עם "בוגד" לא מתווכחים

ביולי 2000 התכנסה ועידת קמפ־דיוויד שבה נפגשו ראש הממשלה אהוד ברק ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת כדי לדון בהסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים. במהלך הוועידה התברר עד כמה עמוקים הפערים בין הצדדים, בעיקר בשאלת שיבת הפליטים והריבונות בירושלים, אבל גם סביב שאלת ההתנחלויות והיקף הסמכויות של הרשות הפלסטינית. הצעות פשרה ישראליות לגבי הר הבית נתקלו בהתנגדות מבית בדמות הפגנות ענק ברחוב הישראלי, וכן בהתנגדות פלסטינית חריפה. הוועידה הסתיימה ללא תוצאות, אך המאבק הציבורי בישראל נגד פשרה בירושלים נמשך במלוא עוזו.

לקראת ראש השנה תשס"א, 28 בספטמבר 2000, עלה ראש האופוזיציה אריאל שרון להר הבית כדי להביע את התנגדותו לוויתור ישראלי על הריבונות המלאה בהר. בתגובה יצאו הפלסטינים להפגנות סוערות, צה"ל הגיב באש חיה, והאינתיפאדה השנייה פרצה. במהלך האינתיפאדה פרסם נתן שרנסקי, שהיה באותם ימים שר לענייני ירושלים והתפוצות, מאמר שהסביר את עמדתו בעניין הר הבית. כותרת המאמר היתה: "הר הבית חשוב מהשלום" (הארץ, 15 באוקטובר 2003). בעיניי, גם הנחות היסוד של המאמר, גם טיעוניו וגם מסקנתו המתומצתת בכותרת היו מופרכים לחלוטין והעידו על חוסר הבנה מוחלט במושגי היסוד: מהו הר הבית, מהו עם ישראל ומיהם הפלסטינים. למקרא המאמר הבנתי עד כמה התרחקתי מהעולם האמוני־לאומי ומהרקע החברתי של נעוריי.

זמן קצר אחרי שפרצה האינתיפאדה השנייה פגשתי ברחוב ידידה שסיפרה לי שהיא הולכת למפגש של תנועה פוליטית חדשה, יהודית־ערבית, 'תעאיוש' שמה, ובעברית: חיים ביחד. היא הזמינה אותי להצטרף למפגש. בדירה הירושלמית התכנסו כעשרים איש. את חלקם הכרתי, אחרים לא, קצתם היו פעילים פוליטיים ותיקים, וקצתם צעירים שחשו צורך לעשות משהו מול האימה המשתוללת. כולם האמינו שדווקא בזמן לחימה צריך להציג חלופה שמקדמת מציאות אחרת. גם אני חשבתי כך.

האינתיפאדה השנייה, העקובה מדם, היתה קטלנית יותר מכל מה שידענו עד אז, ישראלים ופלסטינים כאחד, וההיגיון שהנחה אותנו בתעאיוש היה שגם תחת אש צריך להראות סולידריות ולפעול עם אנשים ששואפים לסיים את האלימות ומאמינים בשוויון. אחת מדרכי הפעולה הראשונות שגיבשנו היתה העברת מזון לכפרים פלסטינים הנתונים בסגר או בעוצר. למבצעים אלה הצטרפו מאות אנשים שיצאו לכפרים בעשרות מכוניות פרטיות עמוסות במצרכים. הפעולות לא היו הומניטריות גרידא, אלא נשאו מסר פוליטי מובהק. לא פעם ניסה הצבא למנוע את הגעת השיירות והיינו צריכים לנוע בדרכים עוקפות, ברכב או ברגל. חברים נעצרו, לפעמים הוכו. נאבקנו ככל שעמד בנו הכוח. היינו נחושים, וגם בשיא האינתיפאדה האמנו שנוכל לשנות את המציאות.

עבורי זו היתה התנסות ראשונה כשותף בתנועה פוליטית מאורגנת. לראשונה מאז ימיי כנער במבצעי ההתנחלות בשטחים, הרגשתי שאני לא לבדי במרחב אלא חלק מקבוצה שאני יכול להזדהות איתה. ועם זאת, משהו ניקר בי גם עתה ולא הניח לי. קצת בדומה לתקופה שבה שירתּי במילואים בשטחים, גם כחבר בתעאיוש מצאתי את עצמי בלב האירועים תוך שאני מלא תהיות כרימון.

שנת 2002 היתה שנת השיא של פיגועי ההתאבדות: 457 ישראלים נהרגו בשנה זו מתוך כ-1,100 שנהרגו בכל ארבע שנות האינתיפאדה. אך אנו המשכנו בפעילות ביתר שאת וקיווינו שבפעילותנו נתרום במשהו לרגיעה. הדבר עמד בניגוד חריף להלך הרוח שרווח בציבור הישראלי, שלפיו הפתרון הוא צבאי בלבד ו"צריך להיכנס בהם בכל הכוח". הניתוח החלופי שהצענו, שעל פיו האלימות והכוחנות שמפעילה ישראל רק דוחפות צעירים רבים יותר לפעולות התאבדות, נתפס בעיני ישראלים רבים כתמים וכיפה נפש, אף שהוא היה מגובה בסקרים ובמחקרים על התמיכה הפלסטינית בפיגועים. כשלעצמי, לא יכולתי שלא לראות את המציאות משני צדדיה. הפיגועים הגיעו אל סף ביתי, ובה בעת האזנתי לפלסטינים שאיתם שוחחנו והקשבתי לעמדותיהם.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כך, למשל, בפגישה שהתקיימה בבית לחם הציג בפנינו קצין פלסטיני נתונים קשים על מספר ההרוגים בקרב האזרחים הפלסטינים בטרם יצא המתאבד הראשון לפעולת ההתאבדות שלו ממחנה הפליטים ג'נין. "הם לא היו עושים את זה אלמלא ההרג שלכם", אמר. ב־31 ביולי 2002 נהרגו תשעה אנשים בפיגוע בקפטריה של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. למחרת פגשתי ליד חברון אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי, שידעו שאני מלמד באוניברסיטה. הם הביעו את צערם. "אנחנו לא צמאי דמים", אמר לי אחד מהם. "אתם דוחפים אותנו לכך". ואחד מאנשי חמאס הוסיף: "העברנו כמה פעמים מסר לממשלת ישראל שאם צה"ל יימנע מהרג אזרחים, גם אנחנו נימנע מכך". הדבר חיזק את ההבנה שלי (עוד מהפגישות עם שיח' ג'מיל חמאמי) שבחמאס יש זרם חשוב שמעוניין בהידברות.

אלא שככל שנמשכה האינתיפאדה השנייה ומניין ההרוגים בשני הצדדים עלה, התחזקו מתנגדי הפשרה בשני הצדדים. ישראלים רבים ראו בעצם המפגש עם פלסטינים אקט של בגידה, ובמקביל הלך והתפשט בצד הפלסטיני מונח הגנאי "תטביע" – כלומר, נורמליזציה פסולה עם הכובש – שהוחל על רבות מהפעילויות המשותפות בין יהודים לפלסטינים. באותם ימים ניתחתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי את שיח הבגידה בפוליטיקה הפלסטינית בתקופת המנדט, וככל שהעמקתי להכיר אותו הבנתי: יותר משבגידה היא אקט ממשי בעולם, תיוגו של מעשה זה או אחר כבגידה הוא מהלך פוליטי, שנועד להתוות את גבולות השיח והמעש הציבורי הלגיטימי ולהוציא את קולות הקצה אל מחוץ לתחומיו. כך בחברה הפלסטינית בתקופת המנדט, וכך בתקופות אחרות ובחברות אחרות. בעבור המתייגים, הצלחת התיוג היא ניצחון פוליטי; אלא שבעבור החברה בכלל, יש בתיוג הזה ממד הרסני. זאת מאחר שעם "בוגד" לא מתווכחים ואת טענותיו לא מנסים להפריך. "בוגד" ראוי להוקעה ולא לדיון. והתוצאה הבלתי־נמנעת של התיוג: יותר ויותר אנשים חוששים להביע את דעתם, והדיון הציבורי הולך ומצטמצם. עקב כך, ערוצי התקשורת עם הצד השני הולכים ונחסמים, והאופציה המלחמתית מתקבעת בתודעה הציבורית כאפשרות יחידה.

הטענה בדבר בוגדנותו, כביכול, של השמאל הרדיקלי התבססה בין היתר על ההנחה שפעילותו מחזקת את הצד הפלסטיני ובתוך כך גם את מעשי האלימות והרצח שלו. ההנחה הזו העיקה עליי והיה לי חשוב לבחון אותה בכלים שעמדו לרשותי. שמתי לב שזוהי טענת ראי לטענה שבה החזקתי אני, שהאלימות המופרזת שנוקטת ישראל – באמצעות הצבא או המתנחלים – היא שמובילה להגברת הפעילות הרצחנית. שתי הטענות, סברתי, ראויות לבחינה רצינית.

החלטת חמאס לבצע פיגועי התאבדות בישראל התקבלה כזכור בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ומתוך רצון לטרפד את הסכמי אוסלו. לטבח היה משקל של ממש גם בעלייה בתמיכה הציבורית הפלסטינית בהרג אזרחים. האינתיפאדה השנייה וההרג הרב של אזרחים פלסטינים על ידי כוחות הביטחון הגבירו עוד יותר את התמיכה הפלסטינית בפיגועי ההתאבדות. סקרי דעת קהל של ד"ר ח'ליל שקאקי, ראש המרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות שמושבו ברמאללה, הצביעו על עלייה בתמיכה משיעור של כשליש לפני האינתיפאדה לכתשעים אחוז במהלכה (כך קרה במקביל גם בצד השני: ככל שנהרגו יותר ישראלים, חיי הפלסטינים הפכו זולים יותר בעיני רבים מהישראלים). ודאי, יש פלסטינים שתומכים במאבק אלים בכל תנאי כמעט; אלא שהיקף התמיכה הפלסטינית הציבורית במאבק רצחני, וכן מידת הנכונות של פלסטינים להשתתף בפועל במתקפות טרור כאלה, תלויים באופן הדוק גם במידת האלימות שמפעילה ישראל.

ומה בדבר השפעתה של פעילות השמאל הישראלי בכלל והשמאל הישראלי הרדיקלי בפרט על האלימות הפלסטינית? באחד מימי 2002 עמדתי ליד קבוצה של פעילים פלסטינים ברמאללה והקשבתי להם בשעה שהתווכחו על שאלת סרבני הגיוס הישראלים. היו בהם שראו בסרבנות אות לחולשתה של החברה הישראלית; מסקנתם היתה שאם יוציאו הפלסטינים פיגועי התאבדות נוספים עתידה החברה הישראלית להתערער. אחרים סברו שההיפך הוא הנכון: הסרבנות מעידה בראש וראשונה על חוסנה של החברה הישראלית ועל מוסריותה. הוויכוח הזה לא היה חריג. נתקלתי בפלסטינים שראו בפעילות השמאל עדות לאפשרות להגיע לפיוס אמיתי עם ישראל והיו מעוניינים בכך, ואחרים שראו בה סימן לחולשת דעת. מסקנתם של האחרונים היתה שלפלסטינים יש אינטרס להגביר את האלימות. ייתכן שניתוח דומה עמד בבסיס החלטתו של מרוואן ברגותי, מנהיג פתח בגדה המערבית, ליזום פיגועי התאבדות בזמן האינתיפאדה השנייה. ברגותי, שעמד בראש התנזים – הרשת הצבאית של פתח בגדה – קיים במשך זמן רב מגעים עם פוליטיקאים ישראלים ותמך בהסכמי אוסלו, אך כישלון הרשות הפלסטינית להקים מדינה פלסטינית והמשך ההתנחלויות דחפו אותו לתמוך בחידוש המאבק החמוש. הוא סבר – בטעות, כפי שהוכיחה המציאות – שהפיגועים יגרמו למספר רב יותר של ישראלים לתמוך בהסדר מדיני. מנגד, היו בין הפלסטינים שהחזיקו בעמדה הפוכה, וגם לפני האינתיפאדה השנייה וגם במהלכה התנגדו לפגיעה באזרחים, בשל שיקולים מוסריים ולאו דווקא פוליטיים. את עמדתם גיבשו בעקבות מפגשים עם אנשי שמאל ישראלים שבהם הסכימו הצדדים על עקרון ההכרה ההדדית והפסקת האלימות. 

בשנת 2003 התבקשתי לתמלל ראיונות עבור במאי סרטים בריטי, שביקר בבתי סוהר ישראלים והקליט שיחות עם מחבלים שנתפסו או התחרטו לפני שהספיקו לבצע פיגוע התאבדות. אחד מהם, צעיר ממחנה הפליטים בלאטה שליד שכם, סיפר לצוות הבריטי את סיפורו, ואני תמללתי את דבריו ונדהמתי: הבחור קיבל חגורת נפץ מהמפעיל שלו, הצטלם לסרטון וידאו שבו הסביר את מניעיו, וחדר אל תחומי הקו הירוק מתוך כוונה לבצע פיגוע. בלילה ישן במסגד באחד מכפרי המשולש, ובבוקר יצא לכפר סבא וחיפש מקום הומה כדי להתפוצץ בו על יושביו. כשעמד בתחנת אוטובוס עמוסה באנשים, כך סיפר, הביט עליהם והתחיל לשאול את עצמו: אולי האישה הישראלית הזו השתתפה בשיירה לשכם בתמיכה במאבק הישראלי־פלסטיני לשלום? ואולי הילד הזה הוא בן של אחד ממשתתפי השיירה? הפקפוקים האלה מנעו ממנו ללחוץ על המתג ולהפעיל את חגורת הנפץ, והוא חזר למחנה הפליטים. בינתיים איתר אותו השב"כ והוא נעצר. ואני, שרק חודשים ספורים קודם לכן השתתפתי בשיירה הזו לשכם הרגשתי לרגע שיש שכר לפעולתי.

אחרי האינתיפאדה השנייה ערכתי מחקר על פיגועי ההתאבדות בירושלים וגיליתי נתון שריתק אותי: בפיגועי ההתאבדות בירושלים לא השתתפו כלל אנשי פתח ירושלמים, אלא רק פעילי פתח ממקומות אחרים בגדה, ובמקרים מסוימים גם אנשי חמאס מירושלים. בניסיון למצוא הסבר לתופעה ראיינתי אנשי פתח ירושלמים שהכרתי. כמה מהם אמרו לי בפשטות: אנחנו השתתפנו לצד ישראלים בהפגנות נגד הכיבוש ונגד ההתנחלות בסילואן, ולכן אנחנו מתנגדים להרג חסר הבחנה ברחובות העיר. הרי לא נרצה לפגוע באנשים שפעלו לצידנו או באנשים היקרים להם.

אני לא חושב שפעילות השמאל היתה הגורם היחיד שהשפיע על הימנעות אנשי פתח בירושלים מפיגועי התאבדות, אבל אני בהחלט מעריך שבשקלול כל הסיבות היתה לה השפעה משמעותית. גם כאשר מבקשים להבין את מניעיהם של המתאבדים ראוי להתבונן במכלול הגורמים ולא להסתפק בתשובות אוטומטיות. כך, למשל, כדאי להטיל ספק בטענה שהמניע העיקרי ליציאה לפיגועי התאבדות הוא הציווי האסלאמי להרוג יהודים, או חובת הג'יהאד, שכן מוסלמים אדוקים לא פחות התנגדו בנחרצות למעשים כאלה, וכבר ראינו שגם תנועת חמאס ראתה בהרג אזרחים איסור הלכתי. התחלתי להבין שהתעלמות מתהליכים היסטוריים ופוליטיים שעיצבו את דרכי הפעולה של הצדדים בסכסוך היא מתכון לאסון. למעשה, הבנתם היא הכרחית אם רוצים למנוע הסלמה.

יש כמובן גם ממד אישיותי שגורם לאנשים לפעול כפי שהם פועלים, מעבר לעניין הדתי, הלאומי או הפוליטי. אני זוכר ארוחת צהריים עם איש פתח מכפר ליד בית לחם, שפירט באוזניי את ההיסטוריה המבצעית שלו. בשנות ה־80 הוא השתתף במאבקי הסטודנטים באוניברסיטת אלנג'אח, ועתה תיאר בהנאה לא מוסתרת איך פצע פעילים של הגוש האסלאמי. עוד סיפר לי על בקבוק תבערה שהשליך באינתיפאדה הראשונה על ג'יפ צה"לי, והזכיר בחיוך גדול שראה את אחד החיילים נלכד בתוך הג'יפ העולה בלהבות. "מה אתה מחייך?" שאלתי אותו. הפסקתי את הארוחה באמצעה וניתקתי איתו כל קשר. יש לי רתיעה עמוקה מסדיסטים, תהא אשר תהא מידת התמיכה שלי במטרות המאבק.

במקביל לפעילותי הפוליטית המשכתי לתרגל באוניברסיטה ולחקור במסגרת עבודת הדוקטורט שלי את שיח הבגידה הפלסטיני. עד מהרה מצאתי את עצמי מתויג כ"בוגד" על ידי הצד השני: פעיל באחד מתאי הימין באוניברסיטה פרסם קריאה לסטודנטים להימנע מלהירשם לקורסים שלי בגלל השתתפותי במפגשים עם אנשי חמאס. אנשי התא לא ידעו כמובן דבר על תוכן המפגשים ולא התעניינו במטרתם, אבל עצם קיום המפגשים קומם אותם. המילה "בגידה" לא הוזכרה במפורש, אבל רוח הדברים היתה ברורה.

לקריאה זו לא היתה השפעה ממשית על ההרשמה לקורסים שלי, אבל ראשת החוג קראה לי לשיחה וביקשה שלא אדבר על פוליטיקה בשיעורים. נאלצתי להזכיר לה שכותרת הקורס שלי הוא "הפלסטינים: היסטוריה פוליטית". היה ממד משעשע בשיחה, אבל ברקע ריחפה שאלה רצינית: האם על מרצים באוניברסיטה להביע את דעותיהם בעניינים פוליטיים, או שעליהם להצניע אותן? ומה בדבר פעילות פוליטית מחוץ לקמפוס? אלה הן שאלות בוערות בעיקר עבור מי שמלמדים נושאים שנויים במחלוקת. אמרתי לראשת החוג מהי הגישה הבסיסית שלי: לא להסתיר את דעותיי, אבל גם לא לעשות להן נפשות. המהלך המרכזי שלי בשיעורים, אז כהיום, אינו לברר מיהו ה"צודק" ומיהו ה"נבל" בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא להבין כיצד תופסים פלסטינים וישראלים את המציאות, לנסות להיכנס לתודעותיהם של שני הצדדים ולזהות את שאלות העומק שמאחורי נקודות המחלוקת – וכל זאת בלי לתת תשובות מוחלטות. גם המהלך הזה נתפס לא פעם כפוליטי והוא מאתגר סטודנטים לא מעטים. רבים מהם – יהודים כערבים – מצפים לקבל תשובות ברורות לשאלות הפוליטיות הגדולות, כמובן עם עדיפות לתשובות שיאששו את דעותיהם ואת תפיסת העולם של ה"צד" שלהם. לא פעם הם יוצאים מתוסכלים.

על פרופ' הלל כהן

מתנחל לשעבר שהפך לחוקר מוביל של הסכסוך, עיתונאי ופרופסור באוניברסיטה העברית. בעשור האחרון שימש כראש המרכז לחקר הציונות וכראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון. הקטע לקוח מהספר פה ושם בין הירדן לים (הוצאת אלטנוילנד) – מסע אישי של חמישה עשורים בין שני עמים.