Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
המחאה נגד ההפיכה המשטרית לאורך שנת 2023 הולידה התגייסות נרחבת ומרשימה של האקדמיה הישראלית. חוקרים נאמו ברחובות, ייצרו ניירות מדיניות על כל פרט ופרט ברפורמות שהתגבשו, ומילאו תפקיד חשוב בחינוך הפוליטי של הציבור. דיירי מגדל השן ירדו לרחוב קפלן, ואפשר לשער בביטחון שאילולא התגייסה האקדמיה – המאבק הציבורי נגד ההפיכה היה נראה אחרת.
אלא שמקץ כמה חודשים, בשבעה באוקטובר 2023, על אף ההתגייסות המרשימה, התגלה פער מסוים שהאקדמיה התקשתה למלא. שנת 2023 היתה מעין סמינר חוקתי סוער וססגוני, וכל עוד הדיון הציבורי התנהל סביב שאלות חוקתיות או משפטיות מקצועיות – השוואות בין המבנה המשטרי של ישראל למדינות אחרות, דיונים בהשפעת שחיקת הדמוקרטיה על שלטון החוק וכדומה – היה לידע האקדמי יתרון מובהק. אבל כאשר מתקפת חמאס הסיטה את השיח בבת אחת אל מגרש הפחד הקיומי – מגרשו הביתי של הימין – יתרון זה נשחק במהירות. ברגע שהציבור חדל לשאול "מהם ההסדרים החוקתיים הנכונים עבור המדינה שלנו?" והתחיל לשאול "איך נשרוד כאן?", או ״מה הזהות של המקום הזה״, הכלים של האקדמיה, מעולים ככל שיהיו להבנה ולניתוח, התקשו להציע תשובה משכנעת או חזון מגייס.
וזהו לב העניין: שנת ההפיכה המחישה עד כמה, ברגעי מבחן, המאבק על דמותה של חברה אינו מוכרע רק בזירת העובדות וההסברים, אלא בזירת הערכים והסיפורים. על הניתוח הפוליטי הנדרש ברגעים כאלה להיות רחב ככל האפשר, השאלות הן לגבי התמונה הגדולה. ובחברה חופשית, מי שאמון על שזירת ידע בפרשנות ערכית, אלה האינטלקטואלים הציבוריים.
כדי להבין לאשורו את תפקיד האינטלקטואל, יש לעמוד תחילה על ההבדל בינו לבין האקדמאי. האקדמאים מאכלסים את מוסד הפקת הידע המרכזי בחברה המערבית – האוניברסיטה. האידיאל של ידע אקדמי הוא האידיאל המדעי: פרויקט של ליקוט עובדות, תיאור כיצד העולם עובד, ואיתור החוקיות שביסוד התופעות. זהו אידיאל המכוון לחיזוי התנהגות ״העולם״. ואולם, ככל שהמדעים התרחבו משאלות בנוגע לטבע לשאלות בנוגע לטבע האדם, נוצקה ההבנה שמאחר שבני אדם חיים ופועלים במבנים מלאכותיים שיצרו יש מאָין, תיאור המבנים הללו ספוג בהכרח בנקודת מבט ערכית. הם אינם חלקיקים, והפעילות החברתית שלהם מושפעת גם מרצונות, מכוָונות וממחשבות. לכן, תכליתו של מפעל מדעי החברה, שדרות בו דיסציפלינות כגון כלכלה או מדעי המדינה, היא גם הבנה ולא רק "מציאת" חוקיות קשיחה במובן של מדעי הטבע.
אף על פי כן, הכלכלה הפוליטית של האקדמיה ומבנה התמריצים שלה כפו גם על מדעי החברה את הקריטריונים המדעיים המקצועיים הקשיחים. הפרקטיקה המדעית המקובלת דורשת מהחוקרים לפעול בתוך מתודולוגיות מקובלות, ולהעמיד את עצמם לביקורת עמיתים שנועדה לוודא שתוצריהם עומדים בסטנדרטים של דיוק ומהימנות; הם מפרסמים אותם בכתבי עת ייעודיים, רובם בשפה האנגלית; וכל זה נעשה שעה שהם יושבים – פיזית – במחלקותיהם באוניברסיטאות.
האינטלקטואל, לעומת זאת, עשוי להיות אקדמאי אך אינו חייב בכך. גם אין מניעה שישתמש בידע האקדמי ואף רצוי שיעשה כן. אבל תפקידו איננו ייצור ידע אלא אריגתו לתוך סיפור ערכי ומשמעותי מן המידע ומן המציאות. הוא מציע חזון, מפרשן ומבקר, וכותב לרוב בשפת המקום ובזירות ציבוריות – עיתון, מגזין, במה תרבותית – להבדיל מבמות אקדמיות ייעודיות. בניגוד לאקדמאי, הוא פועל במרחב שבו הידע אינו היעד הסופי אלא ראשית הדרך: חומר גלם לסיפור, לחזון ולביקורת חברתית.
לכן, אם לחזור לשנת 2023, כאשר השיח הציבורי עבר מהזירה התיאורית ("מה המשמעות של המהלכים המתרחשים כעת בישראל") אל הזירה הערכית ("איזו מדינה עלינו לשאוף להיות"), וכאשר נדרשה הכרעה מוסרית ולא רק ניתוח מושכל – זה היה הרגע שבו האינטלקטואלים אמורים היו להיכנס לתמונה ולהציע נרטיב מגייס. הם יכלו, למשל, להצביע על העובדה שההפיכה המשטרית היא חלק מתוכנית פוליטית ארוכת־שנים הנובעת מתפיסת עולם רחבה, שהמטרה שלה היא לשרת את פרויקט ההתנחלויות, כאשר חלקים אחרים באותה התוכנית היו חיזוק החמאס והחלשת הרשות – מה שתרם לימים תרומה ניכרת לאירועי השבעה באוקטובר.
אבל האינטלקטואלים לא באו; לא ממש נותרו כאלה, ואלו שנותרו, נאלצים לפעול בסביבה שמדכאת אינטלקטואליוּת. ובהיעדרם הכמעט גמור של אינטלקטואלים, נותרנו עם שיח שמתקשה לעבור מהסבר של המציאות הכאוטית לשינוי שלה; נותרנו עם האקדמאים.
מלחמתו של הימין בידע
ההפיכה המשטרית היתה למעשה חלק ממערכה רחבה יותר ו־ותיקה יותר – נגד האידיאלים של הנאורות ובכללם מקצועיות ומומחיות. הימין החדש מיצב את הידע האקדמי כחשוד, ואת המרצים כתועמלנים פרוגרסיביים. הוא מכר לציבור שלו שניתן לקבל החלטות ציבוריות מבלי להתחשב בידע מקצועי מצטבר או להרהר בהשלכותיו, ואף אימץ חלקים מהרטוריקה הפוסט־מודרניסטית שנשבה מהשמאל במשך שנים והטילה ספק במדע, במוסר ובשיטה הליברלית – והפנה אותה נגד ״האליטה״. ״בית המשפט הוא מבצר אליטיסטי״, אמר למשל אדריכל ההפיכה יריב לוין בראיון לתוכנית "60 דקות" האמריקאית.
ההנחה המובלעת בטיעונים מעין אלה היא שהאקדמיה לא מחזיקה בעצם ב"ידע"; אין ידע. ידע הוא כלי לדיכוי העם, האוחז ב"חוכמת הדיוט" אינטואיטיבית וקומון־סנסית ולכן נעלה. האקדמיה, לעומת זאת, נוטלת מידע ואורזת אותו בנכלוליות בתיאוריות כוזבות. אם כן, כדי לענות לטיעון הזה ולַאתגר שהוא מעמיד, דרוש שילוב בין ידע אקדמי לבין פרשנות ערכית – שילוב שהוא לב־ליבו של מלאכת האינטלקטואל.
על מנת להבין לעומק כיצד תפקידם של האינטלקטואלים שונה אך משלים לזה של האקדמאים, ומדוע הוא נמצא בדעיכה, יש להתבונן בשורשים ההיסטוריים של המעמד האינטלקטואלי ובאופן שבו התעצב בעידן המודרני.
ההיסטוריה ידעה למן ראשיתה אליטות שהחזיקו במרבית הידע ותיווכו אותו לציבור. בעידן המודרני, האינטלקטואלים ביקשו להחליף את המצפן המוסרי שבעבר הדת הממוסדת סיפקה. הם ציידו את הציבור בנקודת מבט אוניברסלית ועל־זמנית שתורה את דרכו אותו בעולם הריאלי, עתיר הדחפים, החששות הקמאיים והנאמנויות השבטיות. לא בכדי ז׳יליין בנדה קרא לאנשים הללו "כוהנים" (Clercs), בספרו החשוב בגידת האינטלקטואלים (1927).
אך לתפקידו של האינטלקטואל גם היבט מודרני מיוחד. בחברה הנאורה, העבודה האינטלקטואלית אינה רעיונית טהורה; היא גם ציבורית ואזרחית. האינטלקטואל הוא לא פילוסוף מקצועי אלא אזרח משכיל וחושב שתופס מקום בזירה הציבורית. לפיכך, יש לו תפקיד פוליטי משמעותי, ההולך יד ביד עם צורת הממשל בת התקופה: הדמוקרטיה הייצוגית. בתקופה המודרנית הציבור לא מתכנס כולו באקלסיה כמו ביוון העתיקה, אלא בוחר נציגים שפועלים במרחק־מה מההמון, או לפחות כך הם אמורים. בין הנציגים לציבור נדרשים גופים, או סוכנים, שיפעלו בתווך. העיקריים שבהם הם עיתונאים שמתווכים את המציאות ואינטלקטואלים שמפרשים אותה.
הכלי עיקרי שבאמצעותו האינטלקטואל אמור לממש את תפקידו הערכי הוא הביקורת החברתית – פרשנות שתכליתה להניע את הציבור לפעולות, או לתפיסות חדשות. לדמות האידיאלית של האינטלקטואל ניתן לקרוא בעקבות הפילוסוף היהודי־אמריקאי מייקל וולצר ״המבקר המחובר״, מי שמשלב בין ידע, אמות מידה אוניברסליות ותיאוריות כלליות לבין קני המידה הסובייקטיביים של החברה שבה הוא פועל. הציבור צריך לחוש שלאינטלקטואל הציבורי יש "עור במשחק", כפי שאומרים באמריקאית, ושלפיכך הוא ״אחד משלנו״. דווקא משום כך, המחיר שהוא משלם לעתים בגין ביקורתו עשוי להיות גדול יותר מזה שמשלם האקדמאי המרוחק.
האקדמאי יכול להשתמש בשייכות הארגונית שלו כמגן, לפרסם בבמות האקדמיות המרוחקות מהציבור ובשפה שרחוקה ממנו, ולהסתופף בצל החופש האקדמי, או לפחות מה שנשאר ממנו, "לומר הכול". מבחינה חומרית הוא מוגן על ידי התֶקן, או לחלופין על ידי האפשרות לעבור למוסד אחר בחו"ל, הנובעת ישירות מן ההיבט הגלובלי המוסדי של האקדמיה.
האינטלקטואל, לעומת זאת, פועל בבמות ציבוריות ולפיכך גם בשפת המקום; הוא תלוי בהן למחייתו ולפיכך גם חשוף בעצמו לפגיעה בהן. מבחינה תוכנית, היה והאינטלקטואל לא ינסה לשזור את הביקורת שלו בקני המידה ובערכים הפרטיקולריים של הציבור המקומי, יש סיכון שהיא תהפוך להטפת מוסר ריקה – אקט תיאטרלי שמרגיע את מצפונו של הדובר אך נמנע מכל יומרה להשפיע.
דוגמה מכוננת ל"מבקר המחובר" היא קריאתו הציבורית של הסופר הצרפתי אמיל זולא ״אני מאשים״, בזמן משפט דרייפוס. זולא, בכתב האישום שהניח בפני נשיא הרפובליקה, האשים את קושרי הקשר בפרשת דרייפוס בחתירה תחת ערכים חברתיים כמו צדק, משפט הוגן והוגנות, שניצבים כולם בבסיס החוק. הוא יצק את טיעונו באמצעות אבני הבניין של המקרה הפרטי של דרייפוס, אך חשף באמצעותו לקונה חברתית כללית – היו שקראו לה "אנטישמיות". את דבריו קינח באמירה כי ניסח אותם מכוח הערכים ההומניים שהוא וקוראיו חולקים. הוא אף נקט בצעד החריף ביותר ציבורית והצהיר שאין לו בעיה לשלם את המחיר הקבוע בחוק על הביקורת שלו. ואמנם, זולא הואשם כי הוציא את דיבת בכירי צבא הרפובליקה, נשפט בגין כך למאסר, ונאלץ לברוח לבריטניה.
חוסן לישראל, מכת מוות לאינטלקט
סיפור השקיעה האיטית של ההומניזם בישראל, הוא בחלקו סיפור על הידלדלות האינטלקטואלים שתפקידם היה לבצר אותו ואת ערכיו. בעשורים שלאחר קום המדינה, פרחה בישראל סצנה אינטלקטואלית שוקקת. בפני הציבור הונחו מדי יום עיתוני בוקר וערב רבים, מרביתם מפלגתיים, כגון דבר, על המשמר והצופה, שהתנהלו בין עמודיהם פולמוסים ציבוריים משמעותיים. הם הצטרפו לכתבי עת ספרותיים מפלגתיים, כגון מולד והדים, שבהם, לצד כתיבה ספרותית או אקדמית, התפרסמו רשימות עמוקות על ענייני דיומא. חשוב מכל, היה קהל שהפגין צמא לשמוע את התכנים הללו.
גם נבחרי הציבור עצמם ניהלו קשרים עם האינטלקטואלים של ״המחנה״. ידועה למשל מערכת היחסים ההדוקה בין דוד בן־גוריון לנתן אלתרמן או מאוחר יותר, בין שמעון פרס לעמוס עוז. חלק מנבחרי הציבור חטאו בעצמם בכתיבה רעיונית והיו אף מי שתפקדו כאינטלקטואלים לכל דבר. יגאל אלון הוא הדוגמה המובהקת לכך; ס. יזהר הוא הדוגמה ההופכית – אינטלקטואל שהיה לאיש ציבור.
אם כן, הקשר בין פעילות פוליטית לרעיונית היה עמוק. דוגמה חיה לכך היא קבוצת ״מן היסוד״ שנוסדה ב־1961 על ידי קבוצת אקדמאים ואינטלקטואלים שהתאכזבה מהתנהלות מפא"י בפרשת "עסק הביש" וקראה למפלגה לחזור ל"ערכיה המקוריים". בין פעולותיה הראשונות היו פרסום אסופת מאמרים ומיד לאחר מכן הוצאה לאור של עיתון דו־שבועי, שנשא את שם הקבוצה. במילים אחרות, תנועה פוליטית חדשה שקמה בישראל עשתה זאת, בראש ובראשונה, על ידי ייסוד של במה שבה תוכל לנהל חילוקי דעות רעיוניים. האם אפשר להשוות זאת לתנועות פוליטיות עכשוויות – מעין בועות יח"ץ ריקות, שכל תכליתן לשרת את הפוליטיקאי־כוכב שהקים אותן, והן נטולות כל יומרה לשיח פנימי?
במשך תקופה ארוכה, מקומם של אקדמאים לא נפקד מהבמה האינטלקטואלית. בנוסף לפועלם המחקרי, אישים כנתן רוטנשטרייך, יעקב טלמון, זאב שטרנהל ושמואל נח אייזנשדט (אכן, גברים כולם) הגיבו גם על ענייני השעה. הללו, לצד חוקרים אחרים, שימשו כפובליציסטיים קבועים בבמות שונות, ולעתים אף שלחו ידם בפעילות פוליטית ממש. אך הם לא עשו זאת כאקדמאים המטיפים לסטודנטים, אלא כאינטלקטואלים הכותבים בעיתונים ובספרים. חשבו על המאמר הקאנוני "בזכות השכחה" שפרסם פרופ׳ יהודה אלקנה ב"הארץ" ב־1988: הוא לא הגיב על אירועי האינתיפאדה הראשונה כהיסטוריון של המדע, אלא כאינטלקטואל ציבורי.
ואולם, עם השנים הידלדלו המוסדות אשר שימשו תשתית לפעילות הפוליטית האינטלקטואלית בישראל. העיתונים המפלגתיים נסגרו כולם, העיתונים הפרטיים התנערו ממדורי הדעות המכובדים שאכלסו בעבר. התמורות האלה התרחשו על רקע דה־פוליטיזציה זוחלת של הציבור, שנסוג אט־אט מפעילות מפלגתית; המפלגות, בתורן, התנערו במין היזון חוזר מהיבטי הפעילות החיוניים לקיומה של החברה האזרחית – כגון איגוד עובדים, הוצאות ספרים ועיתונים וניהול מוסדות תרבות; ותהליך זה גרם להתרחקות הפוליטיקה מהזירה הרעיונית. מספרם של אנשי הרוח, החינוך והספר בפוליטיקה צנח בחדות – הם התחלפו ברובם בעסקנים פוליטיים או לחלופין בסלבס ובגנרלים – ובד בבד, הצטמצמה גם השפעתם מבחוץ של האינטלקטואלים על הפוליטיקאים.
עלייתו של "יוצר התוכן"
ירידת קרנם של האינטלקטואלים בזירה הפוליטית לוותה בעלייתה של האנטיתזה – יועצי האסטרטגיה למיניהם. אנשי הצורה – המורים מה להגיד ואיך לדבר – החליפו את אנשי התוכן. הפוליטיקה הפכה מזירה של רעיונות לזירה של מסרים שבה מושלים כללי עולם הפרסום. לא בכדי, הקבוצה היחידה שרשמה בשנים הללו התעצמות בייצוגה הפוליטי היתה עיתונאים מכלי התקשורת המסחריים, שאמונים על ניסוח רעיונות קליטים וקצרים.
היבט חשוב בתהליך הוא השתנות המדיום התקשורתי. עליית קרנה של הטלוויזיה פגעה, מטבע הדברים, בהיקף הצריכה של תוכן אינטלקטואלי כתוב, ובתהליך זוחל גם בקשב של הציבור. המרקע מספק גירוי חושי, ישיר ואינטנסיבי שהדף מתקשה להתחרות עמו, ולאורך זמן הוא גזר את גורלו. השינויים בהרגלי צריכת המידע שהגיעו בהמשך, עם כניסת האינטרנט לתמונה וביתר שאת עם כניסתן של הרשתות החברתיות, החריפו את בעיית הריכוז הקולקטיבית, שכן המדיות החדשות בנויות על מסרים קליטים וקצרים עוד יותר הפונים לרגש, אם לא ליצרים הכי נמוכים.
התולדה המובהקת של התהליך היא המעמד הנוכחי שיש ל״תוכן״ – ול״יוצר התוכן״ – בזירה הציבורית. הבמות הציבוריות כבר לא משמשות לניהול ויכוח ציבורי או לדיון ברעיונות, אלא כדי לספק מוצר צריכה. הכתיבה האינטלקטואלית הכפיפה את עצמה להיגיון השוק, ולפיכך נדרש ממנה שתהיה קצרה ופשוטה מזה או פרובוקטיבית־לשם־הפרובוקציה מזה. עולם ההסכתים, הקוטב המעמיק לכאורה של העידן החדש, מגלמים תופעה זו כשהם מציעים למאזינים "תוכן רציני" באופן שלמעשה איננו דורש מהם קשב כלל – במהלך נסיעה, או ריצה בים.
ההכפפה הזאת היא אנטיתטית לאופן שבו זירה אינטלקטואלית צריכה להתנהל. תוכנה של ביקורת חברתית נועד להטריד, לעורר דיון, לפתח מחשבה ולפתוח דיאלוג. מעבר לכך, כשהכול מוכפף למה שמוֹכֶר, התוצאה רוב הזמן היא שרק מה שנעים ונוח מתפרסם, או גרוע מכך, רק מה שמעורר תרעומת. השיח הציבורי נעשה שטחי במקרה הטוב, או צעקני במקרה המצוי. תופעת לוואי נוספת של השתנות המדיום היא הפיכתו של התוכן מענה לְצורך פסיכולוגי של הכותב. השאלה כעת היא לא עד כמה מה שאתה כותב נכון וחשוב, אלא כמה תגובות זה יגרור. האלגוריתם, שמפיץ תוכן בהתאם למידת המעורבות שהוא מעורר, מעודד למעשה מרוץ עכברושים לתחתית.
ביקורת זו על השתנות המדיום אינה בבחינת נוסטלגיה שמרנית או ריאקציונרית לעבר שכבר לא יחזור, אלא ניסיון לסמן פוטנציאל שעודנו קיים חרף השתנוּת המפה. השוק, אומרים לנו, מתעצב כתוצאה מהעדפות הצרכנים, אבל כרגע המצב הפוך בדיוק – השוק מעצב את הצרכנים עבור העדפותיו. חשוב אפוא לזכור שהציבור מחזיק בכוח לדרוש ״תוכן״ עמוק יותר, ובשל מבנה השוק, יש לכך משמעות.
"פרסם או היעלם"
מובן שהתהליכים המתוארים לא ייחודיים לישראל. בכל רחבי העולם המערבי נחלשו המוסדות הפוליטיים והתרבותיים הישנים, והשיח הציבורי עבר דילול מסיבי. גם השתנות המדיום, רידוד המידע והשמדת המומחיות לא בלעדיים לישראל. אבל היא כן מתייחדת בעוצמתו ובחריפותו של המשבר.
במות אינטלקטואליות התמידו במדינות אחרות, גם אם משקלן ואיכותן ירדו. קצרה היריעה מלמנות את הבמות האיכותיות הזמינות לקורא המשכיל בשפה האנגלית. כמובן, יש לכך קשר אמיץ לכלכלת הגודל ולעובדה שאין מספיק דוברי עברית כדי לקיים שוק מפואר שכזה. אבל אם לוקחים בחשבון, מחד גיסא, את כמויות התוכן הפסאודו־אינטלקטואלי העצומות שמספקים הרצאות בשוק הפרטי, ערבי עיון, סרטונים, ציוצים ופוסטים שאמורים לענות לכאורה על צורך זהה; ומאידך גיסא, את התוכן האקדמי, שחווה גם הוא פריחה, בין אם בבמות אוניברסיטאיות "טהורות" ובין אם במסגרת שיתופי פעולה חוץ־אקדמיים – מתבהר שהבעיה אינה נומינלית. רצון יש, אבל המימוש שלו לוקה. יש גם לזכור בהקשר הזה כי ישראל היא מדינה ששיעור בעלי ההשכלה האקדמית באוכלוסייתה הוא מן הגבוהים במערב: יותר משליש מהישראלים הם בעלי השכלה אקדמית – פי שניים מהנתון עבור איטלקים, ויותר ממדינות מפותחות כמו גרמניה או ספרד.
מדוע, אם כך, מדינה עם נתונים דמוגרפיים דומים כדנמרק מצליחה ליהנות מספרה אינטלקטואלית חיונית, אבל ישראל לא? התשובה המסתמנת היא שהשיח האינטלקטואלי בישראל נמחץ בין הפטיש לסדן. מצד אחד הלכה וגברה בשנים האחרונות האקדמיזציה של שיח הרעיונות ברוח אמריקאית נאו־ליברלית, ומן הצד השני, חזינו בהתפרקות של מחנה פוליטי שלם מהמוסדות שלו שכוננו בעבר שיח פוליטי עמוק.
המערכת האקדמית האמריקאית מתהדרת, בצדק רב, באוניברסיטאות הטובות בעולם, אך עם או בלי קשר לכך, היא גם מערכת תחרותית בצורה קיצונית שמשועבדת ליעדים מדידים. המוטו ״פרסם או היעלם״ מתמרץ אקדמאים לכתוב כמה שיותר לבמות אקדמיות נחשבות על מנת להשיג את התקן הנכסף; משבר המשרות האקדמי – שלמעשה נמשך כבר עשורים ויוצר תחרות עזה על כל עמדה ועמדה – רק מחריף את המצב. המציאות הזאת חלחלה גם לישראל, והאמריקניזציה הגוברת של האוניברסיטאות בארץ תמרצה אקדמאים לפרסם באנגלית ולהפנות את המבט מהזירה הפנימית החוצה. כל דקה שהושקעה בכתיבת טור לעיתון באה על חשבון כתיבת מאמר לכתב עת אקדמי בדירוג Q1. לא זו בלבד שמערך התמריצים באקדמיה לא תגמל כתיבה ציבורית, הוא גם הרתיע חוקרים מלהתקרב אליה.
בד בבד, ככל שהידלדלו הבמות והמוסדות האינטלקטואליים הציבוריים, לחלקים הולכים וגדלים מהאליטה לא נותר מקום בשיח הציבורי, זולת במוסדות אקדמיים (שמצדם הפכו כאמור מרוחקים מן הציבור ויותר ויותר). כשהבמות הרעיוניות השונות של המפלגות ושל התנועות הפוליטיות נסגרו (כתב העת פוליטיקה שהוציאה לאור תנועת רצ, מולד שהוציאה ההסתדרות, ועוד), ויחד איתם מוסדות תרבותיים וחברתיים אחרים, המשרות גם הן התאדו. לאינטלקטואלים לא נותרו אכסניות מקצועיות רבות שיוכלו לקיים אותם מחוץ לאקדמיה.
מכוני מחקר – גופים שצצו בעולם דובר האנגלית אחרי מלחמת העולם השנייה כמו פטריות אחרי גשם והגיעו לישראל באיחור אופנתי של כחצי יובל – לא היוו תחליף מספק. הם אמנם עשו עבודה ציבורית חשובה, בחלקהּ גם בפריפריה של הפעילות האקדמית, אך היא בהכרח היתה מכוונת־מדיניות (Policy), ונדרש מהם שיספקו "תוצרת" בערכים מדידים. נעשה יותר ויותר קשה להסביר לתורמים או לציבור את חשיבותו של מחקר שאינו מיתרגם ישירות להצעת חוק או להצעת מדיניות.
מה הימין הבין
מצדה הימני של המפה דווקא הובן היטב כוחם של הרעיונות וכיצד לקדם מהפכה פוליטית באמצעותם. בהשראת המהפכה השמרנית של שנות ה־70 בארצות הברית, שנדחפה על ידי רשת של אינטלקטואלים, מכוני מחקר וכתבי עת במימון נדיב של אילי הון, גם בישראל ביקש הימין לייצר תשתית רעיונית כמנוע לשינוי פוליטי. בתמיכת יהודים־אמריקאים עשירים דוגמת זלמן ברנשטיין, שתרומה נדיבה שלו אפשרה את הקמת קרן תקווה ב־1998, צצה רשת אינטלקטואלית מסועפת.
אנשיה הקימו במות להחלפת דעות, כגון כתב העת תכלת, יצקו קאנון ספרותי משותף באמצעות הוצאת ״שלם״, שתרגמה טקסטים קלאסיים, ומאוחר יותר באמצעות הוצאות כמו ״סלע מאיר״, שעסקו בעיקר בתרגום ספרות תגרנית שתפקידה לספק לקוראיה טיעונים לפולמוס. באוניברסיטאות ברחבי הארץ החלו לצוץ תוכניות הכשרה לסטודנטים, כמו "אקסודוס" של מכון ארגמן, שניסחו את הנרטיב של הימין החדש בישראל – שמרנות תרבותית, ליברטריאניות כלכלית, וזהות יהודית. באותו כור מחצב נהגה חוק הלאום ולמעשה גם שאר חלקי ההפיכה המשטרית. צאצאיו של פרויקט זה היו לאליטה הפוליטית החדשה של הימין הישראלי.
התהליך שעבר הימין היה במידה רבה מהונדס, במתכונת של Top-down, מלמעלה למטה, על ידי השקעת הון מאורגן – לא תהליך אינטלקטואלי ״ספונטני״. בדומה לתהליכים בארצות הברית בשנות ה־70, הימין הישראלי בחר ב"אסטרטגיה גראמשיאנית", כטענתה של סוזן ג׳ורג׳, במאמר מכונן שפרסמה במגזין Dissent ב־1997: היא נועדה ליצור מראית עין בלבד של תנועה רעיונית שוקקת, כשמטרתה האמיתית היא להתגבש לבסוף כהגמוניה פוליטית.
כפי שמבהירה ג'ורג', השקעה אינטלקטואלית איננה רק עניין של רעיונות טובים, אלא של יצירת שפה, מושגים ומסגרות חשיבה שמעצבים מה ייחשב "סביר" ו"אפשרי" בזירה הציבורית. מי שמוותר על השדה הזה, מותיר בידי יריביו את הכוח להגדיר את גבולות המציאות עצמה. בארצות הברית הוקמו כך עוד ועוד רשתות אינטלקטואליות, הרעועות מבחינת המחויבויות שלהן לערך האמת, ושנועדו רק לנצח את הקרב הפוליטי, כפי שחשף לַעולם מזכר פאוול; בישראל תורגם העסק הזה לשפת הקודש.
אך עצם הבעייתיות של מקורות המהפך הרעיוני בימין אינה מבטלת את חשיבותו. הימין הבין בחוכמה רבה את הצורך העמוק בפעילות אינטלקטואלית כמנוף ליצירת התלהבות פוליטית. גם אם המקורות של הפעילות הזו מפוקפקים, לאורך זמן – הניחו אנשיו, ובצדק – תיווצר תנועה שתגדל עוד ועוד בצורה אורגנית. היום, 25 שנה אחרי שהמהלך התחיל, הימין הישראלי חש שהוא אוחז בבכורה הרעיונית, והתנועה הזו כוללת הרבה יותר ממספר מצומצם של כותבים שמייצרים פסאדה של דיון, כפי שאולי נראה במבט ראשון.
תחרות נעים בגב
בינתיים, בצד השני של המתרס הפוליטי, התפרקות המערך המוסדי של השמאל בישראל ואובדן התחרות הפוליטית, גזרו על המחנה קפאון מחשבתי עמוק ופוליטיקה נטולת כיוון. השיח הרעיוני כמעט שנדם – לעתים כי היתה תחושה שכל התשובות כבר ניתנו, לעתים כי הוא עבר אקדמיזציה חריפה שהרחיקה אותו מהציבור הרחב, ולעתים כי תשומת הלב עברה לאריזה, כלומר לשאלה כיצד למכור לציבור את המוצר הישן, רק כיהודי יותר, או ימני יותר, או ביטחוני יותר, או בקיצור כמה שפחות אידיאולוגי. כך נוצר המרכז הישראלי החדש וה"חלול" – כפי שמכנה אותו התיאורטיקן הפוליטי ש״י אגמון – שהנחישות להימנע מכל אמירה ברורה על המציאות היא בנפשו ממש. המרכז החלול מתעסק בשאלות פוליטיות פרוצדורליות כמו הליכי מינהל תקין ושקיפות, אך נמנע מהשאלות המהותיות, שעל אודותיהן אין הסכמות רחבות.
בהתאם, בזירות האינטלקטואליות, הדה־פוליטיזציה של המרכז החלול גררה בריחה מדיון ערכי אמיתי, והמירה אותו בניסיון לייצר תחושה נעימה לקורא. ראש החץ של התנועה הזו היה יאיר לפיד. בשנת 2017 פרסם לפיד שני מאמרים בכתב העת השילוח – במה אינטלקטואלית מרכזית נוספת של הימין החדש. אחד המאמרים נכתב בשיתוף עם סנדקית ההפיכה המשטרית איילת שקד. המאמר השני פרס את משנתו של המרכז הישראלי. לפיד טען שם שלא רחוק היום שבו הפופוליזם ימצא את עצמו בפח האשפה של ההיסטוריה, כי העתיד שייך ל"מנהיגים אחראים כמותו" מהמרכז, שלא נגועים חלילה בלהט אידיאולוגי עודף.
עובדה מעניינת נוספת על אודות המניפסט השמרני הזה של לפיד, היא התהדרותו בהפניות להוגים כפרידריך האייק, מאבות הכלכלה הנאו־קלאסית, וסמואל הנטינגטון, אבי גישת "התנגשות הציוויליזציות" – יקיריהם הבלתי־מעורערים של הימין החדש. מאוחר יותר, בשנת 2020, כעת כבר בעיצומו של משבר מערכות הבחירות שכפה נתניהו על ישראל, במטרה למוטט את הגיונות השיטה המשטרית שלה, כתב לפיד את ההקדמה לספרו של רוג׳ר סקרוטון להיות שמרן, בהוצאת "סלע מאיר". ודוק, זו אותה ההוצאה שבקטלוג שלה נמנים הכותרים 11 כללים להתווכח עם שמאלנים לבן שפירו, וכיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה לעקיבא ביגמן.
אם כן, מאחר שבטבע אין ואקום, זרמו אל המרכז החלול בתקופה הזאת רעיונות מימין, וכך, במשך שנים, בהיעדר אלטרנטיבה פוליטית ורעיונית ברורה, הציבור הליברלי הצביע שוב ושוב למפלגות מרכז שקידמו למעשה רעיונות ימניים. זאת, עד שמצא את עצמו לפתע לפיד, יום בהיר אחד, בארבעה בינואר 2023, בראש המחנה הליברלי המתנגד למימושם, במסגרת ההפיכה המשטרית.
ועכשיו מה
ההפיכה הבהירה לחלקים גדולים בציבור הליברלי בישראל ששנות האופטימיות הנאיבית, שבמהלכן מנהיגיו חיפשו אחדות, הסכמות וקונצנזוס חמים, תמו. ההידרדרות המהירה גיבשה את מרבית הציבור הליברלי בתוך פרק זמן קצר כקבוצה חדורת מטרה, שעה שהמנהיגים הפוליטיים שלו נותרו הרחק מאחור ללא הבנה ברורה של האירוע – לא מעט בשל הזיקה האמורה שלהם לרעיונות הימין הישראלי. את החוסר הגדול באינטלקטואלים משמאל מילאו בתקופה הזאת, כמעט בעל כורחם, אנשי אקדמיה. הם מילאו את החלל בגבורה, אך דווקא בשל כך, נחשפו מגבלותיהם, והצורך באינטלקטואלים ציבוריים שמאלים הפך להיות דחוף וברור מתמיד.
על הפרק ניצבות כעת שורת שאלות שהאקדמיה ונציגיה פשוט לא יכולים לענות עליהן בכובעם האקדמי: האם עתידה של ישראל הוא ספרטה פונדמנטליסטית או דמוקרטיה ליברלית נאורה? איזה מקום ישראל צריכה לתפוס במזרח התיכון לאחר מלחמת עזה? מה טיבו של החוזה החברתי בישראל בין המדינה לאזרח, בעיקר בשים לב ליחס שהפגינה הממשלה כלפי מי שנחטפו במשמרתה? כל אלו שאלות שהידע האקדמי על אודותיהן הוא רק ראשיתו של הדיון ולא סופו.
את הדיון הזה צריכים לנהל האינטלקטואלים, נבחרי הציבור, ומובילי דעה אחרים, לעיני הציבור, עם ארגז הכלים שפותח מאז הנאורות. אלו שאלות ערכיות על נשמתה ועל זהותה של חברה, והתשובות להן צריכות להינתן באמצעות פרשנות, ביקורת, דיון ויצירת סיפורים, בצד מחויבות ערכית מסוימת. כולם כלים שהשמאל הישראלי איבד.
אמנם, בשנים האחרונות השיח האינטלקטואלי הליברלי משתקם אט־אט. מכוני מחקר שונים כקרן ברל כצלנסון (המו"ל של במה זו), מולד ואחרים מנסים ליצוק מסד רעיוני. כתבי עת כמו תלם, הוצאת הספרים ובית הרעיונות "רדיקל", וסדרות ספרים נגישות כסדרת "קו האופק" (גם היא של קרן ברל כצנלסון) והסדרה של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים (בעריכת תומר פרסיקו), מבקשים להעניק לציבור כלים לנתח את שעומד מולו. ועם זאת, המחנה השמאלי עודנו מצוי בפיגור משמעותי. הממון הרב שהושקע במאבק הציבורי בהפיכה הלך ברובו לשלטי חוצות ולדגלים; פחות מזה לקרב הרעיונות.
כפי שכתבה סוזן ג׳ורג׳ במאמר ההוא: ללא תחמושת אינטלקטואלית, שום פרויקט פוליטי לא יקום. קמפיינים לעולם לא יוכלו לתפקד כתחליף לזירה הרעיונית. על התורמים להבין שאמנם לרעיונות, בניגוד לשלטי חוצות או לפרויקט פילנתרופיה בשכונות מצוקה, אין נראוּת מיידית או השפעה ישירה, בהתאמה, אבל יש להם השפעה מהותית ארוכת טווח. יתרה מכך, גם בתסריט האופטימי של חילופי שלטון, שום תכלית לא תושג במלואה אלמלא ינוסח חזון המבהיר לאן הולכים מכאן. כמחנה, על השמאל להשקיע לפיכך בזירה האינטלקטואלית, להשיק במות נוספות, לתמוך במחקרים גם אם הם לא מכווני־מדיניות. עלינו לייצר אליטה אינטלקטואלית שתוכל להוביל אותנו שנים קדימה. לא תיאוריה וביקורת, אלא ביקורת ופעולה.
על נבו שפיגל
עמית מחקר במכון מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
