נתניהו הבטיח ריבונות, רק לא אמר של מי

ההסכם עם חמאס על הפסקת האש בעזה פירק בבת אחת לא מעט קונספציות של הימין – ובראשן האמונה שדונלד טראמפ, "החבר הכי טוב של ישראל", יביא לנתניהו את הניצחון המוחלט בעזה

במשך חודשים התבשל כאן נרטיב כמעט דתי: טראמפ יחזור לבית הלבן, יפתח את "אש הגהינום" על חמאס, ויאפשר לישראל "לסיים את העבודה". תחילה בעזה – מיטוט, כיבוש, גירוש (אולי לסומלילנד, אולי לסיני), התיישבות (לא התנחלות פה, התנחלות שם, אלא הפיכת הרצועה לחבל ארץ יהודי), ריביירה, בוננזה נדל"נית, גורדי שחקים ציוניים. ובהמשך, עזתיזציה של הגדה – תחילה במחנות הפליטים בטול כרם ובג’נין, גירוש משטחי C, ולבסוף סיפוח מלא.

בפועל קרה ההפך בדיוק.

טראמפ הוא זה שעצר את המלחמה. הוא בלם את נתניהו בנימוק הפשוט ש"אי אפשר להילחם בעולם", והבהיר שגם הסיפוח בגדה לא יקרה, משום ש"נתן את מילתו למדינות ערב" ושאם ישראל תעשה זאת – תאבד את התמיכה האמריקאית. באותו שבוע שבו הכנסת שוב קידמה הצעות סיפוח, טראמפ ביטל את הפנטזיה ארוכת השנים של הימין במחי משפט.

במקביל, ארצות הברית מפעילה מעקב הדוק על עזה כדי לוודא שההסכם מיושם: היא הקימה מפקדת תיאום רב־לאומית בקריית גת שמפקחת בזמן אמת על שמירת הפסקת האש, וכטב"מים אמריקאיים טסים מעל הרצועה – צעד חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית. אמריקה כבר לא רק מתווכת – היא מפקחת. ישראל כבר לא מנהלת את המציאות; היא מנוהלת בתוכה. למען הסר ספק, בכיר אמריקאי אמר לעיתונאי ברק רביד: "אם נתניהו ידפוק את ההסכם בעזה – דונלד טראמפ ידפוק אותו".

השיטה, כפי שסיפרתי לנתיניי

בשבוע שעבר טראמפ אף העניק פומבי לשיטה שלו. בראיון לטיים אמר בגלוי שבקדנציה הראשונה שלו העניק לנתניהו את העתקת השגרירות לירושלים, את ההכרה ברמת הגולן ואת הסכמי אברהם – כדי להשתמש בהם כמנופי לחץ. ה"מתנות" יצרו תלות, והתלות הולידה ריצוי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כך גם עכשיו: כשטראמפ "הציע" בנאומו בכנסת להעניק חנינה לנתניהו – אמירה חסרת משמעות משפטית – הוא חיבק אותו חיבוק דוב, שמכפיף אותו אליו ומעמיק את התלות בו.

ועם זאת, במהלך אירועי הימים האחרונים, עוצמת השליטה של טראמפ בנתניהו ובישראל מטפסת לשיאים שלא נראו. כשנשאל אם מרואן ברגותי ישוחרר במסגרת עסקה (לא ברור איזו), הוא ענה שזו "שאלת היום" ושהוא יקבל את ההחלטה בעצמו. באותו רגע נחשף הפער במלואו: הנשיא האמריקאי מדבר כמי שמחזיק בידיו לא רק את עזה – אלא את ישראל כולה. מי שחושב שישראל פועלת כרצונה מגלה שהיא מופעלת מלמעלה, כמעט בכל מובן.

את כל זה איש בימין לא העז לדמיין. זה הפוך כמעט ב־180 מעלות מכל מה שהימין ציפה מדונלד בן פרד – כפי שמכנה אותו ינון מגל – עד לפני רגע ממשיחי הימין הישראלי. אבל האמת העמוקה יותר היא שהפנטזיה לא קרסה בגלל טראמפ, אלא מפני שאף פעם לא באמת יכלה להתקיים.

הימין בנה את עצמו על מיתוס של כוח חסר גבולות. במהלך השנתיים האחרונות נראה לעתים שהגישה הזו אף קיבלה אישוש: בתקיפות באיראן ובתימן, בעריפה של חיזבאללה. בעולם הריאלי, כוח תמיד דורש מישהו שיאשר אותו. "ריבונות", "משילות", "עצמאות" – כל המילים האלה הפכו ריקות כשהתברר שהן תלויות באישור חיצוני. "עם לבדד ישכון" הוא אגדה אורבנית. זה כבר קרה באיראן, במלחמת 12 הימים ביוני, כשעשרות המטוסים שהמריאו ביומה האחרון להפצצה על טהרן, נצטוו לשוב לבסיסם לפי הוראה אמריקאית. כעת תמצית ההיגיון הזה חוזרת בעזה.

בקיצור, אם "כוח" נמדד בגיבוי החיצוני שניתן לך – זו לא עוצמה, זה אשראי מדיני.

נתניהו וה"אילוצים המדיניים"

נתניהו תמיד ידע גם להרוויח מההגבלות שמוטלות עליו. הוא בנה את דמות ה“נץ האחראי” דווקא כתוצאה מאותן בלימות – כשנראה כמי שנאלץ להיאבק במגבלות שמוכתבות לו מבחוץ. כל עוד יש מי שמרסן אותו – אמריקה, מערכת הביטחון, "האילוצים המדיניים" – הוא יכול להיראות כמי שנחוש יותר מכולם. זה המנגנון שהחזיק אותו פוליטית: הוא היה זקוק לגבול כדי להיראות כמי שנלחם בו.

לכן טראמפ הוא השותף המושלם וגם הסיוט הגדול ביותר שלו. טראמפ לא רק מציב לו גבול – הוא גם חושף אותו ברבים. הוא מראה שה"נץ האחראי" איננו כזה בגלל ריסון עצמי אלא כתוצאה מכפיפות מוחלטת. מה שנתניהו מוכר כשליטה הוא בעצם תוצאה של ציות.

כך אפוא קרסה הפנטזיה: לא מפני שמישהו פירק אותה מבחוץ, אלא מפני שהפרדוקס הפנימי שהיתה בנויה עליו הקריס אותה. המחנה הפוליטי שהאמין שכוחו מוחלט גילה שהוא תלוי לחלוטין במי שמציב לו גבול.

טראמפ לא בגד בימין; הוא רק הרים את המסך מעל המבנה שבו הימין פועל. הוא גילה לו את האמת שתמיד ריחפה מעליו: ישראל יכולה להיות "חזקה" רק כל עוד אמריקה מרשה לה להיות כזו.

בהיעדר ריבונות, פונים פנימה

עודד בלבן, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, ניסח פעם עיקרון פשוט: אל תשפטו פוליטיקאים לפי מה שהם אומרים אלא לפי מה שהם עושים – אבל גם אל תזלזלו במילים שלהם, כי הן פעולה בעולם. הן חושפות מה הפוליטיקאי רוצה שתחשוב עליו, ומה הוא מנסה להסתיר.

אצל טראמפ, השפה האלימה היא כסות למדיניות של ריסון. הוא מדבר כבריון כדי שיוכל לכפות סדר – להפסיק מלחמות, לסגור עסקאות. האלימות הלשונית שלו היא אמצעי שמאפשר לו להיראות חזק מספיק כדי לא להשתמש בכוחו בפועל.

אצל נתניהו, השפה משמשת לדבר הפוך: היא מנסה ליצור מראית עין של שליטה כדי להסתיר מדיניות של כאוס. הוא מדבר על "הכרעות" ועל "משילות" כדי לא להכריע, כדי לטשטש אחריות, וכדי לתחזק מצב שבו שום דבר לא נסגר באמת – ההפך ממשילות.

ההתנגשות בין השניים נראית אישית, אבל היא בעצם עקרונית. טראמפ שואף לייצב; נתניהו שואף לערער. טראמפ משתמש בשפת הכוח כדי להשליט סדר, נתניהו משתמש בשפת הסדר (“ניצור סדר חדש במזרח התיכון”) כדי להצדיק כאוס. אצל טראמפ, הכוח הוא אמצעי להשגת שקט; אצל נתניהו, השקט הוא האיום הגדול מכולם.

אחרי שטראמפ הבין, בעקבות המתקפה המופרעת בדוחא, שהכאוס הישראלי פוגע באינטרס שלו, הוא לחץ על הבלמים – לא מתוך אידיאולוגיה של שלום אלא בשם האינטרסים הכלכליים והמדיניים שלו.

את נתניהו הדבר הזה עלול לגמור. כי כל עוד יש מלחמה, יש לנתניהו תפקיד. ביום שבו מושג שקט – ונתניהו חדל להיות זה שמחליט אם ומתי היא תיגמר – הוא מתייתר. טראמפ חשף את האמת הפשוטה הזאת, אולי מבלי להתכוון.

הימין יכול להמשיך לפנטז על ריבונות, סיפוח וגורדי שחקים על חוף עזה – אבל המפתחות כבר לא בידיו. וזו אולי המשמעות האמיתית של הרגע הזה: לא שישראל איבדה שליטה, אלא שהיא נאלצת סוף סוף להודות שמעולם לא היתה לה שליטה מהסוג שהימין מכר לציבור שלו.

וכשאי היכולת לשלוט בחוץ נחשפת, הימין מנסה לפצות עליה בשליטה פנימית. כך נולדות מחדש ההסתה, ההפיכה, והמלחמה במוסדות המדינה – כהמשך ישיר של אותה פנטזיה שקרסה. אם אין ריבונות על עזה, נותר רק לייצר אשליה של ריבונות על הישראלים עצמם.

על יותם וקס

במאי ועורך.