מה קרה לנו

Getting your Trinity Audio player ready...

אני חיה בטייבה, וכמו ברוב היישובים הערביים, אחרי שעה מסוימת יציאה מהבית אינה אופציה עבורי. גם בשעות היום תחושת הביטחון האישי לא בדיוק מוצקה. האמון שלנו במוסדות אכיפת החוק נשחק קשות, ואיך לא יישחק: בשנה וחצי האחרונות נרצחו יותר מ־300 אזרחים ערבים, שיא שלא היה כמותו. במציאות המדממת הזאת, רשויות אכיפת החוק לא משרתות אותנו ולא מגינות עלינו – תוך מעילה ברורה בתפקידן. אנו עדים לקריסה מוחלטת של חובת המדינה להגן על אזרחיה – כישלון רב־מערכתי, רב־ממדי, רב־זירתי. אנחנו חיים כאן, אבל שוב ושוב דוחקים אותנו החוצה, שוב ושוב מצטמצם המקום שאנחנו יכולים לתפוס במרחב.

הפשיעה בחברה הערבית, שהגיעה לממדים מפלצתיים, קשורה בין היתר לסוגיית הצעירים חסרי המעש, שבתום הלימודים בתיכון סובלים ממחסור חמור בהזדמנויות ומתפתים, במקרים רבים, להצטרף לארגוני פשיעה – "האפיק התעסוקתי" המעשי היחיד עבורם. הם אחראים על חלק גדול יותר ויותר מהפשיעה, והם גם הקורבנות העיקריים שלה. אני חוקרת את הדור הזה כבר שנים ורואה תלישוּת, ייאוש ותחושת חוסר מוצא חסרי תקדים. עוד לא היה כדבר הזה. לא מדובר רק בהיעדר תעסוקה ובהיעדר השכלה, אלא גם בתחושת זרות עמוקה.

הגיע הזמן למצוא דרך לדבר על הדברים האלה. לקיים שיח אמיתי וכן, לא קורבני או מתלהם, אבל גם לא אוטופי – שיח של שותפות ריאלית. זה קשה, בטח בזמנים כאלה, אבל זאת הדרך היחידה. אני כותבת כאן מתוך אמונה. כי גם כשמנסים לקצץ לנו את הכנפיים – ואת התקציבים – אסור שנוותר על האפשרות לדבר, לבנות ולהיאחז בשותפות.

עשור הגאות והשפל

בעשור האחרון עברו אזרחי ישראל הערבים טלטלות דרמטיות, שעיצבו מחדש את זהותם הפוליטית, החברתית והתרבותית. המטוטלת הזאת נעה כל כמה שנים מקצה אחד לאחר, בין מאניה קבוצתית לדפרסיה קולקטיבית.

עשר שנות הגאות והשפל, 2015-2025, החלו עם החלטת הממשלה 922 מ־2015 – תוכנית חומש מקיפה לשיפור איכות החיים ביישובים הערביים. פרסומים שונים העריכו את התוכנית בשווי של כשניים עד שלושה מיליארד שקל בשנה. על פי נוסח ההחלטה, כל משרד ממשלתי נדרש להקצות חלק מתקציבו לרשויות הערביות, תוך שימוש בקריטריונים אחידים, כגון גודל האוכלוסייה והדירוג הסוציו־אקונומי. התחומים שנהנו מההקצאה התקציבית הגדולה ביותר היו החינוך וההשכלה הגבוהה (23 אחוז מהתקציב) והתחבורה והתשתיות (22 אחוז).

הבשורה הגדולה, ההיסטורית, שהביאה התוכנית היתה הקצאת תקציבים בהתאם לחלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית, באופן שיבטיח חלוקה הוגנת יותר של משאבים. מעניין שדווקא ממשלת נתניהו היא שהיתה חתומה עליה. עם זאת, תוכנית החומש לא נולדה רק מרצונו הטוב של ראש הממשלה, או מהכרתו שיש להשקיע כראוי, סוף־סוף, באוכלוסייה הערבית. התוכנית היא תולדה של לחצים רבים ומגוונים – גם מבית וגם מחוץ.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מן העבר האחד, ביקורת ארוכת שנים על הפערים בתקצוב ובתשתיות ביישובים הערביים הפעילה לחץ ניכר על משרדי הממשלה, ואליו הצטרף לחץ מתמשך מצד המנהיגות המקומית, הפקידות המקצועית וארגוני חברה אזרחית. הם דרשו שינוי יסודי באופן שבו המדינה מתכננת את חלוקת משאביה ומקצה אותם. מן העבר האחר עמדה על הפרק דרישתו של ה־OECD – הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי של המדינות המפותחות – לצמצם את העוני ואת הפערים החברתיים בין הקבוצות השונות בישראל. בקצרה, עם פתיחת הדיונים על הצטרפות ישראל לארגון ב־2007 פרסם מזכ"ל ה־OECD מתווה לבחינת מועמדותה, ובו שורת דרישות שהממשלה קיבלה על עצמה לעמוד בהן לאחר הצטרפותה. במרץ 2010 נחתם הסכם ההצטרפות.

בשנים שחלפו מאז הצביעו דוחות ה־OECD על פערים בהקצאת תקציבים ליישובים ערביים, במיוחד בתחום החינוך, לצד פערים בתשתיות, בתחבורה, בשכר ובתנאים (הנובעים בחלקם מאי־שירות צבאי ולכן אי־קבלת ההטבות הנלוות לו), על ריחוק ממוקדי תעסוקה והיעדר אזורי תעשייה בקרבת מקום, וכן על חולשת הרשויות המקומיות הערביות במימון של פרויקטים ציבוריים ובתמיכה בהם, בהשוואה לרשויות יהודיות. נוסף על כך, חוסר האמון בין יהודים לערבים, לרבות חוסר האמון של האוכלוסייה הערבית ברשויות השונות, צוין בדוחות כ"נוגדן צמיחה".

בכל הדוחות שהגיש הארגון על מצבה של ישראל הודגש כי הפערים בין האוכלוסייה הכללית לבין הערבים (והחרדים) משפיעים לא רק על הקבוצות החלשות, אלא על כלכלת ישראל כולה. כן צוין שישראל תתקשה לשמור על מעמדה הבינלאומי ועל דירוגי האשראי שלה אם תמשיך להזניח באופן ממוסד כחמישית מאזרחיה. תוכנית 922 היתה בבחינת שינוי כיוון הכרחי והיא נתפסה כצעד ראשון בלבד בדרך הארוכה לצמצום הפערים ולקידום החברה הערבית. היא ביטאה הכרה – ולו חלקית – באפליה וניסתה לחולל שינוי באמצעות תיקון מנגנוני ההקצאה התקציביים.

כשהגזענות נהפכה למדיניות

העשור, שנפתח בצעד של תיקון, לא התמיד בכיוון זה. להפך, ב־2018 עבר בכנסת חוק הלאום – כנראה החקיקה הדרמטית ביותר בדור האחרון נגד אזרחי המדינה הערבים. הצעת החוק, שהגיש ח"כ אבי דיכטר מהליכוד, התבססה על עבודת הכנה של חוגים אקדמיים ומשפטיים המזוהים עם עמדות ימניות שמרניות, ובראשם פורום קהלת. בהצבעה בכנסת תמכו בחוק 62 ח"כים ו־55 התנגדו. שניים מחברי הקואליציה נמנעו ואחד מהם הצביע נגד.

החוק שִנמך את הערבית ממעמד של שפה רשמית בישראל למעמד "מיוחד", שטיבו לא ברור; עיגן את "פיתוח ההתיישבות היהודית" כיעד לאומי (והעניק בכך עדיפות ממוסדת להרחבת יישובים יהודיים על פני יישובים לא־יהודיים); ולא כלל שום אזכור לעקרון השוויון, שממילא אינו מעוגן בחוקי היסוד של ישראל. היתה בכך משום הצהרה שהלאום היהודי הוא חזות הכול –
ואילו "המיעוטים" הם סוג ב'. לצד חוק הלאום הורחב באותה שנה גם "חוק הנכבה", המתיר למשרד האוצר לשלול או לצמצם תקציבים של מוסדות ציבור המציינים את הנכבה, או טוענים לגזענות של המדינה.

אם כן, הגזענות כלפי האזרחים הערבים חדלה להיות תופעה חברתית גרידא ונהייתה בהדרגה לחלק מהמדיניות הרשמית. היא מוסדה באמצעות חוקים ותקנות, לצד טפטוף בלתי פוסק של הסתה, שנהפכה לרטוריקה החצי רשמית של הממשלה.

עם זאת, תנועת המטוטלת נמשכה, כך שהמגמה הוסיפה להיות מעורבת. האירועים האלימים והקשים במאי 2021 – שלא נראו כמותם מאז 1948 – הכו בזעזוע את הערים המעורבות ויצרו שבר של ממש באמון בין הקבוצות, אך בהמשך דווקא תועלו ההתפרצות והמתח לתיקון ולחיבור. שבועות ספורים אחרי כן, ביוני 2021, הוקמה ממשלת בנט־לפיד שאליה הצטרפה לראשונה אי פעם כשותפה מפלגה ערבית – רע"מ. ההצטרפות לקואליציה סימלה תקווה גדולה להשתתפות אמיתית של החברה הערבית בחיים הפוליטיים ולהכרה בחשיבות הייצוג הערבי במעגלי קבלת ההחלטות.

באותה השנה נראה שהמהפך התודעתי בנוגע לחשיבות ההשקעה בחברה הערבית הושלם, עם קבלתה של החלטת ממשלה 550 – תוכנית חומש חדשה, מקיפה יותר, שאפתנית יותר, שזכתה לשם "תקאדום" – התקדמות. תוכנית זו חלשה על תקציב גדול בהרבה (הפעם כ־30 מיליארד שקל לחמש שנים) ושמה דגש רב יותר על אוכלוסיות מוחלשות, כמו צעירים חסרי מעש – במקרה הזה היא התמקדה בתוכניות חינוכיות ובהרחבת אפשרויות התעסוקה של הצעירים. נוסף על כך היא עסקה בתחומים שלא "העפילו" לתוכנית הקודמת, כמו בריאות, דיגיטציה ואנרגיה מתחדשת. לבסוף, היא הציבה מנגנוני מעקב ובקרה מוקפדים על יישומה, לרבות צוותים בין־משרדיים ומדדי ביצוע מרכזיים (KPIs).

מה שאולי היה חשוב מכול הוא שכחלק מתהליך הסקת המסקנות מהחלטה 922, ועל מנת להפוך את ההחלטה הנוכחית לישימה יותר ומותאמת יותר לצרכים ולסדרי העדיפויות בשטח, החלטה 550 התבססה על שיתוף מעמיק של הרשויות הערביות וארגוני החברה האזרחית בתכנון ובתעדוף. במקום תוכנית שמונחתת מלמעלה למטה (top-down), היוזמה היתה קשובה לקולות מהשטח – לצרכים, לחסמים, למורכבויות.

לצורך כך הוחלט להקים כמה צוותי תכנון, שבכל אחד מהם ישבו, בנוסף לנציגים ממשרדי הממשלה, גם נציגים מוועד ראשי הרשויות מהחברה הערבית, נציגי אקדמיה ערבים ונציגים מארגוני חברה אזרחית ערביים ומשותפים. צוותי העבודה הללו קיימו דיוני עומק ואספו נתונים במשך כשמונה חודשים, עד לגיבוש הנוסח הסופי של ההחלטה. שיתוף הציבור נמשך במקרים מסוימים גם לאחר שיישום ההחלטה יצא לדרך.

התהליך לא הסתכם בדיונים ובניירות עמדה, אלא הוביל לשורה של השקעות ממשלתיות משמעותיות שנועדו לתת מענה אמיתי בשטח, ובעיקר לחזק את תחומי התעסוקה, החינוך והרווחה. כך, למשל, לשם הגדלת שיעורי התעסוקה ושיפור ההון האנושי הושקעו 46.9 מיליון שקל בהוספת מאות משרות חדשות לחברה הערבית, ושלושה מיליון שקל הוקצו למיזם משותף עבור נשים מקבוצות מיעוט, בדגש על ערביוֹת, בניסיון להתאים את מקום העבודה לצורכיהן. מלגות הסיוע והתמיכה לסטודנטים מהחברה הערבית הוגדלו, כתשעה מיליון שקל הושקעו בהקמת 33 מרכזי צעירים במסגרת קידום המעורבות החברתית, וכ־50 מיליון שקל הוקצו לבניית 27 כיתות למעונות יום ברשויות מקומיות.

כמו כן הושקה תוכנית פיילוט לשנת מעבר לצעירים ערבים אחרי התיכון, במטרה לבנות גשר בין מערכת החינוך לבין שוק העבודה והאקדמיה. המיזם נועד לענות בין היתר על בעיית הצעירים חסרי המעש. ב־2023 נחתם הסכם שותפות על סך כ־25.5 מיליון שקל עם מפעיל התוכנית ונבחרו 11 רשויות מקומיות לפיילוט. במהלך מאי 2024 כבר נפתחו 12 קבוצות של חניכים. בסך הכול, המשרד לשוויון חברתי היה אמור להקצות כ־100 מיליון שקל לתוכניות שנת מעבר בחברה הערבית.

אפשר להילחם בפשיעה. עובדה

ההתמודדות עם משבר הצעירים חסרי המעש היא קריטית, בין היתר כי אחת מתוצאותיו היא החרפת גל הפשיעה שמפורר את החברה הערבית מבפנים. בין 2017 ל־2022, הפשיעה האלימה ביישובים הערביים השתוללה: רציחות, "חיסולי חשבונות" עם בני משפחה חפים מפשע של עבריינים, "נזק אגבי" בדמות הרג עוברי אורח ועוד. בסך הכול, בשנתיים האחרונות (2024-2023) נרצחו 431 אזרחים ערבים, שהם כ־74 אחוז מכלל הנרצחים באותה התקופה – שיעור גבוה כמעט פי ארבעה מחלקם באוכלוסייה. ב־2025, עד ראשית מאי, נרצחו 86 איש. הכאוס הזה לא מתרחש בחלל ריק. הוא נולד מתוך הזנחה, מתוך מדיניות שמפקירה אוכלוסייה שלמה.

כדי להיווכח בכך די להביט בנתוני הפענוח של הרציחות בחברה הערבית. מתוך 244 מקרי רצח שהתרחשו ב־2023, פוענחו 36 בלבד – כ־15 אחוז. שיעור דומה למדי של פענוחים נרשם גם ב־2024 (36 מקרי רצח מתוך 240). אין זה מפתיע אפוא שמחקרים מצאו שוב ושוב שתחושת הביטחון האישי בקרב האזרחים הערבים נמוכה מאוד. בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בנובמבר 2024 נמצא כי בקרב החברה הערבית, שיעור החוששים שהם או בני משפחתם עלולים להיפגע מאלימות חמורה או מירי במסגרת אירוע פלילי עומד על 68 אחוז – עלייה דרמטית בהשוואה לשנים קודמות. בנוסף לכך, בקרב החברה הערבית שיעור האנשים שאמרו שהם נותנים אמון במשטרה עמד בסוף אוקטובר 2024 על 25 אחוז – מחצית משיעור האנשים שהצהירו על כך לפני שני עשורים.

נתוני הפתיחה אמנם קשים, אבל במדינת ישראל כבר הוכח בשנים האחרונות שאפשר להתמודד עם הפשיעה בחברה הערבית ואף לצמצם אותה. באוקטובר 2021 התקבלה בממשלת בנט־לפיד החלטה 549 לטיפול בתופעות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית והוקצו לשם כך 2.5 מיליארד שקל. עם יעדי ההחלטה נמנו פירוק ארגוני הפשיעה, חיזוק הביטחון האישי והגברת אמון הציבור במערכות האכיפה בערים המעורבות רמלה, לוד ועכו. ההחלטה הקצתה תוספת משמעותית של תקני שוטרים תוך התמקדות בחברה הערבית, הקמת מערכי שיטור עירוני ופריסת מצלמות ומוקדי בקרה ביישובים ערביים, הקמת פורומים מייעצים וערוצי שיח מול נציגי החברה הערבית והחברה האזרחית ועוד. ואכן, ב־2022 חלה ירידה משמעותית במספר מקרי הרצח – 106 בהשוואה ל־126 בשנה שקדמה לה – ירידה של 16 אחוז. אלא שאז התחלפה הממשלה. המטוטלת רשמה את תנועתה החדה ביותר.

שותפות היא איום – לא הבטחה

בדצמבר 2022 הושבעה ממשלת הימין הקיצונית בתולדות ישראל, ובמקום להעניק עדיפות למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית, היא בחרה לבטל צעדים חיוניים שכבר החלו להניב תוצאות. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד גנז השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר את תוכנית "מסלול בטוח" – מהלך בין־משרדי רחב שנבנה והוטמע בידי סגן השר לביטחון פנים לשעבר, יואב סגלוביץ'. התוכנית נשענה על תיאום שיטתי בין כלל זרועות האכיפה במדינת ישראל – החל במשטרה ובשב"כ וכלה ברשות המסים וברשות לאיסור הלבנת הון. נציגיהן התכנסו יחד מדי שבוע כדי לעצב פעולה מתואמת שנועדה להכות בו־זמנית, כאגרוף מלוכד, בארגוני הפשיעה. לצדם פעלו צוותים מקצועיים, שגיבשו תוכנית לייבוש מקורות המימון של הפשיעה המאורגנת, כגון מכרזים ציבוריים ברשויות מקומיות, חשבוניות פיקטיביות ומכונות צ'יינג'.

כל זה הופסק ביום בהיר אחד. את הממשלה הנוכחית לא מעניינות הפשיעה והרציחות בחברה הערבית. את גישתה היטיב לסכם ח"כ מנסור עבאס (רע"מ), כשפנה לבן גביר מעל בימת הכנסת, "מישהו אמר לי שבכל פעם שאתה מקבל דיווח על רציחות בחברה ערבית, אתה צוחק: פחות ערבי".

גם תוכניות החומש הוסגו לאחור. תקציבים שיועדו לדיור, לתשתיות, לחינוך, לרווחה, למאבק בפשיעה – פשוט התאדו. ב־14 בינואר 2024 קיבלה הממשלה את החלטה מספר 1274 בדבר "צמצום ההוצאה התקציבית בשנת 2024 ואילך באמצעות תיקון החלטות ממשלה". ההחלטה הורתה על קיצוץ של 15 אחוז מהתוכניות התקציביות הייעודיות לחברה הערבית, לרבות כל סעיפי תוכנית 550 לשלוש השנים שנותרו לה והתוכנית למאבק בפשיעה בחברה הערבית (החלטה 549). הנרצחים יחכו. זה היה חלק מהקיצוץ הרוחבי שיזמה הממשלה, אבל יש לציין שבשאר התחומים הוא עמד על חמישה אחוזים בלבד.

לצד הקיצוץ בתוכניות נערך קיצוץ בגובה 100 אחוז במענקי האיזון של הרשויות המקומיות הערביות (שאותם מעניק משרד הפנים במטרה לגשר על פערים תקציביים). זאת ועוד, בן גביר הורה לבטל את התקצוב של התוכנית "לעצור את הדימום", אחת התוכניות החשובות שפעלו ברשויות המקומיות הערביות במטרה למנוע מבני נוער בסיכון להידרדר לפשיעה. הנימוק היה שהגוף המפעיל את התוכנית – הג'וינט – הוא "שמאלני". ערב אישור תקציב המדינה האחרון, השרה מאי גולן, העומדת בראש המשרד לשוויון חברתי, התנתה את תמיכתה בו בקיצוץ של 66 מיליון שקל – תקציבים שכבר הובטחו, תוכננו ואושרו – מהתוכנית לצמצום פערים בחברה הערבית.

מאז תחילת כהונתה של ממשלת ישראל ה־37 ניכרת אפוא רגרסיה קיצונית במדיניות כלפי החברה הערבית. מהלך רחב שגילם הבטחה לתיקון היסטורי נגדע, ללא שום דין וחשבון. אין מדובר רק ב"קיצוץ תקציבי" או במהלך טכני – האמירה כאן משמעותית בהרבה. תמציתה: השותפות בין יהודים לערבים היא איום – לא הבטחה.

הניסיון השיטתי והמתמשך לפגוע בשותפות היהודית־ערבית הוא חלק מתפיסה רחבה יותר של תעדוף חלקים מסוימים באוכלוסייה, שרובם אינם לוקחים חלק במרקם החיים המשותף כאן, על פני השקעה במרחבים שזקוקים לה נואשות. החברה הערבית נתונה כיום בתהליך חד, מהיר ומכוון של הדרה – לא רק מבחינה תקציבית, אלא גם במקום שהיא תופסת בדמיון הפוליטי הישראלי. השאלה המרכזית היא מי נתפס כחלק מהזהות האזרחית הקולקטיבית ומי נדחק החוצה. יותר ויותר, הערבים בישראל מוצגים בשיח הציבורי והלאומי כמי שאינם חלק מהחברה בישראל.

חצי הכוס המלאה

בשבעה באוקטובר 2023 הוכה הציבור הערבי בישראל בתדהמה, כמו כולם. מהר מאוד הגיעה, כתמיד, התביעה להוכיח נאמנות. לא עזרה העובדה שאזרחים ערבים נטבחו בעצמם, הסתערו בגבורה להציל אזרחים וטיפלו בפצועים. מאז, ולאורך כל חודשי המלחמה, החברה הערבית בישראל חיה בקרע: רבים מאיתנו איבדו בני משפחה בעזה, אחרים ראו את השכונות שגדלו בהן – בעזה או בגדה – נחרבות. בשעה שאני כותבת את הדברים, רבים מקרובינו נתונים תחת הפצצות.

מאז שבעה באוקטובר הולכת ומעמיקה תחושת הניכור של האזרחים הערבים כלפי המדינה. צמצום חופש הביטוי של הציבור הערבי, הפרקטיקות המקארתיסטיות של הלשנות על אזרחים והחרפת יוזמות החקיקה נגד ערבים – כגון תיקון חוק יסוד שנועד להרחיב את עילות הפסילה של מועמדים ורשימות לכנסת, או חוק הפיקוח על בתי הספר – כולם יחד מציירים תמונה של קמפיין מדינתי רחב שנועד לשלול מציבור שלם את הכלים הדמוקרטיים הבסיסיים. כתוצאה מכך הולכת ומתעצמת תחושת ההדרה – לא רק מהזירה הפוליטית, אלא ממארג החיים כולו. הקרע בין ההשתייכות האזרחית לבין הזהות התרבותית, האתנית והלאומית, שהולכת ונמחקת, נעשה בלתי נסבל. החוזה האלמנטרי ביותר בין המדינה לאזרחיה נשבר.

לצד כל זה, ישנה מחצית הכוס המלאה. למרות הקשיים וחוסר האמון, למרות הפערים העמוקים, מסתמנת תנועה מתמדת, עקשנית, שנולדה מתוך הכאב אבל לא נכנעת לו. לתוך הוואקום שהותירה המדינה נכנסו יוזמות של החברה האזרחית או של הקהילות עצמן. בעשור האחרון צמחה בתוך החברה הערבית תשתית אזרחית ענפה שלא היתה כמותה בעבר – עשרות ארגונים, יוזמות, קרנות פילנתרופיה, רשת תורמים, עמותות של נשים, של צעירים, של מובילים קהילתיים, של אנשי מקצוע מתחומי החינוך, הבריאות, המשפט והאקדמיה.

לצד זה קיימות גם שותפויות פורצות דרך עם מוסדות המדינה. לדוגמה, עמותה הפועלת עם משרד החינוך לקידום השכלה גבוהה בקרב צעירים בדואים, עמותה שמפעילה מרכזים קהילתיים ופעילויות תרבות ופנאי ביישובים ערביים ומכון שמפתח תוכניות בתחומי החינוך, הבריאות והתעסוקה בחברה הבדואית. יוזמות אלה מחזקות את החוסן הקהילתי ואת המנהיגות המקומית ובונות תשתית אזרחית חזקה ובת־קיימא.

רבות מהיוזמות האזרחיות החדשות לא מסתפקות בפתרונות נקודתיים להזנחה אלא גם בונות תשתית – מודלים של חוסן פנימי, של פיתוח קהילתי, של מנהיגות מקומית. אנשים בקהילה לוקחים אחריות: מקימים מסגרות חינוך אלטרנטיביות, מפתחים תוכניות העצמה לנוער, משקיעים בהכשרה מקצועית, ביזמות טכנולוגית, בהובלה של תהליכים קהילתיים מלמטה.

בתחילת 2024 הקים ועד הרשויות הערביות מטה חירום למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית ברמה המקומית, וקרן אברהם הקימה את מיזם "קהילות בטוחות", שמתמקד בקידום תפיסת שיטור מיטיבה לאזרחים הערבים, בביסוס מנגנוני הידברות בין המשטרה לבין הקהילה, בחינוך נגד אלימות ובהקמת שירותים מצילי חיים ביישובים הערביים. קמו גם ארגוני שטח קטנים יותר, המחוברים לצרכים של קבוצות ספציפיות. לדוגמה, ארגון שהוקם בטייבה ב־2008 במטרה לקדם אקטיביזם דרך אמנות ובהמשך התרחב לנושאים כמו מאבק באלימות, מעורבות נשים בקבלת החלטות, בניית קהילות צעירים וכן הלאה.

זה קורה, גם כשלא רואים את זה – החברה הערבית מתפתחת. משתנה. יש בה רצון עז להיות חלק, להשפיע, להישמע. האזרחים הערבים בישראל ממשיכים לחיות, לעבוד, לגדל ילדים, לחלום על עתיד טוב יותר – גם כשהחלום הזה נדמה רחוק מאי פעם. אני יודעת שיש יהודים רבים שרוצים את זה. שמאמינים בזה. שמבקשים מדינה שוויונית, צודקת, הוגנת לכולם. אבל לעתים קרובות, הקול הזה נבלע ברעש.

בכל זאת, חשוב לומר – לא נוכל לבנות כאן עתיד יציב אם החברה הערבית לא תהיה שותפה מלאה. לא כאורחת, לא כנספחת, אלא שותפה שוות זכויות בקבלת ההחלטות, בעיצוב המציאות. לא יהיה כאן שיקום אמיתי –
לא חברתי, לא מוסרי ולא ביטחוני – בלא טיפול אמיץ, רציני, במציאות של הפשיעה ביישובים הערביים. אי־אפשר להבטיח שוויון בלי לגעת בעומק הפערים שנפערו במרחב המוניציפלי, בתכנון העירוני, בתשתיות המוזנחות. אי־אפשר לדבר על הזדמנויות אם מערכת החינוך הערבית סובלת ממחסור תמידי, מתת־תקצוב, מהיעדר תכנון. ואי־אפשר – פשוט אי־אפשר – להיחשב דמוקרטיה כשנציגים פוליטיים של ציבור שלם מוצגים כאיום – ולא כמי שמייצגים אזרחים לגיטימיים בעלי זכויות שוות וצרכים.

שותפות אמיתית לא תבוא כשיחליטו "להכניס" אותנו, אלא כשהמדינה – על כל מוסדותיה – תכיר בכך שבלעדינו אין לה תוקף מוסרי, אין לה אופק מדיני ואין לה עתיד. אנחנו לא רק אזרחים שווי זכויות, אלא גם בני אדם עם היסטוריה, עם תרבות, עם שפה וסיפור, עם כאב וגם עם תקווה. והכרה בכך אינה מותרוֹת – אלא תנאי הכרחי לעתיד משותף. הגיע הזמן לומר את האמת: שותפות אינה איום. היא הסיכוי היחיד שלנו.

על ד"ר נסרין חדאד חאג'־יחיא

מנכ"לית־שותפה בחברת NAS (נאס-ناس), מנהלת תחום מחקר באלביאדר – פלטפורמה מקצועית לפיתוח כלכלי־חברתי בחברה הערבית בישראל, וסגנית נשיאה של הקרן החדשה לישראל.