקת הפטור הראשון מגיוס לצה"ל לבחורי ישיבה, זה שהפך לבסיס הסדר "תורתו אומנותו". הקריאה במכתבים ובהקשר בתוכו נכתבו, מראה עד כמה עוות השימוש בכוונת הפטור המקורית ומנכיחה את אוזלת היד הממשלתית לאורך השנים שהעדיפה לגלגל את האחריות על ההכרעה שנדרשה בעניין מכנסת אחת לבאה אחריה עד לימינו.

ביקורת ספרים אחת חותמת את הגיליון ובה מנתחת נטע ג"ף את ספרו של העיתונאי ג'יימס בלדוורת' "Hired" ומראה כיצד הספר, המבוסס על תחקיר של מעמד העובדים הארעי והפגיע – מעובדי אמזון ועד שליחי המזון הניידים – רלוונטי מאין כמותו לעיסוק הציבורי והמדיני הנדרש בעולם התעסוקה החדש.

הגיליון השישי של תלם יוצא לאור אחרי שינוי משמעותי במפה הפוליטית בישראל שבעקבותיו מפלגות שמאל ציוני יושבות בקואליציה, והליכוד והמפלגות החרדיות יושבות באופוזיציה. דווקא מתוך עמדת הכוח השלטונית הזו, חייב מחנה-המרכז שמאל לעסוק עכשיו גם בשאלות נרטיביות ופוליטיות מהותיות. בחינה מעמיקה של "השאלה החרדית" וגיבוש התשובות לשאלה מהוות חלק מהתוויית כיוונם של המחנה והמדינה. 

טל ויינטראוב ואדם רז