Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
האם אפשר לנצח טרור? האם אפשר לנצח ארגון גרילה? שאלה זו – ולצורך הדיון נתייחס לשני המקרים כאל מקרה אחד – רודפת אנשי צבא וביטחון בעולם המערבי זה שנים. התשובה השגורה היא: לא. בשל האופי הא־סימטרי של מלחמה בין מדינה ריבונית לארגון גרילה, נטען תכופות, מתאיינת האפשרות של ניצחון צבאי קלאסי. ארגוני גרילה הרי לא פועלים באמצעות דיוויזיות משוריינות ולא נפרסים בשדה הקרב כצבא. הם נטמעים באוכלוסייה אזרחית, והפגיעה באוכלוסייה כחלק מהמלחמה רק מחזקת את ארגוני הגרילה. מלחמת וייטנאם צרבה זאת היטב בתודעה הקולקטיבית המערבית. מאידך גיסא, לא מעט דוברים מהצד הימני של המפה בישראל טוענים שאפשר גם אפשר לנצח ארגוני גרילה. כל שנדרש זה מוכנות להשתמש בכוח צבאי ב״רוחב יד״, חרף אבדות אזרחיות רבות. התזה היא, בגדול, שיש להפעיל עוד ועוד כוח עד שארגון הגרילה ייכנע.
לטיעון הימני מתלוות בדרך כלל מספר דוגמאות מכוננות מהעת המודרנית: הסובייטים, שחיסלו את הגרילה במערב אוקראינה (1945–1955); הרוסים, שניצחו במלחמת צ׳צ׳ניה השנייה (1999–2000); הבריטים, שניצחו את המורדים הקומוניסטים בג׳ונגלים של מלאיה (1948–1960); המחתרת הבאסקית בספרד שהניחה את נשקה באופן רשמי בשנת 2018, ולאחרונה עשתה זאת גם המחתרת הכורדית בטורקיה. אבל נראה שהדוגמה הנפוצה מכולן היא של סרי לנקה, והאופן שבו הכניעה את ארגון הנמרים הטמילים.
הנמרים הטמילים נלחמו בממשלת סרי לנקה במשך שלושה עשורים, שבמהלכם ביצעו מעשי טרור, התנקשויות, טבח וזוועות רבות. הזכורה שבהן היא ככל הנראה פרשת כיבושן של שורת תחנות משטרה במזרח המדינה ובעקבותיהן טבח במאות שוטרים, אחרי שכבר הניחו את נשקם בזכות הבטחה שיזכו למעבר בטוח. בשיא עוצמתם, הנמרים התהדרו בשלוש זרועות צבאיות – ביבשה, באוויר ובים – ואף הצליחו לשלוט בחלקים הצפוניים של האי. בסך הכול הסכסוך גבה את חייהם של לפחות 80 אלף בני אדם, בהערכה שמרנית. המפנה במערכה נגד הארגון הגיע בשנת 2006, אז יצאה הממשלה בסרי לנקה למבצע לחיסול הנמרים. מקץ שלוש שנים, במאי 2009, השיגה את יעדה אחרי שכבשה את כל השטחים שהיו בשליטת הנמרים – והם, בתורם, הודו בתבוסה והניחו את נשקם.
סרי לנקה הצליחה בכך בזכות נחישות פוליטית ואגרסיביות נטולת מעצורים – החל בחיסול המנהיגות של הטמילים, עבור בכיבוש שטחים רבים, וכלה בהפגזה מסיבית של אזורים שנחשבו למחסה הומניטרי והרג של אלפי אזרחים. בד בבד, הממשלה שלטה במידע שיצא מאזורי הקרבות ושחררה עצמה מכבלי הנורמות הבינלאומיות. כתוצאה מכל אלה, התמוטט המבנה הצבאי של ארגון הנמרים הטמילים.
מכאן נובע – ממשיך הטיעון הימני – שחוסר האונים של המערב כלפי ארגוני גרילה נגרם בשל נכונותו לקבל על עצמו מגבלות מוסריות מחמירות מדי במלחמותיו, ובראשן את כללי הדין הבינלאומי. כדי להשיג את הניצחון המוחלט יש להיפרע מהמגבלות הללו, או בעברית: "תנו לצה"ל לנצח". אלא שהטיעון הזה נכון רק בחלקו. הימנים שרוצים לנצח כמו בסרי לנקה או במקומות אחרים, מתעלמים מהצעדים הפוליטיים והמדיניים שבאו יד ביד עם המבצעים הצבאיים המוצלחים. אפשר להכניע ארגוני גרילה, גם אם זה לא קל, אבל פירוש הדבר אינו בהכרח ניצחון על התנועה הלאומית שהצמיחה אותם.
ההיסטוריה מציגה מקרים של הישגים צבאיים מול ארגוני גרילה, שבמאזן הכולל לא הביאו לניצחון. הרודיזים הכו שוק על ירך את המורדים השחורים שרצו להפיל את השלטון הגזעני, באמצעות שורה ארוכה של מבצעים מזהירים. אך האסטרטגיה הצבאית לא יכלה להציל מטרת נפל פוליטית, ולמרות שורה ארוכה של קרבות מוצלחים, רודזיה הפסידה במלחמה: היא נפלה, זימבבוואה קמה, ושני שלישים מהרודיזים הלבנים נטשו את בתיהם בשנים שלאחר מכן.
הניצחון על ארגון גרילה לא מתגלם בלוחמים שיוצאים ממחילות ומניפים דגל לבן. הניצחון האמיתי הוא השלום, כלומר ההבטחה לחיים בביטחון ובשגשוג, והוא דורש ראייה מדינית של האויב – לא צבאית. דווקא המקרה הסרי לנקי – שההיבט הצבאי שלו אכן נושא נקודות דמיון מובהקות ללחימה הישראלית בעזה – מדגים זאת היטב.
שלא כמו הפלסטינים בעזה (ובגדה המערבית), הטמילים היו לכל אורך הסכסוך אזרחי סרי לנקה, וקבוצת הרוב הסינהלית אף הסכימה להעניק להם סממנים של ממשל עצמי. וזה נכון גם לסכסוכים אחרים בהיסטוריה. כך למשל, הבאסקים הם אזרחי ספרד ורובם ראו במסגרת של הדמוקרטיה הליברלית הספרדית מענה הולם לאינטרסים שלהם. ניצחון על גרילה דורש אפוא הכרה באוכלוסייה העוינת כבעלת מעמד מוסרי. אין תיאור רחוק מזה לאופן שבו ממשלת ישראל נוהגת בפלסטינים בעזה – גם בימים אלה, אחרי חתימת הסכם הפסקת האש.
סרי לנקה, תקציר הפרקים הקודמים
ישראל וסרי לנקה זכו שתיהן לעצמאות מהאימפריה הבריטית ב־1948, ובשתיהן הבריטים הותירו אחריהם מציאות אתנית בעייתית. בשנים שקדמו לעצמאות סרי לנקה, הבריטים ייבאו אליה עובדים רבים ממדינת טמיל נאדו שבדרום הודו, כדי להצליח לקיים את המשק הקולוניאלי שניהלו באי, והם הצטרפו למיעוט טמילי שחי בסרי לנקה מאות שנים קודם לכן.
ההגירה הטמילית ההינדואיסטית יצרה תסיסה בקרב הרוב הסינהלי הבודהיסטי שמולדתו בסרי לנקה, ואחרי קבלת העצמאות, הוא החל להצר את צעדי המיעוט בספרה הפוליטית. החשש הסינהלי נגע בעיקרו לעובדה שבעוד בסרי לנקה חיו פחות ממיליון טמילים בעת קבלת העצמאות, בהודו חיו עוד עשרות מיליונים מהם, ושייתכן שירצו ביום מן הימים להגר אליה. המתחים האלה הובילו לאפליית הטמילים ואף לפוגרומים בהם, עד לפריצתה של מלחמת אזרחים מלאה ב־1983.
המתח שנבנה לאורך השנים התפרץ בפוגרום אכזרי שנערך בתושבים הטמילים של הבירה קולומבו. הוא הוביל להקצנה בקרב רבים בציבור הטמילי, שהתבטאה, בין היתר, בהתחזקות הנמרים הטמילים – ארגון רדיקלי ששאף להקים מדינה עצמאית בצפון מזרח האי, הפעיל דיכוי כלפי התארגנויות טמיליות מתונות, ואף התנקש בפוליטיקאים טמילים ששאפו לשיתוף פעולה עם קבוצת הרוב הסינהלית ולשילוב במדינה.
מלחמת האזרחים היתה ידועה לשמצה באכזריות הרבה שהפעילו שני הצדדים, ובמיוחד בשל פיגועי ההתאבדות התכופים: במהלך שנות הסכסוך נהרגו מהם פי שניים יותר אנשים מאשר בכל פיגועי ההתאבדות שבוצעו בישראל ובשטחים. המערכה רשמה מפנה מסוים בשנים 1990–1991, כאשר הטמילים הצליחו לייצר שליטה אפקטיבית בצפון האי בזכות נסיגתו משם של כוח שמירת השלום ההודי, ובמשך שני עשורים הם קיימו שלטון דה־פקטו באזורים שבשליטתם.
אולם ההסלמה חיכתה מעבר לפינה. אחרי שבתחילת שנות ה־2000 ניצחה בבחירות בסרי לנקה מפלגת "החזית הלאומית המאוחדת" שחרתה על דגלהּ חתירה לשלום; ואחרי שהטמילים חשו מצדם צורך להגיע להסכמות לאור השתנות האווירה הבינלאומית כלפי ארגוני טרור בעקבות פיגועי ה־11.9 בארצות הברית; ב־2002 חתמו הצדדים (בעזרת תיווך נורווגי, כמו אצלנו) על הסכם הפסקת אש שאמור היה לשמש כמקפצה להסכם שלום קבוע. אולם, הנצים הסינהלים לא היו שבעי רצון מההסכם המתרקם ובפרט מהאופי הפדרטיבי שלו. בבחירות לפרלמנט ב־2004, המפלגה הסינהלית מתנגדת ההסכם בראשות מהינדה ראג'פקסה, הצליחה לזכות בניצחון דחוק, ושנה אחר כך ראג'פקסה נבחר כנשיא בזכות קמפיין שהבטיח ביטול של ההסכם ויציאה למהלך צבאי.
וכך, ב־2006, מלחמת האזרחים התלקחה שוב, רק שכעת, תחת ראג'פקסה, ממשלת סרי לנקה היתה נחושה לנצח בה בצורה שלא משתמעת לשני פנים – וגם היתה לה תוכנית. ״דוקטרינת ראג'פקסה״ לניצחון כללה שמונה רכיבים:
- לשדר רצון פוליטי חד־משמעי בניצחון: המסר הברור לציבור ולקהילה הבינלאומית היה שסרי לנקה תמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של הנמרים הטמילים.
- להדוף כל ביקורת של הקהילה הבינלאומית נגד השיטות ונגד המחירים של המלחמה.
- להתנגד לכל משא ומתן עם הנמרים הטמילים.
- לשלוט במידע ובמדיה: לכלי התקשורת המקומיים והבינלאומיים תהיה גישה אך ורק למידע שהממשלה משחררת, ללא יכולת לוודא את הדברים בשטח.
- להתנגד להפסקות אש – קצרות או ארוכות.
- להעניק חירות מבצעית גמורה לצבא.
- לקדם מפקדים צעירים ולוחמניים.
- "לשמור את השכנים שלך קרובים": הממשלה פעלה לשתף את השלטון ההודי במהלכיה כדי לבודד את הנמרים הטמילים ממקורות התמיכה שלהם בקרב הטמילים בהודו.
הדוקטרינה של ראג'פקסה מנוגדת באופן בולט לדוקטרינה הרשמית של צבא ארצות הברית, למשל, הממליצה על צמצום הפגיעה באזרחים במלחמת גרילה במסגרת הניסיון להעביר אותם צד (וכמובן גם מתוך מחויבות לכללי הדין הבינלאומי, שארצות הברית היא מעמודי התווך שלו). ובאמת, במהלך שלוש שנות המלחמה העצימה, צבא סרי לנקה הפעיל לחץ צבאי חסר תקדים על הנמרים הטמילים ועל האזרחים המתגוררים בשטחים שבשליטתם – לחץ שרוב הזמן לא עמד בקריטריונים של הדין הבינלאומי ושכַּלל הפעלת כוח אכזרית ביותר.
בשלבי המערכה האחרונים, צבא סרי לנקה דחק את אחרוני הלוחמים הטמילים לאזורים ההומניטריים שהוכרזו כבטוחים לאוכלוסייה, הפציץ אותם בארטילריה מסיבית ואלפי אזרחים נהרגו. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים הזדעקו מהשיטה האכזרית, אך בסופו של דבר, ב־17 במאי 2009, אחרי שאיבדו את כל השטח בשליטתם ואת רוב מנהיגיהם שנהרגו בקרבות, הכירו הנמרים הטמילים בתבוסתם והניחו את נשקם.
על הדמיון בין סרי לנקה לעזה
הניצחון המוחלט של סרי לנקה עורר תשומת לב בינלאומית רבה, מאחר שהיה אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה המודרנית שבהם כוח צבאי מדינתי הכריע ארגון גרילה תת־מדינתי. לפי מחקר של מכון ראנד האמריקאי, מתוך 648 סכסוכים בין ממשלות לארגוני טרור וגרילה, בין השנים 1968–2008, רק בשבעה אחוזים מהמקרים נרשמה הכרעה צבאית, כשאף אחד מהארגונים המובסים כלל לא התקרב בכוחו לנמרים הטמילים. זמן קצר אחרי הניצחון אף הגיעו לסרי לנקה מומחים צבאיים אמריקאים והודים על מנת ללמוד זה מקרוב את האסטרטגיה המקומית ולהפיץ אותה.
עיון באסטרטגיה הסרי לנקית מגלה, אכן, נקודות דמיון רבות לאופן שבו ממשלת נתניהו וצה"ל ניהלו את המלחמה בעזה. כך למשל, ישראל ניסתה למן תחילת המלחמה לשלוט במידע שזרם מהרצועה ומנעה כניסה בלתי מבוקרת של עיתונאים לתוך תחומיה; וגם בישראל נשמעו קולות שדרשו לקדם במהירות מפקדי שדה "התקפיים". השלב האחרון של מלחמת חרבות ברזל, שזכה לכינוי ״מרכבות גדעון ב׳״, אף ניחן בדמיון רב לשיטה שבמסגרתה ניסה צבא סרי לנקה לדחוק את ההנמרים הטמילים לאזורים הומינטריים אשר הפכו בפועל ל״שטחי השמדה״, בז׳רגון הצבאי.
רבים תולים את חוסר הרצון הממושך של נתניהו בהפסקת אש אך ורק במניעים פוליטיים צרים של דחיית מערכת הבחירות. נראה שיש דברים בגו, ועם זאת, פרשנות של חסד למהלכיו עשויה לטעון שהאמין כי התארכות הלחימה תוביל לכניעה של חמאס במתכונת דומה לכניעת הנמרים. פרשנות זו תציע שבמלחמה ארוכה, ה־אסימטריה המובנית שבין צבא ממוסד וארגון גרילה יכולה להתהפך על פיה ולהיות ליתרון עבור הצבא המסודר. לארגוני גרילה אורך נשימה לוגיסטי מוגבל, אין להם גישה למשאבים שיש למדינה, והפעולה שלהם מלב האוכלוסייה האזרחית הופכת אותה לרגישה יותר ללחימה ארוכה. נובע מכך שכתישה ממושכת ושליטה באספקה יכולות להוריד ארגוני גרילה על הברכיים (אמונה שהתבררה כשגויה ובעיקר כנאיבית לאור הבולטוּת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בזירה הבינלאומית).
לפרשנות זו יש ראיה תומכת בסביבת נתניהו. עם יועציו הקרובים נמנה ראש המל"ל לשעבר, האלוף (במיל') יעקב עמידרור, שכתב כבר ב־2021 מאמר פרוגרמטי על אודות השינוי הנדרש, לטענתו, בתפיסת הביטחון של ישראל. עמידרור המליץ לעדכן את תפיסת ההרתעה־התרעה־הכרעה הוותיקה שעיצב בן־גוריון, הגורסת שיש להעביר את הלחימה לשטח האויב ולסיים אותה מהר ככל הניתן בשל הצורך לשחרר את אנשי המילואים משירות ולפתוח בחזרה את המשק הישראלי הפגיע. תחת זאת, כתב עמידרור, יש לאמץ גישה חדשה שביסודה הארכת המלחמות.
"אין זאת גישה הממליצה על 'התשה הדדית'", כותב עמידרור, "אלא על ניצול היתרון של ישראל כדי להביא להשמדה יסודית של אמצעי האויב ותשתיתו, גם במחיר הארכת זמן הלחימה ופגיעה מסוימת בעורף. […] לשם כך יש לצאת למאמץ תמרון מסיבי, חזק ומהיר, שיביא להשמדת כוחות האויב שיעמדו מול צה״ל בשדה הקרב ולשליטה בשטח שנקבע במטרות המבצע. לאחר מכן יש לעבור, על פי תכנון מראש ועל בסיס הכוח הסדיר, למאמץ מתמשך וסדור להשמדת התשתיות של האויב ושל אנשיו [ההדגשות שלי]".
ייתכן, אפוא, שהבחירה של נתניהו במלחמה ממושכת נועדה להביא את חמאס לידי כניעה באמצעות התשה של מסגרותיו הצבאיות ושל האוכלוסייה האזרחית שבתוכה נטמע, שאולי תתקומם נגדו בשל כך או למצער תקשה עליו. תומכים בפרשנות הזאת כיבוש ציר פילדלפי ורפיח בקיץ 24' באופן שקטע צירי אספקה לחמאס, והדחיקה המתמשכת של האוכלוסייה העזתית לשלושה מרחבים "הומינטריים" מוגדרים – די בדומה לסרי לנקה.
קורא ביקורתי עשוי לשאול את עצמו בשלב הזה, האם אין בדברים הללו דווקא משום מחמאה לאופן ניהול המלחמה על ידי נתניהו? ככל שאין חשיבות לשיקולים מוסריים – ונראה שרוב הציבור אדיש להיקפים העצומים של האובדן וההרס ברצועה; וככל שיש מוכנות לספוג את הנזק לכלכלה הישראלית – והשנתיים האחרונות מלמדות שייתכן שזה מן האפשר; האם אסטרטגיה שכזו, שהוכיחה עצמה בהבסת ארגון טרור רצחני בדרום אסיה, אינה ראויה במאזן הכולל?
מה חסר באסטרטגיה של ישראל?
אין זה ניסוח נכון של השאלה. היא לא צריכה להתמקד בכוח שישראל הפעילה אלא במעשה המדיני שהיה אמור למנף אותו. משום שגם אם נניח לרגע בצד את שיקולי המוסר (והאסטרטגיה שבנדון אכן בלתי מוסרית ובלתי ראויה), ניווכח שהמרכיב הכוחני לא היה היחיד באסטרטגיה הסינהלית – רחוק מזה. האסטרטגיה של ראג'פקסה נשענה גם על צעדים מדיניים וחברתיים שנקט במטרה להשיג ניצחון.
ראשית, הממשלה הסרי לנקית טרחה לשתף את הודו השכנה במהלכיה. בהודו חי כאמור מיעוט טמילי משמעותי שתמך כלכלית וצבאית בנמרים – ושיתוף הפעולה עם השכנה מצפון עזר לסתום את הפִרצה הזאת. שנית, המפלגות המרכזיות בסרי לנקה, לרבות זו של ראג'פקסה, לא התכחשו למעמדם האזרחי של הטמילים ואף שילבו אותם בהנהגותיהן. עוד לפני השלב האחרון בסכסוך, הממשלה הצליחה ב־2004 "להעביר צד" בכיר בשורות הנמרים הטמילים – ויניאגמורתי מורליתראן, המוכר כ"קולונל קארונה" – ואיתו אלפי לוחמים טמילים. קארונה שולב במערכת הפוליטית הסינהלית – הוא כיהן כשר בממשלת ראג'פקסה – והדגים בכך לטמילים הנצים שיש גם יתרונות להשתלבות פוליטית. בתפקיד הפוליטי שמילא מתגלם ההבדל בין המקרה הטמילי לבין החמולות העזתיות שישראל ניסתה להמליך על הרצועה: הייעוד שלהן היה לנהל אזורים מסוימים בעזה במתכונת של ארגוני פשיעה ובתמורה להטבות כלכליות – לא לממש שאיפות לאומיות פלסטיניות.
בניגוד אפוא לישראל, שבה כל דיון על ריבונות פלסטינית נדחה כלא־לגיטימי, השיח הפוליטי בסרי לנקה מעולם לא שלל את האפשרות למימוש ריבונות טמילית חלקית. הוויכוח נגע למבנה המשטרי הספציפי ולהיקף הסמכויות שיימסר לשלטון המקומי, שיתאפיין מטבע הדברים בשליטה טמילית באזורים שבהם הם הרוב.
לפיכך, לאחר הכנעת הנמרים, הממשלה הסרי לנקית הסירה אט אט את שליטתה הישירה באזורים שהיו מזוהים עם הטמילים, במזרח ובצפון האי, וממשלת ראג׳פקסה קידמה רפורמות שלטניות שהעצימו את השלטון המקומי. באזורים הללו התקיימו בחירות ואף הוקמה ממשלה אזורית בהשתתפות טמילית או אף בשליטתם, כפי שקרה במחוז הצפוני באי. במקביל, התקיימו מאמצים של צדק מעברי, בעיקר באמצעות ועדת "הלקחים שנלמדו והפיוס" (שעל פועלה מתחו ארגונים בינלאומיים ביקורת, מחשש לטיוח פשעי מלחמה), והיא קידמה שורה של המלצות אוהדות בנוגע לדרישות פוליטיות של המיעוט הטמילי ולמעמדם האזרחי.
זאת ועוד, ממשלת ראג'פקסה פעלה לשכנע לוחמים לשעבר להניח את נשקם, תוך הבטחה שלא ייפגעו, ופתחה בתוכנית שיקום מקיפה שנועדה לסייע להם להשתלב מחדש בחיים האזרחיים. בפועל, התגלעו לא מעט כשלים, וכיאה לאזור שנמצא בסכסוך עשרות שנים, היה לא פעם פער בין הרטוריקה לבין המציאות. אבל השורה התחתונה ברורה: ארגון הגרילה חוסל, אך לא היה ניסיון לחסל את הזהות הלאומית הטמילית, אלא לשלבה במסגרת סרי לנקה.
מה חיפשה הממשלה בעזה
בישראל הסיפור כמובן הפוך בדיוק. ממשלת נתניהו התנכרה לכל היבט של ניהול המלחמה שאינו הפעלת כוח, ויתר על כן, הימין טיפח מיתוס הגורס שהכנעת חמאס והניצחון המוחלט סותרים את המעשה המדיני. נתניהו אף אמר פחות או יותר את זה: "בחיפוש אחר תחליף לניצחון בא הרעיון של פתרון מדיני, שהוא רק מילה אחרת לתבוסה וכניעה".
המשמעות בשטח היתה התנכרות מופגנת של הממשלה למאמצים האזרחיים והמדיניים שנדרשו ממנה במקביל להפעלת הכוח הצבאי. היא התנהלה רוב הזמן בצורה לעומתית כלפי השותפות המתונות בעולם הערבי, על רקע הדרישה שלהם שבד בבד עם ניהול המלחמה יתקיים דיון על עתיד פוליטי אחר לרצועה וליחסי ישראל והפלסטינים, ובעיקר, היא סירבה באופן עיקש לשלב את הרשות הפלסטינית במגעים על סיום המלחמה, על אף שהיא המועמדת המתבקשת – ולמעשה היחידה – שהיה ביכולתה לדחוק את חמאס. התוצאה היתה שחמאס שמר על כוחו הממשלי והלוגיסטי ואף על חלקים מכוחו הצבאי. יתרה מכך, במגעים לסיום המלחמה, מצאה עצמה ישראל מנהלת משא ומתן כמעט ישיר עמו, תוך נוכחות גם לג׳יהאד האסלאמי ולחזית העממית, ארגונים נוספים שעוינים את עצם קיומה. כל זאת, כשמדינות עוינות כקטר וטורקיה מקבלות דריסת רגל בעזה.
במשך שנתיים הימין הישראלי ניהל מלחמה תוך ניסיון שלא לדון בתנאֵי הסיום שלה – ההפך הגמור מהאופן שבו ממשלת סרי לנקה ניצחה את הנמרים. אבל הפנטזיה הזאת התנפצה. יעיד על כך ההסכם של הנשיא טראמפ, שלמרות שהיה סימפתטי ביותר לעמדת הימין הישראלי (ויש אף שיגידו שהוכתב על ידי שליחו של נתניהו לענייני כל, רון דרמר), עדיין הכיר בפלסטינים כעם בעל שאיפות לגיטימיות להגדרה עצמית.
כך שהנושא המרכזי אינו רק היקף הכוח הצבאי, אלא השאלה המדינית שתקבע מהו "ניצחון". במלחמת עזה, לא את חמאס ממשלת ישראל ניסתה לנצח "ניצחון מוחלט" אלא את ההגדרה הלאומית הפלסטינית. היות שכך, סיום המלחמה בהסכם – גם כזה שמפרז את רצועת עזה, מסלק ממנה את חמאס ומשיב את החטופים – הוא הפסד עבורה, משום שהוא דרש גם הכרה בשאיפה הלאומית הפלסטינית ושילובהּ, במוקדם או במאוחר, של הנציגה המוכרת שלו: הרשות הפלסטינית.
כניעה בנוסח גרמנית נאצית – דוגמה נוספת החביבה מאוד על הימין – אף פעם לא באמת היתה בקלפים, שכן אף בר־דעת לא חשב שאלו מקרים אנלוגיים. גם אחרי שהמשטר הנאצי נכנע, ברור היה שמדינה גרמנית תוסיף להתקיים בעתיד, אפילו אם תעבור שינויים עמוקים, לרבות טריטוריאליים; מטרת המלחמה לא היתה חיסול הזהות הלאומית הגרמנית.
אשר על כן, המלחמה האמיתית שהימין ניהל, על חיסול הזהות הלאומית הפלסטינית באמצעות גירוש המוני של עזתים, איום בסיפוח הרצועה והקמת התנחלויות – ובהמשך, שעתוק המודל גם לגדה המערבית – נמשכה עוד ועוד. כל יום נוסף של קרבות, כל שכונה נוספת שהופצצה, כל בית נוסף שנהרס – שחקו את האפשרות שיתקיימו בעתיד חיים סבירים ברצועה. ממשלת ישראל לא נלחמה על פירוק חמאס אלא על תוכנית ההכרעה של סמוטריץ', שמטרתה הכנעת התנועה הלאומית הפלסטינית. ויש לשים את הדברים על השולחן: המבצע האדיר של הרס הרצועה התנהל תוך עצימת עיניים של המטה הכללי. אמנם שני הרמטכ״לים שהובילו את המערכה דחקו בדרג המדיני להביא הסדר בטענה שחמאס כגוף צבאי הוכרע, אך הם התעלמו במופגן מהמתרחש בשטח.
ללמוד מפון קלאוזביץ
המלחמה, לפי האמרה שנשחקה עד דק של קרל פון קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. דורות של קצינים ומצביאים ידעו לספר על ״המלחמה המוחלטת״ של קלאוזביץ כ״מעשה של אלימות, המובאת אל גבולותיה הקיצוניים ביותר״. במלחמה זו, המשיך קלאוזביץ, היעד הוא, באמת, ״השמדה״ או ״הכרעה״, כפי שהתקבע בישראל – קרי שלילה טוטלית של יכולתו של האויב להילחם. אולם, דורות של קצינים ומצביאים לא הבינו את קלאוזביץ: הוא טען ש"המלחמה המוחלטת" אינה באמת קיימת במציאות אלא היא מעין אידאה לצורכי ניתוח. קלאוזביץ אף הזהיר כי הניסיון לקרב את המלחמה אל מובנה המוחלט הוא הרה אסון. מי שינסה להוביל את המלחמה לקצה הגיונה, ימצא שהיא "אובדת כל התחשבות בצרכים המדיניים, האמצעים היו מאבדים כל קשר עם המטרה, וברוב המקרים מטרה זו, שלמענה הוקדש המאמץ הקיצוני, היתה מתנפצת תחת משקלם המנוגד של הכוחות הפועלים בה".
האסטרטגיה הצבאית נגזרת מהיעדים המדיניים, ורק לעתים נדירות – כפי שכתב ההוגה הצבאי לידל הארט – הכרעה בקרב ישיר היא היעד הנכון בשקלול הדברים. הכרעה צבאית בקרב היא פעולה בזבזנית: היא דורשת משאבים אנושיים וחומריים יקרים ביותר, והשלכותיה כמעט בהכרח לוטות בערפל. הכרעה בקרב עלולה למשל לשחוק יתר על המידה את היכולות של המנצח ולכפות עליו שיקום ארוך, או להכריח אותו להחזיק שטח עוין שאין ברצונו להחזיק. כפי שכתב לידל הארט, בפרפרזה, אסטרטגיה צבאית נבונה מחפשת להימנע מעלויות אלו – לא ליטול אותן בחדווה.
אירועים דוגמת המלחמה הטוטלית שניהלו בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית נדירים ביותר, וגם שם לא היה ניסיון להרוג את אחרון החיילים הגרמנים. למעשה, המלחמה הסתיימה כשגרמניה שולטת באופן מלא בנורווגיה ובדנמרק, ומחזיקה בשטחים לא מבוטלים, מהבלקן עד מרכז אירופה. משמע, אפילו במלחמה הטוטלית שבה הדרישה היתה כניעה ללא תנאי, ובצדק, הדבר לא הגיע לכדי קרב עד "הבונקר האחרון", כמו במיתוס שקידם פה הימין.
מעבר לכך, ניכר בלבול עמוק בטענה שמטרת המלחמה היא הכרעה. "הכרעה", לפי המילון למונחי צה״ל, היא: "שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו, על ידי יצירת מצב שמתקיימים בו התנאים להשגת המשימה שנקבעה". הכרעה היא לא מטרה בפני עצמה, מאותה סיבה שהרתעה או הגנה הן אינן מטרות בפני עצמן – אלה מושגים צבאיים. המלחמה, כפי שהבין קלאוזביץ, היא מעשה מדיני ולכן הניצחון בה נגזר מפרמטרים שהם לא צבאיים גרידא ודורשים הסתכלות רחבה על הפעלת הכוח הצבאי ככלי מדיניות. לכן, גם מבחינה מהותית, אנחנו לא יכולים לתפוס את האויב רק כאובייקט שעלינו להכניע בפני רצוננו. וכפי שכתב התיאורטיקן הצבאי האלוף יהושפט הרכבי, נגזרת מכך חשיבה שונה בין הרמה הצבאית לרמה המדינית:
"החשיבה המדינית והחשיבה הצבאית שונות בדרכיהן ובמגמותיהן. החשיבה המבצעית עוסקת באירוע – המבצע, והיא מקוטעת יותר, ואילו החשיבה המדינית עוסקת בתהליך, בזרם ההיסטורי ובתוצאות ההיסטוריות. בחשיבה הצבאית היריב הוא אובייקט שעליו יש לגבור, והמגמה היא מניפולטיבית; בחשיבה המדינית היריב הוא אובייקט שעמו יהיה צורך להגיע, בסופו של דבר להסדר שלום, ולכן יש להכיר בו גם כתכלית לעצמו; יש אפוא להידבר עמו, והחשיבה היא יותר קומוניקטיבית".
הימין הישראלי טיפח את מיתוס הניצחון המוחלט משום שהוא מנסה למכור לציבור הישראלי תמונה חד־ממדית של משחק סכום אפס בינינו לבין הפלסטינים. תמונה זו נועדה לשרת אג׳נדה שבּה הסכם מדיני לסיום המלחמה פירושו הפסד ישראלי. אך כמו שאמר קלאוזביץ, מטרת המלחמה היא ההסכם שבסופו, והפעלת הכוח נועדה להיטיב את התנאים של המנצחים.
סיום המלחמה הוא כבר כשלעצמו ניצחון מדיני לישראל: ישראל מגיעה אליו עם החטופים בידיה ואילו חמאס צפוי לאבד את שלטונו, את אחיזתו הצבאית ואת אחיזתו האזרחית ברצועה. אך זה הפסד לימין הישראלי, משום שאלה לא היו מטרותיו. ההישגים הללו הושגו כי ההסכם שאותו כפה טראמפ על הצדדים כלל התייחסות מפורשת לאינטרסים הפלסטיניים ולזכותם להגדרה עצמית, וכדי שההסכם ימומש במלואו, על ישראל לשתף כעת פעולה עם גורמים פלסטיניים מתונים שייכנסו לנעלי חמאס בעזה. אלו לא ויתורים מצד ישראל אלא יעדים ראויים שהיו אמורים לאפשר את הניצחון ההיסטורי: סיום הסכסוך. הימין ברח מהניצחון הזה כי מטרתו לא היתה לנצח ארגון גרילה, אלא לנצח את המציאות ואת ההיסטוריה. ככה נראית מלחמה כשהשיקולים הם משיחיים ולא מדיניים.
על נבו שפיגל
עמית מחקר במכון מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה, ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב.
