לאוטוקרטים בני־זמננו יש אויב משותף: אנחנו

כולנו רואים בעיני רוחנו קריקטורה של מדינה אוטוקרטית. בראשה ניצב איש רע. הוא שולט בצבא ובמשטרה. הצבא והמשטרה מאיימים על האזרחים בנקיטת אלימות. ישנם משתפי פעולה מרושעים ואולי כמה מתנגדי משטר אמיצים.

אולם במאה ה‑21, הדמיון בין הקריקטורה הזאת למציאות קלוש. בימינו אוטוקרטיות אינן נשלטות על ידי רשע אחד, כי אם על ידי רשתות מתוחכמות שנשענות על מבנים כלכליים קלפטוקרטיים, תשלובת של שירותי ביטחון – צבא, גופים כמו צבאיים, משטרה – ומומחי טכנולוגיה שמספקים מעקב, תעמולה ודיסאינפורמציה. חברי הרשתות האלה לא מחוברים רק זה לזה בתוך אוטוקרטיה נתונה, אלא גם לרשתות במדינות אוטוקרטיות אחרות ולעתים גם במדינות דמוקרטיות. חברות מושחתות בשליטת המדינה בדיקטטורה אחת עושות עסקים עם הדומות להן בדיקטטורות אחרות. יש והמשטרה במדינה אחת מֶחמשת, מציידת ומאמנת את המשטרה במדינות רבות אחרות. התועמלנים חולקים ביניהם משאבים ‑ חוות הטרולים ורשתות המדיה שמפיצות את התעמולה של רודן אחד יכולות לשמש גם להפצת זו של רעהו – ואף מוטיבים משותפים: ניוונה של הדמוקרטיה, יציבותה של האוטוקרטיה, רשעותה של אמריקה.

אין פירוש הדבר שישנו איזה חדר סודי שבו הרעים נפגשים, כמו בסרטי ג'יימס בונד, או שהמאבק בינינו לבינם הוא מעין תחרות בין שחור ללבן, מעין "מלחמה קרה 2.0". עם האוטוקרטים בני זמננו נמנים כאלה המכנים את עצמם קומוניסטים, מלוכנים, לאומנים ותיאוקרטים. המשטרים שלהם נבדלים זה מזה בשורשיהם ההיסטוריים, ביעדיהם ובאסתטיקה שלהם. הקומוניזם הסיני והלאומנות הרוסית נבדלים לא רק זה מזה, אלא גם מהסוציאליזם בנוסח בוליבר של ונצואלה, מאידיאולוגיית ה"צ'וּצֶ'ה" השלטת בקוריאה הצפונית ומהרדיקליות השיעית של הרפובליקה האסלאמית של איראן. כל אלה נבדלים מהמשטרים המלוכניים הערביים והאחרים – ערב הסעודית, איחוד האמירויות, וייטנאם – שבדרך כלל אינם חותרים לערעור העולם הדמוקרטי. הם שונים גם מאוטוקרטיות רכות יותר ומדמוקרטיות היברידיות, המכונות לעתים דמוקרטיות לא ליברליות – טורקיה, סינגפור, הודו, הפיליפינים, הונגריה – שלפעמים, אך לא תמיד, מיישרות קו עם העולם הדמוקרטי. בשונה מבריתות צבאיות או מדיניות בזמנים ובמקומות אחרים, קבוצה זו איננה פועלת כגוש אחד, אלא כהתאגדות של חברות עסקיות, שהגורם המאחד אותן איננו אידיאולוגיה אלא נחישות עיקשת וחסרת רסן לשמר את עושרן ואת עוצמתן: "אוטוקרטיה בע"מ".

אנשי השררה המנהיגים את רוסיה, סין, איראן, קוריאה הצפונית, ונצואלה, ניקרגואה, אנגולה, מיאנמר, קובה, סוריה, זימבבואה, מאלי, בלארוס, סודן, אזרבייג'ן וכמה עשרות מדינות נוספות אינם חולקים בסיס רעיוני משותף, כי אם נחישות לשלול מאזרחיהם כל השפעה או חופש ביטוי של ממש, להדוף כל דרישה לשקיפות או לאחריותיות ולדכא כל גורם, מבית או מחוץ, שקורא עליהם תיגר. הם חולקים גם פרגמטיות בוטה ביחסם לעושר. שלא כמו השליטים הקומוניסטים והפשיסטים בעבר, שנשענו על מנגנונים מפלגתיים ולא הציגו לראווה את תאוות הבצע שלהם, רבים ממנהיגי אוטוקרטיה בע"מ מחזיקים במעונות פאר ובונים חלק גדול משיתופי הפעולה ביניהם כמפעלים למטרות רווח. הקשרים שלהם זה עם זה ועם חבריהם בעולם הדמוקרטי אינם נרקמים על בסיס אידיאלים כי אם באמצעות עסקאות – עסקאות שנועדו להקהות את עוקצן של סנקציות, להחליף ביניהם טכנולוגיות מעקב ולסייע זה לזה להתעשר.

חבר מביא חבר

אוטוקרטיה בע"מ פועלת במשותף גם להבטחת המשך שלטונם של חבריה. משטרו הלא־פופולרי של אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס ספג ביקורת מארגונים בינלאומיים רבים – האיחוד האירופי, הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה – והוחרם על ידי שכניו האירופים. בארצות הברית ובאיחוד האירופי חל איסור למכור מוצרים מבלארוס. חברת התעופה הלאומית, בלאביה, מנועה מלטוס למדינות אירופה. ועם זאת, בפועל בלארוס איננה מבודדת כלל. יותר מ‑20 חברות סיניות השקיעו בה כספים ואפילו הקימו פארק תעשייה סיני‑בלארוסי על פי הדגם של פרויקט דומה בסוג'ואו. ב‑2023, איראן ובלארוס קיימו ביקורים דיפלומטיים הדדיים בדרג גבוה. נציגים בכירים של קובה הביעו סולידריות עם לוקשנקו באו"ם. רוסיה מעניקה לבלארוס שווקים, השקעות, תמיכה מדינית וקרוב לוודאי גם שירותי משטרה וביטחון. ב‑2020, בעת שעיתונאים מבלארוס התקוממו וסירבו לדווח על תוצאות מזויפות בבחירות, רוסיה שלחה עיתונאים רוסים לעשות זאת במקומם. בתמורה, המשטר הבלארוסי התיר לרוסיה להציב בשטחו כוחות צבא ואמצעי לחימה ולהשתמש בהם כדי לתקוף את אוקראינה.

ונצואלה אף היא, להלכה, מנודה על ידי העולם כולו. מ‑2008 ואילך, ארצות הברית, קנדה והאיחוד האירופי הגבירו את הסנקציות עליה בתגובה לאכזריותו של המשטר, למעורבותו בהברחת סמים ולקשריו עם ארגוני פשע ברחבי העולם. ואולם, משטרו של הנשיא ניקולאס מדורו מקבל הלוואות מרוסיה, שאף משקיעה בתעשיית הנפט של ונצואלה, וכמוה גם איראן. חברה בלארוסית מרכיבה טרקטורים בוונצואלה. טורקיה מסייעת לסחר הזהב הלא־חוקי של ונצואלה. קובה מספקת זה זמן רב טכנולוגיה ויועצים ביטחוניים לעמיתיה בקראקס. מכת"זיות, מכלי גז מדמיע ומגינים מתוצרת סין שימשו לדיכוי הפגנות בקראקס ב‑2014 וב‑2017, שבהן נהרגו יותר מ‑70 איש, וטכנולוגיית מעקב שפותחה בסין משמשת לפיקוח על הציבור. בה בעת, סחר הסמים הבינלאומי מרפד את אנשי המשטר, מקורביהם ובני משפחותיהם בשפע של מוצרי ורסצ'ה ושאנל.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הרודנים של בלארוס ו־ונצואלה שנואים על רבים מאזרחיהן. שניהם היו מפסידים בבחירות חופשיות, אילו היו מתקיימות אי‑פעם. לשניהם יש יריבים פוליטיים רבי‑עוצמה: בראש תנועות האופוזיציה בבלארוס ובוונצואלה עמדו מנהיגים כריזמטיים ופעילי שטח מסורים, שעוררו את האזרחים לקחת סיכונים, לפעול למען שינוי ולצאת למחות ברחובות. באוגוסט 2020, יותר ממיליון אזרחי בלארוס, מתוך אוכלוסייה של עשרה מיליון בלבד, הפגינו ברחובות נגד סילוף תוצאות הבחירות. מאות אלפים מאזרחי ונצואלה השתתפו אף הם במחאות חוזרות ונשנות ברחבי המדינה.

אילו אויביהן היחידים היו המשטר המושחת ופושט הרגל של ונצואלה או המשטר האכזרי והמכוער של בלארוס, תנועות המחאה האלה היו עשויות לנצח. אולם הן לא נלחמו רק באוטוקרטים מבית, אלא גם באוטוקרטים ברחבי העולם, השולטים בחברות ממשלתיות במדינות רבות ובאמצעותן יכולים להחליט על השקעות במיליארדי דולרים. הן נלחמו במשטרים שיכולים לרכוש מצלמות אבטחה מסין או בוטים מסנקט פטרבורג. מעל לכול, הן נלחמו נגד שליטים שכבר מזמן הקשיחו את ליבם כלפי רגשותיהם ודעותיהם של בני ארצם ושל כל אחד אחר. אוטוקרטיה בע"מ מעניקה לחבריה לא רק ממון וביטחון, אלא גם דבר מה מוחשי פחות: פטור מעונש.

פטור מכל רגש בושה

האמונה הרווחת בקרב האוטוקרטים המושבעים ביותר, שהעולם החיצון אינו יכול לגעת בהם – שאפשר להתעלם מדעתן של מדינות אחרות ושהם לעולם לא יעמדו למשפט הציבור – היא אמונה חדשה יחסית. היו זמנים שבהם מנהיגי ברית המועצות, האוטוקרטיה החזקה ביותר במחצית השנייה של המאה ה‑20, גילו רגישות יתרה לאופן שבו נתפסו ברחבי העולם. הם קידמו במרץ את רעיון עליונותה של השיטה הפוליטית שלהם ומחו על הביקורת שנמתחה עליה. הם לכל הפחות שילמו מס שפתיים למערכת הנורמות והבריתות השאפתנית שהונהגה בעקבות מלחמת העולם השנייה, מערכת שדיברה על זכויות אדם אוניברסליות, על חוקי המלחמה ועל שלטון החוק באופן כללי יותר. כאשר שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב קם על רגליו באו"ם וחבט בנעלו על השולחן בעצרת הכללית ב‑1960, היה זה משום ששליח הפיליפינים לאו"ם אמר כי תחת הכיבוש הסובייטי "נשללו מתושבי מזרח אירופה הזכויות המדיניות והאזרחיות" והם "נבלעו על ידי ברית המועצות". לחרושצ'וב היה חשוב למחות על הדברים. אפילו בשנים הראשונות של המאה הנוכחית, רוב הדיקטטורות הסתירו את כוונותיהן האמיתיות תחת מסווה מתוחכם וערמומי של התנהלות דמוקרטית לכאורה.

כיום, לחברי אוטוקרטיה בע"מ כבר לא אכפת אם הם או מדינותיהם סופגים ביקורת, או מה מקורה. כמה מהם, כגון מנהיגי מיאנמר וזימבבואה, דוגלים רק בהתעשרות אישית ובהבטחת המשך שלטונם, כך שלא ניתן להביך אותם. מנהיגי איראן אינם מהססים להתייחס בביטול להשקפותיהם של כופרים מערביים. מנהיגי קובה ו־ונצואלה מתייחסים לביקורת חיצונית כראיה לקנוניית הענק האימפריאליסטית הנרקמת נגדם. מנהיגי סין ורוסיה הקדישו עשר שנים להתפלמסות עם שיח זכויות האדם השגור בקרב ארגונים בינלאומיים והצליחו לשכנע רבים ברחבי העולם שההסכמים והאמנות בנושא מלחמה ורצח עם – ומושגים כמו "חירויות האזרח" ו"שלטון החוק" – מגלמים רעיונות מערביים שאינם חלים עליהם.

בהיותם אטומים לביקורת בינלאומית, האוטוקרטים בני זמננו פטורים מכל רגש בושה באשר לנקיטת אכזריות גלויה. החונטה הצבאית במיאנמר לא מסתירה את העובדה שרצחה מאות מפגינים, לרבות בני נוער, ברחובות יאנגון. המשטר בזימבבואה מתנכל למועמדי האופוזיציה לעיני כל במהלך בחירות מבוימות נלעגות. ממשלת סין מתרברבת בכך שריסקה את התנועה הדמוקרטית העממית בהונג קונג ובמערכה שניהלה "נגד הקיצוניים" במחוז שינג'יאנג – מערכה שכללה מעצרים המוניים וכליאה של אלפי אויגורים מוסלמים במחנות ריכוז. המשטר האיראני אינו טורח להסתיר את הדיכוי האלים של נשים באיראן.

בגילוייו הקיצוניים, זלזול כזה עלול להידרדר לממשל על פי "מודל מדורו", כפי שכינה זאת שרדג'ה פופוביץ', פעיל פוליטי ולוחם למען הדמוקרטיה ברחבי העולם, על שמו של מנהיג ונצואלה הנוכחי. לדבריו, אוטוקרטים המאמצים מודל זה "מוכנים להניח לארצם להיכנס לקטגוריה של מדינות נחשלות" ולהשלים עם קריסה כלכלית, עם אלימות כרונית, עם עוני המוני ועם בידוד בינלאומי, ובלבד שימשיכו להחזיק בשלטון. בדומה למדורו, נראה שהנשיאים בשאר אל‑אסד בסוריה בשעתו ולוקשנקו בבלארוס לא היו מוטרדים כלל מקריסת הכלכלה והחברה תחת שלטונם. מי שחי בדמוקרטיה עלול להתקשות להבין משטרים מסוג זה, שכן יעדם העיקרי איננו לחולל שגשוג או לקדם את רווחת האזרחים. יעדם העיקרי הוא להישאר בשלטון ועל מנת לעשות זאת הם מוכנים לערער את יציבותן של המדינות השכנות, להרוס את חייהם של אזרחים מן השורה או, כפי שנהגו קודמיהם, אפילו לשלוח מאות אלפים מאזרחיהם אל מותם.

המערב הוא האויב

ישנם הבדלים רבים בין אוטוקרטים בני‑זמננו לבין קודמיהם בני המאה ה‑20, אבל ליורשיהם של אותם מנהיגים והוגי דעות, חרף הפערים האידיאולוגיים ביניהם, ולהולכים בעקבותיהם יש אויב משותף. האויב הזה הוא אנחנו.

ליתר דיוק, האויב הזה הוא העולם הדמוקרטי, "המערב", נאט"ו, האיחוד האירופי, יריביהם הדמוקרטים מבית והרעיונות הליברליים שמהם שואבים כולם את השראתם. אלה כוללים את הרעיון שהחוק הוא כוח ניטרלי, שאיננו כפוף לגחמות פוליטיות; שבתי משפט ושופטים חייבים להיות עצמאיים; שאופוזיציה פוליטית היא לגיטימית; שאפשר להבטיח את חופש הביטוי וההתכנסות; ושייתכן שיהיו עיתונאים, סופרים והוגי דעות שימתחו ביקורת על השליט או על מפלגת השלטון ועם זאת יישארו נאמנים למדינה.

אוטוקרטים מתעבים את העקרונות האלה משום שהם מאיימים על שלטונם. אם שופטים ואנשים בחברי מושבעים יהיו עצמאיים, הם עשויים לדרוש מהשליטים דין וחשבון. אם תתקיים עיתונות חופשית באמת, עיתונאים עשויים לחשוף גניבה ושחיתות בצמרת. אם השיטה הפוליטית תעניק לאזרחים את הכוח להשפיע על השלטון, הם יוכלו להחליף אותו ביום מן הימים.

עוינותם כלפי העולם הדמוקרטי איננה רק סוג של תחרות גיאופוליטית מסורתית, כפי ש"ריאליסטים" ומומחים כה רבים ליחסים בינלאומיים עדיין מאמינים. הם מתנגדים לעצם טבעה של השיטה הפוליטית הדמוקרטית, המתבטאת במילים כמו "אחריותיות", "שקיפות" ו"דמוקרטיה". הם שומעים את השפה הזאת הן מפי העולם הדמוקרטי והן מפי מתנגדיהם מבית והם מבקשים להרוס את שניהם. הרטוריקה שלהם עצמם מבהירה זאת. ב‑2013, כאשר שי ג'ינפינג החל לטפס אל צמרת השלטון, תזכיר סיני פנימי שנודע בשם האניגמטי "מסמך מספר תשע", או בשמו הרשמי, "הודעה בדבר מצבו הנוכחי של התחום האידיאולוגי", מנה את "שבע הסכנות" האורבות לפתחה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP). בראש הרשימה הופיעה הדמוקרטיה החוקתית המערבית ומתחתיה, "ערכים אוניברסליים", עצמאותם של אמצעי התקשורת, מעורבות אזרחית פעילה וכן ביקורת "ניהיליסטית" על המפלגה הקומוניסטית. מסקנת התזכיר, הידוע לשמצה כיום, היתה ש"כוחות מערביים עוינים לסין" ועמם מתנגדי שלטון מבית "ממשיכים ללא הרף להסתנן לתוך התחום האידיאולוגי". בהמשך, התזכיר הורה לראשי המפלגה להדוף את הרעיונות האלה ולרסן אותם במרחבים ציבוריים, בראש ובראשונה באינטרנט, בכל מקום שייתקלו בהם.

החל מ‑2004 לכל המאוחר, הרוסים התמקדו באותה שורה של איומים. האוקראינים חוללו התקוממות עממית, שנודעה בשם "המהפכה הכתומה" (בגלל החולצות הכתומות והדגלים הכתומים של המפגינים), נגד ניסיון מגושם להטות את תוצאות הבחירות לנשיאות. התערבותו הזועמת של הציבור האוקראיני במה שתוכנן להסתיים בניצחון מהונדס ומתוזמר של ויקטור ינוקוביץ', מועמד פרו‑רוסי שנהנה מתמיכתו הישירה של פוטין עצמו, ערערה את הרוסים עמוקות, במיוחד לאור העובדה שתנועת מחאה סוררת דומה העלתה לשלטון בגיאורגיה את מיכאיל סאקשווילי, מדינאי פרו‑אירופי, שנה קודם לכן. בעקבות שני האירועים המטלטלים האלה, פוטין הציב את שד "מהפכות הצבע" במרכז התעמולה הרוסית. תנועות מחאה אזרחיות מתוארות ברוסיה תמיד כ"מהפכות צבע" וכמעשה ידיהם של גורמים חיצוניים. מנהיגים שנהנים מתמיכת הציבור הרחב בארצם מתוארים תמיד כבובות של כוחות זרים. סיסמאות נגד שחיתות ובעד דמוקרטיה מקושרות לכאוס ולאי‑יציבות. ב‑2011, שנה של מחאה המונית נגד התערבות לא כשרה בבחירות ברוסיה עצמה, פוטין שב והזכיר את המהפכה הכתומה במרירות של ממש, תיאר אותה כ"מזימה בדוקה ומנוסה לערעור יציבות החברה" והאשים את האופוזיציה הרוסית ב"העתקת השיטה הזאת לתוך שטח רוסיה", מתוך חשש מפני התקוממות עממית דומה במטרה לסלק אותו מהשלטון.

הוא טעה. שום "מזימה" לא "הועתקה". לציבור ברוסיה, כמו לציבור בסין, פשוט לא היתה כל דרך לבטא את מורת רוחו זולת הפגנות רחוב. ליריביו של פוטין לא היו כל אמצעים חוקיים לסלקו מהשלטון. מבקרי המשטר מדברים על דמוקרטיה ועל זכויות אדם ברוסיה משום שהדבר משקף את אי‑הצדק שהם חווים, ולא רק ברוסיה. המחאות שהובילו למהלכי דמוקרטיזציה בפיליפינים, בטייוואן, בדרום אפריקה, בקוריאה הדרומית, במיאנמר ובמקסיקו; מהפכות "סתיו העמים" ששטפו את אירופה המרכזית והמזרחית ב‑1989; "האביב הערבי" ב‑2011; והמחאות בהונג קונג ב‑2019‑2020 ‑ כל אלה החלו ביוזמת אנשים שחוו אי‑צדק מצד המדינה.

זהו לב הבעיה: מנהיגי אוטוקרטיה בע"מ יודעים ששפת השקיפות, האחריות, הצדק והדמוקרטיה תדבר תמיד אל ליבם של חלק מאזרחיהם. על מנת להישאר בשלטון הם חייבים לחתור תחת הרעיונות האלה באשר הם.

הסדר העולמי על הכוונת

ב‑24 בפברואר 2022 יצאה רוסיה למלחמה כוללת נגד אוקראינה – הפעם הראשונה שבה מתנהלת לוחמה פעילה בהיקף מלא במסגרת המאבק בין אוטוקרטיה בע"מ לבין העולם הדמוקרטי בהגדרתו הרחבה. רוסיה ממלאת תפקיד מיוחד ברשת האוטוקרטית, הן כמי שהמציאה את השידוך המודרני בין קלפטוקרטיה לדיקטטורה והן כמדינה החותרת בצורה התוקפנית ביותר כיום לערער את הסטטוס קוו מיסודו. הפלישה תוכננה ברוח זו. פוטין קיווה לא רק לכבוש שטחים, אלא גם להראות לעולם שכללי ההתנהגות הישנים בזירה הבינלאומית אינם תקפים עוד.

ממש מימיה הראשונים של המלחמה, פוטין והצמרת הביטחונית הרוסית הפגינו זלזול בשיח זכויות האדם, התעלמות מחוקי המלחמה ובוז כלפי המשפט הבינלאומי וכלפי האמנות שהם עצמם היו חתומים עליהן. הם אסרו עובדי ציבור ומנהיגים אזרחיים: ראשי ערים, קציני משטרה, פקידי ממשלה, מנהלי בתי ספר, עיתונאים, אמנים ואוצרי מוזיאונים.
הם הקימו תאי עינויים לאזרחים ברוב הערים שכבשו בדרום אוקראינה ובמזרחה. הם חטפו אלפי ילדים, חלקם מזרועות בני משפחתם ואחרים מבתי יתומים, העניקו להם זהויות רוסיות חדשות ומנעו מהם לשוב הביתה לאוקראינה. הם פגעו במכוון בעובדי חירום והצלה. תוך התעלמות מעקרונות השלמות הטריטוריאלית שרוסיה קיבלה על עצמה במגילת האו"ם ובהסכמי הלסינקי, פוטין הודיע בקיץ 2022 שבכוונתו לספח שטח שלא היה אפילו בשליטת הצבא שלו. כוחות הכיבוש בזזו וייצאו תבואה אוקראינית, "הלאימו" מפעלים ומכרות אוקראיניים ומסרו אותם לידי אנשי עסקים רוסים המקורבים לפוטין, ובכך שמו ללעג ולקלס גם את חוקי הקניין הבינלאומיים.

פעולות אלה לא היו בגדר נזק אגבי או תופעות לוואי מקריות של המלחמה. הן נעשו ביודעין כחלק מתוכנית לערער את רשת הרעיונות, הכללים והאמנות שהיו מובְנים במשפט הבינלאומי מאז 1945, להרוס את הסדר האירופי שנוצר אחרי 1989 וחשוב מכול, לפגוע בהשפעה ובמוניטין של ארצות הברית ובעלות בריתה הדמוקרטיות. "העניין כלל אינו אוקראינה, כי אם הסדר העולמי", אמר סרגיי לברוב, שר החוץ של רוסיה, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה. "המשבר הנוכחי הוא רגע גורלי, המעצב עידן חדש בהיסטוריה של זמננו. הוא משקף את המאבק על צורתו העתידית של הסדר העולמי".

פוטין חשב שלא ישלם מחיר על הפשעים האלה ויזכה לניצחון מהיר, הן משום שידע מעט מאוד על אוקראינה המודרנית והאמין שלא תגן על עצמה, והן משום שציפה מהמדינות הדמוקרטיות להרכין ראש בפני רצונותיו. הוא הניח שהשסעים הפוליטיים העמוקים בארצות הברית ובאירופה, שאת חלקם עודד באופן פעיל, ישתקו את המנהיגים. הוא סבר שהקהילה העסקית האירופית, שכמה מחבריה היו מושא לחיזוריו זה זמן רב, תדרוש את חידוש הסחר עם רוסיה.

בתחילה, ההחלטות שהתקבלו בעקבות הפלישה ב‑2022 בוושינגטון, בלונדון, בפריז, בבריסל, בברלין ובוורשה – וכן בטוקיו, בסאול, באוטווה ובקנברה ‑ טפחו על פניו של פוטין. העולם הדמוקרטי מיהר להטיל על רוסיה סנקציות חריפות, הקפיא נכסי מדינה רוסיים וסגר את מערכות הסליקה הבינלאומיות בפני בנקים רוסיים. התאגדות של יותר מ‑50 מדינות סיפקה נשק, מודיעין וכסף לממשלת אוקראינה. שוודיה ופינלנד, ששמרו שתיהן על ניטרליות מדינית במשך עשרות שנים, החליטו להצטרף לנאט"ו. קנצלר גרמניה אולף שולץ הכריז שארצו הגיעה ל"נקודת מפנה" (Zeitenwende) והסכים לתרום אמצעי לחימה גרמניים למלחמה אירופית, לראשונה מאז 1945. במהלך נאום בוורשה, נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן תיאר את הרגע כמבחן לאמריקה, לאירופה ולברית הטרנס‑אטלנטית.

"האם נתייצב להגן על ריבונותן של מדינות?" שאל ביידן. "האם נתייצב להגן על זכותם של אנשים לחיות משוחררים מתוקפנות בוטה? האם נתייצב להגנת הדמוקרטיה?

"כן", הוא סיכם לקול תשואות רמות. "נהיה חזקים. נהיה מאוחדים".

אבל כשם שפוטין המעיט בהערכת אחדותו של העולם הדמוקרטי, המדינות הדמוקרטיות המעיטו בהערכת ממדיו של האתגר. כמו פעילי הדמוקרטיה בוונצואלה או בבלארוס, אט‑אט התברר להן שבאוקראינה הן לא נלחמות נגד רוסיה בלבד. הן נלחמות נגד אוטוקרטיה בע"מ.

שי ג'ינפינג אותת על תמיכתו בפלישה הלא חוקית של רוסיה עוד בטרם החלה, כשפרסם הצהרה משותפת עם נשיא רוסיה ב‑4 בפברואר, פחות משלושה שבועות לפני שהפצצות הראשונות נחתו על קייב. שני המנהיגים צפו את התגובה הנזעמת של אמריקה ואירופה והודיעו מראש על כוונתם להתעלם מכל ביקורת על פעולותיה של רוסיה, ובפרט מכל דבר שייראה כמו "התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות ריבוניות באמתלה של הגנה על דמוקרטיה ועל זכויות אדם". אף על פי ששי מעולם לא היה שותף לשיגעון של המנהיג הרוסי להרס אוקראינה, ואף שנראה כי הסינים להוטים למנוע הסלמה גרעינית, הם סירבו למתוח ביקורת ישירה על רוסיה בשעה שהמלחמה הלכה והתמשכה. אדרבה, הם הרוויחו מהמצב החדש, רכשו מרוסיה נפט וגז במחירים נמוכים ומכרו לה בחשאי מערכות הגנה.

הם לא היו היחידים. עם התקדמות המלחמה, איראן מכרה לרוסיה אלפי כטב"מים קטלניים. קוריאה הצפונית סיפקה לה תחמושת וטילים. גרורותיה וידידותיה של רוסיה באפריקה, לרבות אריתריאה, זימבבואה, מאלי והרפובליקה המרכז אפריקאית, תמכו בה באו"ם ובפורומים נוספים. מראשית המלחמה ממש, בלארוס התירה לכוחות רוסיים להשתמש בשטחה, לרבות כבישים, קווי רכבת ובסיסים צבאיים. טורקיה, גיאורגיה, קירגיזסטן וקזחסטן, כולן מדינות לא ליברליות בעלות קשרי סחר‑מכר עם העולם האוטוקרטי, סייעו לתעשייה הביטחונית הרוסית לעקוף את הסנקציות ולייבא חלקי מכונות ורכיבים אלקטרוניים. הודו ניצלה את המחירים המופחתים ורכשה נפט רוסי.

עם הזמן, שאפתנותם של בכירי הממשל הרוסים הלכה וגברה, ובאביב 2023 הם החלו לדון בהנהגת מטבע אירו‑אסיאתי דיגיטלי, אולי על בסיס טכנולוגיית בלוקצ'יין, על מנת לתפוס את מקומו של הדולר ולצמצם את השפעתה הכלכלית של ארצות הברית ברחבי העולם. הם תכננו גם להעמיק את קשריהם עם סין ולשתף פעולה עמה בחקר הבינה המלאכותית ו"האינטרנט של הדברים" (IoT). מעולם לא היה ספק באשר ליעדה הסופי של כל הפעילות הזאת. מסמך מודלף שתיאר את הדיונים האלה סיכם אותם במילים דומות לאלה של לברוב: על רוסיה לחתור "ליצירת סדר עולמי חדש".

היעד הזה משותף לרבים. בהישענן על טכנולוגיות ועל טקטיקות שהן מעתיקות זו מזו, על האינטרסים הכלכליים המשותפים שלהן ומעל לכול, על נחישותן לא לוותר על אחיזתן בשלטון, המדינות האוטוקרטיות מאמינות שהן בדרך לניצחון.

על אן אפלבאום

עיתונאית, היסטוריונית וסופרת אמריקאית זוכת פרס פוליצר. כותבת קבועה בכתב העת אטלנטיק ועמיתה בכירה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המאמר הוא פרק המבוא מתוך הספר אוטוקרטיה בע"מ והוא מובא כאן בקיצורים קלים.