גוש השינוי ליהודים

ב־11 באוגוסט נפגשו בנצרת ראשי המפלגות הערביות – רע"ם, חד"ש, תע"ל ובל"ד – כדי לבחון את האפשרות לשוב ולהקים את הרשימה המשותפת. זאת היתה הפגישה הראשונה שלהם מזה חמש שנים, לאחר שהפעם האחרונה שבה הן התמודדו יחדיו היתה בבחירות 2020. הדבר הזכור ביותר מהפגישה היתה התגובה עליה מצד איתמר בן גביר. השר לביטחון פנים – אדם שבמדינה סבירה־מינוס היה מפוטר ולוּ בשל כישלונו בעצירת שפיכות הדמים הקשה בחברה הערבית – פרסם צילום מהמפגש תחת הכיתוב: "להעמיד לדין. לשלול אזרחות ולעודד הגירה. לא מרצון". 

המצולמים כמובן אינם חשודים באף עבירה בספר החוקים של מדינת ישראל, לפחות לא בזה הנוכחי. הם פשוט ערבים. אבל לא סתם ערבים – אלא כאלה שמבקשים להשתתף בדמוקרטיה הישראלית. הרצון של האזרחים הערבים להשתלב במדינת ישראל, לבטא את קולם ואת זכויותיהם, להשפיע על הכיוון של מדינתם וכך גם להזדהות איתה – מחריד את בן גביר. ראשית, כי הוא גזען ירוד. שנית, כי הוא יודע שאם ההשתתפות הערבית בקואליציה תתנרמל – הוא ויורשיו לא יראו שוב את חדר ישיבות הממשלה מבפנים לשנים רבות. לכן, תשובתו ביחס לרצונם של האזרחים הערבים לתפוס מקום משמעותי יותר במדינתם היא טרנספר, כלומר שלא יתפסו בה מקום בכלל. וחזון זה מופנה כמובן לא רק למנהיגי ארבע המפלגות שהופיעו בתצלום המשותף, אלא לכל 2.1 מיליון האזרחים הישראלים שהם מייצגים. 

האם מישהו ציפה שראש ממשלת ישראל יגנה שר שמבקש לגרש חמישית מאזרחי המדינה שבראשה הוא עומד? ברור שלא. בנימין נתניהו לא רק שהפך את בן גביר, ממשיך דרכו של הרב מאיר כהנא, למי שמכוון את מדינת ישראל, אלא אימץ בפועל את האידיאולוגיה שלו. הטרנספר, ההשמדה, האפליה, הדיכוי – במילים אחרות, הגזענות הכהניסטית – הם תפיסת העולם של הקואליציה הזאת כולה: מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת של הגוש. 

נתניהו מוביל ממשלה פרועה שהשליטה עלינו את הזרם הקיצוני ביותר בחברה הישראלית ובעם היהודי; ממשלה שבה מפלגת השלטון, הליכוד, נדמית כמפלגת לוויין של עוצמה יהודית. כשראש הממשלה מדבר על טרנספר לתושבי עזה בתור סיום המלחמה, או לפחות דיבר על כך עד לפני רגע, אין שום פליאה שמנהיג עוצמה יהודית, השר לביטחון פנים, מציע לגרש גם את אזרחי ישראל הפלסטינים. וגירוש הוא עוד מטרה עדינה עבור קואליציית הליכוד, שבה קריאה לרצח עם היא עניין של מה בכך. סגן יו"ר הכנסת מטעם הליכוד, ניסים ואטורי, קרא "להפריד את הנשים והילדים, ולהרוג את כל המבוגרים בעזה". השר עמיחי אליהו אמר ברדיו ש"תודה להשם שמוחקים את האוכלוסייה [בעזה]". וח"כ צבי סוכות אמר שההישג של מפלגתו הוא "שאפשר להרוג 100 עזתים ביום אחד – וזה לא מעניין אף אחד בעולם". 

הרי לוּ היה זה תלוי רק בנתניהו ובקואליציה שלו, ישראל היתה עכשיו מתנהלת לפי חזונו של כהנא. היא היתה מדינה טוטליטרית המבקשת לדרוס את הקיום הערבי ממערב לירדן, ממשלתה היתה בוחרת את השופטים ואינה כפופה להם, ומחדליה לא היו נחקרים. זאת היתה מדינה שעוסקת במלחמה בלתי פוסקת, שמבודדת את אזרחיה מהעולם, שאין בה תקשורת חופשית, שאין בה חופש ביטוי, שהשב"כ רודף בה מתנגדים פוליטיים, שלמפלגות ערביות אסור להתמודד בה בבחירות, שלארגונים אזרחיים אופוזיציוניים אסור להתקיים בה, ששירות המדינה פתוח בה רק לחברי המפלגה ושמערכת החינוך משמשת לאינדוקטרינציה פוליטית. 

רק התארגנות אזרחית חסרת תקדים, מספר מועט של שומרי סף בעלי עמוד שדרה, הידרדרות חסרת תקדים במצבה של ישראל עצרו את הגורל הזה מלהתממש במלואו. בינתיים. אזרחי ישראל מתעבים את הממשלה הזאת. הסקרים האמינים (כלומר אלה שאינם מבוצעים על ידי עדי מדינה במשפטו של נתניהו, בעבור הערוץ שמשרת את נתניהו), מלמדים שאזרחי ישראל מואסים בה. כבר תקופה ארוכה שהמפלגות המרכיבות את הקואליציה אינן עוברות בהם את רף ה־50 מנדטים. 70 אחוז מהציבור חושבים שעל נתניהו להתפטר, כולל 56 אחוז ממצביעי הימין. כיום, הממשלה נשענת על 60 מנדטים בלבד, שארבעה מהם הינם של מתנגדי ממשלה מוצהרים, שגדעון סער גנב מהאופוזיציה. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הליכוד כבר אינה המפלגה שהיתה אך לפני חמש שנים ובוודאי לפני כן – מפלגה לאומית־שמרנית ומעט פופוליסטית, שמטרתה העיקרית היא לתפוס את השלטון כדי לתת ייצוג ונגישות שלטונית לקבוצות החשות מודרות ממוקדי הכוח הישראליים. הליכוד הוא, עכשיו, מפלגת ימין קיצונית, שחצתה רצף של קווים אדומים בהפיכתה למפלגת־מנהיג התומכת במדינה דיקטטורית. הליכוד עברה את נקודת האל־חזור. היא לא תוכל להיות משהו אחר בתקופה הנראית לעין. מנהיגיה לא יחזרו בהם מהאמת שפרצה מהם בכהונה הנוכחית. הם מתנגדים לדמוקרטיה, הם אכולי שנאה, והם מתנגדים לכל פשרה. הם טוטליטרים. 

הרוב הישראלי רוצה חזון אחר, והוא מחפש מנהיגות שתוביל אותו לשם. אולם קשה להאמין: היחס של מנהיגי "גוש השינוי" לתצלום של מפגש מנהיגי המפלגות הערביות, שאיתו פתחנו – זהה במהותו ליחסו הליכוד ושל בן גביר. 

סוגרים את הדלת בפני הערבים

מי שהיה ראש הממשלה הראשון ששיתף מפלגה ערבית בקואליציה שלו, נפתלי בנט, הכריז כי "כל ממשלה עתידית שאוביל – לא תכלול מפלגה ערבית". ראש הממשלה השני באותה ממשלה, יאיר לפיד, חוזר ואומר שאחרי שבעה באוקטובר גם הציבור היהודי וגם הציבור הערבי לא בשלים לממשלה התלויה במפלגה ערבית. שר האוצר באותה ממשלה, אביגדור ליברמן, הכריז שלא יישב בממשלה עם רע"ם, וכיום הוא פועל להגדרת קווי יסוד "לממשלה לאומית, ציונית, ליברלית" – שם קוד לממשלה בלי ערבים. שר הביטחון באותה ממשלה, בני גנץ, מדבר גם הוא על "ממשלת הסכמות ציונית", והח"כ במפלגתו מיכאל ביטון מבהיר שהם "אינם שוללים את הליכוד". גדי איזנקוט, שהקים מפלגה בשם ישר, הבהיר שבעיניו רע"ם אינה חלק מהממשלה שבה הוא מעוניין, ושאינו פוסל את הליכוד. יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן הוא היחיד התומך בשיתוף מפלגה ערבית בקואליציה. גם לפיד, יצוין, החזיק עד לאחרונה בעמדות אמיצות יותר כלפי שיתוף מפלגות ערביות – הוא, כמובן, האדם שעל שמו רשום ההישג של הקמת ממשלת השינוי – אולם הגל הלאומני שהביאה עמה המלחמה גרם לו כנראה לשנות את טעמו.

במילים אחרות: בדיוק כמו בן גביר – אגף הימין־מרכז של "מחנה השינוי היהודי" שולל את האזרחות של הערבים. נדייק: בניגוד לבן גביר, הם סבורים שלאזרחים הערבים יש זכות להחזיק בתעודת זהות, לשלם מסים, להצביע בבחירות ולקבל תשלומים מהביטוח הלאומי. אבל הם שוללים מהאזרחות שלהם דבר אחד: את הכוח הפוליטי שלה, שהוא במובנים רבים, מרכז המשמעות שלה. מבחינתם, הערבים אינם ראויים להיות שותפים בקביעת גורלם ועתידם במדינתם. 

מדהים לראות שבכל ההתבטאויות של ראשי מפלגות השינוי השוללות את השתתפות הערבים בממשלה, אין אפילו הכרה מינימלית בערכו של הציבור הערבי בישראל. אין מילה אחת טובה על הבחירה האסטרטגית של רע"ם להצטרף לממשלה הקודמת, ועל ההתנהלות האחראית שלה בתוכה. אין מילה אחת של תודה על ההמלצה של הרשימה המשותפת על בני גנץ לראשות הממשלה ב־2019, או מילה של הזדהות עם מצבה הקשה של החברה הערבית. אין מילה אחת טובה על האופן שבו החברה הערבית נוהגת מאז שבעה באוקטובר, כשהיא בוחרת להתמודד עם כל הלחצים הממסדיים המופעלים עליה באופן בלתי־אלים. אין גם מילה רעה אחת על האופן שבו ממשלת נתניהו־בן גביר מתייחסת לחברה הערבית. אין מילה אחת המדגישה שבזמן שהליכוד והממשלה חובטים בכל מוסדות המדינה, כולל צה"ל והשב"כ, ועושים הכל כדי לפרק ולהתסיס, האזרחים הערבים נוהגים באחריות ומוכיחים ששאיפת ההשתלבות בישראל, כקבוצת מיעוט לאומית וכאנשים פרטיים, היא המטרה העיקרית שלהם. 

מנהיגי "השינוי" מביעים אפוא אפס אמפתיה שמשמעותה היא אפס הכרה בערבים בישראל. הבחירה הכפולה של מנהיגי מפלגות השינוי היהודי – גם לבטל את הערבים וגם להתחנף לליכוד – היא חרפה מוסרית, חוסר אחריות לאומית ואיוולת פוליטית.

מי פה לא בשל

סקר שערכו חוקרים באוניברסיטה הפתוחה בתחילת השנה על מדגם רחב של יותר מ־1,000 נשאלים בחברה הערבית, העלה ש־56 אחוז מהציבור תומכים בכניסת מפלגות ערביות לקואליציית מרכז־שמאל, לעומת כ־30 אחוז שמתנגדים (לשאר אין דעה בעניין). נתונים אלה עולים בקנה אחד עם סקר שעשה מרכז אקורד באוניברסיטה העברית במרץ השנה. כך שבניגוד לדברי לפיד, הציבור הערבי בשל להשתלבות, ורוצה מאוד לשתף פעולה עם יהודים בניהול המדינה. 

ומה לגבי הציבור היהודי? בסקר אקורד, שנערך על מדגם של 1,100 איש, 36 אחוז מהמצביעים היהודים של מפלגות האופוזיציה תומכים בכניסת רע"ם לממשלה, לעומת 37 אחוז שמתנגדים (לשאר אין דעה בעניין). במילים אחרות, יש שוויון בין התומכים בממשלה התלויה ברע"ם לבין המתנגדים לכך – לא בדיוק המציאות שמנסים לצייר לנו, על קונצנזוס נגד ישיבת מפלגות ערביות בממשלה. אם הממשלה אינה תלויה ברע"ם, מספר התומכים בכך בקרב מצביעי האופוזיציה היהודים אף עולה ל־47 אחוז לעומת 29 אחוז שמתנגדים, כלומר רוב גדול לתומכים. לגבי חד"ש־תע"ל הנתונים, אכן, נמוכים משמעותית גם בקרב תומכי האופוזיציה. 

המסקנה היא שהציבור הערבי מעוניין בכניסה לקואליציה, והציבור היהודי התומך בהחלפת הקואליציה פתוח לכך – לפחות ביחס לרע"ם – הרבה יותר מכפי שמבטאת טריקת הדלת מצד מנהיגי "מחנה השינוי".

המצביעים היהודים זקוקים למנהיגות שתיתן לגיטימציה להשתתפות מפלגה ערבית בממשלה. אין ספק שמהלך של בניית אמון מצד חד"ש־תע"ל, וכן הסכם עקרונות מקדים בין מפלגות השינוי היהודיות והערביות, עשויים להועיל מאוד בהגברת התמיכה ובהפחתת ההתנגדות, לפחות בקרב תומכי השינוי. יש גם צורך בקמפיין שיבנה את העמדה הזאת, אולם האם יש מישהו במערכת הפוליטית שיוביל אותו?

בהקשר הזה, אי אפשר לשכוח את המהלכים הדרמטיים שעשה נתניהו בהכנת הקרקע לכניסת רע"ם לממשלתו אחרי בחירות 2021 – מהלך שנכשל רק בשל התנגדות עזה של הימין הקיצוני. כדי להשיג את השלטון, נתניהו לא פחד מהציבור שלו אלא עבד באופן נחוש, מתוחכם ועיקש כדי לשכנע אותו שזאת הדרך. הוא כבר היה קרוב לשכנע את רבני הציונות הדתית להסכים לכך, עד שיו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' הזהיר אותם שאם יעניקו לגיטימציה לממשלה עם ערבים – הימין לא יחזור לשלטון משום שהוא יאבד את ההצדקה לתקוף את השמאל, כשהערבים יחברו אליו. הוא למעשה הזהיר שהימין יאבד את התחמושת התעמולתית השומרת על שלטונו.

והנה, עכשיו התחמושת הזאת פועלת את פעולתה בלי שהיא נשלפה מהארגזים בכלל. מנהיגי "השינוי" כה מפחדים ממנה עד שהם מוותרים מראש על המפלגות הערביות, נכנעים ללא קרב לימין הקיצוני שכלל אינו חלק מהקואליציה שלהם – ואשר על כן כנראה שגם יחמיצו את השלטון. כוח ההרתעה של הימין הקיצוני מעניק לו את השלטון. 

נתניהו, בנדיבותו, יציע להיות ראשון ברוטציה

מנהיגי מפלגות השינוי מדברים על הגעה ל־61 מנדטים בכוחות עצמם, בלי מפלגות הקואליציה הנוכחית, ובלי המפלגות הערביות. ככל הנראה, אחד התנאים לכך הוא שרבים מאוד מבין תומכי נתניהו לא יגיעו לקלפיות – כפי שהיה בבחירות 2021 שבהן עלתה ממשלת השינוי. נראה שמנהיגי "השינוי" קיבלו כולם אותה עצה מאותו יועץ: להתרחק כמו מאש מהערבים, כי אם יש משהו שעלול להוציא את תומכי נתניהו מהבית זה החשש "שהמדינה נופלת לידי הערבים" כפי שהוכיח סרטון "המצביעים הערבים נעים בכמויות גדולות" בבחירות 2015. 

אלא שמה שנראה כעת כמו תחכום פוליטי של "הרדמה", יתגלה כאיוולת גמורה ברגע האמת. כשמנהיגי השינוי מוותרים על הערבים, הם מוותרים על המנוף הפוליטי היחיד שיש להם נגד נתניהו והליכוד. 

ראשית, אם הסקרים יעניקו להם כמו היום, תוצאה הקרובה מאוד ל־60 מנדטים, תרדוף אותם שוב ושוב השאלה: ואם בסוף יהיו לכם רק 60 מנדטים – את מי תצרפו, את הליכוד או את הערבים? ובכל פעם שמנהיגי גוש השינוי ישיבו שהם אינם שוללים את הליכוד ("בלי נתניהו") – הם יעניקו לגיטימציה למפלגה שקידמה פה דיקטטורה, שהובילה לשבעה באוקטובר, לאסון בעזה ולאסון מדיני, ויעודדו את המצביעים לחזור אליה. "אולי בעצם כל מה שעברנו לא כל כך נורא", יאמרו לעצמם הבוחרים, "אם אפילו האופוזיציה רוצה ממשלה עם הליכוד. ואם ממילא תהיה ממשלת אחדות, אולי אני מעדיף בעצם לחזק בה את הליכוד?". 

אבל גם אחרי שראשי השינוי ישובו ויצהירו שהם לא ילכו עם הערבים, כך הליכוד ונתניהו יסיתו נגדם בכל העוצמה. הניסיון מראה שהתקרנפות היא לא חיסון טוב נגד השתוללות הימין. או־אז ההסתה תעשה את שלה, ומספר מנדטים יחזרו לנתניהו. הוא אמנם לא צפוי להגיע ליכולת להקים ממשלה – אך מחנה השינוי היהודי יירד מתחת ל־61 מנדטים. 

עוד יש לזכור, שהסקרים המתפרסמים כיום בתקשורת אינם מדויקים. בעוד הם בודקים אינספור אפשרויות איחוד בין "מפלגות השינוי היהודי" – "כיצד תצביע אם איזנקוט ובנט ירוצו יחדיו?" לדוגמה – הם משום מה לא סוקרים את האיחוד הסביר ביותר: של ארבע המפלגות הערביות שיקימו מחדש את הרשימה המשותפת. לכן, הסקרים מזכים את המפלגות הערביות בעשרה מנדטים בלבד ומפלגות השינוי היהודי יכולות להרשות לעצמן להתעלם מהן. אולם ניסיון העבר מלמד שכאשר המפלגות הערביות מתאחדות, שיעור ההצבעה בחברה הערבית עולה, והרשימה המאוחדת יכולה להגיע גם ל־15 מנדטים (ואולי אפילו יותר). אגב, המנדטים הנוספים יבואו על חשבון כל שאר המפלגות – עניין של מתמטיקה, לא של פוליטיקה – כולל מפלגות השינוי, שיאבדו עוד שני מנדטים. 

לצד ההסתה מימין ואיחוד המפלגות הערביות, עוד גורם עלול להחליש את מחנה השינוי: פגיעה בטוהר הבחירות. רק לאחרונה, נפתלי בנט יותר מאשר רמז שהליכוד לא ישחק נקי. בנסיבות לא מצויות שכאלה, הדיבור על "61 מנדטים בלי הליכוד ובלי הערבים" הוא קונספציה בלתי סבירה ונגזרת ממנה מדיניות שגויה. 

מחנה השינוי בורח מבשורה, שתנשך אותו בישבן. הוא כובל את עצמו להצהרות לפיהן לא ישתף פעולה עם מפלגה ערבית, וכך מעניק לליכוד כוח עצום במשא ומתן הפוליטי שייפתח לאחר הבחירות. גם אם המחנה בראשות הליכוד לא יגיע ל־60 מנדטים, הליכוד עשויה להיות המפלגה הגדולה ביותר, כאשר למפלגות השינוי אין מרחב תמרון נגדו. הערבים, החרדים והימין הקיצוני – פסולים בעיניהן. ההסתה מצד הליכוד נגד יאיר גולן ומפלגת הדמוקרטים עשויה להפוך אותו לפסול גם בעיני מפלגות הימין במחנה השינוי. איזנקוט ובנט אולי ימלמלו משהו על "הליכוד בלי נתניהו", אך הם יגלו שאין להם שום מנוף לכפות על הליכוד להיפרד ממנהיגו. הם יצטרכו להכריע בין חזרה למשבר של בחירות חוזרות ונשנות, לבין ממשלה עם נתניהו. סביר להניח שיכריעו לטובת הקמת ממשלה, "מתוך אחריות לישראל", ונתניהו, בנדיבותו, יציע להם רוטציה. הוא יהיה הראשון. 

העתודה של מדינת ישראל

התוצאה של החרמת הערבים היא חרפה מוסרית כפולה. הליכוד הוביל מתקפה נגדנו, נגד ישראל הליברלית. זאת שמאמינה בדמוקרטיה, בהפרדת רשויות, בזכויות אזרח, בחופש הפרטי, בריבוי קולות, בקשר עם העולם. הליכוד עמד מאחורי מדיניות שהובילה לשבעה באוקטובר, שבנתה את חמאס, שאחראית להרס גבול הצפון ועוטף עזה, ושהפכה את המלחמה המוצדקת בחמאס לזירת הרג המונית ולחרב שמתהפכת על ישראל. הליכוד אינו רואה בנו אחים. הוא בז לנו, לערכינו ולשאיפותינו לחלוטין. 

אבל אולי בצדק? כי הנה, מנהיגי המחנה המדבר בשם הדמוקרטיה מוותרים על ערכיהם בקלות, מוותרים על הדמוקרטיה, מבטלים חמישית מהקולות שרוב גדול בהם מעוניין מאוד להצטרף לממשלתם, ומעדיפים את המפלגה הטוטליטרית של הליכוד. וכל כך למה? רק כי היא יהודית. אף ערך אחר לא חשוב – מה שחשוב הוא שהם יהודים. ואם זה הערך העליון – הרי שהליכוד צדק. ביבי צדק. כהנא צדק.

הליכוד לא יהפוך פתאום לשותף נוח בממשלת אחדות מתונה שתציב לנגד עיניה את ריפוי החברה הישראלית. מנהיגיו לא יחזרו בהם מהמדיניות שהם מכתיבים כיום. הם ידרשו להעביר חלקים מההפיכה המשטרית "בהסכמה", ולקדם את המדיניות הנוראית שלהם. הליכוד עבר את נקודת האל־חזור. בלי ניקוי אורוות עמוק, אי אפשר יהיה לשתף פעולה איתו. 

ביטול הערבים הוא כמובן חרפה מוסרית כבדה לא פחות. הציבור הערבי זועק להשתלבות. הצעירים הערבים רוצים להתפתח, רוצים עתיד טוב יותר, רוצים להיות ישראלים יותר. הערבים הם בני הארץ ובוני המדינה. אנחנו – יהודים וערבים – נפגשים בכל מקום. במערכת החינוך, בעולם העסקים, במערכת הבריאות, בשירותים השונים, באקדמיה, בתעשייה, בספורט. הערבים הם שותפים טבעיים לדמוקרטיה ישראלית, ליצירת מדינה טובה יותר והם גם זכאים למדינה טובה יותר שתכיר במצוקות שלהם. המוכשרים שבהם – הם העתודה של המדינה הזאת. העניים שבהם – הם עניי עירנו. ואין מה לחשוש. שנתיים אחרי שבעה באוקטובר, לציבור היהודי ולהנהגת מחנה השינוי יש את כל הסיבות לתת אמון בהנהגה הערבית ובציבור הערבי בכללותו. 

בלתי מוסרי, בלתי הוגן

פעמיים בהיסטוריה היתה שותפות פוליטית בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, והיא רק הועילה לישראל בכללותה ולממשלה המכהנת בפרט. בימי ממשלת רבין השנייה, המפלגות הערביות היו גוש חוסם ששמר על הממשלה ואפשר לה לחתום על הסכם אוסלו ועל השלום עם ירדן – התקפים עד היום, והם הבסיס להסכמי אברהם ולתוכנית 21 הנקודות של טראמפ לסיום המלחמה בעזה. ותמיכת רע"ם בממשלה הקודמת אפשרה להוציא את נתניהו והימין הקיצוני מהשלטון ולהקים ממשלה טובה, מועילה, שפעלה למען האזרחים. 

אין שום סיבה שמפלגה יהודית כלשהי תחרים את כל המפלגות הערביות – אלא אם היא נכנעת לגזענות ולהסתה של הימין הקיצוני. וכניעה כזאת היא מסוכנת. סגירת הדלת בפני החברה הערבית – ודווקא על ידי מי שמתנגד לממשלת הימין הקיצוני הנוכחית – עלולה לגרום לתסכול שבו מצוי הציבור הערבי לפרוץ באלימות. אסור לתת יד לדחיקת הציבור הערבי שתשית עליו מצוקה אזרחית, פוליטית וכלכלית קשה. זה בלתי מוסרי ובלתי הוגן כלפיהם כאזרחים, ומסוכן למדינה ולכל אזרחיה. אם הערבים בישראל יאבדו תקווה להשפעה פוליטית, יחל תהליך שעלול להסתיים בפיצוץ אדיר. 

אכן, שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות לא יהיה קל וידרוש אומץ. ברור שמפלגות השינוי, בעיקר הימניות שבהן, סוחבות צלקת מההסתה הקשה נגד שיתוף הפעולה עם רע"ם בממשלה הקודמת. לכן יש להכין את הקרקע לשותפות הזאת ביסודיות ומתוך אמונה בצדקתה ובכך שהיא תעשה טוב למדינה. הסכם עקרונות מקדים בין מפלגות האופוזיציה הציוניות למפלגות הערביות עשוי להיות צעד שישפיע לטובה על דעת הקהל. וכשממשלת השינוי לא תהיה תלויה עוד במפלגות מהצד השני של המפה, ניתן יהיה להזמין את הליכוד, או לפחות את חלקו, להיות מעורב בממשלה הבאה. 

אך אם הפחד יכריע את מפלגות השינוי והן יכניסו את הליכוד במתכונתו הקיימת, יהיה זה ניצחון התנועה הכהניסטית. זאת לא תהיה "ממשלה ציונית ליברלית" כפי שמנסים להציג זאת כיום איזנקוט, ליברמן ובנט, אלא ממשלה השבויה בידי הימין הקיצוני והפוסט־ציוני. זאת תהיה הוכחה שישראל אינה מסוגלת לשינוי ערכי אמיתי, אלא רק לשינוי פרסונלי וסגנוני, ושלמעשה נתניהו הצליח: ישראל כבר אינה עוד אותה מדינה. 

על אורי תובל

משנה לעורך תלם. הכותב מבקש להודות למנכ"ל ארגון אקורד רון גרליץ על הסיוע בכתיבת המאמר.