מותם של מאיר גלויברמן בן ה־13 ומרדכי בנימין רובינשטיין בן ה־23 ופציעתם של 219 בני אדם, דקות לפני כניסת חג השבועות תשפ״א, בחודש מאי השנה, נבלעו בדיווחים השוטפים מרצועת עזה ונפילות הטילים בדרום הארץ בזמן מבצע ״שומר החומות״. עד להפסקת האש שישה ימים מאוחר יותר, הם כבר נשכחו כמעט לגמרי. אבל חשוב להתעכב על האסון בחצר חסידות קרלין סטולין בגבעת זאב. 

הטריבונות, פרנצ׳עס בעגה החרדית, שהוקמו בהיכל החדש של קרלין בהתנחלות גבעת זאב הן מסורת של חצרות חסידיות ומשמשות מקור לגאווה כשהן מתמלאות במהלך הטיש (שולחן ביידיש, אבל בעיקר כינוי לכינוס אינטימי של החסידים סביב שולחנו של האדמו״ר) במאות ואלפי חסידים, שמתנועעים יחד בשירה אדירה ומתאמצים לשמוע כל מלה מדברי התורה של האדמו״ר. במקומות השמורים סביב שולחנו הארוך מתיישבים רק זקני החסידות, אבל על השורות הראשונות של הפרנצ׳עס כבר נלחמים החסידים הצעירים, לפעמים באלימות של ממש. יש חסידויות שבהן המסורת היא להגיע לטיש עם בגדים ישנים ובלויים, מדי ב׳, מחשש שייקרעו בלחימה. חסידות קרלין, שכבר הפכה את המתחם שלה בגבעת זאב סביב בית מדרשו של האדמו״ר הרב ברוך שוחט למיני־אימפריה, רצתה להוכיח שהיכל הטישים הייעודי שלה מכיל יותר חסידים מכל חסידות אחרת בארץ. לכן, היא לא הסתפקה בשמונה קומות של הפרנצ׳עס שנבנו במקום וקיבלו אישור של מהנדס הבטיחות. ברגע האחרון הורכבו שש קומות נוספות וחנוכת ההיכל ערב כניסת החג החלה כמתוכנן כש־2,000 חסידים ממלאים את הקומות הללו עד אפס מקום. 

בשעות ובימים לאחר האסון התברר שגם המועצה המקומית, גם המשטרה וגם רשות הכיבוי וההצלה – כולן ידעו והתריעו על הסכנה הצפויה. משלא נענו, משכו את ידיהן מאחריות לאירוע. החקירה של נסיבות האסון מנוהלת על ידי מחוז תל אביב של משטרת ישראל. משום מה, על המשטרה המקומית אי אפשר לסמוך. ממילא האירוע התרחש באזור אוטונומי שבו מדינת ישראל אינה שולטת באמת, ולא מפני שמדובר בהתנחלות מעבר לקו הירוק.

התפרקות הטריבונות בחסידות קרלין היתה אקורד סיום עצוב אבל הולם מאוד לשנתיים האחרונות, שבהן מדינת ישראל, אחרי יותר משבעה עשורים, סוף־סוף התעמתה עם האוטונומיה החרדית שהיא למעשה הקימה וטיפחה בעצמה. 

הקץ להדחקה

במאי 2019 החליט אביגדור ליברמן שלא להצטרף לקואליציה בראשות בנימין נתניהו, כשהוא משתמש במחלוקת עם המפלגות החרדיות על חוק גיוס בני הישיבות כדי למנוע מנתניהו הקמת ממשלה ודן את ישראל לסדרה בלתי נגמרת של מערכות בחירות לא מוכרעות. ההחלטה הזאת שמה במוקד את מערך ההסכמות שנבנה בין ממשלות ישראל לדורותיהן, אותו מערך שאיפשר לחרדים לנהל את חייהם באופן עצמאי. תשעה חודשים לאחר מכן הגיעה מגפת הקורונה לחופי ישראל. 

וכשהגיעה, נדמה היה שלרגע קצר, אזרחי ישראל הלא חרדים כמעט שכחו מקיומם של מיליון אזרחים החיים בשכונות ועיירות נפרדות. אנחנו לא חיים באותם רחובות, לא מתחנכים באותם בתי ספר, לא נפגשים בשירות הצבאי, באוניברסיטה או במקומות העבודה. שתי תרבויות, שני עולמות מתקיימים במקביל. למעשה, יש רק מקום אחד שבו ישראלים יהודים חרדים, דתיים וחילונים נפגשים – בתי החולים. 

עד להתפשטות הקורונה אפשר היה לחלק את המשאבים הלאומיים בהסכמים קואליציוניים. מדי פעם, כשהתפרסמו הכתבות על המיליונים שמוזרמים לישיבות ולכוללים, היו רטינות. אבל זה עבר. ישראל מדינה אמידה ויכולה להרשות לעצמה לקיים מיעוט שלומד תורה ואינו לוקח חלק בשוק העבודה. כשיחידות הטיפול הנמרץ ומחלקות הקורונה החדשות התמלאו והביאו את בתי החולים אל סף קריסה, התחושה היתה אחרת. 

לא רק שהישיבות, תלמודי התורה, הסמינרים והכוללים המשיכו לפעול במימון המדינה, בעוד יתר תלמידי ישראל נמקים בסגר בבית מול מסכי הזום, ובתי הכנסת בשכונות החרדיות המשיכו לפעול כמקודם, אלא שהדבר בא לידי ביטוי בתפוסת מיטות הטיפול הנמרץ הנשימתי – מגזר של כ־12% מאוכלוסיית ישראל היווה כשליש ממספר החולים. המדינה אינה יכולה לכפות את חוקיה ותקנותיה על מיליון איש. ממשלת נתניהו שהתקיימה בחסדיהן של המפלגות החרדיות לא רצתה להתעמת עם הרבנים. המשטרה, שחילקה קנסות לכל עובר אורח נטול מסיכה כמעט, לא נכנסה למחוזות האוטונומיה. ראש הממשלה ניסה להתקשר אל הרב חיים קנייבסקי בן ה־93, להתחנן שיורה למאמיניו שיצייתו, ונאלץ להסתפק בנכדו שומר הסף. 

האוטונומיה ניצחה את המדינה. אפשר וצריך לבוא בטענות אל נתניהו שהעדיף את שרידותו הפוליטית על פני שמירה על בריאות הציבור. אבל צריך גם להכיר בעובדה שהוא המשיך מדיניות שירש מכל קודמיו. דוד בן־גוריון חתם על הסכם הסטטוס קוו עם ההנהגה החרדית עוד בטרם קמה המדינה, כדי להבטיח שלא יציגו חזית נפרדת, אנטי־ציונית, כלפי אומות העולם שדנו בהקמתה של מדינה ליהודים בארץ ישראל. לאחר קבלת העצמאות פטר בן־גוריון את תלמידי הישיבות מגיוס לצבא ובחריקת שיניים קיבל את קיומה של מערכת חינוך נפרדת. ממילא הם מגזר קטן וזניח שבקרוב ייעלם מהעולם, תירץ לעצמו. 

אבל הציבור החרדי, שאיבד בשואה לא רק מיליון מבניו אלא גם את המרכזים הפיזיים של עולמו במזרח אירופה – הישיבות והחצרות החסידיות שהושמדו על ידי הנאצים ונותרו לאחר המלחמה תחת שלטון סובייטי, הצליח לשקם את עצמו במרחב האוטונומי, הקטן תחילה, שקיבל ממנהיגי ישראל החילונית. רמת הילודה, גלים של חזרה בתשובה, ולאחר עליית הליכוד לשלטון ב־1977 גם התחברות לממשלה ותקציביה כבר הגדילו את האוטונומיה לאין שיעור וביצרו את חומותיה. נתניהו לא המציא את האוטונומיה, הוא רק שיכלל אותה כשהוא הופך את הפוליטיקאים החרדים לא רק לנסמכים על שולחן השלטון, אלא ל״שותפים הטבעיים״ של הליכוד. שותפים בכוח ובתקציבים, אבל לא שותפים באחריות. 

קורבנות האוטונומיה

אפשר, כאמור, להאשים את נתניהו. אבל כדאי גם לשאול אם באמת חשבנו פעם על קורבנותיה האמיתיים של האוטונומיה. ולא, משלם המסים ומשרת המילואים החילוני אינם קורבנותיה. הם אולי מממנים אותה ומגינים עליה, אבל הם לא קורבנות. חייהם בסדר גמור. הקורבן האמיתי הוא הצעיר החרדי שנידון לחיים חסרי השכלה כללית וכישורים להתפרנס מחוץ לכותלי הקהילה. הקורבן האמיתי היא הצעירה החרדית שעד שתגיע לגיל 20 תידרש להינשא לגבר שהיא מכירה לכל היותר ברמה שטחית ביותר ולהתחיל להביא ילדים לעולם, כשכל עול גידולם על כתפיה. הקורבנות האמיתיים הם נפגעי עבירות מין ואלימות, שמושתקות ומודחקות בתוך האוטונומיה. 

וגם בזמן המגפה, כל החברה הישראלית סבלה מההתמודדות הכושלת של ממשלת נתניהו, אבל הקורבנות האמיתיים היו אותם מבוגרים חרדים וחרדיות שחלו ומתו באופן לא פרופורציונלי יחסית לחלקם באוכלוסייה. גם 45 הגברים והנערים החרדים שנהרגו באסון מירון היו קורבנות האוטונומיה. למעשה, מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון הוא תמצית האוטונומיה – מקום שבו למועצה המקומית ולמשטרה לא היו למעשה סמכויות לקבוע הגבלות על הכניסה ולתקן את המעברים כדי למנוע אסון נורא, שרבים צפו כי יקרה. וכן, מאיר גלויברמן ומרדכי בנימין רובינשטיין שנפלו למותם מהפרנצ׳עס של חסידות קרלין בגבעת זאב היו קורבנות אמיתיים של האוטונומיה.

במשך עשרות שנים, המתח בין חילונים לחרדים נסב על המושג ״כפייה דתית״ – התחושה, המוצדקת לעתים, שכוחם הפוליטי של החרדים מפריע ליתר אזרחי המדינה לחיות את חייהם בחופשיות. אי אפשר להינשא מחוץ לרבנות, אין תחבורה ציבורית בשבת, נשים מודרות מהמרחב הציבורי ועוד כהנה הגבלות. בעשורים האחרונים הצטרף אליו ״השוויון בנטל״ – הפטור הגורף מגיוס חרדים לצה״ל – ונהפך לסוגיה מובילה במתח הזה. אך נדמה שדווקא בשנים האחרונות, העניין הציבורי במאבקים האלה שכך מעט. החיים בישראל נוחים יחסית, לרובנו יש כלי רכב ואנחנו יכולים לנסוע לאן שנרצה בשבת. זוגות אינם חייבים להינשא כדי לחיות ביחד ואם מתעקשים על הטקס והמסיבה, יש נישואים נוחים בחו״ל. אפילו הגיוס נהפך לבוער פחות כשלכולם ברור שאין שוויון בנטל בין מי שמסכן את חייו בשדה הקרב ואוכל מנות קרב בשטח ובין מי שמשרת בבסיסים נוחים ויוצא מהצבא עם כישורים שיבטיחו הכנסה נאה בהיי־טק. לכן, עד לבוא הקורונה, היה נוח להתעלם מהאוטונומיה. 

אבל אז, נדמה, נפקחו לנו העיניים. ולא רק מפני שנגיף קוביד־19 לא הבחין בין חרדים לחילונים. הבנו שאי אפשר יותר להתעלם מהאוטונומיה כי היא פוגעת במיליון אזרחים שחיים בינינו והיא תפגע בכולנו. כי אנחנו מממנים אותה ומחזקים אותה בהסכמים רשמיים ולא רשמיים. היא תפגע בכולנו כי כשמאות אלפי צעירים חרדים אינם אדונים לגורלם ואינם זוכים למלוא ההזדמנויות שמדינת ישראל יכולה להציע, הם נפגעים והחברה הישראלית נפגעת מאובדן התרומה הפוטנציאלית שלהם. 

פתיחת האוטונומיה החרדית היא אחת המשימות החשובות ביותר שעומדת לפתחנו, ויהיה מסובך מאוד להצליח בה. נורמות שהשתרשו במשך 73 שנות עצמאות ישראל ואף לפני כן לא יתהפכו בוודאי בן לילה. מהלכים שיתבצעו בכפייה ייתקלו בהתנגדות נחרצת ורחבה, גם מצד חרדים שהיו אולי שמחים לצאת מהאוטונומיה אך יתפסו מדיניות חד־צדדית כניסיון ל״חילון״, וללא ספק מצד ההנהגה החרדית שתכנה אותם ״שעת השמד״ – ביטוי תלמודי המתייחס לעידן שבו השלטון מנסה למנוע מהיהודים לקיים מצוות וללמוד תורה ועל כן ״אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור״, כדברי רבי יוחנן במסכת סנהדרין. איך מוגדרת מצווה קלה? ״אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא״ – למסור את הנפש אפילו על שינוי צבע שרוכי הנעליים.

חובת המדינה לאזרחיה

לא תהיה דרך לפתוח את האוטונומיה ללא התנגדות רבתי, אבל יש דרכים לצמצם את ההתנגדות הזאת ואף לשכנע לפחות חלק מבני הקהילה החרדית בנחיצות הצעדים הללו. יש כמה מפתחות שיוכלו לסייע לכך. ראשית, להימנע ככל האפשר מכפייה. ממילא אין שום דרך לכפות כלום. המיקוד חייב להיות בשינוי מדיניות התמריצים והמגבלות הנוכחית, בין שמדובר בלימודי ליבה ובין שבגיוס לצה״ל. כדי לאפשר לכמה שיותר צעירים חרדים לרכוש השכלה כללית רחבה לצד הלימודים התורניים, יש צורך בהקמת בתי ספר ממלכתיים־חרדים באיכות גבוהה ובתקצוב נרחב (תוך כדי הסטת תקציבים מהמוסדות הקיימים שאינם עומדים בדרישת לימודי הליבה). מכיוון שאין לצפות לכך שרבבות צעירים חרדים, הנעדרים כל ניסיון חיים מחוץ לקהילותיהם, יבואו בשערי הבקו״ם, יש קודם לבטל את הסדר ״תורתו אומנותו״, בגינו נקלע כל חרדי מגיל 18 והלאה למלכודת שבה הוא חייב להיות תלמיד ישיבה, גם אם אינו מעוניין או מתאים לכך, כדי ״להינצל״ מהגיוס. 

פטור גורף לציבור החרדי משירות צבאי יפגע בעיקרון השוויון, אבל גם לכך קיימים כמה פתרונות. בתור התחלה, אפשר להרחיב את סעיף הפטור מטעמי דת ומצפון, שפוטר נשים דתיות, גם לגברים חרדים. אבל פתרון צודק ומקיף יותר יושג בתפיסה נכונה יותר של מושג החובות והזכויות של האזרח הישראלי, באמנה חברתית חדשה. מדינת ישראל דורשת מצעיריה את ההקרבה האולטימטיבית בשירות הצבאי. אולי בעתיד יהיה אפשר לדון ברצינות בשינוי מודל ״צבא העם״, אבל כל עוד יש חובת גיוס גורפת היא חייבת להתקיים בלוויית שורה ארוכה של זכויות לצעירי ישראל. צעיר חרדי שלמד כל חייו במסגרת חינוך שלא העניקה לו השכלה וכלים בסיסיים לא עשה זאת מבחירה. בכך שהמדינה מימנה את אותה מסגרת חינוך, היא חטאה כלפיו. באיזו זכות המדינה דורשת מהצעיר הזה להקריב שלוש שנים מחייו במסגרת חילונית קשוחה, שאין לו שום ניסיון או יכולת להתמודד עם דרישותיה, לפני שהמדינה השלימה עבורו את החסר? אסור למדינה שהזניחה צעירים וצעירות לכפות עליהם להתגייס לצה״ל. 

דורות של פוליטיקאים ישראלים סגרו בשקט הסכמים עם ההנהגה החרדית, שהדירו את הצעירים והצעירות הללו מהחברה הישראלית והפכו אותם לנתיני האוטונומיה במקום לאזרחי ישראל. התיקון לכך אינו הסכם חדש עם החרדים, אלא הבנה ברורה ועמוקה יותר של מושג האזרחות הישראלית, הבנה שאפשר להשיג באמצעות בניית אמנה חברתית המבהירה את החובות של המדינה לכל אזרחיה, לפני שהיא דורשת מהם משהו בחזרה. 

פתיחת האוטונומיה החרדית אינה יכולה לבוא ללא פתיחת האוטונומיה הישראלית האחרת, הגדולה פי שניים מזו החרדית – האוטונומיה של אזרחי ישראל הערבים. במיוחד אם אנחנו לא רוצים לחזור אל מראות הזוועה של מהומות הדמים במאי האחרון. מדינה שדורשת, ובצדק, מאזרחיה להיות שומרי חוק ולא להפגין באלימות, חייבת להציב ביישובים ובשכונות שלהם כוחות שיטור שיאספו נשק לא חוקי וישימו קץ לשלטון הכנופיות לא רק כשהנפגעים מהאלימות הם יהודים. ומי שמצפה מהערבים אזרחי ישראל ״להשתלב״ אינו יכול להסתפק בתוכניות חומש להשקעה בתשתיות מוזנחות, אלא עליו גם להביא בחשבון את צורכיהם בכל תכנון ארוך טווח והקצאת משאבים ולהגביר את הנגישות שלהם לשירותים חברתיים ולמקורות מימון פרטי, וכן, אף שאנחנו נבהלים מהמושג, להנהיג אפליה מתקנת, כדי לפצות על שבעה עשורים של חוסר שוויון משווע. הסיבות לקיומן של שתי האוטונומיות שונות מאוד, והנזקים והקורבנות שלהן שונים גם הם, אבל יצירת מושג האזרחות הישראלית ובניית האמנה החברתית חדשה צריכות ויכולות להיות פתרון משותף לשתיהן. 

שליש מאזרחי ישראל, חרדים וערבים, חיים כיום באוטונומיות מנותקות שרק גדלות ומתרחקות מאיתנו. המשך קיומן הוא איום מוחשי על עתיד החברה והמדינה. יש מה לעשות. זה לא יהיה קל, זה הכרחי מאין כמוהו.

על אנשיל פפר

אנשיל פפר הוא עיתונאי ב"הארץ"