לכל קבוצה בישראל יש את ״הסיפור החרדי״ שהיא מעוניינת לספר לעצמה. עבור חלק מהישראלים, החרדים הם הציבור שבגללו נשמרת בישראל מדיניות הקצבאות. עבור אחרים, זה הציבור שמונע מישראל להיות דמוקרטיה ליברלית אמיתית, עם חופש דת ושוויון מגדרי. יש כאלה שרואים בחרדים בעלי ברית קרובים ונושאי הלפיד של המסורת היהודית – ואילו אחרים מתייחסים אליהם כיריבים מרים המייצגים את היפוכה הגמור של הישראליוּת. כך או אחרת, ממי שתפיסותיו לגבי חרדים מבוססות על צפייה בכתבות של אמנון לוי או ב״שטיסל״ ועד ארגוני חברה אזרחית, מומחים מהאקדמיה ופוליטיקאים – כולם עומדים נבוכים מול השינויים המתחוללים בחברה החרדית בשנים האחרונות.

בתגובה לשינויים האלה, ולמתח הגואה בין החרדים לבין שאר הציבור בישראל, ארגוני חברה אזרחית מימין ומשמאל מחפשים בעשור האחרון דרכים לעבוד עם החברה החרדית, להכיר אותה מקרוב ולהשפיע על עתידה. הם עושים זאת גם על ידי קיום מאבקים משותפים אד־הוק עם אקטיביסטים חרדים וגם באמצעות הקמת מסגרות משותפות לפעילות בטווח הארוך. מימין, ״קרן תקווה״, למשל, מקיימת כבר כמה שנים תוכניות ייעודיות לחברה החרדית ומפעילה את ״צריך עיון״, כתב עת דיגיטלי להגות ומחשבה חרדית ברוח הערכים שהקרן מקדמת. משמאל, עמותת ״עיר עמים״, לדוגמה, מפעילה כבר כמה שנים קורס שנועד לחשוף בפני פעילים חברתיים חרדים את מציאות החיים במזרח ירושלים, וגם ״הקרן החדשה לישראל״ משקיעה בשנים האחרונות מאמצים ביצירת שיתופי פעולה עם גורמים בחברה החרדית.

פרופ׳ דיוויד מאיירס, נשיא ״הקרן החדשה לישראל״ וחוקר התחום, קרא לזה ״הרגע החרדי״ – רגע היסטורי של נראוּת גוברת, בחינה בשבע עיניים, היקסמות וביקורת; רגע שמעלה שאלות רבות. במובן מסוים, אלה אותן שאלות שצצות כל פעם שרוב פוגש במיעוט. עם זאת, נראה שהמגע עם החברה החרדית מתקיים תמיד בווליום גבוה יותר – גם הסקרנות וגם האנטגוניזם עזים יותר. ייתכן כי הסיבה היא שכל עיסוק בחרדים מחייב אותנו לתהות לגבי הזהות שלנו־עצמנו. החרדים והערבים הם ה״אחר״ האולטימטיבי של החברה הישראלית. אבל עבור הרוב היהודי, האחרוּת החרדית מבלבלת יותר, משום שבהיבטים מסוימים החרדים מאוד דומים לנו ואולי גם בעלי פוטנציאל גדול יותר של ״כניסה לישראליוּת״.

עבורנו בשמאל, ״הרגע החרדי״ בא לידי ביטוי בשאלה לגבי סוג היחסים הפוליטיים שיכולים – אם יכולים – להתקיים בין שני המחנות. השאלה הזו מבוססת, בעיניי, על שתי הנחות מוטעות: ראשית, שהחרדים הם כולם מקשה אחת, אחידה ומאובנת; ושנית, שתפיסת העולם של השמאל לגבי החרדים אינה ניתנת לשינוי ולעדכון. ההנחה הראשונה שגויה מבחינה עובדתית. את ההנחה השנייה עלינו להפריך באמצעות המעשים שלנו.

כוחו של מיעוט

מול התפיסה של החברה החרדית כמקשה אחת וככוח מנוגד בהכרח לשמאל, אני מבקשת להציג תזה אחרת. החברה החרדית היא אכן אוסף שגדול מכלל הפרטים בה, אבל היא גם חברה מגוונת, המכילה בתוכה פלגים שונים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. הש״סניק מאוֹפקים, האברך הליטאי מקרית ספר והאקטיבסטית החרדית מרמת גן לא יתפללו יחד, לא יחתנו את ילדיהם זו עם זה, ויסכימו על מעט מאוד במישור הפוליטי. בין הקבוצות השונות בחברה החרדית מתקיימים מתחים וקונפליקטים שלעתים קרובות נעלמים מעינינו. 

יש לנו נטייה ״חילונוצנטרית״ לראות את עצמנו כבעלי ייחודיות ואוטונומיה, לדקדק בתתי־קבוצות ומיקרו־זרמים בתוך השמאל, אבל באותו זמן ממש להגדיר את הזר בתור ״מגזר״ מונוליטי. ואז, כשהמפגש של המציאות עם התיאוריה לא מסתדר, אנחנו פותרים את הסתירה ב״ייחודיותו״ של האדם הפרטי שעומד מולנו. את פמיניסטית חרדית? כנראה שאת מקרה קיצון שאינו מעיד על דבר. אתה חרדי שמאלני? אתה בטח לא נחשב בכלל חרדי אצלכם. כשעושים את אותו דבר לנו ומסתכלים על השמאל כמקשה אחת, בעלת אתוס אחד והשקפת עולם אחת, אנחנו הראשונים להיעלב. הגיע הזמן שנכיר בכך שכמו שבמחנה שלנו קיימות מגמות דינמיות, סותרות ומשתנות – כך גם בחברה החרדית. חברה זו אינה קופאת על שמריה אלא שרויה בתהליך מתמיד של שינוי, שחלקו מתרחש מתחת לפני השטח. למעשה, ייתכן מאוד שבעתיד הלא־רחוק תהליכי העומק הללו יובילו להתפצלות של ״החברה החרדית״ לכמה ״חברות חרדיות״.

ההבנה הזו מערערת על הרלוונטיות של מושגים כמו ״רוב״ או ״מיעוט״ ועל ההנחה שההיקף של תופעות חברתיות הוא הקריטריון היחיד להערכת החשיבות שלהן. במסגרת העבודה שלי זכיתי לעבוד לצד נשים וגברים אמיצים ומעוררי השראה, המשנים את החברה החרדית מבפנים מתוך ביקורת רבה – ואהבה רבה – כלפי החברה שלהם. פעם אחר פעם אותן אקטיביסטיות אמיצות נשכבות על הגדר לטובת המאבקים שהן מובילות, ואז מוגדרות כ״מיעוט חסר משמעות״, לא רק בתוך הקהילה שלהן אלא גם מחוץ לה. ואכן, מספרית, אין עוררין על כך שמדובר במיעוט זניח למדי. אלא שמדינת ישראל למודה מקרים שבהם מיעוט קטן משנה לאורך זמן חברה שלמה ואת הרוב הדומם שבה. מאבק חברתי אינו בהכרח על כמות אלא על הנעת תהליכי עומק.

אני עצמי גדלתי בציונות הדתית, וב־20 השנים האחרונות חזיתי בפליאה בתהליכי השינוי שחלו בתוכה – לאומנות גוברת מחד, אבל גם פתיחות רבה יותר לפמיניזם, לקהילה הגאה ולשוויון חברתי מאידך. שינויים אלו החלו בפעילות עיקשת של מיעוט אידיאולוגי זניח, אך חדרו במהלך השנים אל לב המיינסטרים של הציונות הדתית. בהקשר הזה, עולה בדעתי העבודה של אקטיביסטים חרדים בתחום האלימות המינית. פעילים אלה הצליחו לשים קץ לקשר השתיקה ארוך השנים בחברה החרדית לגבי הנושא המודחק הזה, ושילמו על כך מחיר אישי כבד. היום, עשור מאז שהחלו במאמציהם, אפשר להבחין בשינויים מבורכים אפילו בקהילות חרדיות שמרניות ביותר. למרות כל זאת, עבודתם של הפעילים אינה זוכה להערכה מספקת בשמאל. לעתים קרובות מדי היא נראית לנו כמובנת מאליה. וכך, עקב הגדרתם כ״שוליים בלתי־מייצגים״ או כ״מיעוט מבוטל״, האקטיביסטים החרדים גם משלמים מחיר כבד בתוך החברה שממנה הם מגיעים וגם לא מצליחים למצוא מקום בשמאל הליברלי, שחושד בכוונותיהם ומפקפק ביכולתם להשתייך אליו.

הפחד מפטרונות

כדי לאפשר את שיתוף הפעולה של השמאל עם כוחות מהחברה החרדית, עלינו להיפרד לשלום מ״תזת ההשתלבות״ הרווחת כל־כך אצלנו. שנים רבות מדי טיפחנו בדמיוננו את דמותו של החרדי האידיאלי – החרדי העובד, הלומד והמשרת – והפכנו אותה למטרה הבלעדית של המגע שלנו עם החברה החרדית. במשך זמן רב החזקנו בתפיסה שלפיה אם החברה החרדית רק תסכים להיכנס בשערי הישראליוּת – דהיינו, בשערי צה״ל והאקדמיה – יתרחש נס פלאי והחרדים יהפכו להיות אנחנו. הגיע הזמן לגבש מודלים אחרים, מורכבים יותר, במקומה.

בגלל התפיסה הזו, החברה הישראלית הפסיקה במהלך השנים להפנות לציבור החרדי כל דרישה שאינה ״שוויון בנטל״. כל זאת, במידה רבה, בהובלת המרכז־שמאל. הגיוס לצה״ל הפך למעין דרישת מופת, שמימושה היה אמור לשנות מקצה לקצה, בבת אחת, את היחסים בין החרדים למדינה. רבים במחנה שלנו סברו כי שילוב מואץ של החברה החרדית בישראליוּת יזריק לתוכה מנה גדושה של ערכים ליברליים. אבל בעודם עושים זאת, הם נמנעו מלבחון בעין ביקורתית את המשמעויות של הדרישה הזו. כך, לדוגמה, חברה שמציבה את השירות הצבאי כדרך האולטימטיבית, ואולי היחידה, להיכנס בשעריה היא חברה שמקדשת מיליטריזם, לאומנות וששון אלי קרב. זוהי גם חברה ששער הכניסה אליה הוא גברי במובהק, ולכן השתלבות מלאה בה הופכת לנחלתם של גברים בלבד. בהקשר זה חשוב להבין כי הנטיות הלאומניות שהתפשטו בשנים האחרונות בחברה החרדית – תחת השפעתם הגוברת של גורמים קיצוניים מהציונות הדתית – אינן מנותקות מהדרישה לשוויון בנטל ומהסימון של אתוס לאומי מסוג מסוים מאוד בתור שער הכניסה היחיד לישראליוּת.

בכל מקרה, ברגע שתזת ההשתלבות של המחנה הליברלי נכשלה, היא הוחלפה עד מהרה בתפיסה הופכית, שלפיה החברה החרדית כולה אינה רלוונטית עבורנו לשיתוף פעולה פוליטי. רבים בשמאל סבורים היום כי אין שום מכנה ערכי משותף בינינו לבין החרדים. יתרה מכך, רבים תופסים את החרדים כשבט אחיד, שצריך לבודד אותו ככל הניתן משאר החברה הישראלית במטרה למזער את השפעתו עליה. באותו זמן ממש, דווקא במפלגות וארגוני הימין הלכה והתעצמה עבודת העומק מול השותפים בציבור החרדי ונוצר בסיס איתן לפעולה פוליטית משותפת. כך, למשל, בליכוד עושים בשנים האחרונות עבודת שטח מאומצת לגיוס מצביעים בציבור החרדי. ב־2019, ח״כ דאז ציפי חוטובולי אף קראה לנשים חרדיות שלא להצביע למפלגות המגזריות אלא דווקא לליכוד. ״הליכוד זה בית גם לציבור החרדי״, אמרה חוטובלי. ״לא יכול להיות שלא יספרו את עמדתכן. כשזה מגיע לקלפי, אתן צריכות להיות מיוצגות״. תופעה בולטת נוספת היא ההצלחה של מפלגת ״הציונות הדתית״ בקרב חלקים מהחברה החרדית. הישגים אלקטורליים אלה התבססו, בין היתר, על קמפיינים ייעודיים שניהלה המפלגה בתוך המגזר, תוך השמטת המילה ״ציונות״ משם המפלגה ומתן הבטחות מצד יושב הראש, ח״כ בצלאל סמוטריץ׳, לדאוג לציבור לומדי התורה.

תהליכים מקבילים יכולים לקרות גם בשמאל – אבל רק בתנאי שנפעל אחרת. מול תפיסה אשר מתנה כל שיתוף פעולה בישראליזציה מלאה מצד החרדים, עלינו לגבש מודלים אחרים לשיתוף פעולה, שאינם מקדשים רק השתתפות אלא גם שותפות. ייתכן מאוד ש״החרדים החדשים״ והקבוצות הקרובות אליהם ישתלבו בעתיד הקרוב בשורות הצבא, האקדמיה ושוק העבודה. השתלבות חלוצית זו תהיה משמעותית מאוד, גם אם מוגבלת מבחינה מספרית. לצד זאת, אנו חייבים למצוא דרכים לשתף פעולה גם עם קבוצות אחרות – כאלה שמחזיקות בהשקפות עולם אחרות, נוחות פחות עבורנו כאנשי שמאל – ולגבש מולן הבנות אסטרטגיות לגבי סוגיות ליבה, שאינן תלויות במידת החיבור לישראליוּת ואינן מצריכות ויתור על ערכי היסוד של אף אחד מהצדדים.

כל זה לא יקרה, כל עוד לא נשנה את הגישה הבסיסית שלנו כלפי שותפינו הפוטנציאליים בחברה החרדית. רוח התקופה – במעגלי השמאל, לכל הפחות – גורמת לנו לזהירות מופלגת כל פעם שהפעילות שלנו נוגעת לקבוצות שאורח חייהן שונה משלנו: רבים בחברה האזרחית ובזירה הפוליטית חוששים לאמץ עמדה פטרונית כלפי קבוצות מיעוט, וכתוצאה מכך נמנעים מלהגדיר יעדים פוליטיים ברורים וגם כשאנחנו כן מצליחים להגדיר יעדים כאלה, אנחנו נמנעים מלהודות בכך או להציב בסופם סימני קריאה. בקיצור, אנו מפחדים להודות שיש לנו תפיסת עולם ושאנחנו מעוניינים לפעול למען הגשמתה. נוח לנו בהרבה לחזור על המנטרה ש״אנחנו לא מעוניינים לשנות אף אחד״ – ולהניח לכוחות השינוי בחברה החרדית להילחם את מלחמתם בעצמם. בדיוק משום כך, אגב, אנחנו גם נכשלים בזיהוי נקודות העיוורון שלנו ביחס לחברה החרדית. 

בין היתר, הגישה הזו מונעת מאיתנו לתמוך במי שמבקש לחולל שינוי בחברה החרדית, אך אין בידיו את הכוח הפוליטי לעשות זאת בלי תמיכה מבחוץ. וכך, דווקא השמאל מוותר על המחויבות האזרחית שלו להיאבק על אופיה וזהותה של החברה החרדית. דוגמה מייצגת לכך היא חוסר העניין של רבים במחנה במאבק של הורים חרדים להקמת מסגרות חינוכיות ממלכתיות לילדיהם. אי־מעורבות זו מתורצת פעמים רבות בחוסר הרצון שלנו ״לכפות ערכים מבחוץ״. העניין הוא שכשאנחנו נוהגים כך, אנו מתכחשים לאחריות האזרחית שיש לנו ביחס לאיכות החינוך שמקבלים כלל הילדים בישראל, סוגייה שדווקא מעסיקה אותנו מאוד כשמדובר בקבוצות אחרות בחברה – למשל, ילדים שחיים בעוני או ילדים של מבקשי מקלט.

כשעו״ד תמר בן פורת – אישה חילונית – הגישה עתירה לבג״ץ נגד מפלגת אגודת ישראל, שאינה מאפשרת לנשים חרדיות להתמודד ברשימתה, הצטרפו אליה ארגונים פמיניסטיים רבים. גם את המהלך הזה אפשר היה להגדיר כפטרוני: באיזו זכות מחליטה עורכת דין לא דתייה לעתור נגד מפלגה חרדית? אלא שפעולתה של בן פורת נעשתה כהמשך ישיר למאמצים האקטיביסטיים של פעילות מתוך החברה החרדית עצמה. כתוצאה מכך, לא זאת בלבד שהעתירה שלה חיזקה את המאבק של נשים חרדיות על הזכות לכהן כנבחרות ציבור, אלא גם סימנה קו אדום לגבי הדרת נשים בחברה הישראלית כולה.

יחסים דיאלוגיים

כשנודה סוף־סוף שאנחנו מעוניינים לחולל שינוי, נבין גם שהשינוי הזה לא חייב להיות חד צדדי. זו תהיה הזדמנות עבור המחנה שלנו לעדכן עמדות ואפילו ללמוד משהו ממפגש הערכים עם החברה החרדית. רק ביחסי הגמוניה־מיעוט יש צד אחד שמבקש להשליט את תפיסת עולמו על הצד השני, ללא דיאלוג או הפריה הדדית. יחסים שוויוניים, לעומת זאת, מזינים את כל מי ששותף להם. תהליך דיאלוגי מול גורמים בחברה החרדית לא ייאלץ אותנו לוותר על ערכינו, לעגל פינות ולהתמרכז; להפך, המפגש יאפשר לנו להתחדד ולהציב קווים אדומים. כפי שחז״ל איבחנו: ״אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו״.

כך, למשל, המפגש עם החברה החרדית יוכל להרחיב את נקודת המבט שלנו על מערכת היחסים בין היהדות למדינה. לי, כאישה השואבת את תפיסתה לגבי צדק ושוויון מהיהדות ורואה בשמאל וביהדות כוחות משלימים ולא סותרים, ההפרדה שעושים החרדים בין יהדות לציונות היא בגדר חידוש מרענן. דווקא המודל החרדי ה״גלותי״, זה שאנחנו כל־כך סולדים ממנו ומנסים לשנות אותו, עשוי להיות הבשורה הכי מרעננת שיש לחרדיות להציע היום לשמאל. במיוחד אם משווים אותו לתפיסה של הציונות הדתית, שכבר לא מבחינה בכלל בין יהדות ללאומיות. כידוע, ההשקפה החרדית תופסת את היהדות כקטגוריה שאינה מחייבת ישראליות. אין צורך לאמץ את תפיסת העולם הזאת, כולה או מקצתה, על־מנת להיעזר בה כדי לחשוב מחדש על מה שנראה לנו מובן מאליו במערכת היחסים שבין דת ולאום בישראל. וזוהי רק דוגמה אחת למפגש שעשוי להתקיים בין השמאל לחברה החרדית.

״אדם קרוב אצל עצמו״, אומרת מסכת סנהדרין. ואכן, הכתיבה על היחס לחברה החרדית הציבה אותי – הכותבת הלא חרדית – מול שאלות מורכבות לגבי זהות ולגיטימציה. אבל יותר משאני כותבת על החברה החרדית, אני מבקשת לכתוב עלינו: על שמאל שיש בתוכו חרדים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים; שמאל שאינו קטגוריה אחידה אלא מחנה הכולל בתוכו קהילות שונות; שאינו שואל את עצמו מה היחס בינו לבין ״החברה החרדית״ בה״א הידיעה, אלא כיצד מגמות המתרחשות בתוכה פוגשות מגמות המתרחשות בתוכו ואת הערכים שהוא מבקש לקדם.

אני עובדת עם שותפיי ושותפותיי החרדים מתוך אמונה שמהאבק שלהם מקדם לא רק את החברה החרדית, אלא את החברה הישראלית כולה. את הפעולה המשותפת שלנו אני רואה לא כחיבור כפוי של כמה כוחות לכדי קו אחד ויחיד, אלא כמפגש בין תנועות משלימות במסגרת מאבק משותף.

על ברית יעקובי

ברית יעקבי מנהלת את תחום חופש דת והעבודה עם החברה החרדית בשתיל-הקרן החדשה לישראל