על שמרנותם של ה"שמרנים"

מכוני מחקר, מוסדות לימוד ובתי הוצאה שמרניים נמצאים בישראל בפריחה עצומה: פורום קהלת, פורום קפה שפירא, קרן תקווה, המרכז האקדמי שלם, המכללה למדינאות בירושלים, מכון ארגמן, המרכז למדיניות הגירה ישראלית, הוצאת הספרים "סלע מאיר", כתב העת השילוח, אתר מידה. ב־2022 התקיים בירושלים "כנס השמרנות" שהשתתפו בו דוברים כמו עמית סגל, גדי טאוב, אראל סג"ל, קרוליין גליק ושי גולדן, ואורחים כמו שגריר ארצות הברית לשעבר דייוויד פרידמן והכדורסלן לשעבר עומרי כספי. עם או בלי קשר, רבים מחברי הקואליציה ומתומכיה אוהבים להתהדר במילה "שמרנות". יריב לוין, בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן קוראים למינוים של שופטים שמרנים, יו"ר פורום קהלת משה קופל הצהיר כי "הרבה יהודים הם בעצם שמרנים בלי לדעת שהם כאלה" ואילו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הודיע: "בטבע שלי אני שמרן".

למרבה הצער, אין שקר גדול מזה. כפי שכתב גדול ההוגים השמרנים בדורנו, הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון (2020-1944), בספרו להיות שמרן: התחושה המרכזית של אדם שמרן היא שדברים טובים נהרסים בקלות, אולם אינם נוצרים בקלות. אחד מהדברים האלה, לדבריו, הוא מערכת החוק. כידוע, מיד עם תחילת כהונתה של הממשלה החדשה הכריז שר המשפטים יריב לוין על "רפורמת משילות" שמאוחר יותר הודה בעצמו שאם תתקבל, הרשות המבצעת "תשתלט על כל הרשויות האחרות וייווצר משבר חוקתי שלא יכול להתקיים בדמוקרטיה".

ואולם, תוך שימוש בשפה אורווליאנית, מכנים תומכי הקואליציה את המהפכה המשפטית שלהם בשם "רפורמה", משל הם מבקשים לערוך כמה שינויים הדרגתיים, קטנים, כמעט קוסמטיים. שמרנים אוהבים לצטט את האנקדוטה ההיסטורית האמיתית מתקופת השליטה הבריטית בהודו, כאשר נחשי קוברה ארסיים וקטלניים נפוצו בערים הגדולות. הבריטים הכריזו על פרס גדול לכל מי שיסתכן ויביא גופה של נחש קוברה. בשלב הבא, התברר כי מספר הנחשים האלה רק גדל: ההודים פשוט החליטו לגדל אותם ומדי פעם להרוג כמה מהם, כדי לקבל את התשלום המובטח. "אפקט הקוברה" נקראת לפיכך האזהרה השמרנית הקלאסית מפני תוצאות בלתי־רצויות של פגיעה בסטטוס קוו. אין צורך למנות את התוצאות הבלתי־רצויות הללו מאז שהוכרז על ה"רפורמה".

השמרנות בישראל היא תווית נחשקת. היא סיסמה מגייסת, מגבשת ומאצילת זהות, ויתרה מכך: היא מעניקה תו של איכות, מהוגנות, קלאס, מתינות ואיפוק למחנה שמואשם תדיר בפופוליזם, וולגריות ורדידות. אלה לא ליצנים כמו ינון מגל, צעקנים כמו טלי גוטליב ובריונים כמו רמי בן־יהודה, אלא דמויות ענק מחויטות כמו אדמונד ברק, הלורד סולסברי ומילטון פרידמן. הרשימה הזאת תבקש להראות שההאשמות הרבה יותר קרובות למציאות, שהפער בין הקואליציה ותומכיה ובין שמרנות אמיתית הוא כמזרח למערב. את המרחק האדיר בין אולפן "הפטריוטים" או מרכז הליכוד ובין הפרלמנט הבריטי בתקופת בנימין ד'יזראלי, אי אפשר לסגור בהבל פה. כדברי השיר, "רציתי לונדון. קיבלתי מלחמה".

סג"ל הפוקויאני

כפי שמבהיר סקרוטון, המהפכן סבור כי חוק, סדר, מדע ואמת אינם אלא מסכות המונחות על פני השליטה הבורגנית. אבל בישראל היה זה השמאל ששלט בשנותיה הראשונות של המדינה, וכך יצא שבאופן אירוני, הימין הוא שאנטגוניסטי כלפי האליטות, שסבור כי מערכת החוק משרתת מיעוט מיוחס, שהסדר הקיים מיטיב עם החזקים, ושהמדע והמומחים (כלכלה, סביבה, משפטים) מייצרים "אמת" במירכאות כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. כך קרה שהקואליציה ה"שמרנית" ותומכיה, מבנימין נתניהו ועד אראל סג"ל, מדברים פוקויאנית שוטפת ומשמיצים את השמאל. כמו מסייה ז'ורדן של מולייר, שדיבר כל חייו פרוזה בלי לדעת את זה, בימין הישראלי אוהבים ללעוג לפוסט־מודרניזם בלי להבין שטענותיהם על כך שהאליטות מדירות ומשתיקות אותם פוסט־מודרניות ואפילו מרקסיסטיות למהדרין. אם זה לא היה שלנו, היינו צוחקים.

אירוניה נוספת היא יחסם של חברי הקואליציה לערבים. בעיני סקרוטון הנוצרי השמרן, "האסלאם מהווה איום על הסדר הפוליטי מפני שהוא מציב את הדת מעל ללאומיות כאבן הבוחן לשייכות. הדבר נכון במיוחד לאסלאם של האחים המוסלמים הגורסים כי בתחרות בין השריעה לבין העולם המודרני, העולם המודרני הוא זה שצריך לפנות את הבמה". חוק הלאום המדיר, הרצון להציב את היהודית מעל לדמוקרטית, שאיפתם של סמוטריץ' והחרדים לכונן כאן מדינת הלכה – כולם תמונת ראי של שאיפות האחים המוסלמים. זיהוי השתייכות אזרחית עם דת או דתיות אינו מהלך שמרני, והוא מנוגד למסמך המכונן של ישראל: מגילת העצמאות.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

סקרוטון מזכיר כי בעיני מי שחונך על ההשקפה כי חוק לגיטימי מקורו רק באלוהים והציות לו גובר על הציות לכל גורם אחר, הטענות בדבר סמכות השיפוט החילונית נתפסות כבלתי רלוונטיות במקרה הטוב, וכהשתלטות כוחנית על החוק במקרה הטוב פחות: "זהו המסר של סייד קוטב, האידיאולוג החשוב של האחים המוסלמים, שמוקיע את החוק החילוני. האחים המוסלמים מציבים את הדת מעל לכל כאבן הבוחן להשתייכות ולנאמנות". בישראל, מדינה שסועה שבה במקום זהות לאומית משותפת יש זהויות דתיות המפלגות את הציבור, הדברים נכונים ומסוכנים שבעתיים.

סכנה גדולה במיוחד נשקפת למושג הבית. כפי שמסביר סקרוטון, אנחנו חיים בחברות גדולות ולכן תלויים באחרים, בזרים. במציאות המודרנית, איש מאיתנו לא מסוגל לספק בכוחות עצמו את כל צרכיו הביטחוניים, התזונתיים, הבריאותיים, החינוכיים, התרבותיים והאחרים. אף משפחה, גדולה ככל שתהיה, אינה מסוגלת לכך. אנחנו מחוברים לזרים האלה לא באמצעות דת, מפני שחלקים מהם שייכים לדתות אחרות או אינם דתיים כלל. אנחנו מחוברים לאותם זרים באמצעות אזרחות, חוק ושכנות. הדבר שאמור לאחד אותנו אינו חוזה, אלא דבר שקרוב יותר לאהבה, או לרגשי סולידריות. דוגמה לכך ראינו בשבעה באוקטובר, כאשר בני משפחת אל־קרנאווי הבדואית מרהט הצילו פצועים מהמסיבה ברעים תוך סיכון עצמי, למרות שחיילי צה"ל כמעט ירו בהם מחשש שמדובר במחבלים.

אבל נתניהו, גלית דיסטל־אטבריאן, דוד אמסלם, ינון מגל ורבים אחרים עסוקים בהסתה, פיזור רעל, שיסוי ופילוג – פרימת החוטים הדקים ממילא שמחברים בין החלקים השונים בחברה הישראלית, שהעוינות ביניהם רק גוברת. "יצרתי שסע ופילוג", הודתה בסוף 2023 דיסטל־אטבריאן, כשכמו כולנו סברה בטעות שימיה של קואליציית ההסתה ספורים. "הייתי חלק מהאנשים שגרמו למדינה להיחלש, והחולשה הזו בהמון מובנים הובילה לטבח". המפלגים שוכחים שבעולם המודרני כולנו תלויים בזרים. הם שוכחים שמצביעי הקואליציה, ולא רק החרדים, תלויים בציבור הליברלי הרבה יותר מאשר הציבור הליברלי תלוי בהם. לא במקרה העיר ירושלים מקבלת תמיכה של מיליארד שקל בשנה מתקציב הממשלה – זה מפני שהיא אינה מסוגלת לקיים את עצמה. מצביעי הקואליציה בכל הארץ משלמים רק שליש מהמסים.

המפלגים עושים הכול כדי לפגוע באותו גוף ראשון רבים החיוני לכל חברה, קל וחומר חברה הנתונה לאיום קיומי חיצוני כמו ישראל. למרות שקר ה"ביחד ננצח", מושא ההתקפה המרכזי שלהם הוא ה"אנחנו" הכלל־ישראלי: חוויית ההשתייכות לבית, למשפחה, לקהילה ישראלית אחת שכוללת ערבים, שמאלנים, להט"בים ו"אחרים". בדרך לשם, באופן בלתי־שמרני בעליל, הם מפגינים בוז למתים, לאבות האומה, וגם לנסיבות הקשות ולנורמות מקפחות שהיו מקובלות בכל העולם בתקופה שבה פעלו המייסדים.

נכון, היתה אפליה נגד העולים מארצות האסלאם, אבל היו גם מאמצים הרואיים לקלוט אותם, מלחמה קיומית בערבים ומודעות כלל־עולמית פחותה לזכויות מיעוטים. קיפוח, בוז, הדרה והשתקה היו גם כלפי ניצולי שואה ודוברי יידיש. את העלייה במודעות לזכויות מיעוטים ומהגרים, לחשיבות השוויון וכבוד האדם באשר הוא אדם, אנחנו חייבים בעיקר להצלחת התנועה לזכויות האזרח האמריקאית בשנות ה־60, לפוסט מודרניזם, ובקיצור: לשמאל. ביהדות של בן גביר, לעומת זאת, מעדיפים את הפסוק ממסכת יבמות בתלמוד: "אַתֶּם קְרוּיִין אָדָם, וְאֵין הַגּוֹיִם קְרוּיִין אָדָם" (ס"א, א: א). גם השלמה עם הפוגרומים שעורכים מתנחלים קיצוניים בגדה על בסיס שבועי או חיבה לסוכן הכאוס טראמפ אינם עולים בקנה אחד עם שמרנות.

הרוב טובע

חברי קואליציה ותומכיהם עוסקים בשיטתיות ובתאווה בהרס מוסדות קיימים – מערכת המשפט, האקדמיה, התרבות, החינוך, התקשורת, המשטרה ושאר זרועות הביטחון. הם מתיימרים להיות שמרנים, אבל שמרנות אמיתית היא נאמנות ומחויבות לשלטון החוק ולמוסדות ששומרים על כולם, כמו הצבא. במקום זאת, בניסיונם הנואש להרחיק מעצמם את חרפת הטבח שהתרחש במשמרתם, הם מנסים להדביק לצבא, לרמטכ"ל ולשב"כ תיאוריות קונספירציה הזויות ולהאשימם בחתרנות.

שר התקשורת שלמה קרעי כתב בפוסט שזכה ל־3,700 לייקים כי "אין מקום במדינה דמוקרטית לראש שב”כ שמסתיר מידע מציל חיים, מונע קבלת החלטות קריטיות – ואחר כך משקר לבית המשפט ולציבור". לפעמים לוקח למאשימים את כוחות הביטחון פרק זמן מסוים להודות בטעות, כמו במקרה שבו אמר סמוטריץ' לרמטכ"ל אייל זמיר: "אני מתנצל בפני הרמטכ"ל הקודם, הרצי הלוי, ואני מתגעגע אליו מאוד".

כולם טועים, כולל כמובן המוסדות הוותיקים. אבל אנשי הקואליציה מתנהלים כאילו המנהיג והרוב שתומך בו חסינים מכל שגיאה ומכל אשמה, ולכן אין טעם להתחשב במיעוט. הגישה הזו מוטעית פעמיים. קודם כל, לא מדובר ברוב. הסקרים מראים בעקביות כבר במשך שנתיים שרק כ־40 אחוז מהציבור תומכים בקואליציה. מיעוטים קטנים תומכים בפטור מגיוס לחרדים (כ־20 אחוז), בהפיכה המשטרית (כ־36 אחוז), בוויתור על ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השבעה באוקטובר (22 אחוז) או בהמשך הלחימה (24 אחוז בלבד מקרב החיילים). נכון, הסקרים טועים לפעמים באחוזים בודדים, והיו פעמים שהימין ניצח בבחירות בהפרש קטן אחרי שניבאו לו הפסד בהפרש קטן. זה לא המקרה עכשיו, אפילו לא קרוב.

הטעות השנייה היא במחשבה שהמנהיג והרוב אינם שוגים לעולם. זה עניין שלא אמור לדרוש נימוק: נתניהו והתומכים בו הם בני אדם, וכל בני אדם שוגים לפעמים. "אין לפקפק בכך שהחוק החילוני שירשנו הוא יקר ערך, ושעלינו לדבוק בו לנוכח כל האיומים המרחפים מעליו", כותב סקרוטון. "זוהי הגנתנו הראשית מפני הדבר שטוקוויל וג'ון סטיוארט מיל הוקיעו וכינוהו עריצות הרוב. דעת הרוב עלולה להיות שגויה; רצונות הרוב עלולים להיות מרושעים; כוחו של הרוב עלול להיות מסוכן. ישנו אדם החשוב יותר מהרוב: האדם שחולק עליו. אנחנו חייבים להגן עליו. הוא זה שעשוי להעלות את השאלה שאף קהל לא רוצה לשמוע זו שבודקת אם הדבר צודק ונכון. לפיכך צריך תחילה להגן על האופוזיציה, כדי שייפתח פתח שדרכו יוכל להיכנס היגיון לענייניה של הממשלה".

שוודיה בגדה המערבית

שמרנים אמיתיים מזהירים ממצב שבו אותה ממשלה משחקת תפקיד גדול מדי בחיי אזרחיה. סקרוטון מסביר כי מי שהמדינה מספקת לו תקציב, יצביע אוטומטית לפוליטיקאי שמבטיח להגדיל תקציב זה. כך מצליחות המפלגות החרדיות להשיג קולות יקרי ערך – הן משלמות עליהם בכספי מסים שנגבים ממצביעים למפלגות אחרות. גופים כמו פורום קהלת מצהירים השכם והערב על מחויבותם לשוק חופשי, אך בסופו של יום הם תומכים בקואליציה שמתחזקת מדינת רווחה שממנה נהנים בעיקר מצביעי הקואליציה. למיליארד השקל שמקבלת ירושלים מדי שנה, ניתן להוסיף את הפטורים מעבודה ומלימודי ליבה של הציבור החרדי, את הכספים הקואליציוניים שמוזרמים בזמן מלחמה אפילו ביתר שאת, את סבסוד הקמת היישובים ביהודה ושומרון, ואת הפטורים, ההנחות וההקלות במסים בגדה. שוק חופשי זה לא.

מ־2015 גדל שיעור הכספים הקואליציוניים פי ארבעה. השוק החופשי, על אכזריותו וקשייו, מיועד בעיקר לליברלים. כך, קבוצה הולכת ומידלדלת של משלמי מסים ממעמד הביניים, נדרשת כיום לדאוג לכל כך הרבה נתמכי המדינה. "אם מספר הקולות שלהם מספיק", כותב סקרוטון, "הקצבאות הופכות להחזקת־קבע בידי מי שהתמזל מזלם להיות זכאים לדרוש אותן. או אז אנו עדים, כפי שהיה ביוון, ליצירתו של 'מעמד פנאי' חדש, המנצל את המדינה כדי לחלץ הכנסה מכל יתר האנשים בה".

כדי להצדיק עוול ברור כזה, פונים לרגשות כמו טינה וקנאה. חִשבו על מה שמעוללת הממשלה למצטיינים שבשירות המדינה. חשבו על הנאום המסית שנשא מנחם בגין בקרית שמונה במערכת הבחירות של 81' על "הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה". חשבו על הציוץ של ינון מגל נגד מכון ויצמן אחרי שנפגע מהטיל האיראני ("הקב"ה 1 – מכון ויצמן 0"). חשבו על דוד אמסלם העונד שעון בשווי יותר מ־20 אלף שקל בעודו נואם בכנסת נגד "הרולקסים והמרצדסים" של מפגיני קפלן. בניגוד לאמסלם, בגין התנצל מאוחר יותר על דבריו. ואולם, אין דבר פחות שמרני מאשר שימוש ציני שכזה ברגשות קנאה וטינה. ניטשה קרא לזה "מוסר עבדים": הדרך שבה הנצרות רוממה את החלשים והעניים מעל למצליחים, והצליחה לשלוט בהם באמצעי פשוט – היא עוררה בהם רגשי אשם על הצלחתם.

לפי סקרוטון, "ישנו מזג אנושי מסוים שלדידו מקור כל התבוסות בחיים אינו עובדות המציאות אלא תמיד אנשים אחרים, שבדרך כלל פועלים יחיד כחברים למעמד, לשבט, לקנוניה או לקבוצה… 'הצלחת האחר היא הגורם לכישלוני האישי'… המהפכה הקומוניסטית לא כוונה רק כלפי ממשלתו של קרנסקי [ראש הממשלה הרוסית בתקופה מהפכת אוקטובר; א"ג]. היא כוונה כלפי המצליחים, אלה שבלטו בין אנשי תקופתם. בכל תחום ובכל מוסד, אלה שהיו בפסגה סומנו, נושלו מנכסיהם, נרצחו או הוגלו, תוך שלנין מפקח באופן אישי על סילוקם של אלה שהיו הטובים ביותר בעיניו". אסור להשוות, אבל סקרוטון מזכיר כי רגש הקנאה הסביר גם את ההתמקדות של היטלר ביהודים, שבעיני הנאצים, זכויות היתר והנכסים שלהם הושגו על חשבון מעמד הפועלים הגרמני.

לפי הסוציולוג האוסטרי־גרמני הלמוט שק, האדם מכחיש את תחושת הקנאה בפני עצמו ובפני אחרים, משום שהיא נחשבת לרגש שלילי ומביך. במקום זאת, הוא עשוי להסוות אותה כ"ביקורת צודקת". במקום לקנא, האדם מאשים את המצליח בכך שהשיג את הצלחתו בדרכים לא כשרות או במרמה. זה מאפשר לו לחוש שעקרונותיו המוסריים גבוהים יותר. זה מאפשר לו להצדיק את העוול שהוא גורם עכשיו, באמצעות עוול אמיתי או מדומה שנגרם לו בעבר. וגם כאשר העוול היה אמיתי, הוא יגזים בתיאורו ויתעלם מההקשר ומהנסיבות ההיסטוריות שיכולים להסביר אותו. הוא גם יתעלם מכך שבמקרים רבים העוול תוקן מזמן, כמו למשל בעובדה שהציבור המתנחלי והדתי־לאומי נהנה זה שנים רבות מייצוג בבית המשפט העליון העולה בהרבה על חלקו באוכלוסייה.

כאן טמונה אירוניה מרה במיוחד מבחינת תומכי הממשלה, מפני שההתקרבנות הזאת, ההצדקה הזאת של עוול בעוול, היא אולי המאפיין המובהק ביותר של תנועת ה־Woke ושל הפלסטינים. ואולם בנושא העוול חייבים לזכור שלושה כללים: 1. אין אדם או ציבור שלא נגרם להם עוול; 2. אין אדם או ציבור שלא גורמים לפעמים עוול; 3. הרבה יותר קל להבחין בעוול שנגרם לנו מאשר בעוול שאנו גורמים לאחרים. כך למשל, גם אבות־אבותיהם השחורים של האפרו־אמריקאים החזיקו באפריקה עבדים; גם נוצרים אנטישמים שהתלוננו על חמדנות יהודית הלוו בריבית; וגם ערבים גירשו אויבים. אף אחד הוא לא רק קורבן, ואף אחד הוא לא רק עבריין. אילו את הממשלה היו מעניינים באמת עקרונות כמו שוויון וצדק, התנהלותה כלפי לא־יהודים, נשים, להט"בים ואנשי אופוזיציה היתה אחרת לגמרי. כשיש עוול עכשווי אמיתי ודוקר את העין, כמו אי־קבלת בנות מזרחיות לסמינרים חרדיים אשכנזיים, אמסלם ואנשי ש"ס ממלאים את פיהם מים, מה שמעורר את החשד שלא תיקון עוולות מעניין אותם, אלא שימוש בעוולות כדי לצבור כוח.

לא משתלם לרכוב על נמר

שמרנות, מזכיר סקרוטון, היא גם המאמץ לשמור על הסביבה, ולכבד בכך את הדורות הבאים. השרה להגנת הסביבה עידית סילמן ביטלה תוכניות, חתכה תקציבים, כינסה התייעצויות עם מכחישי שינוי האקלים ועושה כל שהיא יכולה כדי להילחם במדיניות סביבתית אקלימית. הנטייה לגלגל את עלויות הפעולות שלנו על הדורות הבאים, ליהנות ממשהו ולגלגל את עלויותיו על זרים, נוגדת את רוח השמרנות. אפילו בנושא שאמור היה להיות בקונצנזוס, כמו הצורך לשמור על הסביבה, בולטים החרדים לרעה עם התעקשותם לצרוך כמויות מבהילות של כלים חד־פעמיים. כמובן, יש גם חילונים וליברלים שמזלזלים בסביבה, אבל במקרה החרדי מדובר כמעט באידיאולוגיה. זהו עוד סימפטום לאנוכיות ולהתרכזות העצמית שלהם, לאי־ראיית הזולת והסביבה, ליחס האינסטרומנטלי כלפי כל מי ומה שאינו חרדי.

פונדמנטליסטים דתיים, וישנם כאלה גם בציונות הדתית, מאמינים שחוק ופוליטיקה אינם מושתתים על פשרה, אלא על ציות לרצון האל. לדידם, פשרות שיש לנקוט כעת הן עניין זמני בלבד, טקטי, מחויב המציאות, בגלל חולשה רגעית – והן יימחקו ברגע שיתאפשר. "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו עמוד א'). אבל משעה ששומרי מצוות יהיו הרוב – תורחב הכפייה הדתית על המיעוט החילוני־ליברלי, ותוקם מדינת הלכה. באתר "סרוגים" התפרסם ביוני האחרון מאמר מאת הרב דניאל סגרון, שנשען על כתביו של הרב קוק (הראי"ה), לפיו הציונות החילונית "סיימה את תפקידה" ויש להקים סנהדרין ולכונן בישראל מדינת הלכה. גם אם יימצאו דתיים שדעתם לא תהיה נוחה מכך, ברגע האמת – כפי שכבר הוכח שוב ושוב – הם יעדיפו ללכת עם הקיצוניים במחנה שלהם ולא עם החילונים (שלא לדבר על הערבים אזרחי המדינה).

המגמות הדמוגרפיות מונצחות ומחוזקות במדיניות הקצבאות ובמאמצי הדתה והחזרה בתשובה בחינוך החילוני. ימנים חילונים, מסורתיים או קפיטליסטים התומכים בקואליציה משיקולים שונים, חלקם לגיטימיים ואפילו מוצדקים, רוכבים על נמר. הם חושבים שיהיה בסדר – אבל בסופו של דבר הנמר הפונדמנטליסטי יטרוף גם אותם. רבים מהם מבקרים את מה שהם רואים בשמאל הישראלי כפעולה מתוך הרגש, חשיבה לטווח קצר וכניעה לסיפוק מיידי – בקריאות כמו "שלום עכשיו" או "את כולם עכשיו". אפילו בוגי יעלון טען בספרו דרך ארוכה קצרה כי במדינת ישראל קיים חולי ה"עכשוויזם", כלומר הרצון של החברה ל"שלום עכשיו" ללא סבלנות. הרב מיכאל אברהם, ד"ר לפיזיקה ומורה במכון הגבוה לתורה של אוניברסיטת בר-אילן, כתב כי תמיכה בעסקת חטופים שתגבה הרוגים רבים יותר בעתיד נובעת מסנטימנטליות.

יש משהו בביקורת הזאת נגד עכשוויזם וסנטימנטליות במחנה הליברלי בישראל, אבל מן הראוי שתומכי הקואליציה יפנו אותה גם נגד עצמם. גם כניעה לרגשות טינה וקנאה היא סנטימנטלית; גם התמסרות לקיטש לאומני. עכשוויזם הוא גם חוסר ההתחשבות בדורות הבאים בתחום הסביבה והזלזול בנזקי החרם הבינלאומי בעקבות המשך הלחימה בעזה. למרות השאיפה והיומרה להיות שמרנים, בין כל אלה ובין שמרנות אין דבר וחצי דבר.

על ד"ר אבי גרפינקל

מבקר תרבות, מרצה וסופר. שני ספריו האחרונים, בן יחיד ואופל בהר הגלבוע, היו מועמדים לפרס ספיר.