יצחק רבין והשותפים הטבעיים

Getting your Trinity Audio player ready...

בבחירות לכנסת ה־13, שנערכו ביוני 1992, ביקש יצחק רבין למקם את מפלגת העבודה, שבראשה עמד, במרכז המפה הפוליטית – בין מרצ משמאל לליכוד מימין. היגיון המהלך נשען, בין היתר, על האהדה הרבה שרבין זכה לה בקרב מצביעי ימין – בניגוד בולט לשמעון פרס שעמד בראש המפלגה בשלוש מערכות הבחירות הקודמות. "בשביל לנצח בבחירות צריך לגייס את הקולות מהימין", אמר רבין לחבר סיעתו עוזי ברעם זמן קצר לפני הבחירות.

במהלך קמפיין הבחירות, המפלגה הדגישה את ניסיונו רב־השנים של רבין, מיקדה את תשומת הלב בהיבטים הביטחוניים והמדיניים במצעהּ, וחזרה על מחויבותה לתוכנית האוטונומיה שנקבעה בהסכמי קמפ דיוויד ב־1978. "ישראל מחכה לרבין", הודפס באותיות גדולות על הכרזות שמילאו את הארץ לאורכה ולרוחבה. הסוגיה הערבית הפנים־ישראלית לא מילאה תפקיד משמעותי בקמפיין העבודה.

עוד לפני תום ספירת הקולות, התברר ניצחונה הגדול של המפלגה – היו שכינו זאת "המהפך השני". העבודה קיבלה 44 מנדטים ומרצ, שותפתה הטבעית, קיבלה 12 מנדטים. מימין למפלגת העבודה, נמצאו מספר דומה של מנדטים: הליכוד (32 מנדטים), צומת (שמונה מנדטים), המפד"ל (שישה מנדטים), מולדת (שלושה מנדטים); ושתי מפלגות חרדיות: ש"ס (שישה מנדטים) ויהדות התורה (ארבעה מנדטים). משמאל לעבודה – לבד ממרצ – נמצאו שתי מפלגות ערביות: חד"ש (שלושה מנדטים) ומד"ע (שני מנדטים).

כיוון ש־56 המנדטים של מחנה השמאל הציוני לא הספיקו לו על מנת להקים ממשלה, החל המשא ומתן הפוליטי בין המפלגות. לאחר פרסום המדגמים ביום הבחירות, הודיע רבין בנאומו המפורסם ("אני אנווט") שהוא יהיה אחראי על המגעים הקואליציוניים, ובהמשך פנה לשתי המפלגות החרדיות ומפלגת הימין החילונית צומת (בראשות רפאל איתן), בהצעה להצטרף לממשלתו. חבירה לליכוד לטובת הקמת ממשלת אחדות שלישית במספר, לא עמדה על הפרק מבחינתו. על אחת כמה וכמה לאחר שיצחק שמיר ומשה ארנס הודיעו על פרישתם, וההערכות גרסו שסגן שר החוץ הצעיר, בנימין נתניהו, הוא שיעמוד בראשות הליכוד בכנסת הקרבה.

מבין שלוש המפלגות שאליהן רבין פנה, רק ש"ס השיבה בחיוב, לאחר שמנהיגה הרוחני, הרב עובדיה יוסף, הורה ליו"ר אריה דרעי להיכנס לממשלה "מבלי לעשות חוכמות". וכך אכן היה. לרבין היו עתה 62 אצבעות להקמת הממשלה. ואולם, הוא לא הסתפק בכך וביקש לעגן את יציבות הקואליציה בחברי כנסת נוספים.

באותו היום שבו רבין נאם את נאום "אני אנווט", אמר יו"ר חד"ש דאז תאופיק זיאד, בריאיון לתקשורת העברית, שמפלגתו תשקול לתמוך בקואליציה בראשותו של רבין. ההכרזה היתה פרי שיחות ודיונים שהתקיימו מאחורי הקלעים בשנתיים שקדמו לבחירות. דברי זיאד לא זכו לתשומת הלב הראויה בתקשורת הישראלית, אך אצל רבין – בהחלט כן. ב־28 ביוני, חמישה ימים לאחר הבחירות, ראש הממשלה המיועד שוחח עם זיאד ואמר לו כי הוא רואה בחד"ש חלק מגוש חוסם שימנע מהליכוד להרכיב ממשלה. מיד לאחר מכן, חד"ש המליצה לנשיא להטיל על רבין להקים את הממשלה. רבין פנה לשתי המפלגות הערביות, ביקש את תמיכתן בהקמת הממשלה ה-25 – ונענה בחיוב. בלא תמיכתן, הישגיה הגדולים של ממשלת רבין השנייה לא היו קורמים עור וגידים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

השתתפות פוליטית במקום משתפי פעולה

הכרזתו של זיאד וההיענות של שתי המפלגות הערביות ביטאו שינוי חד במדיניות. כבר בימים שקדמו לכינונה של הכנסת הראשונה ב־1949, הוקמו רשימות ערביות שהתמודדו אליה. הן ביקשו למשוך את קולותיהם של מצביעים פלסטינים אזרחי המדינה שתמכו במפלגת השלטון מפא"י (הללו היו מיעוט; מרבית האזרחים הערבים הצביעו למפלגה הקומוניסטית, שהיתה למפלגה הדומיננטית בחברה הפלסטינית בישראל). רשימות אלו מעודן לא היו עצמאיות ואשר על כן כונו בפי רבים "מפלגות לוויין".

הזיהוי בין מפלגת השלטון למפלגות הלוויין היה כה חזק, עד שבימי הממשל הצבאי שהוטל על האזרחים הפלסטינים בישראל (1948–1966), חברי הכנסת שלהן הצביעו ביחד עם מפא"י נגד הצעות חוק שהעלו מפלגות אופוזיציה בעד ביטול הממשל הצבאי. מצב זה נמשך פחות או יותר עד המהפך של 77' ועליית הליכוד לשלטון. לאחריו, האלקטורט הערבי היה נחוץ עוד פחות. שתי ממשלות האחדות בין הליכוד בראשות שמיר למערך בראשות פרס, שקמו בהמשך (ב־1984 וב־1988), ייתרו גם הן את הצורך להסתמך על האלקטורט הערבי, והציבור הזה נפקד כל השנים הללו ממוקדי קבלת ההחלטות.

ואולם, במרוצת שנות ה־70 הלכו והתחזקו תהליכי פוליטיזציה בחברה הערבית, כתגובה לתחושת הקיפאון ולתסכול מהיעדרו של כוח פוליטי ממשי, והם הגיעו לשיאם באירועי "יום האדמה" של שנת 1976 (שביתה כללית והפגנות ביישובים ערביים, שדוכאו בכוח רב, ושישה הרוגים ערבים). בעקבות האירועים, מק"י הכריזה על הקמת "החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון" (חד"ש), שהפכה לכוח פוליטי משמעותי בקרב האזרחים הערבים. בבחירות 77' המפלגה קיבלה חמישה מנדטים. הסדר הנצלני שהתבטא בשיטת מפלגות הלוויין קרס. רבים בציבור הערבי הגיעו עם השנים למסקנה – בלשונו של מזכיר חד"ש אמג'ד שבטה במאמרו בתלם – "שיש צורך בשותפות המבוססת על עקרונות של צדק, שוויון והכרה, ולא על משטר של הטבות למשתפי פעולה ערבים".

בשנות ה־80 וראשית שנות ה־90, האלקטורט הערבי המאורגן החל להשפיע יותר ויותר על הפוליטיקה הארצית. הופעתו של נשיא המדינה, חיים הרצוג, בוועידת חד"ש בשנת 1983 – אחרי שהאחרונה תמכה בו בבחירות לנשיאות וסייעה לניצחונו – ביטאה שינוי מגמה ושבירת חרם בן ארבעה עשורים שהוטל על מק"י ולימים על ממשיכתה רק"ח מצד מפלגות השמאל הציוניות ("בלי חרות ומק"י", אמר דוד בן־גוריון). הפירות הבשילו לאיטם ושיתוף הפעולה בין המערך וחד"ש הביא בשנת 1984 להקדמת הבחירות הכלליות. בשתי מערכות הבחירות העוקבות – 1984 ו־1988 – היה זה הקול הערבי שמנע ממחנה הימין ניצחון, הביא לתיקו בין הגושים – ולפיכך, להקמת ממשלות האחדות. כמו כן, שיתוף הפעולה בין המערך לחד"ש ולרמ"ל (הרשימה המתקדמת לשלום) הביא לבחירתו של שלמה הלל ממפלגת העבודה ליו"ר הכנסת. גם בבחירות להסתדרות, היה זה הקול הערבי שהבטיח למערך רוב מוחלט.

במחצית מרץ 1990, שיתוף הפעולה עלה מדרגה, כשחד"ש ומד"ע היו קולות מכריעים בהצבעת אי־האמון נגד ממשלת האחדות בראשות שמיר. ההצבעה הביאה להפלתה ("התרגיל המסריח"), ולאחריה נפתח משא ומתן קצרצר – לראשונה אי פעם – על תמיכה של חד"ש ב"ממשלת שלום" בהובלת פרס. עם זאת, ניסיונותיו כשלו ועד מהרה הקים שמיר ממשלת ימין צרה שכיהנה עד הבחירות של 1992. יחד עם זאת, "מורשתו של ניסיון זה", כתב תמיר שורק, הביוגרף של תאופיק זיאד, "היתה מסמך חתום וחסר תקדים, שבו התחייבה מפלגת העבודה לקו מדיניות שהתבסס על תביעותיה של חד"ש". מנהיגי המפלגה הבינו באותם הימים ש"השמאל לא יכול לנצח בלי הקול הערבי", כפי שכתב ב־1999 בנימין נויברגר בכתב העת פנים. גם רבין ידע זאת.

כשרבין צוטט בביטאון מק"י

התובנה הזאת הביאה לכך שאחרי בחירות 92', נוהל משא ומתן ישיר בין מפלגת השלטון המיועדת לבין שתי המפלגות הערביות על כניסה לקואליציה. אולם האדנים הונחו עוד קודם לכן: כבר בימי מערכת הבחירות הדגיש זיאד שהמטרה המרכזית של חד"ש היא למנוע מהליכוד, ומיתר מפלגות הימין, להקים ממשלה דומה בהרכבה לזו שמשלה בשנתיים שחלפו. המשמעות היתה ברורה: תמיכה ישירה במפלגת העבודה.

שיתוף הפעולה החל לרקום עור וגידים, והוא חרג מעבר לשילוב ידיים פוליטי תועלתני. בשבעה ביולי 1992, כמעט שבועיים אחרי הבחירות, אמר רבין בפגישתו הראשונה עם חברי הכנסת הערבים, שהוא מתבייש במצבם של האזרחים הערבים בישראל. הוא ביקר את ה"שחיקה המתמשכת בזכויות האזרחים הערבים בישראל בכל התחומים – המשפטי, הכלכלי והחברתי, כמו גם בתחום השירותים והחינוך". דבריו צוטטו למחרת בהרחבה בביטאון הערבי של המפלגה הקומוניסטית, אל־איתחאד.

שלושה ימים לאחר מכן, מפלגת העבודה הציגה למפלגות הערביות מסמך התחייבות שענה על מרבית דרישותיהן: "הממשלה תשנה את סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים הכספיים מתקציב המדינה וכספים שיגיעו מבחוץ"; "הממשלה תפעל לשילובם המלא של האזרחים הערבים והדרוזים בישראל בכל תחומי חייה של המדינה תוך כיבוד ייחודם הדתי והתרבותי, ותפעל להבטחת השוויון בין כל אזרחי המדינה"; "הממשלה תפעל לסגירת פערים בין היישוב היהודי לערבי בתחומי החינוך, תעשייה ומלאכה, חקלאות, שיכון, נוער וצעירים ושירותי בריאות"; "יכובד הלכה למעשה מעמדה הרשמי של השפה הערבית במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבור"; ועוד.

קיום המשא ומתן הישיר על תמיכת חד"ש ומד"ע בקואליציה העניק להן עמדת כוח והשפעה שלא היו בכנסות הקודמות. אשר להשתתפות בממשלה, התמונה היתה מורכבת. חד"ש לא ביקשה להיות חברה בממשלה ולקבל תפקידי שרים, אולם דרשה מינוי של ראשי ועדות כנסת שונות. מד"ע, מנגד, ביקשה לרגעים אחדים להיכנס כשותפה מלאה בממשלה – אך בקשתה לא התממשה (ולא רק בגלל רבין; גם בשמאל הערבי היו שטענו שעוד לא בשלה העת לכך, וזיאד אף ביקר את מד"ע על נכונותה להצטרף לממשלה ציונית).

הגם שנציגי מפלגות ערביות לא הצטרפו דה־פקטו לממשלה (שכּללה את העבודה, מרצ וש"ס), שני הצדדים הסכימו על שותפוּת בלתי־פורמלית ביניהם, ועל כינונה של ועדה משותפת שתעקוב אחר יישום הסעיפים הרבים במסמך ההתחייבויות שניסחה מפלגת העבודה. במילים אחרות, הם הסכימו על תמיכה בממשלה מבחוץ. "הקואליציה היא בת 62 חברי כנסת", אמר רבין במרכז מפלגת העבודה רגע לפני הקמת הממשלה, ו"היא תיתמך מבחוץ על ידי עוד חמישה חברי כנסת, שגם להם מסרנו מסמך המבהיר את עמדות מפלגת העבודה על פי מצעה. נקודה". אבל היתה זו נקודה רבת משמעות.

התמרון המורכב של תאופיק זיאד

מהר מאוד הפכה תמיכת הערבים לעניין קיומי עבור הממשלה – למעשה, כבר ביום הצגתה התבררה החשיבות המכרעת של תמיכת חברי הכנסת הערבים. רגע לפני ההשבעה, ש"ס הודיעה במפתיע שלא תצביע בעד הממשלה אם זו תהיה תלויה רק בקולותיה (מלבד אלו של העבודה ושל מרצ). הממשלה המיועדת כמעט שעמדה בפני שוקת שבורה. בתגובה, ביקש רבין מיו"ר חד"ש, זיאד, לתמוך בהקמת הממשלה (מד"ע כבר הביעה הסכמה), וכך אכן היה: מזכירות חד"ש החליטה לשנות ברגע האחרון את החלטתה ובמקום להימנע, להצביע בעד הקמת הממשלה. ש"ס התרצתה והממשלה הושבעה.

אין להקל ראש בתמיכה האמורה: זיאד נדרש לתמרון פוליטי ואף ביוגרפי לא פשוטים כלל על מנת לספק אותה, כפי שהראה הביוגרף שלו, שורק. ראשית, בתוך חד"ש התנהל ויכוח עז על התמיכה בהקמת ממשלה בראשות רבין ויום לפני ההצבעה בכנסת, הוחלט במזכירות להימנע כאמור (אז עוד לא היה ידוע שש"ס תתנה את תמיכתה); שנית, זיאד לא רק היה מנהיג פוליטי פלסטיני אלא גם משורר וסופר בעל שם שסייע בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני.

רק חודשים קודם לכן, במהלך מערכת הבחירות לכנסת, כשהוא מבקש למנוע "זליגת" מצביעים ערבים למפלגת העבודה, אמר זיאד: "צעירים וצעירות: חִזרו אל ההיסטוריה ושאלו את הוריכם. רבין היה אחראי לטבח בלוד וברמלה [ב־1948], ולהרג של מאות בתוך מסגד [שנעשה במהלך כיבוש שתי הערים בזמן המלחמה]. הוא עמד מאחורי מדיניות שבירת העצמות [באינתיפאדה הראשונה]. שאלו מי נתן את הפקודה לדכא את השביתה ב'יום האדמה' [בעת ממשלת רבין הראשונה], דיכוי שהוביל להריגתם של שישה שאהידים. אותו רבין עומד בראשות רשימת מפלגת העבודה". לאיש הזה זיאד ביקש כעת להעביר את תמיכתו.

דרעי מפרגן

מבחינת המפלגות הערביות, ההימור על רבין ועל הממשלה השתלם. שר הפנים בממשלת רבין, אריה דרעי, סיפר לימים בריאיון ל"מרכז רבין" שראש הממשלה היה "שותף גדול" בעיצוב המדיניות שביקשה לשפר את מצבן של עיירות הפיתוח ובכלל זה של היישובים הערביים (והחברה הערבית כולה). "יצחק אמר שהוא מוכן לגייס לזה משאבים ותוכנית והוא רוצה שזה יהיה מסודר ושזו תהיה תוכנית אסטרטגית ועם הרבה תקציבים. היתה לו בזה גאווה גדולה מאוד כשהבאנו תוכנית לממשלה מסודרת. הוא ראה בזה ממש הגשמה של יעד".

ובאמת, כחלק ממדיניותה החברתית המרחיבה, ממשלת רבין השנייה השקיעה בהיקף חסר תקדים בחברה הערבית. כך למשל, בשנים 1994-1993 הוגדלו המענקים ליישובים ערביים ב־169 מיליון שקלים; הוכפלו תקציבים לפרויקטים של תשתיות מ־40 מיליון שקל ל־82.7 מיליון שקל; ב־1995 הוקצבו 65.9 מיליון שקל (כולל השקעות מע"צ) לביצוע תשתיות, פיתוח, סלילה ושיפוץ מוסדות ציבור במגזר הערבי. בשנה זו גם הועמד לראשונה תקציב ייחודי לשיפוץ מוסדות ציבור במגזר הערבי.

מגמה זו התמידה לאורך כל שנות קיומה של הממשלה, והיא סייעה לצמצם את שיעורי אי־השוויון בין יהודים וערבים. אכן, לא בכל הסעיפים שהוסכמו בין מפלגת העבודה למפלגות הערביות חלה התקדמות רבה. אך כפי שנכתב לימים בדו"ח של עמותת סיכוי, ב־2005: "בתקופת ממשלה זו ניכר צמצום ניכר של הפערים בתקציבים בין האוכלוסייה היהודית לערבית".

בנוסף, בזמן ממשלת רבין התקיים דיאלוג פנימי משמעותי בשמאל, היהודי כמו הערבי, בסוגיות כמו הגדרה עצמית לפלסטינים, מדינה פלסטינית ועתיד רמת הגולן. הנציגים הערבים לא הוריד את הראש, ביטאו את עמדותיהם חרף מחויבותם הפוליטית ל"גוש החוסם", וביקרו לא אחת את מעשי צה"ל והממשלה בשטחים הכבושים. ועם זאת, הצדדים ביקשו לקדם את המשותף ביניהם על פני המבדיל.

ראיה לכך אפשר למצוא בדברים הבאים שאמר אז זיאד: "היום, יותר מאי פעם, מהוות ההתפתחויות הפוליטיות […] עדות לניצחונה ההיסטורי של המפלגה [חד"ש] ושל תוכניתה לפתור את הבעיה באזורנו על בסיס עיקרון הזכות להגדרה עצמית ושל ריבונות לאומית במסגרת שתי מדינות עצמאיות, ישראל ופלסטין, זו לצד זו. אי לכך, האבן בה מאסו הבונים אכן הפכה לראש פינה, והמצע שנדחה על ידי כולם הפך היום לבסיס הפתרון".

מי באמת דואג לביטחון

תמיכת המפלגות הערביות שאִפשרה את תמיכת ש"ס והקמת הממשלה נעשתה חשובה שבעתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993.

עוד לפני החתימה על ההסכם, רבין כלל לא היה בטוח שיש לו רוב להעביר אותו בכנסת, מאחר שבש"ס העמדות נעו בין התנגדות לבין הימנעות מהצבעה. בספטמבר 1993, המפלגה החרדית פרשה מהממשלה בעקבות החתימה על ההסכם. וכך, מאותו הרגע ואילך, ממשלת רבין נשענה על קואליציה בת 56 מנדטים של מפלגת העבודה ומרצ ו"גוש חוסם" של חמישה מנדטים מהמפלגות הערביות – סך הכול 61 מנדטים.

הגוש החוסם לא רק אפשר לממשלה להעביר את הסכם אוסלו בכנסת (לא בלי ביקורת קולנית של הימין על התמיכה של הקול "הערבי" בהסכם), אלא גם אפשר לממשלה לחתום בהמשך על הסכם השלום עם ירדן (שלא דרש את תמיכת הכנסת, אלא רק את אישור הממשלה שזכתה לתמיכת הקול הערבי). המלל האינסופי והארסי של הימין על כך שהגוש החוסם פוגע בביטחון המדינה נועד למעשה להפריע להמשך תהליך השלום האזורי. הרי בעוד שישנן מחלוקות על המשמעויות הביטחוניות ותוצאותיו של הסכם אוסלו, לא צריך להיות מומחה לאסטרטגיה כדי לעמוד על חשיבותו של הסכם השלום עם ירדן לביטחון המדינה. מי שידעו זאת היטב היו המנהיגים הערבים.

בדיון בכנסת על אישור הסכם אוסלו ביקר זיאד את מחנה הימין. "הימין הקיצוני בימים האלה מורט את שערותיו ויוצא בדמגוגיות אופייניות לו, שההסכם הוא הרס של המדינה, שהוא ויתור על קיום המדינה, ושלממשלה אין מנדט". זיאד ידע היטב שהתנגדות להסכם משרתת את אויבי השלום בצד הפלסטיני, בעיקר חמאס, והתייחס בדבריו בין היתר לראש האופוזיציה בנימין נתניהו: "שמעתי את חבר הכנסת ביבי נתניהו ואת חבריו; אם תרצו – שמעתי את חבר הכנסת ביבי חמאסיהו". גם בנקודה זו ראה עין בעין עם ראש הממשלה רבין. פעולות נתניהו, מנגד, חיזקו את חמאס.

הקץ לחרם

לרוב דנים ברצח רבין בהקשר של הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית והניסיון – שצלח – לחבל במדיניותו שביקשה להביא לסיום הכיבוש. המהלכים שיזם בניסיון לקדם אזרחות משותפת ושוויונית יותר בין ערבים ויהודים – בתוך הקו הירוק ומחוצה לו – זוכים לפחות תשומת לב. ה"גוש החוסם" לא היה רק קואליציה בין מפלגות יהודיות וערביות, אלא היה ביטוי לאינטגרציה הולכת וגוברת של הציבור הערבי עם השמאל הציוני; אינטגרציה שבלעדיה אין שום תקומה לכוחות הפרוגרסיביים בארץ – פלסטינים ויהודים כאחד.

עובדה זו, בטח במשמעותה האלקטורלית, מוכרת היטב לראש הממשלה נתניהו ולשותפיו הפוליטיים. על כן, בד בבד עם האינטגרציה האמורה, הלכו והתחזקו מגמות של דה־לגיטימציה של הקול הערבי בצד הימני. ודוק, זו אינה תופעה של השנים האחרונות, כפי שנוטים לעתים להניח. עיון בדיוני מליאת הכנסת במחצית הראשונה של שנות ה־90 מלמד שאין חדש תחת השמש: קריאות נגד שיתוף פעולה בין יהודים וערבים הושמעו על ידי נתניהו כבר אז.

מנקודת המבט של אדם ותנועה החפצים בשלטון, מסע הדה־לגיטימציה שמנהל הימין בראשות נתניהו נגד הציבור הערבי, ובעשור האחרון ביתר שאת, הוא ריאל־פוליטיק במיטבה. הדוגמאות לכך רבות. הכרזתו של נתניהו על נהירת הערבים לקלפיות בבחירות 2015, שנועדה למשוך מצביעי ימין לקלפי ברגעים האחרונים של ההצבעה, היתה תגובת נגד להכרזות של פוליטיקאים ערבים באותה מערכת בחירות, בדבר נכונותם לשחזר את מתכונת הגוש החוסם.

רק חודש לפני כן אמר אחמד טיבי מתע"ל שהציבור הפלסטיני בישראל רוצה להשפיע יותר על הפוליטיקה ושהוא לא פוסל "אפשרות של יצירת גוש חוסם" עם מפלגות השמאל, כפי שנחתם ב־1992. זו הסיבה לכך שבחודשים שקדמו לבחירות, נתניהו חזר והזהיר מפני "פרצופו השמאלני קיצוני" של יצחק הרצוג, יו"ר העבודה דאז, שהיה מוכן, לטענת ראש הממשלה, לקבל את תמיכת המפלגות הערביות לאחר הבחירות ובכך "לסכן את ביטחון המדינה".

שנתיים וחצי לאחר מכן, איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, אמר ש"שאם [אבי] גבאי [יו"ר העבודה דאז] ילך בדרכו של רבין, נהיה הגוש החוסם שלו". גם טיבי חזר על כך "[ש]אם הדיבור יהיה בעתיד על גוש חוסם… אין סיבה שזה לא יהיה". אמירות אלה סיכנו את נתניהו, שקרא סקרים אשר לימדו כי רובו המוחלט של הציבור הערבי תומך בכניסה לממשלה שמאלית. גם את התעקשותו הקנאית של נתניהו על חוק הלאום (חוקק ביולי 2018) יש לראות כחלק ממהלך מתוכנן לחבל בלגיטימציה של הציבורי הערבי וממילא גם בלגיטימציה של שיתוף פעולה אפשרי בין נציגיו הפוליטיים לבין השמאל הציוני.

בבחירות הבאות לכנסת, באפריל 2019, נתניהו המשיך להזהיר מפני ברית של שמאל־מרכז עם המפלגות הערביות שתסכל את שלטונו. הדברים הגיעו לידי כך שכחודשיים לפני הבחירות, הבהיר יאיר לפיד – שותפו של בני גנץ לרשימה החדשה כחול־לבן – שבשום מקרה אין בכוונתם להקים אחרי הבחירות גוש חוסם עם המפלגות הערביות. לפיד נדרש להבהיר זאת לאחר שנתניהו העלה את הטענה חזור ושנה לסדר היום. "אין דבר כזה גוש חוסם", אמר לפיד. "זו המצאה של ביבי". ללמדנו, שנתניהו הצליח: האלקטורט הערבי הפך ללא לגיטימי. נתניהו נשאר כידוע ראש ממשלה.

בפועל, מי שהכשיר לרגע קט את הקול הערבי היה נתניהו עצמו, כשאחרי הבחירות שנערכו במרץ 2021, לא הצליח להקים ממשלה בגלל התנגדותן של חלק ממפלגות הימין לשבת איתו בקואליציה, בשל המשפט הפלילי שניהל. או־אז ביקש נתניהו את תמיכת רע"ם בראשות מנסור עבאס, על ארבעת המנדטים שלה. התנגדותו של בצלאל סמוטריץ' הכשילה את המהלך, אך הוא אִפשר ליאיר לפיד ולנפתלי בנט להקים חודשיים ומשהו אחר כך ממשלה באמצעות תמיכה מבחוץ של רע"ם. כלומר, באמצעות "גוש חוסם". הוויכוחים הפנימיים נמשכו עד הרגעים האחרונים ורק דקות לפני פקיעת המנדט שנתן הנשיא ראובן ריבלין ליאיר לפיד, הודיע האחרון שעלה בידו להרכיב ממשלה. לראשונה מאז 2009, נתניהו לא היה ראש ממשלה. יש להדגיש זאת: "ממשלת השינוי" קמה אך ורק בגלל התמיכה של מפלגה ערבית. כלומר, נתניהו הפסיד בגלל הקול הערבי.

* * *

32 שנים חלפו מאז ממשלת רבין השנייה וארבע שנים מאז כינונה של ממשלת ישראל ה־36 (ממשלת השינוי). שתי הממשלות קמו אך ורק בזכות תמיכתן של מפלגות ערביות. בעוד שבשמאל לא מייחסים לכך את המשקל הראוי, בימין חזרו לאחרונה להזהיר את הציבור משידור חוזר. כך למשל, באוגוסט האחרון דווח בערוץ 14 על כינוס של המפלגות הערביות לטובת הקמת רשימה משותפת חדשה בזו הלשון: "המטרה: הפלת ממשלת נתניהו ומניעת הקמת ממשלת ימין פעם נוספת. האמצעי: החייאת הרשימה המשותפת לטובת יצירת גוש חוסם בבחירות הבאות".

אכן, המפה הפוליטית השתנתה מאז 1992, ואפשרות כינונה של ממשלה שמאל־מרכז בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות נראית בימינו כמו חלום רחוק. חומות הסגרגציה בין יהודים ופלסטינים רק גבהו בעקבות מלחמת השבעה באוקטובר, ולרבים בשמאל הציוני קל יותר לדמיין את עצמם בממשלה עם בנט או ליברמן מאשר עם טיבי או עם עודה. עם זאת, מי שמעוניין בסיום הכיבוש ובכינונה של חברה צודקת ושוויונית יותר ימצא את שותפיו הפוליטיים במשולש, ביפו ובגליל. מי שדי לו בדיבור ממלכתי יותר ובהמשך שלטון הימין (גם אם בלי נתניהו) – בהחלט יסתדר עם בנט.

על אדם רז

חוקר ב"עקבות: המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני". ספרו האחרון (ביחד עם אסף בונדי) הלקסיקון של הברוטליות: מונחים מרכזיים ממלחמת עזה ראה אור ב־2025 בהוצאת פרדס.