תיאוריית החלחול למעלה

הכלכלן הישראלי המנוח פרופ' אלכס צוקרמן היה נוהג לומר שמדינות מעצבות את המדיניות הכלכלית שלהן כתגובה לאירוע כלכלי קשה ומכונן בעברן. בגרמניה זאת הטראומה של ההיפר־אינפלציה בשנות ה־20 של המאה שעברה, והתוצאות הפוליטיות הנוראיות שלה. אצל האמריקאים זאת הסטגפלציה של שנות ה־70 – שילוב של אינפלציה ומיתון שסיימו את תור הזהב של מעמד הביניים האמריקאי עם אבטלה, שחיקה קשה בשכר העובדים ופגיעה בכוח המיקוח שלהם. וגם ישראל נושאת טראומה כלכלית של ממש: ההיפר־אינפלציה שהחלה בתחילת שנות ה־80 של המאה שעברה ושבשיאה, ב־1984, הגיעה לקצב של כמעט 450 אחוזים בשנה. מי שנכנס לסופרמרקט ב־1981 ושילם 7.6 שקל (ישן) לקילו עגבניות, שילם בשנה שלאחר מכן 12.3 שקל, וב־1983 כבר שילם 39.8 שקל לקילו. יוקר המחיה, גרסת שנות ה־80.

אולם מצב הביש הכלכלי לא הסתכם בכך. הציבור שחיפש מטבע יציב, הגדיל את הביקוש לדולרים – אותם דולרים שהממשלה היתה צריכה כדי לממן הן את הייבוא והן את מלחמת לבנון הראשונה. הביקוש הבלתי־נגמר לדולר הוליד מחסור כה חמור, עד שעלה בממשלה חשש שבתוך חודשים בודדים יתרוקנו לחלוטין מאגרי מטבע החוץ וישראל לא תוכל לייבא אנרגיה, חומרי גלם, מזון ונשק. זה היה חשש קיומי של ממש, שהפך לטראומה הכלכלית המכוננת שמכתיבה מאז את המדיניות הכלכלית הישראלית. 

בימים אלה מציינת ישראל 40 שנה לתוכנית הייצוב הכלכלית שהונהגה על ידי ממשלת האחדות של המערך והליכוד בראשותו של שמעון פרס. יצחק מודעי היה שר האוצר. כדי להוריד את האינפלציה במכת גרזן, החליטה הממשלה ב־1985 על שורת צעדים קיצוניים כמו הקפאת שכר כללית במשק, קיצוץ סובסידיות שהעלה את המחירים של מוצרי בסיס רבים והקפאת המחירים ברמתם הגבוהה החדשה. לצד זאת, התקבלו החלטות בעלות השפעה ארוכת־טווח מכיוון ששינו באופן מובהק את אופי קבלת ההחלטות הכלכליות – עד ימינו אנו. וכך, התוכנית ששמה קץ למשבר קובעת מאז בפועל את המדיניות הכלכלית הלאומית, שחורגת בהרבה מטיפול באינפלציה בלבד. 

תוכנית הייצוב לא רק כיבתה את שריפת ההיפר־אינפלציה, אלא גם קבעה את שיטת הפעולה הכלכלית של ישראל לדורות: פחות כוח לפוליטיקאים, יותר כוח לבנק ישראל ולמשרד האוצר, ושימוש בריבית ככלי הבלעדי במאבק באינפלציה, במקום שילובה במגוון רחב של כלים כמו פיקוח על המחירים או מיסוי נקודתי. אלא שבשנים האחרונות, הקונצנזוס סביב הנוסחה הזאת מתחיל להיסדק. יותר ויותר קולות טוענים שאינפלציה היא הרבה מעבר לסיפור על מוצר – כסף, במקרה הזה – שמציף את השוק. זהו סיפור על חברה, על כוח ועל חלוקת העושר. את הקו הזה התוותה כבר בשנות ה־80 כלכלנית ישראלית פורצת דרך שבזמן אמת לא זכתה להכרה, אסתר אלכסנדר שמהּ. כעת מצטרפים אליו גם מחקרים עכשוויים – בהם ספר חדש של מארק בליית’ וניקולו פרקרולי – שמציעים מסגרת שונה להבנת האינפלציה ומציבים במרכז את הממד הפוליטי־חברתי שלה.

האם הפוליטיקאים הם הבעיה?

את ההיגיון המנחה שמאחורי תוכנית הייצוב הכתיב התזמון שלה: ישראל נדרשה להציל את כלכלתה בתחילת העידן שבו המחשבה הנאו־ליברלית החלה להתממש באופן פוליטי. ההיגיון שלפיו "המדינה היא הבעיה, לא הפתרון" – כמאמר נשיא ארצות הברית באותו הזמן, רונלד רייגן – הוא שהתווה חלקים גדולים בתוכנית.

אמנם, שני הכלכלנים המרכזיים שכתבו את התוכנית – סטנלי פישר האמריקאי, לימים נגיד בנק ישראל, ופרופ' מיכאל ברונו מהאוניברסיטה העברית – לא היו תומכים גדולים של המדיניות הנאו־ליברלית, אבל צריך להודות שלפחות במקרה הישראלי של תחילת שנות ה־80, היו להם סיבות טובות לחשוב שגם אם המדינה היא לא הבעיה, הפוליטיקאים שמנהלים אותה בוודאי לא עוזרים לפתור אותה. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אחת הסיבות להיפר־אינפלציה היתה הנטייה של הממשלה לממן את הוצאותיה בעזרת הוראות תכופות לבנק ישראל להדפיס כסף. וכאשר יש יותר כסף – יודעים לדקלם גם סטודנטים בשנה הראשונה ללימודי הכלכלה – נוצרת אינפלציה. המסקנה היתה לפיכך שאי אפשר לסמוך על הפוליטיקאים, כי הם חושבים רק על הטווח הקצר. 

הפתרון של כותבי התוכנית היה להוציא חלק מהכוח מידי הפוליטיקאים, ולהעבירו אל הדרג המקצועי. כך, חוק ההסדרים, שנולד גם הוא עם התוכנית, אִפשר למשרד האוצר לגבש ולקדם רפורמות כלכליות דרמטיות – מהפרטה ועד לשינויים מבניים בשירותים האזרחיים – בהליך מהיר בכנסת, במקום ששינויים אלו ידרשו הליך חקיקה רגיל וממושך, שבו לכנסת יש כוח לשנות את הצעת האוצר. 

זאת ועוד, בנק ישראל קיבל עצמאות לקבוע בעצמו את המדיניות המוניטרית ולא היה צריך להישמע עוד לדרישות הממשלה לספק לה מזומן למימון הוצאות המדינה. במקביל, החליטה הממשלה להעביר כמה שיותר מהפעילות הכלכלית מהמגזר הציבורי – בעיקר מחברות הסתדרותיות וממשלתיות – אל המגזר הפרטי. זה היה האות לתחילתו של עידן ההפרטות הגדולות. הגישה הממשלתית לניהול כלכלת המדינה החלה לנוע מניהול מרכזי של המשק אל ניהול המשק דרך עידוד המגזר הפרטי. 

התוצאה היא שגם כיום, 40 שנים אחרי, וכאשר אגף התקציבים ובנק ישראל מכתיבים מדיניות כלכלית שמרנית יחסית, כל קריאה להחליש את כוחם או לבחון מחדש את עצמאותם, נענית באזהרה כי תהיה זאת הדרך הבטוחה להופעתה מחדש של טראומת העבר הישראלית. זו לא טענה כלכלית על הגודל הרצוי של הגירעון, אלא טענה עקרונית ואולי אף אידיאולוגית. היא גורסת שאם ניתן לפוליטיקאים שמבקשים להציג תוצאות כלכליות חדות וברורות בטווח קצר, להחליט בעצמם על הגירעון – הוא בהכרח יהיה גבוה, הוא בהכרח יכלול הוצאות מיותרות רבות, והן בתורן יובילו בהכרח לאינפלציה, לאבטלה ואולי אף יובילו שוב את ישראל לפתחה של סכנה קיומית. לכן צריך לקחת את ניהול המדיניות הכלכלית שמשפיעה על הטווח הארוך מהאנשים שמסתכלים רק על הבחירות הקרובות.

אבל אחרי 40 שנה של הדחקת הטראומה, נראה שהגיע הזמן להציף אותה, לדבר עליה, ולהבין שהריפוי עשוי להגיע דווקא אם נעיין שוב באותם רעיונות כלכליים ופוליטיים שמעוררים חרדה בקרב מכתיבי הסדר הכלכלי. 

הצורך הזה בוודאי לא בלעדי לישראל. הוא עולה אחת לתקופה ברחבי העולם, לכל הפחות מאז המשבר הכלכלי הגלובלי של 2008, שערער את היוקרה והמוניטין המקצועיים של אלו האמונים על תרגום מדע הכלכלה למדיניות. 

יותר מכך, פיצוץ בועת הנדל"ן בארצות הברית בגלל בולמוס ההלוואות המסוכנות למשקי בית חלשים ובגלל קריסתם של מוצרים פיננסיים מתוחכמים שנועדו להעשיר את קרנות הגידור וההשקעות, והמשבר הפיננסי הקשה שהגיע בעקבות הקריסה, חידדו את תפקידו הכלכלי המרכזי של אי־השוויון הכלכלי בחברה. בניגוד לתפיסה הכלכלית המקובלת לפיה אי־שוויון הוא לכל היותר בעיה נורמטיבית, הובן יותר ויותר שהוא גם בעיה כלכלית ברמת המשק. לבסוף, המשבר ב־2008 ו"מות הקונספציה" גם הפנו זרקור אל התחום שביקורת עליו נחשבת עד היום לכמעט טאבו: המדיניות של בנקים מרכזיים למניעת והתמודדות עם אינפלציה.

בחרו את הרעל שלכם

על פי ההגדרה הפשוטה, אינפלציה היא עליית מחירים לאורך זמן. לא עלייה במחיר של מוצר מסוים, למשל דיור, אלא עליית מחירים בשורה ארוכה מאוד של מוצרי צריכה שונים, כאשר לעתים סיבת ההתייקרות שלהם משותפת ולעתים לא. שיעור האינפלציה מתאר שינוי במחירים, אך אינו אומר דבר על גובה המחירים מלכתחילה. לכן, גם כאשר ישראל נהנתה משנים של אינפלציה אפסית, היא נותרה יקרה מאוד ביחס למדינות הדומות לה. כאשר כלכלניות וכלכלנים מציעים כיצד התמודד עם אינפלציה, הם אינם עוסקים בהורדת מחירים, אלא במניעת עלייה משמעותית במחירים לאורך זמן.

הנחת העבודה המקובלת היא שאינפלציה נמוכה, בסדר גודל של כשני אחוזים בשנה, אינה בעייתית. המעסיקים, העובדים, היזמים, המשקיעים, בעלי המשכנתאות והחוסכים בפיקדונות – כולם יודעים להתמודד עם אינפלציה כזאת, אם באמצעות תוספות שכר סבירות השומרות על ערך המשכורת, ואם באמצעות ריביות המעודדות חיסכון והשקעה. 

הבעיה מתחילה כשהאינפלציה יוצאת משליטה וגדלה לשיעורים של עשרות רבות של אחוזים בשנה ואף למעלה מזאת. ללא התערבות כלשהי, הדבר היחיד שיכול לעצור אינפלציה דוהרת הוא משק שמרוסק עד כדי כך, שפשוט לצרכנים אין כסף, הביקוש שהם מעמידים – גם למוצרי יסוד – קורס לגמרי, והיצרנים כבר אינם יכולים להעלות מחירים.

בתחילת התהליך, הנפגעים העיקריים מאינפלציה גבוהה הם העובדות והעובדים שאין להם כוח מיקוח מול המעסיק כדי לדרוש תוספת שכר שתקזז את עליית המחירים. במהרה, ההשלכות מורגשות גם במעלה שוק העבודה. עובדים בעלי כוח מיקוח – נניח שמאוגדים בוועד חזק או שמחזיקים בתפקידים הדורשים הכשרה ייחודית – נאלצים להשתמש בו כדי לשמור על ערך השכר שלהם. כדי לממן את השכר המאמיר, המעסיק נאלץ להעלות את מחירי המוצרים שהוא מייצר, מה שתורם בתורו גם כן ללחצים אינפלציוניים, וחוזר חלילה.

אינפלציה גבוהה ונמשכת מערערת את הכלכלה לעומקה שכן היא שוחקת את כוח הקנייה של הציבור ומשרה חוסר ודאות, שאינו מאפשר לתכנן פעולות כלכליות עתידיות משמעותיות – בין אם מדובר במשק בית ובין אם במיזם עסקי. חוסר היציבות הכלכלי נחשב לאחד הגורמים המרכזיים לחוסר יציבות פוליטית, שעלול להעלות לשלטון כוחות רדיקליים, כפי שאפשר לראות בשנים האחרונות מסרי לנקה ועד לארצות הברית של אמריקה. זאת הסיבה שבגללה ממשלות, בנקים מרכזיים וכלכלנים כה רבים מקדישים כל כך הרבה זמן ואנרגיה לעניין האינפלציה.

הגישה הכלכלית המקובלת רואה באינפלציה תופעה מוניטרית בלבד, הנובעת מגידול בכמות הכסף שמחליפה ידיים במשק, בין אם בשל צמיחה כללית במשק שמביאה איתה תוספות שכר גבוהות לעובדים, או משום שהממשלה הגדילה משמעותית את הוצאותיה. כמו כל מוצר המציף את השוק, כאשר היצע הכסף בשוק עולה – ערכו יורד וצריך יותר כסף כדי לשלם עבור אותה תמורה. 

מתוך ההנחה הזאת נובעת דרך ההתמודדות העיקרית עם אינפלציה: צמצום כמות הכסף הפנוי במשק על ידי העלאת מחירו, כלומר על ידי העלאת הריבית במשק. צעד כזה גם מייקר את החובות וההלוואות – מה שאמור להפחית את כמות הכסף החדש הזורם למשק; וגם מעלה את התשואה על החסכונות והפיקדונות – מה שאמור להגביר את הוצאת הכסף מהשוק לטובת אפיקים סגורים. שני הלחצים האלה מפחיתים את כמות הכסף הפנוי במשק ובעקבות כך את הביקוש לסחורות, לשירותים ולהשקעות. כשיש פחות ביקוש, המוכרים יתקשו להעלות מחירים.

הבעיה היא שלהעלאת הריבית יש גם אפקט שלילי קשה: כאשר הצרכנים והיזמים מוציאים פחות ומפחיתים את הביקושים, הפעילות במשק יורדת, מה שמוביל לא פעם לעלייה באבטלה. כך שכלִי המדיניות המרכזי להתמודדות עם אינפלציה דורש לבחור בין שתי ברירות רעות: בין עליית מחירים שעלולה להקשות על הציבור לרכוש אפילו מוצרי יסוד, לערער את היציבות הפוליטית ולגרום לנזק כלכלי ארוך טווח, לבין אבטלה הפוגעת כה קשה בהכנסה, עד שהמובטלים לא יוכלו לשלם גם את המחיר הקיים. 

האחראים על המדיניות הכלכלית מסבירים שאכן, במקרה של אינפלציה גבוהה, אין בחירות טובות ועל כן עדיפה הפגיעה קצרת הטווח, בדמות עלייה מסוימת באבטלה, על פני השתרשות האינפלציה וכניסת המשק לסחרור של עליות מחירים שיגרמו נזק גדול עוד יותר. למדיניות הזו יש לא מעט סיבות לגאווה כי היא הצליחה לא פעם ולא פעמיים להדביר אינפלציה במדינות המפותחות, על אחת כמה וכמה מאז שהבנקים המרכזיים זכו, בעשורים האחרונים, בעצמאות.

ובכל זאת, לא כל הכלכלנים מסכימים עם הגישה הזאת: לא עם הניתוח הרואה באינפלציה אירוע מוניטרי בלבד, ולא עם ערכת הכלים האגרסיבית המציעה אבטלה כפיתרון ומבטלת אפשרות למצוא פתרונות טובים יותר. 

שני קולות ביקורתיים משמעותיים טוענים שהטעות בהבנת האינפלציה מובילה לפתרונות הגורמים יותר נזק מתועלת. הראשון הוא של הכלכלנית הישראלית המנוחה ד"ר אסתר אלכסנדר, שבשורה של מאמרים, ובעיקר בספרה כוח השוויון בכלכלה, ניתחה את הסיבות לאינפלציה בישראל בשנות ה־80 ופיתחה תובנות מהפכניות לגבי תפקיד אי־השוויון בדינמיקות המחירים; והשני הוא מארק בליית' (Mark Blyth), שהספר שכתב עם ניקולו פרקרולי (Nicolò Fraccaroli) ויצא לפני חודשים ספורים,  Inflation: A Guide for Users and Losers (אינפלציה: מדריך למשתמשים ולמפסידים), ממסגר את האינפלציה העכשווית כתופעה שבמהותה היא חברתית־פוליטית, ולא רק בעיה מוניטרית עם פתרונות טכניים.

השכירים נאנקים, בעלי ההון מתעשרים

הניתוח של אלכסנדר למשבר ההיפר־אינפלציה בישראל נחשב היום פורץ דרך, אולם בעת פרסומו הוא התקבל בדחייה מפוהקת. הסיבה המרכזית לכך היא שבניגוד מוחלט לעמדות הכלכליות המקובלות של תקופתה, אלכסנדר טענה שההיפר־אינפלציה לא נגרמה בשל שכר גבוה מדי או בשל הוצאות ממשלתיות גבוהות מדי, אלא בגלל משהו אחר לגמרי – בגלל אי־שוויון כלכלי בחברה. בוודאי לא סייעה להתקבלות הניתוח שלה העובדה שהיא היתה אישה, שלא היה לה מעמד אקדמי בכיר, שכיהנה ככלכלנית ראשית במשרדי ממשלה שוליים יחסית כמו האנרגיה והפיתוח, ועוד כזאת שהתגאתה במקורותיה האידיאולוגיים בתנועת השומר הצעיר. וזאת בתקופה שבה הבון־טון הכלכלי זז חזק מאוד ימינה, ברוח התפיסה הנאו־ליברלית של כלכלנים כמו מילטון פרידמן ובהנהגתם של ראשי מעצמות כמו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן. יחלפו עוד כ־30 שנים עד שתחלחל לזרם המרכזי של הכלכלה ההבנה שאי־שוויון אינו מושג מתחום העבודה הסוציאלית, אלא גורם כלכלי רב־עוצמה המעצב את התהליכים המרכזיים בכלכלה העולמית.

בכוח השוויון בכלכלה שיצא לאור ב־1990, הביאה אלכסנדר לשיא את "תאוריית חלוקת ההכנסות של האינפלציה" שאותה פיתחה. כפי שאפשר להבין משם התיאוריה, בניגוד לאורתודוקסיה הכלכלית שראתה באי־שוויון תופעת לוואי של הפעילות הכלכלית – גם אם מצערת וככזו שיש לטפל בה במסגרות הרווחה השונות – אלכסנדר זיהתה את חלוקת ההכנסות הבלתי־שוויונית כמנוע העיקרי של האינפלציה. 

המסקנה התיאורטית החדשנית של אלכסנדר נשענה על חדשנות מתודולוגית, שגם היא הקדימה את הזרם המרכזי של הכלכלה בשני עשורים. אלכסנדר סירבה בעקשנות להישען על הניתוח המצרפי המקובל במקרו־כלכלה, כלומר זה המסכם את כל הנתונים הכלכליים לנתון אחד המייצג את המשק כולו, כמו שיעור אבטלה או שיעור אינפלציה. היא טענה שאי אפשר לנהל מדיניות כלכלית של מדינה כאילו מדובר במשק אחד עם שיעור אבטלה אחד או עם שיעור אינפלציה אחד. לטענתה, יש להתייחס אל המשק הישראלי כאל משק דואלי שמתקיימות בו שתי כלכלות – מעין ישראל הראשונה וישראל השנייה – שכל אחת מהן היא מקרו־כלכלה בפני עצמה: כלכלה עשירה וצומחת שבה רמת המחייה גבוהה, ולצדה מדינה ענייה וסטגנטית עם רמת חיים נמוכה. בהתאם, כל "כלכלה" שכזו מחייבת מדדים עצמאיים משלה.

לטענתה, האינפלציה לא רק נובעת מתוך הדואליות הזאת אלא גם תורמת לשימורה, באמצעות העברת עושר מהעובדים המאכלסים את הכלכלה הענייה אל בעלי ההון, המקיימים את הכלכלה הצומחת. התהליך שאלכסנדר תיארה הלך בערך כך: השכיר הממוצע השתמש במשכורתו להוצאות שוטפות כמו צריכה, החזר משכנתא ותשלום עמלות גבוהות בבנק. אבל בישראל – בוודאי של אותה תקופה ובמידה רבה גם בימינו – יש קבוצה קטנה של עסקים מונופוליסטיים ששולטים במחירים של ענף מסוים, ממזון ועד בנקאות, ויש להם כוח לקבוע את עלות המוצר או השירות שהם מוכרים, במנותק מכוח הקנייה המעשי של הצרכנים – יחסי כוחות שלמעשה מבטלים את מה שאמור היה להיות האפקט המצנן של השוק החופשי. הכוח הכלכלי הזה אִפשר לאותן חברות להעלות את מחיר המשכנתא או את מחיר המוצרים בסופרמרקט הרבה מעבר לגידול בעלויות הייצור שלהן, כך שהשכיר החל להעביר חלק הולך וגדל מהמשכורת שלו לידיהן של אותן חברות ולכיסי בעליהן. 

התהליך הזה לא רק יוצר אינפלציה אלא גם מגדיל את הפערים בין רוב הציבור העובד לקצה העליון של העשירון העליון. הראשונים שילמו יותר וצרכו פחות, בעוד האחרונים קיבלו זרם הכנסות גדול שאפשר להם להגדיל דרמטית את ההוצאה שלהם, אם דרך צריכה פרטית ואם דרך השקעות הון שהניבו להם עוד רווחים. כך נוצרה שכבה דקה בחברה, שדווקא נהנתה מהאינפלציה, כאשר הרווחים הגבוהים שצברה אפשרו לה להגביר מאוד את הביקוש – מה שיצר לחץ אינפלציוני נוסף, שמקורו הפעם לא בציבור השכירים הגדול שנאלץ לשלם יותר, אלא בציבור קטן יחסית אך משפיע מאוד, של בעלי עסקים ונכסים. זהו מעגל אינפלציוני המלבה את עצמו.

התהליך שנובע מתוך אי־השוויון ומגביר אותו, לא מסתיים כאן, אלא עוד הולך ומחריף: כאשר הבנק המרכזי מגיב לעליית האינפלציה ומעלה את הריבית, ההחזר החודשי של משלמי המשכנתאות והחובות גדל, וההכנסה שלהם קטנה. לעומת זאת, מי שיש לו הכנסה פנויה וחסכונות שאותם הוא מחזיק בפיקדונות עם ריבית משתנה שעולה עם הריבית במשק – צובר רווחים המשמשים אותו להגדלת ההוצאות והביקושים. 

הם לא המרוויחים היחידים מעליית האינפלציה. חברות יכולות לנצל את האינפלציה להעלאה נוספת של מחירי מוצריהן, בד בבד עם השחיקה הריאלית בעלויות השכר שלהן שלמעשה מגדילה את רווחיהן – מה שמוסיף ומלבה את התהליך האינפלציוני. זאת הסיבה שבעטיה כל הניסיונות שקדמו לתוכנית הייצוב לבלום את האינפלציה, הסתיימו בכישלון. 

בשורה התחתונה, המסקנה של אלכסנדר היא שההיפר־אינפלציה בישראל, כמו במקרים רבים אחרים של התפרצות אינפלציונית בעולם, היתה תוצאה של גידול בביקושים מצד קבוצה לא גדולה שהרוויחה מהאינפלציה – אלו שקיבלו לכיסם את העמלות, דמי התיווך, הדיבידנדים והריביות שכל שאר הציבור שילם. אלכסנדר הראתה שתחת הלחץ האינפלציוני, הירידה בכוח הביקוש של השכירים עקב פיחות בערך המשכורת שלהם, קוזזה על ידי העלייה בביקושים מצד מי שהרוויחו מהאינפלציה. 

אלכסנדר תיארה בספרה גם כיצד על אף הצלחתה המרשימה של תוכנית הייצוב בעצירת הגירעון הממשלתי שאיים על קיומה של ישראל ועל אף השבחים הבינלאומיים שקיבלה, היא לא טיפלה כלל בבעיות הכלכליות המבניות, הבסיסיות, בישראל. לדוגמה, היא לא פתרה את בעיית המונופולים הפיננסיים וכאשר הקפיאה את שכרם של העובדים היא אפילו סייעה להגדלת הרווחים שלהם. עלויות המדיניוּת האנטי־אינפלציונית נפלו באופן הקשה ביותר על ציבור השכירות והשכירים – לא רק דרך עליית האבטלה ועליית הריבית אלא גם בשל הטלת הצנע הפיסקלי שצמצם את שירותי הממשלה. הציבור נדרש עתה לפנות לשוק הפרטי כדי לקבל שירותים רבים שקיבל עד אז מהממשלה – מה שהגדיל עוד יותר את כיסו של המאיון העליון. 

הניתוח של אלכסנדר מרתק גם משום שבמידה רבה הוא נשמע לנו מוכר, במיוחד בכל הנוגע לשימוש של עסקים בכוח השוק שלהם כדי להעלות מחירים והתחושה שאיכשהו הפתרונות המקובלים לטיפול באינפלציה תמיד נופלים על כתפי 99 אחוזים מהציבור, שגם ככה מתקשים לגמור את החודש. במושגים של כלכלה פוליטית, אלכסנדר הראתה איך לפעמים הניסיון של הזרם המרכזי בכלכלה להסתתר מאחורי טענות של אובייקטיביוּת כמעט־מדעית בשם "הטוב המשותף", מסתיר את מה שבפועל הוא תמיכה שיטתית במבני הכוח הקיימים וחיזוק שלהם בניגוד לאינטרס של כלל הציבור.

אפשר אמנם להתווכח האם אי־השוויון כשלעצמו יכול להסביר אינפלציה גם בימינו, אבל אלכסנדר הצליחה להצביע עליו בתור גורם שמשפיע על הפעילות הכלכלית ולא רק כתופעת לוואי שלה. במילים אחרות, אלכסנדר זיהתה את מה שהזרם המרכזי בכלכלה התחיל להבין רק כ־30 שנים אחר כך, עם המשבר הפיננסי של 2008.

זאת לא רק הריבית, טמבל

35 שנה אחרי שאלכסנדר פרסמה ספר צנוע בעברית, רבות מתובנותיה מגיעות אל הבמה הגדולה בספרם החדש של בליית' ופרקרולי. השניים לא מבזבזים זמן, ומיד בפתח הספר מתנתקים במוצהר מהתובנה הבסיסית של הזרם המרכזי של הכלכלה, וממסגרים את האינפלציה כתופעה חברתית־פוליטית בעיקרה ולא כתופעה מוניטרית טהורה. 

הם טוענים כי הדיונים סביב האינפלציה מובָנים טוב יותר כסיפורים מתחרים במאבק פוליטי, שבו צד אחד נדרש לשלם את החשבון על מעשיו של הצד השני. כמו אלכסנדר, הם מזהים את האינפלציה כעניין מעמדי ומדגישים שהמושג "הצרכן הממוצע" אינו מתקיים במציאות: בפועל, קבוצות שונות סופגות את האינפלציה באופן שונה מאוד בהתאם למיקומן במערכת היחסים הכלכלית, ומפסידות ומרוויחות ממנה בהתאם.

במקום לראות באינפלציה תופעה מוניטרית בלבד, בליית' מדגיש הסברים נוספים לעליות מחירים. הוא מציין למשל אירועים הגורמים לזעזועים בצד ההיצע, כמו שקרה בקורונה כאשר מפעלים ומרכזי מכירות הושבתו לתקופה ארוכה, או בפלישה הרוסית לאוקראינה שהעלתה את מחיר התבואה והאנרגיה. בשני המקרים הללו העלייה במחיר היתה תוצאה של ירידה בהיצע ולא של עלייה בביקושים (שבהם מדינות מוניטרית אכן יודעת לטפל). לצד זאת, הוא מסביר שגם תאוות הרווח של התאגידים תורמת רבות לאינפלציה, כשהם מנצלים את כוח השוק שלהם להעלאת מחירים מעבר לשיעור האינפלציה – תופעה הידועה בשם Greedflation – "אינפלציה מתוך תאוות בצע". 

בליית' מראה כיצד מקבלי ההחלטות מתעלמים מההסברים המגוונים להופעתה של אינפלציה בעיקר מכיוון שהם דורשים פתרונות מורכבים, ובמקום זאת הם מעדיפים את ברירת המחדל של העלאת הריבית – לא משום שזהו הצעד הכי יעיל בהכרח, אלא כי הוא הפשוט ביותר. הרבה יותר קשה להתמודד עם צווארי בקבוק בשרשראות האספקה שגורמים להתייקרות המוצרים, או עם קרטלים ומונופולים שמנצלים את כוח השוק שלהם כדי להעלות מחירים רק כי הם יכולים.

אחת התובנות המעניינות בספר היא הדגשת הדמיון בין ההיגיון הנאו־ליברלי שהוליד את הפתרון המקובל לעלייה בגירעון הממשלתי, לבין הטיפול המקובל לעלייה באינפלציה: שניהם עוברים דרך צינון מכוון של הפעילות הכלכלית. במקרה של גירעון, מופעלת מדיניות של צנע פיסקלי המבוססת על קיצוץ מסיבי בהוצאות הממשלה, גם במחיר של ירידה בהשקעות הציבוריות, עלייה באבטלה ועלייה באי־השוויון, ובמקרה של האינפלציה – מעלים את הריבית. גם הנימוק להפעלת שני כלי המדיניות החריפים האלה זהה: זהו רע הכרחי לטווח קצר, שנועד למנוע מצב רע בהרבה בעתיד. 

אבל מה שנראה כמו בחירה רציונלית בין רע לרע פחות, הוא למעשה סימפטום לבעיה המוכרת של מי שמחזיק פטיש ורואה לפיכך בכל דבר מסמר. כאשר הדרך היחידה שהבנקים המרכזיים מכירים כדי להתמודד עם אינפלציה היא צנע באמצעים מוניטריים – העלאת ריבית – אז משתמשים בה גם כאשר הסיבות לאינפלציה הן לא בשל עודף ביקושים לצריכה ולהשקעה, אלא סיבות הקשורות לצד ההיצע או זעזועים זמניים. במקרה כזה העלאת ריבית אולי תצליח להוריד את האינפלציה גם מבלי לפתור את הבעיות בצד ההיצע, פשוט עקב הירידה בביקושים, אך תגרום לפגיעה כלכלית קשה בחלק גדול מהציבור בצורה של אבטלה ועליית ההחזרים על הלוואות – פגיעה שניתן היה להימנע ממנה אילו החשיבה הכלכלית על אינפלציה לא היתה קופאת על שמריה מאז סוף שנות ה־70. 

לכן, הטענה של בליית' ופרקרולי היא שבסופו של דבר מקבלים גם פגיעה בעובדים וגם לא באמת מטפלים בסיבות האמיתיות לאינפלציה, בין אם אלה פגיעה בהיצע התבואה עקב המלחמה באוקראינה או כוחם הכלכלי של בעלי ההון.

לנתץ את דלתות הכנסייה הנאו־ליברלית 

המסגור האלטרנטיבי שהן אלכסנדר בשעתו, והן בליית' את פרקרולי כיום עושים לאתגר האינפלציה, לא מציע רק הסברים שונים לאינפלציה, אלא גם המלצות מדיניות רדיקליות, השואפות להעדיף צדק חלוקתי והתערבויות ממוקדות על פני הכלי האגרסיבי של העלאת ריבית.

מדיניות החלוקה של אלכסנדר, שמטרתה להילחם באינפלציה באמצעות הגברת השוויון בהכנסות, כללה המלצות ספציפיות כגון המשך הוצאות ממשלתיות גדולות על שירותי רווחה, השקעות ציבוריות והעלאות שכר על חשבון הרווחים של החברות. בעת כתיבת המחקר בשנות ה־80, היא הציעה שההשקעה הזאת תמומן בחלקה מהחיסכון בהוצאה הביטחונית בעקבות סיום מלחמת לבנון הראשונה ועצירת פרויקט הלביא. מדינת הרווחה של אלכסנדר היתה אמורה להשקיע בתשתיות ובתעסוקה ולהטמיע מסים פרוגרסיביים ופיקוח על רווחי הון כדי להעביר הכנסות מההון לעבודה, מכיוון שלאור הניתוח שלה, צמצום אי־השוויון יסייע למניעה מראש של התפרצות אינפלציונית משמעותית.

המסגרת האלטרנטיבית של בליית' מדגישה את הצורך בכלֵי מדיניות מדויקים יותר, המטפלים במנועי האינפלציה האמיתיים. גם אם אין לוותר על הכלי הכלכלי החזק של העלאת ריבית, היא לא צריכה להיות עיוורת. אפשר וצריך לשקול התערבויות בצד ההיצע דרך מאגרים ממשלתיים אסטרטגיים, סובסידיות ממוקדות למגזרים שנפגעו, או השקעות ענק באנרגיה ירוקה להפחתת התלות בשווקים התנודתיים של דלקי מאובנים. במקרים מסוימים אפשר לשקול גם פיקוח מחירים. הצעות אלו מעניקות קדימות לשיקול הדעת של נבחרות ונבחרי הציבור לפני הפעלה של כלים מוניטריים אגרסיביים המגיעים מצד בנקים מרכזיים.

אמנם, בישראל, ארצות הברית ובכמה מדינות נוספות, הרעיון של העברת כוח בחזרה אל נבחרות ונבחרי הציבור נראה כרגע כצעד חסר אחריות בשל האיכות הירודה של חלקם, בעיקר אלה שכרגע בשלטון, אבל גם הסכמה עם מצב שבו שיקול הדעת הכלכלי ניטל מנבחרי הציבור ונמצא כולו בידי טכנוקרטים שביקורת עליהם היא כמעט בבחינת טאבו, אינה בריאה. לא מן הנמנע שההסתמכות על אנשי מקצוע שהובילו מדיניות נאו־ליברלית לאורך יותר משלושה עשורים, תרמה למצב הביש הפוליטי והחברתי שישראל, ארצות הברית ומדינות רבות נוספות נמצאות בו.

על ד"ר מיקי פלד

חוקר בקרן ברל כצנלסון