זאת התרבות, טמבל

בשלהי המאה שעברה שאלה הפילוסופית האמריקאית סוזן מולר אוקין, "האם רב־תרבותיות רעה לנשים?" והשיבה על השאלה ב"כן" מהדהד. היא הראתה כיצד בכל העולם טיעוני אוטונומיה תרבותית מכשירים דיכוי של נשים ושל מוחלשים אחרים בתוך קבוצת המיעוט הדתי, הלאומי או הגזעי.

כמו במקרה של החרדיות שמבקשות להיבחר במפלגותיהן, התרבות שזוכה להכרה ולקשב מצד המשפט והחברה היא תרבותם של הגברים החזקים בקבוצה המובחנת תרבותית. כשנשים חרדיות אומרות שאינן מעוניינות בהפרדה מחוץ לבית הכנסת, והן אומרות זאת יותר ויותר, הן מתויגות במשיכת כתף כמיעוט לא מייצג, כ"לא חרדיות באמת".

במופעיו הנוכחיים בישראל, השיח הרב־תרבותי מציג סימטריה כוזבת, כאילו הפגיעה ברגשותיו של אדם דתי שנאלץ להסכין עם הימצאות נשים במרחב שקולה לפגיעה בחירותה של אישה להתלבש כרצונה, אם לא חמורה ממנה. איש לא יכריח אדם דתי לשהות במחיצת אישה, אבל אדם שמעדיף לא לשהות במחיצת אחרים בשל השתייכותם הקבוצתית למין או לגזע כלשהם צריך לשאת במחיר העדפותיו. הטענה ששהייה בסמוך לנשים היא פגיעה ברגשות מסמלת את הסכנה שבהתרחבות הזכות להגנה מפני פגיעה ברגשות בעוד ועוד הקשרים.

שאלת התפילה בהפרדה

כששאלת התפילה המופרדת במחיצה בדיזנגוף הגיעה לבית המשפט בסיבוב השני, טענו חברי ראש יהודי, העמותה שיזמה אותה, שרגשותיהם נפגעו. בית המשפט קיבל את טענת הפגיעה ברגשות, אבל חידד: זה קרה לא בגלל פגיעה בחופש הדת והפולחן הדתי של חברי הארגון, אלא משום שחברי ראש יהודי לא קיבלו רשות לממש את רצונם ״להתפלל לפי מנהגם דווקא בפרהסיה, באופן המוציא לפומבי את השקפתם הדתית״. פגיעה זו, כתב בית המשפט, ״שורטת את דופנות ליבם״. לעומת זאת, לפגיעה ברגשותיו של הציבור הליברלי, שנדרש להסכין עם הפרדה מגדרית בכיכר העיר, לא היתה כל התייחסות בפסק הדין.

ההצדקה הרב־תרבותית שוללת מנשים אפילו את ההכרה בפגיעה ואת הזכות לפיצוי. הנשים נהפכו לפוגעות והגברים הדתיים לקורבנותיהן. כך למשל בעניין נשות הכותל, טענת הפגיעה ברגשות נשמעת לא מצד הנשים שאינן מורשות להתפלל כדרכן, אלא מצד המתפללים האלימים כלפיהן.

פגיעה ברגשות עולה גם בשיח על ההפרדה באקדמיה. במהלך שנות ההתדיינות בבג״ץ בנושא הונחו על שולחן הכנסת חוקים שונים שביקשו לנטרל ולעקוף את הפסיקה שקבעה סייגים על היקפה ועל צביונה של ההפרדה במסלולי הלימוד האקדמיים. הצעת חוק של בצלאל סמוטריץ' ביקשה לאפשר לבעל עסק להפלות ולהדיר כל קבוצה אם נוכחותה או לבושה פוגעים בתרבותו, באמונתו או ברגשות לקוחותיו. ההצעה נהפכה לסעיף בהסכמים הקואליציוניים בין הליכוד לציונות הדתית בממשלת נתניהו השישית, והחקיקה ממתינה לרגע שאחרי נטרול כוחו של בג"ץ (באופן רשמי או בהחלשת מעמדו), כך שלא תיפסל כחוק לא חוקתי. ח"כ יעקב מרגי, שאליו הצטרפו חברי כנסת נוספים, הציע להתיר לכל מוסד אקדמי לקיים לימודים בהפרדה לכל דכפין באופן שמציג אפליה כהנגשה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

המפנה הדרמטי במחשבה הפוליטית והאתית, שהביא להתקבלות רעיונות של שוויון והומניזם אשר רואים בכל אדם לא רק אמצעי אלא תכלית, הוא בן כ־300 שנה, כלומר טרי מאוד במונחים היסטוריים. עד לאחרונה, רבים ורבות התפתו להאמין שהנאורות והמודרנה, המהפכה הצרפתית ומסמכים כמו החוקה האמריקאית והכרזת העצמאות הישראלית, שינו את נתיב ההיסטוריה האנושית באופן בלתי הפיך, לכיוון של צדק והוגנות לכול, לרבות מי שצבע עורו או המבנה של איברי הרבייה שלה שונה מאלה של הקבוצה הדומיננטית. המגמות העכשוויות בישראל ובעולם – עלייה משולבת של פופוליזם, אוטוקרטיה ומגמות תיאוקרטיות הפועלות להרחיב את אחיזתה של הדת בחוק ובחיי האזרחיות והאזרחים – מעידות שהישגי הנאורות שבריריים. רב־תרבותיות בגרסה נטולת ריסונים ואיזונים מאיימת על הישגים אלה באופן ממשי. היא נשענת על פרשנויות דתיות דכאניות ומייחסת משקל מופלג לפגיעה ברגשותיהם של בעלי הכוח והקול בתוך קהילות שמרניות.

בישראל, פתרונות האינסטנט לשילוב חרדים ודתיים מתעלמים מכך שהפרדה וצניעות מעצבות מחדש את החברה הישראלית ופוגעות בקבוצות מוחלשות מחוץ לקהילות הדתיות והחרדיות. החברה הישראלית שבויה בקסם הזכות לתרבות מבלי להגדיר את גבולותיה ולהכיר במחירה הפוגעני. בדוגמאות המרכזיות בתיאוריות של רב־תרבותיות, כמו הכרה בזכותם של סיקים חובשי טורבן בקנדה לפְּטור מחבישת קסדה או בזכותם של ילידים אמריקאים להשתמש בסמים אסורים לצורך פולחן, הפגיעה בקבוצת הרוב זניחה. בישראל, לעומת זאת, התאמת השירות הצבאי לחיילים דתיים משמעותה שחיילות כפופות לדרישות צניעות, כמו איסור לבישת חולצות לבנות, ושחיילים דתיים זכאים שלא לקבל הדרכה מאישה או לא לשרת לצד נשים.

הזכות לתרבות של גברים דתיים מאיימת להיות לזכות יסוד במשפט הישראלי. בשם זכות זו ניתן יהיה להדיר טרנסג'נדרים מהכותל המערבי ולהגביל דיון על להטב״קים בבתי הספר, ללמד מזרחים בנפרד מאשכנזים, לאשפז ערבים בנפרד מיהודים ולמנוע מנשים לשמש כמרצות או כשדרניות. במנת התרבות שחולקה לכל קבוצה יש שווים ושווים יותר. ליהודים יש תרבות נרחבת וצרכים תרבותיים רבים יותר מאשר לערבים, לדתיים יותר מאשר לחילונים, שעגלתם נתפסת כידוע כריקה, ולגברים יש רגישויות תרבותיות רבות יותר מאשר לנשים.

אלה לא מצוות, זו הקצנה

בניגוד להנחה הרווחת, שאלות של הפרדה ושל צניעות שעולות על הפרק בישראל בימים אלה אינן מציפות התנגשות בין השוויון המגדרי להלכה היהודית. כמעט אף אחת מהסוגיות של הדרת נשים שהעסיקו את הציבור הישראלי ואת בתי המשפט בעשור האחרון לא מעלה קושי הלכתי ממשי. המתח נגזר מההיקף ומהעוצמה שמעצבי המדיניות, המשפטנים ודעת הקהל מוכנים לתת למושגים כמו "תרבות", "צביון חיים" ו"פגיעה ברגשות". לא במצוות עסקינן, אלא בהקצנה נטולת רסן.

איש לא יטען (לפחות בינתיים) שההלכה אוסרת על נשים וגברים ללכת באותו צד של הרחוב, כפי שמונהג ברחובות מאה שערים או בבית שמש. תחנת הרדיו קול ברמה הבהירה בהתדיינות המשפטית על סירובה להשמיע נשים שלפי הרב עובדיה יוסף, המלווה הרוחני שלה, אין מדובר באיסור הלכתי, אך "הידור המצווה" הוא שמצדיק את השתקת הנשים. בתו של הרב עובדיה, הרבנית עדינה בר־שלום, יזמית פורצת דרך בהנגשת האקדמיה לחרדים, מודה אף היא ביושר שאין איסור שאישה תרצה לגברים, אלא שזה פשוט לא מקובל. אין איסור הלכתי על רופאה צבאית להזריק חיסון לחיילים גברים וההלכה גם אינה אוסרת על חייל חרדי לשמוע הנחיה מאישה במכשיר הקשר. ובכל זאת, צה"ל מבטיח לחיילים החרדים שירות "סטרילי מנשים". זאת התרבות, טמבל.

אבל מהי אותה תרבות שבה יש להתחשב? הדיונים על מידת הסובלנות שעל החברה ועל המשפט לגלות כלפי הסדרי הפרדה מתנהלים על בסיס ההנחה שניתן לדבר בפשטות על העדפות קהילתיות, כאילו קהילות הן הומוגניות ומונוליתיות: ״זה מה שהחרדים רוצים״. נוסף על ההתעלמות ממגוון הקולות והעמדות שמאפיין כל קהילה שהיא, הדיונים על הפרדה מציגים את המוסכמות הקהילתיות כמקובעות, כאילו כך היה תמיד.

תרבויות אינן יציבות. מעצם טיבן הן נתונות לשינויים תמידיים במנהגים, בהשקפות ובמשמעויות שבבסיסן. בוודאי כך בתרבותן של קהילות דתיות יהודיות, שהחקירה והדרישה ההלכתיות מרכזיות בהווייתן, מעודדות אתגור וביקורת של מושכלות ראשונים ומעריכות הנמקות חדשות והטלת ספק בפרשנויות מקובלות. הנחת האחידות והיציבות של העמדות וההעדפות הקהילתיות מתעלמת מריבוי הגישות והקולות בתוך קהילות ומאופיים הדינמי של מוסכמות ושל ערכים קהילתיים, הן בעקבות תמורות פנימיות והן בעקבות המגע שבין הקהילה לבין החברה הכללית. ההכללות וההתעלמות מהדינמיות של מנהגים מקשות לזהות את פגיעתה של ההפרדה בפרטים בתוך קהילות דתיות ואינן זהירות דיין בהערכת כוחה של הקהילה לפגוע בזכויות הבסיסיות של חבריה.

לחברים בקהילות דתיות וחרדיות קשה להתנגד בגלוי לסטנדרטים מחמירים – ותיקים כחדשים – של הפרדה וצניעות, כיוון שהתנגדות כזאת עלולה להתפרש כביטוי למחויבות דתית רופפת ולחשוף אותם לסנקציות קהילתיות. הקושי הזה גדול שבעתיים עבור נשים. מוסדות החינוך לבנות מעודדים ערכים של קבלת סמכות של מנהיגים רוחניים־קהילתיים תחת חשיבה עצמאית ומייחסים חשיבות פחותה ללימודי הבנות בהשוואה ללימודי הבנים, וכך גם לקיום מצוות.

ביטוי משפטי להגנה על פרטים בתוך הקהילה הדתית ניתן למצוא, בין השאר, בחוק איסור הפליה במוצרים ושירותים. החוק אוסר על אפליה מצד בעלי עסקים ומורה שיש לספק מוצר או לאפשר גישה לעסק ללא הבדל דת, גזע, מין וכו'. אחרי ויכוחים רבים בכנסת הוחלט להכיר במידה מסוימת של אוטונומיה קהילתית־דתית ולהוסיף לחוק חריג שיתיר לספק מוצר או שירות בהפרדה בין גברים לנשים. כיוון שמדובר בחריג שפוגע בשוויון של נשים, נקבעו לו כמה סייגים. למשל, ההפרדה תהיה מותרת רק אחרי שיובאו בחשבון גם ״צורכי הציבור שעלול להיפגע מההפרדה״.

נהוג לפרש את הסייג הזה כאילו הוא מגן על חילונים, אבל צריך להבין אותו כסייג שמגן גם על גברים ונשים דתיים וחרדים שאינם מעוניינים בהפרדה בכל ההקשרים והמופעים שלה. אנשים המקיימים הפרדה בבית הכנסת ובאירועים משפחתיים, אך אינם חפצים בהפרדה באוטובוס, ברחובות העיר או באירועי תרבות, ייפגעו אם החוק ובתי המשפט יתירו הפרדה כזאת בלי להכיר בנזק שנגרם לזכות הבחירה שלהם ולשוויונן של נשים.

גישה זו של המשפט הישראלי משקפת נאמנה את ערכי היסוד הליברליים. בתהליך השרטוט של ההיקף הלגיטימי של אוטונומיה קהילתית צריך לתת משקל זהיר לאינטרסים קבוצתיים, תוך בחינה קפדנית של השאלה אם הכרה בפרקטיקות קהילתיות אינה פוגעת בזכויות היסוד של הפרטים בתוך הקבוצה. ההוגים שקראו להכיר באוטונומיה של קבוצות מובחנות תרבותית התנו את ההכרה באוטונומיה קהילתית בכך שקהילת המיעוט תכבד את זכויות היסוד של כל חבריה. בתיאוריות של רב־תרבותיות, נשים, להטב״קים ומיעוטים אתניים בתוך קהילות כמו הקהילה החרדית מכונים ״המיעוט שבתוך המיעוט״. ככאלה, הם חשופים יותר לפגיעה לא הוגנת בזכויותיהם הבסיסיות.

אין חולק על כך שיש נשים וגברים חרדים ודתיים שגם אם הם נוהגים הפרדה בתוך קהילתם, אינם מעוניינים בהתרחבות הסדרי ההפרדה והדרת הנשים למרחבים ציבוריים. היתר להפרדה – כמו לפגיעות אחרות בזכויות הפרט – בשם העיקרון של אוטונומיה קהילתית משמעו תשלום מחיר כבד במונחים של זכויות אדם.

הציבור הישראלי וקובעי המדיניות מסתפקים שוב ושוב בהקשבה לקולם הרם של מנהיגי הקהילות. קל ונוח להקשיב לחזק את הקיצוני ה"אותנטי" ולהתחשב בו, במקום לאתר קולות אחרים בקהילה החרדית המגוונת או לחזק את המתונות והמתונים, המדברים באומץ נגד התפשטות ההפרדה ונגד החמרתן של דרישות הצניעות. התחשבות מופלגת בקיצוניים גם מאפשרת לליברלים נבוכים להחמיא לעצמם על רגישותם למורכבות.

במכתב שבו קרא השר אריה דרעי לבטל את דוח היועץ המשפטי לממשלה למניעת הדרת נשים, הוא ציטט מ"שולחן ערוך": "צריכים ליזהר שלא יאכלו אנשים ונשים בחדר אחד, שאם אוכלים אנשים ונשים בחדר אחד, אין אומרים שהשמחה במעונו כי אין שמחה כשיצר הרע שולט". זה הסיפור כולו. לשיטתו של דרעי, ההימצאות של גברים ונשים בסמיכות היא מתכון ליצר הרע, והאזהרה ההלכתית מאינטראקציות לא חיוניות בין גברים לנשים צריכה להכתיב כיצד ייראו מקומות העבודה, המסחר והבילוי בישראל.

החזון הזה, אם כך, אינו פנים־דתי, אלא תוכנית לעיצוב מחדש של החברה הישראלית כולה, תוכנית שהולכת ומתממשת. זה צביון החיים שאליו שואפות המפלגות החרדיות והחרד״ליות, תוך שיתוף פעולה אדיש או אופורטוניסטי של מפלגות המרכז והימין: הפרדה וצניעות בכל מקום ולכולם, לא רק בפעילויות ובאירועים פרטיים או פנים־קהילתיים. קובעי המדיניות פונים לאמצעִי "שילוב" הפוגעים בשוויון כפתרון ראשון ולא כמוצא אחרון, בלי להתעכב על המחיר או לבחון חלופות מידתיות יותר. בכל פעם שנעשה שימוש בטיעון ההגנה על הצביון התרבותי או בטיעון הפגיעה ברגשות כדי להצדיק הרחקת נשים, יש להזכיר כי חברה השואפת לאפשר שגשוג ולתת הגנה ומקום לכל בניה ובנותיה לא יכולה להרשות לעצמה הסדר כמו זה שבו צידד ח״כ מתן כהנא בהקשר של גיוס חרדים: "אם צריך יחידות צבאיות עם מרחק של 15 מייל ללא אישה, התשובה היא כן".

היחס של הממסד הישראלי אל התרבות הדתית והחרדית הוא כאל תרבות קשיחה ובעלת קול אחד, שאיננו משתנה ואין בו גוונים. אם הרבנים אומרים שאסור לפי ההלכה להשתמש בטלפון חכם או להתקשר לקווי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, הממסד מתיישר ומאפשר לרבנים לשלוט בניוד המספרים ובחסימה של מספרי טלפון לא ראויים. אין כמו התרבות היהודית, המבוססת על מחלוקת ועל שינוי תמידי, כדי להדגים עד כמה התפיסה הזאת אינה מבוססת ופגיעתה רעה הן בחרדים והן בחברה הישראלית.

המדינה, רשויות מקומיות וגופים גדולים כמו בנקים וקופות חולים מכירים בעקביות בגרסאות הקיצוניות ביותר של התרבות החרדית ולעתים גם הדתית. ההכרה בנורמות חסרות תקדים של צניעות והפרדה מושכת את כלל הקהילות החרדיות אל אותם מנהגים קיצוניים. אלה נהפכים לסטנדרט המחייב קהילתית, שממנו אפשר רק להקצין עוד יותר.

על יופי תירוש

פרופסור חברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, עמיתת מחקר בכירה במכון הרטמן בירושלים ופעילה ותיקה ומשפיעה במאבקים ציבוריים לקידום זכויות אדם ואזרח ונגד הפרדה מגדרית. הספר הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית ראה אור בסדרת "קו אופק" ב־2025.