Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
באביב 1945, עוד בטרם אבק ההפצצות התפזר מעל חורבות דרזדן, נכנסו קצינים סובייטים ללב העיר. מה שהיה פעם מרכז תרבות גרמני נראה כמו תמונת תשליל של ציוויליזציה: רחובות שהפכו לתעלות אפר, גשרים שנשברו ונפלו לנהר האלבה, קתדרלות שהתמוטטו אל תוך עצמן, תשתיות שנמחקו לחלוטין. המספרים גם הם היו מבהילים – יותר מ־25 אלף הרוגים, מאות אלפים עקורים. זו לא היתה עיר, זו היתה אנדרטה לחיים שפעם שכנו שם.
דרזדן לא היתה היחידה. גם המבורג, קלן, מנהיים וכמובן ברלין הושמדו כמעט לחלוטין תחת מדיניות "הפצצות השטיח" של בנות הברית. מעל 400,000 גרמנים נהרגו בהפצצות האלה, ומיליונים נוספים הפכו לפליטים, לעקורים ולחסרי בית. מחקרים שונים מדברים על למעלה ממיליון נשים שנאנסו במהלך הכיבוש. גורל דומה פקד גם ערים כמו נאפולי ו־ויטרבו האיטלקיות ורוטרדם ההולנדית.
בברלין שאחרי המלחמה, המצוקה היתה בלתי נתפסת: נשים רבות נאלצו למכור את גופן תמורת קורת גג או מנת אוכל. אחרים צדו חולדות, לאחר שלא הצליחו לשבּוע משוברי המזון המשפילים, שסיפקו בין 800 ל־1,500 קלוריות ביום בלבד. רבים קפאו למוות. ההערכות מדברות על לפחות 10,000 נוספים שהתאבדו עם כניעת גרמניה ועשרות אלפים נוספים בשנים שלאחר מכן.
קשה לדמיין זאת כיום, אבל אירופה שלאחר המלחמה היתה מרחב כלכלי וחברתי ממוטט כמעט לחלוטין. התפוקה התעשייתית של היבשת עמדה על פחות ממחצית מרמתה ערב המלחמה, מערכות תחבורה ומסחר היו משותקות. למעלה מ־100 מיליון בני אדם, בהם מיליוני עקורים, חיו בתנאי מחסור בסיסיים.
במקביל להרס הפיזי שרר משבר מבני עמוק: מדינות מערב אירופה היו תלויות לחלוטין במשלוחי סיוע זמניים מארצות הברית, ולא היתה להן יכולת לממן את עצמן או לחזור למסחר הדדי בהיקפים שיאפשרו התאוששות. ללא מנגנון כלכלי משותף, המשק האירופי עמד בסכנת קריסה, וזו בתורה עלולה היתה לפגוע באינטרס האמריקאי הבסיסי – מניעת התפשטות סובייטית והחזרת יציבות לשווקים.
לא מזמן חשפה תכתובת פנימית של כתבי חדשות 12 שעמית סגל ערך השוואה בין נערה בעזה לנערה בדרזדן. נבע ממנה כי שתיהן כביכול הביאו על עצמן את הפורענות. אבל מה שההשוואה החמיצה, זה את העובדה שהכוח הכובש דאז – האמריקאי – השקיע מיליארדים בשיקום גרמניה, ובבניית חלופה שלטונית וכלכלית יציבה שנועדה לשרת את רווחת התושבים המקומיים. הם אף שילבו חלק מהביורוקרטיה הנאצית במוסדות השלטון החדשים, מתוך הבנה שאין להם תקומה אלמלא ההסתייעות בתשתית המקומית, מנוולת ככל שהיתה. גם הם ידעו ששיקום גרמניה הוא הדרך היחידה לייצב את הכלכלה ולמנוע עלייה של כוחות רדיקליים.
במובן הזה, המעורבות האמריקאית – שזכתה בהמשך לשם "תוכנית מרשל" – לא נבעה מרוחב לב או מרצון טהור לשקם, אלא היתה תגובה לבעיה מבנית עמוקה: איך מחזירים לכלכלה האירופית את היכולת לעמוד על רגליה ולהתחיל להחזיק את עצמה? עירוי הדולרים לכלכלה האירופית היה חשוב, אבל המהלך האסטרטגי היה שאפתני יותר: ליצור מנגנון אזורי מתואם שיאלץ את מדינות אירופה לעבוד יחדיו; לא זו בלבד שכל מדינה תשקם את כלכלתה – המטרה היתה ליצור תלות הדדית בין כולן וכתוצאה מכך יציבות ארוכת־טווח.
וכך, ג’ורג’ מרשל, מזכיר המדינה האמריקאי, לא רק "שפך" 13 מיליארד דולר (סכום עתק לאותם ימים) – הוא התנה אותם; כל דולר יועבר אך ורק במסגרת שיתוף פעולה אזורי. הסיוע לא ניתן עוד למדינה ספציפית, אלא דרך מנגנון שחִייב את ארצות אירופה לשבת יחד, לתאם ולשקם – לא רק את התעשייה, כי אם את מערכות היחסים ביניהן. תוך ארבע שנים נוצרו קווי המתאר של סדר פוליטי חדש, ובצדם תשתית כלכלית חדשה, שיניחו את היסודות למה שיהפוך לימים לאיחוד האירופי.
הלקח של מרשל פשוט ומורכב גם יחד: כסף יכול לבנות מסילות רכבת – אבל לא מסילות ללבבות. שיקום אמיתי לא נמדד רק במהירות שחזוּר התשתיות, אלא ביכולת להפוך אויבים לשותפים. עשורים לאחר מכן, ערי גרמניה הפכו סמל לתחייה במקום לחורבן. יתרה מכך, הן לא שוחזרו כפי שהיו, אלא נבנו אחרת. ההבנה המשותפת היתה שהחורבן פתח חלון הזדמנויות, ואין טעם להשיב את הסדר הישן על כנו.
בעזה מתרחש אסון הומניטרי בקנה מידה היסטורי: למעלה מ־60,000 הרוגים, כמעט 40,000 יתומים, מיליוני עקורים, רעב מתפשט, וקריסה מוחלטת של כל מערכת אזרחית. זה לא "מחיר טרגי" של עימות; זו מדיניות שכוּונה לפרק את החברה הפלסטינית מבפנים, אולי מתוך אשליה שניתן להנדס בעזרתה את המציאות הדמוגרפית כרצוננו. כך או אחרת, היא הביאה לקריסה מוחלטת – ועכשיו ישראל מתמודדת עם ההשלכות שלה.
כמו בלב אירופה, גם בארצות הבלקן ובסרי לנקה – החברות המקומיות הבינו בסופו של דבר שאין מלחמות נצח, ויותר מזה, שלא ניתן להעלים את האוכלוסייה המקומית. וכך גם בעזה. המלחמה האכזרית לבסוף תיגמר. לעתים זה קורה באמצעות כפייה מבחוץ, לעתים בהסכם ולעתים אפילו בכניעה – אך תמיד מגיע הרגע שבו הצדדים נותרים מול ההריסות. ואז עולה השאלה: איך קמים מזה?
התשובה כיצד לעשות זאת יכולה לשאוב השראה, רעיונות ופרקטיקות ממספר תקדימים היסטוריים רלוונטיים. כל אחד מהם מאיר היבט אחר של שיקום אחרי חורבן: לצד תוכנית מרשל שלימדה על אינטגרציה אזורית כבסיס לשגשוג, בוסניה מלמדת על זכות השיבה כתנאי להשבת האמון; קוסובו על ממשל בינלאומי כשלב מעבר הכרחי; סרי לנקה על יתרונות השיקום מונחֶה־הקהילה. הם מציעים לעזה מתווה לשיקום הטומן בחובו הזדמנות נדירה לבנייה קדימה – מְעֵבֶר למה שהיה, אל עבר מה שעוד לא ניסינו.
בוסניה: זכות השיבה כבסיס לאמון
מלחמת בוסניה (1992–1995) נחרתה בזיכרון כשפיכות הדמים הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה. בתוך שלוש שנים קרסה יוגוסלביה מרובת הזהויות האתניות, גם הסרבים וגם הקרואטים פנו נגד הבוסנים, מאות אלפים נרצחו, למעלה משני מיליון נעקרו מבתיהם. החורבן האנושי היה גדול: כפרים שלמים הפכו לשדות הריגה, שכנים התחלקו למעמדות של רוצחים ונרדפים, והקהילות נקרעו לאורך קווי שבר אתניים.
מדינת בוסניה הוכרה עוד ב־1992, אבל לקחו כמה שנים נוספות ואינסוף פשעים נגד האנושות כדי שהקהילה הבינלאומית תתערב בצורה משמעותית. כשהפסקת האש נכנסה לתוקפה בדצמבר 1995, השאלה הראשונה שעמדה על הפרק היתה: איך מחזירים בני אדם לבית ששרפו שכניהם?
הסכם דייטון, שנכפה על הצדדים הלוחמים בלחץ בינלאומי, יצר מסגרת פדרלית מורכבת של שני בתי פרלמנט – אחד של בוסניה, אחד של רפובליקה סרפסקה. אך חשוב מזה, ההסכם עשה צעד אמיץ – הוא הכיר בזכות השיבה ובהשבת הרכוש כתנאי יסוד לשיקום המדינה. מעבר לשיקום הפיזי, שוקם כך גם האמון. זה מה שאִפשר יצירת מסדרונות הומניטריים, מגורים זמניים, ואפילו קליטה במדינות שלישיות – כל עוד נשמרה ההכרה בזכות לחזור.
בתוך עשור הוגשו למעלה מ־200 אלף תביעות להשבת נכסים, וכמעט מיליון עקורים חזרו לגור באזורים מהם ברחו – לעתים בתנאים קשים, לעתים נוכח עוינות גלויה. זה לא היה פשוט – הפוליטיקה המקומית ניסתה לטרפד, הביורוקרטיה גררה רגליים, וחלק מהחוזרים מצאו רק הריסות. אבל עצם קיומו של מנגנון שקוף ומחייב הניח תשתית קריטית ובה־בעת שידר מסר: העולם מכיר בכך שללא צדק בסיסי אין שיקום אמיתי. וכך, הקהילות ששבו היו למרכיב מרכזי בשיקום בוסניה. 30 שנה לאחר הטבח בסרברניצה – הן עדיין מהוות את ליבת הסיכוי לפיוס.
עזה היא לא בוסניה. ההקשרים הביטחוניים, הפוליטיים וההיסטוריים שונים. אבל הלקח מהבלקן אוניברסלי: לא ניתן לשקם אזור מלחמה בלי להכיר בזכות הקורבנות לשיקום. לא ניתן לדבר על "בנייה מחדש" מבלי להבהיר למי בונים.
בעזה מדובר בכמעט שני מיליון עקורים. אם לא תינתן מראש התחייבות ברורה לשיקום ולפיצוי – הם יהפכו לפצצה מתקתקת. תהליך השיקום יעמוד על קרקע ריקה מאמון, יזין תסכול, ועלול לקרוס. זו אינה מחווה הומניטרית – זו אבן היסוד לכל תהליך פוליטי בר־קיימא. אם העולם ינסה לעקוף את הדרישה הזו בשם "יעילות" או "פרגמטיות", הוא מסתכן בכך שהכול יתפוצץ שוב. בוסניה הוכיחה: הזכות לשוב איננה שולי הסיפור – היא התשתית שמאפשרת להתחיל לכתוב אותו מחדש.
קוסובו: ממשל בינלאומי כשלב מעבר
אחרי שהסכם דייטון נחתם ובוסניה החלה בתהליך שיקום איטי, פרצה בבלקן מלחמה נוספת – הפעם בין סרביה לקוסובו. הסכם הביניים שגובש על ידי מעצמות המערב (רמבויה) קרס, ולאחר שסרביה מיאנה להכניס כוחות זרים לשטחה, הכוחות הלאומניים הסרביים החלו במבצע לטיהור אתני נרחב של קוסובו. מספר ניסיונות להביא להפסקת אש לא צלחו, ונאט"ו פתחה במרץ 1999 בקמפיין אווירי נרחב שנמשך 78 ימים. הוא הסתיים בנסיגת הכוחות הסרביים מקוסובו, ובהצבת כוח שמירת שלום (KFOR) לצד הקמת ממשל אזרחי זמני של האו"ם (UNMIK).
זהו לקח חשוב ואם לא נבין אותו בזמן – אולי נגיע, כמו סרביה, למצב שבו העולם כופה אותו עלינו בכוח. במקרה של קוסובו, ממשלת סרביה דבקה לאורך המלחמה ברעיון של טיהור אתני ("הגירה מרצון"). היא סירבה להבין שאין אפשרות להעלים חברה שלמה בניגוד לרצון העולם. רק אחרי שהופצצה על ידי כוחות נאט"ו במשך עשרות ימים – כולל בבירתה בלגרד – היא סוף־סוף נסוגה והוקם ממשל בינלאומי, שהעניק חסות להנהגה המקומית.
כמובן, השיקום לא היה פשוט. אחרי שהכוחות הסרביים נסוגו, המרחב היה במצב של קריסה מוחלטת. מוסדות השלטון היו שבורים, המשטרה ומערכת המשפט חדלו מלתפקד, והתשתיות האזרחיות הבסיסיות קרסו. יתרה מכך, לא היה בנמצא אף גוף שלטוני מקומי שנהנה מלגיטימציה רחבה – בין אם מהקבוצות האתניות היריבות השונות, ובין אם מהקהילה הבינלאומית. קוסובו סבלה מוואקום של ריבונות ושל משילות.
ההחלטה להקים את ה־UNMIK – ממשל בינלאומי שקיבל לידיו סמכויות מלאות – היתה חסרת תקדים. האו"ם, בסיוע האיחוד האירופי וארגונים נוספים, שלט הלכה למעשה בכל תחום מתחומי החיים בקוסובו: ביטחון, חינוך, כלכלה, תשתיות, משפט, רישום אוכלוסין ועוד. המהלך הוכיח את עצמו. בתוך חודשים ספורים הוקמו מחדש שירותי בריאות, חוברו מערכות מים וחשמל, ושירותים אזרחיים בסיסיים חזרו לתפקד. זו היתה התערבות בינלאומית בקנה מידה חסר תקדים – לא ככיבוש, כחילוץ. והיא צלחה.
תהליך המעבר חולק לשלושה שלבים: בראשון, שלטון ישיר מלא של האו"ם; בשני, שיתוף הדרגתי עם נציגים מקומיים; ובשלישי, הקמה של מוסדות שלטון עצמי זמניים שנבחרו בבחירות כלליות. עד 2012 הסתיים שלב הפיקוח הישיר, וקוסובו סיימה אותו עם שלטון עצמי יציב, מגזר בנקאי עצמאי, שוק פתוח באופן יחסי, וניסיון ראשון בריבונות מתפקדת. שיעור האבטלה שעמד על 60 אחוז בראשית הדרך ירד ל־11 אחוזים ב־2023. נכון להיום, קוסובו עומדת ברוב הסטנדרטים המדינתיים הבסיסיים, היא מועמדת רשמית להצטרפות לאיחוד האירופי, ומהווה דוגמה חיה לכך ששיקום פוליטי, כלכלי וחברתי הוא פרויקט בר־קיימא.
עזה איננה קוסובו. ההיסטוריה שונה, הקונפליקט אחר. אבל הלקח מהדהד: כאשר אין ריבונות, אין תשתיות ואין עתיד – כוח בינלאומי עם מנדט מוסכם ומוגדר יכול להועיל מאוד ולהעניק יציבות למדינה החדשה. אולם, לא כדי לנהל את הכיבוש – אלא כדי לסיים אותו. לא כדי לשלוט – אלא כדי להעביר שליטה. ואז: לייצב, להתניע מוסדות, ולהעביר את המפתחות לידיים מקומיות שיכולות להוביל תהליך שיקום.
נכון הדבר גם לעזה, שהוואקום המוסדי בה עמוק אפילו יותר. כפי שהדברים נראים כרגע, אין גוף מקומי שיכול לשאת על כתפיו את השיקום. הסכנה היא הידרדרות לכאוס מוחלט, לסומליזציה מלאה.
במצב דברים זה, ייתכן שלא תהיה ברירה אלא להתחיל את השיקום במנגנון בינלאומי חזק שינהל את שלב החירום הראשוני, הכולל שיקום הומניטרי ושירותים בסיסיים. אך קוסובו נושאת עמה מסר ברור לעזה: שלב כזה חייב להיות זמני ותָחום מראש. לממשל הבינלאומי יש להצמיד "תאריך תפוגה" ולבנות למן היום הראשון מוסדות מקומיים, עם לגיטימציה אמיתית, שיוכלו להחליף אותו. אחרת, השיקום יהפוך לניהול משבר מתמשך, וכשכוח החוץ ייסוג – כל המערך יתמוטט.
סרי לנקה: שיקום מונחה־קהילה
לקח זה כוחו יפה גם למציאות של "ניצחון מוחלט". מלחמת האזרחים בסרי לנקה נמשכה 26 שנים. זה היה עימות עקוב מדם בין ממשלת הרוב הסינהלי לארגון המורדים הטמילי (LTTE). שני הצדדים השתמשו בטקטיקות קשות, חלקן רצחניות: הממשלה הואשמה בהפצצות חסרות הבחנה, העלמות בכפייה, עינויים ופשעים נגד אזרחים; ה־LTTE גייס ילדים, ביצע פיגועי התאבדות והתנקשויות. כשהסכסוך הסתיים במאי 2009 ב"ניצחון מוחלט" של השלטון, הארץ היתה מצולקת לאורכה ולרוחבה. לפי דו"ח של פאנל מומחים מטעם האו"ם, נרשמו בין 80 ל־170 אלף הרוגים ויותר מ־800 אלף עקורים. רוב תושבי צפון המדינה נותרו חסרי קורת גג, ויותר מ־160,000 בתים נהרסו כליל.
חרף הניצחון הצבאי המובהק, ברור היה שהשלב הקשה באמת רק מתחיל. נדרש שיקום – לא רק של מבנים, אלא של חברה שלמה. ממשלת סרי לנקה השקיעה בתשתיות לאומיות כמו כבישים, תחבורה והשקיה – אך העוני הנרחב, הטראומה הקולקטיבית ואי־האמון האתני נותרו על כנם. מתוך הצורך הזה, הוחלט לנסות משהו שונה: לא שיקום ריכוזי, טופ־דאון, אלא שיקום מונחה־קהילה.
כאן נכנס לתמונה ארגון האו"ם UN-Habitat – הזרוע המרכזית של האו"ם לענייני ערים, מגורים ותכנון מרחבי. הארגון נוסד ב־1976 ומאז הפך לגוף מוביל בקידום ערים בטוחות, שוויוניות ובנות־קיימא במדינות מתפתחות. שיתוף הפעולה עם סרי לנקה התחיל אחרי הצונאמי של 2004, אך הגיע לשיאו לאחר תום המלחמה, כשממשלת סרי לנקה פנתה לארגון בבקשה לגבש תוכנית שיקום כוללת.
הממשלה הקימה כוח משימה נשיאותי לשיקום, פיתוח וביטחון במחוז הצפוני (PTF) והעניקה לו סמכויות מקיפות. זרוע האו"ם פעלה מולו בשיתוף פעולה הדוק תחת עקרונות ברורים: תקציבים יוזרמו ישירות לרשויות המקומיות, התושבים ינהלו את תהליך הבנייה בעצמם (Owner-Driven Housing), והארגונים יספקו "רק" ליווי, הכשרה ומשאבים.
בין 2009 ל־2016 נבנו יותר מ־31,000 יחידות קבע לדיור ו־520 מתקני תשתית. המודל שילב עקרונות חדשניים: שוויון מגדרי (נשים עמדו בראש רבע מהמועצות המקומיות), נגישות, תעסוקה מקומית, חינוך סביבתי והפחתת סיכונים מאסונות. השיקום לא הסתכם בלבנים ומלט אלא בהחזרת תחושת השייכות. קהילה אחר קהילה שבה ובנתה את עצמה מתוך ההריסות – פשוטו כמשמעו. כמעט מיליון עקורים שבו לבתיהם. בתוך עשור, שיעורי האבטלה צנחו, והמדינה התייצבה מוסדית וכלכלית. לא הכול נפתר, אך הבסיס נבנה – ובידיים מקומיות.
שינוי רעיוני, לא טכני
המלחמה בעזה איננה רק טרגדיה בקנה מידה היסטורי. היא גם מבחן היסטורי. היא מאלצת לשאול לא רק איך לבנות מחדש את מה שנהרס, אלא האם אפשר לבנות משהו אחר לגמרי: מרחב פוליטי, כלכלי וחברתי שמבוסס הפעם על יציבות ועל שותפוּת אזורית. כמובן, השאלה הזו איננה הנדסית בלבד; היא שאלה מוסרית ופוליטית.
כשאנחנו מדמיינים "שיקום", רובנו חושבים על מהנדסים, בטון, צנרת, גשרים. אבל שיקום אחרי מלחמות הוא תהליך פוליטי וחברתי עמוק. יש שני דגמים מרכזיים שעולם ההתערבות הבינלאומית מכיר: "לבנות מחדש טוב יותר" (Build Back Better, BBB) – לשחזר את מה שהיה, אבל חזק יותר ויציב יותר; וכן "לבנות קדימה טוב יותר" (Build Forward Better, BFB) – לנצל את המשבר לא רק לתיקון אלא ליצירה מחדש.
"לבנות מחדש" מחזיר אותנו למצב שהיה, גם אם תוך שיפור טכני ניכר. אבל בעזה המצב הקודם קרס, ולפחות חלק מהסיבות לכך טמונות בסדר (או יותר נכון, אי־הסדר) שיצר אותו. "לבנות קדימה", לעומת זאת, הוא שינוי פרדיגמה; לא רק מיזם אדריכלי. פירושו לעצב מחדש את כל המערכות: לצד מים וחשמל, גם מוסדות שלטון, ארכיטקטורה מדינית־אזורית, ורקמה חברתית. השאלה היא לא איך לתקן מה שנשבר, אלא איך לנצל את החורבן כדי לבנות משהו שלא היה כאן מעולם – מרחב יציב, עצמאי וצודק יותר לכל התושבים בין הירדן לים, ומעבר לו.
שיקום אמיתי מחייב תשתית אזרחית מקומית, חיבורים אזוריים, וחסות בינלאומית. הוא מצריך אומץ לראות את האויב כשותף – לא מתוך תפיסה אוטופיסטית נאיבית, אלא מתוך הבנה שאין באמת ברירה. הלקח הזה זה נכון גם לעזה, אף אם הוא קשה לעיכול: הרצועה לא תוכל להשתקם אם תיוותר מנותקת מסביבתה ומהסובבים אותה. לא יעזרו גם מיליארדים של דולרים. אם תישאר יחידה כלכלית־פוליטית סגורה, מבודדת מישראל, מהגדה, ממצרים, מהאזור – כל מאמץ שיקום יקרוס אל תוך עצמו. גרוע מכך, הוא יאיץ את סבב הדמים הבא.
אנו צריכים להכיר בממדי ההרס ויותר מכך, להבין שאף אחד מהצדדים לא הולך להיעלם. האסטרטגיות לשיקום יקבעו האם עזה תהפוך להיות הגדה המערבית, בוסניה, קוסובו או סומליה. ההכחשה של ההרס והסירוב להבין שהפלסטינים – ובמיוחד העזתים, לרבות אנשי השלטון המקומי – הם השותפים המרכזיים שלנו בשיקום, מונעת מאיתנו לסיים את המלחמה, להגיע להסדר ולקדם אסטרטגיות של שיקום.
ברצועת עזה הסוגיה הזאת חריפה פי כמה מבכל אזור אסון אחר. ההרס הפיזי עצום: שני מיליון בני אדם נעקרו, מרבית הבתים נמחקו (כ־70 אחוז נפגעו וכ־53 אחוז לא ראויים יותר למגורים). תשתיות המים והביוב קרסו כמעט לגמרי. לפי הערכות האו"ם והבנק העולמי, עלות השיקום הפיזי בלבד עומדת על יותר מ־50 מיליארד דולר – כמעט פי שלושה מהתוצר השנתי של הגדה המערבית ועזה גם יחד. אבל ההרס החברתי והפוליטי עמוק לא פחות: קהילות שנשברו, רשתות אמון שהתפוררו, מערכת שלטונית שהתמוטטה, סכסוך שהגיע לשפל חסר תקדים. לכן שיקום בעזה לא יכול להיות רק "לבנות מחדש", שכן המצב הקודם לא היה בר־קיימא. השאלה כעת היא לא איך חוזרים אליו, אלא איך מונעים את החזרה אליו.
כדי שזה יקרה, צריכים להתמלא שלושה תנאים: הסדר מדיני ברור ואופק פוליטי יציב שייתן בסיס לאמון; מנגנון בינלאומי ואזורי עם מנדט אמיתי, לא סמלי; החזרת אחריות לקהילה המקומית כמה שיותר מהר – אחרת השיקום יישאר תלוי לנצח בחסדים של גורמים חיצוניים. ואת זה אי אפשר להרשות. השיקום לא יכול להיות פרויקט "חיצוני" שמתרחש מעל ראשי הישראלים והפלסטינים.
ההיסטוריה של שיקום אחרי מלחמות מלמדת שחלון הזמנים שבו ניתן לפעול קצר מאוד. חצי שנה, שנה לכל היותר, לפני שהכאוס, הייאוש והאינטרסים סוגרים אותו. מה שלא יוסכם עכשיו – כבר לא יוסכם. מה שלא יתוכנן, יהפוך לתכתיבים של כוחות בשטח ולא לחזון של סדר חדש ומיטיב. אין פה קריאה נאיבית ל"אופטימיות" אלא להפך – להבנה מפוכחת שהזדמנות לשינויים בסדר גודל כזה מגיעה אולי פעם בדור, ואם מפספסים אותה, אין לדעת מתי תחזור.
במפות לוויין של תחילת 2025 רצועת עזה נראית כמו כתם שדהה ממנו הצבע. אזורי מגורים שהיו פעם מרקם צפוף של חיים הפכו לעיי חורבות – גיבוב של בלוקים, דרכים הרוסות, ובוץ. מתחת למראה העכור מסתתרת מציאות אנושית טרגית: קרוב לשני מיליון עקורים שחיים בין אוהלים למחסות מאולתרים, ילדים שלא מכירים מים נקיים, משפחות שחוזרות שוב ושוב לאותה שאלה בלתי אפשרית – האם יש בכלל לאן לחזור?
בדרזדן, עשורים אחרי האפר, העיר לא רק נבנתה – היא הפכה לסמל של תחיית גרמניה לאחר המלחמה. השאלה של עזה היא אם אפשר לייצר רגע כזה גם כאן. אם נבנה קדימה, נוכל להפוך את האסון הזה לנקודת המפנה שבה שני העמים הבינו שהעתיד שלהם תלוי זה בזה. אם ננסה לחזור לאחור, נבנה רק את התשתיות לקריסה הבאה.
על ליאל מגן
יועץ מדיניות ופעיל שלום. לשעבר מנהל־שותף ב־IPCRI, כיום מפתח אקסלרטור לשיקום בר־קיימא ויועץ לארגונים בישראל ובעולם. המאמר מבוסס על נייר מדיניות שפורסם ביחידה המדינית־ביטחונית של מיתווים וקרן ברל כצנלסון.
