מה יכול להשתבש

מלחמות מרסקות את הסדר הישן ומולידות מציאות חדשה – קל וחומר המלחמה בעזה, שנחוותה לכל אורכה כאירוע חסר תקדים. ממדי הזוועה, ההרס והקורבנות, ההתגייסות הלאומית והפוקוס הבינלאומי יצרו תחושה שכל הגבולות נפרצו והכל לפתע אפשרי: שינוי משטר באיראן או טרנספר של מיליונים מזה; חזרת הרשות הפלסטינית לרצועה ויישום פתרון שתי המדינות מזה. תרחישים שהטילו צל על הקיום הישראלי במשך שנים ועשורים – הפצצת מתקני הגרעין או מלחמה עם החיזבאללה – יצאו מהכוח אל הפועל. גם השפה שליוותה את השנתיים האחרונות, מ"חורבן" ועד ל"תקומה", ביטאה תשוקה ללידה מחדש, משותפת לימין ולשמאל. אולם עם עצירת הקרבות והתייצבות הפסקת האש, בולטת בעיקר הנטייה של המערכות לשוב לדפוסים ולהסדרים הישנים. הזמן שעצר במשך שנתיים חזר ללכת – לאחור. התאריך הוא השישה באוקטובר.

הסכם הפסקת האש סתם את הגולל על הפנטזיות של הימין לריקון הרצועה ו/או סיפוח הגדה. ישראל הסכימה לסיום המלחמה בתמורה להחזרת החטופים, אבל חמאס נאלץ לוותר על התביעה לנסיגת צה"ל מכל שטח הרצועה. השלב הזה בתוכנית טראמפ, שעסק בעצירת האלימות, זכה לתמיכה בינלאומית ואזורית גורפת ולפיקוח אמריקאי צמוד. זהו גם החלק הקל יחסית לביצוע; ממילא שני הצדדים התעייפו מאוד. אבל שלביו הבאים של ההסכם כוללים שורה של תנאים עמומים שנוסחו בחופזה, ללא מנגנונים ברורים שיוציאו אותם לפועל.

המציאות בשטח תחייב שיקום מינימלי של תנאי החיים ברצועה, אולם כל היתר – נסיגה צה"לית מרוב השטח הכבוש, ממשלת טכנוקרטים, רפורמה ברשות, משא ומתן לשלום – נותר תלוי באוויר ומוטל בספק. אלה יצריכו דיונים אינסופיים, ועדות והסכמים נוספים שיעסקו בפרטי הפרטים. למדינות שהיו מעורבות בהפסקת האש, ובראשן ארצות הברית, יש נטייה להעדיף ניהול ומנופי לחץ במקום הכרעה: לדחוף להסדרים טכניים של שיקום ופיקוח, יותר מאשר לשינוי יסודי ועמוק. גם מרבית הניתוחים וניירות העמדה שמנפק הממסד הביטחוני והמדיני בישראל, על שלל מכוני המחקר והתוכניות האקדמיות שלו, מתמקדים ברעיונות טכנוקרטיים צרים, תוך התעלמות מהפוליטיקה, ותוך חוסר עניין מוחלט בשאלות של זכויות, צדק או פיוס, המצויות בליבם של הסדרים ארוכי טווח.

חשוב מכל, הן ממשלת ישראל והן חמאס מקדישים כרגע את מלוא האנרגיה שלהם לייצוב מעמדם אחרי האסון שהביאו על עמיהם, ושניהם רואים בהתקדמות התהליך לשלביו המדיניים איום ממשי על סיכויי אחיזתם בשלטון. ניתן לכן לדמיין בקלות עתיד שבו הרצועה הופכת בשנים הקרובות למחנה פליטים ענק בשליטה ישיר או עקיפה של חמאס; אקס־טריטוריה מוקטנת, המוחזקת בחסדי הסיוע ההומניטרי, תוך עימותים מזדמנים עם כוחות צה"ל ברצועת הביטחון – גרסה גרועה של המציאות שהביאה למלחמה מלכתחילה. אין זה מפתיע שהבטחת הבחירות המרכזית של ראש הממשלה שהביא את השבעה באוקטובר היא למנוע כעת שבעה באוקטובר נוסף.

ממה ישראל באמת חוששת

חמאס לא התייעץ עם בעלי בריתו לפני שיצא למתקפת השבעה באוקטובר; ישראל מצדה ניצלה את המלחמה לעימות עם הציר האיראני ועם טהרן עצמה. זו היתה המלחמה שצה"ל כן התכונן אליה, ולכן נרשמו בה הישגים צבאיים משמעותיים, בעיקר מול חיזבאללה (לכך נוסף הפרס הלא־צפוי של נפילת משטר אסד, שהעניקה לישראל הזדמנות להשתלט על שטחים נרחבים בסוריה ולמנוע את שיקום חיזבאללה). אבל המלחמה גם חשפה את המגבלות הישראליות: תלות מוחלטת בארצות הברית ובחימוש האמריקאי, עורף פגיע ומערך הגנה מוגבל. כל אלו אינם זוכים לתשומת לב מספקת בדיון הציבורי.

נקודה משמעותית עוד יותר שנחשפה היא החשש הישראלי העצום משליטה ישירה בפלסטינים. בשל אותו חשש, צה"ל נמנע למעשה מכיבוש הרצועה במובן המקובל של המונח. במקום זה, הדהימה ישראל את העולם עם אסטרטגיית מלחמה חדשה, שבמרכזה גירוש מתמיד של מיליונים מאתר לאתר, תוך השמדה שיטתית של השטח הבנוי. לא הרוסים באוקראינה או משטר אסד במהלך מלחמת האזרחים, ובטח שלא האמריקאים בעיראק או באפגניסטן, נקטו בשיטה מרחיקת לכת כל כך, שעל היבטיה החוקיים והמוסריים עוד ידובר רבות. מחיר אחד שכבר שולם היה התמוטטות במעמדה הבינלאומי של ישראל, והתפרצות של שנאה עממית עולמית כלפינו, הישראלים, הנתפסים בצדק כמי שתומכים באופן מוחלט בהתנהלות הצבא בעזה. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

יותר משצה"ל חשש מדינֵי הלחימה, הוא הקפיד להימנע ככל הניתן מחיכוך עם המוני האזרחים ומכל דבר שיתפרש כלקיחת אחריות על חייהם. לאורך כל המלחמה, הקריאות של שרים בממשלה ושל פרשנים שונים לשליטה בפועל באוכלוסייה או הטלת משטר צבאי נשארו במסגרת של דיון תיאורטי או אקדמי. אפילו צעד מוגבל כמו חלוקת סיוע הומניטרי ישראל לא העזה לעשות בעצמה, ובמקום זאת יזמה מבצע כושל של שימוש בקבלנים פרטיים ובשכירי חרב מפוקפקים ב"מרכזי הסיוע", שגבה את חייהם של מאות רעבים.

מחיר ההימנעות ממגע עם האוכלוסייה היה שימור שלטון חמאס. אולם בכך גם חשפה המלחמה שלא במתכוון, את התלות של ישראל ברשות הפלסטינית, שמנהלת עבורה כיום אוכלוסייה גדולה מזו של עזה. כעת ברור שאין לצה"ל יכולת או רצון לשלוט במיליוני הנתינים בגדה המערבית, ושמיטוט הרשות יוביל בהכרח לשימוש באותם אמצעים שהופעלו בעזה: הרס והרג מסיביים, וניסיון טרנספר לירדן, שיערער את יציבות המשטר. כמו במקרה של עזה, העולם לא ייתן לזה לקרות. במילים אחרות, המלחמה אולי הוכיחה שישראל מסוגלת להתמודד היטב עם כל איום אסטרטגי עליה, רחוק או קרוב, אבל גם הראתה שאין לשאלה הפלסטינית תשובה צבאית.

העסקה המפוקפקת עם הימין

העובדה הזאת מציבה אתגר משמעותי לגישת "ניהול הסכסוך", שעמדה בלב המדיניות הישראלית בעשורים האחרונים. במרכז האסטרטגיה הזו עמד מאבק מדיני וציבורי בלאומיות הפלסטינית, תוך יציאה למבצעים צבאיים מוגבלים בגדה ובעזה מעת לעת וגרירת רגליים מדינית. ישראל הפכה לשני משטרים גם יחד: דמוקרטיה ליהודים ודיקטטורה צבאית למיליוני פלסטינים, בניהול צה"ל והממשלים המקומיים של חמאס (בעזה) ופתח (בגדה).

הגישה הזו, שנתפסה כחלופה "אחראית" ו"ריאלית" לתהליך השלום (הררי מאמרים החמיאו לנתניהו שנמנע מ"הרפתקאות צבאיות"), סיפקה אשליה של יציבות, שבחסותה נהנינו מביטחון יחסי וממעמד בינלאומי ואזורי מתעצם. חולשת המדיניות הערביות בשנים שלאחר האביב הערבי והסכמי אברהם חיזקו את התחושה שישראל מסוגלת לעצב מזרח תיכון חדש מתוך עוצמתה הצבאית והכלכלית.

במצב העניינים הזה, נותר לישראלים מעט מאוד להרוויח מסיום הכיבוש, והרבה מאוד להפסיד. פתרון שתי המדינות היה יוצר עימות חריף בין היהודים לבין עצמם בסוגיית פינוי ההתנחלויות ומציב סיכונים ביטחוניים ניכרים; פתרון המדינה האחת גרוע מבחינת הציבור היהודי עוד יותר. המצביעים בישראל הבינו באופן אינטואיטיבי שהמשך הסדר הקיים משרת אותם בצורה הטובה ביותר. השמאל המדיני נעלם לפיכך ככוח פוליטי, ובמקומו עלו השמאל החברתי ומפלגות המרכז, שראו עין בעין עם הימין את השאלה הפלסטינית. כך קיבל הימין יד חופשית לניהול השטחים והעמקת ההתנחלות, בעוד מדינת תל אביב וגרורותיה יכלו ליהנות מצמיחה כלכלית ומשילוב תרבותי גלובלי.

שלוש השנים האחרונות חשפו את חוסר התוחלת שבאותה עסקה ואת האסון שבמדיניות ניהול הסכסוך. ההפיכה המשטרית וההידרדרות הדמוקרטית שנולדו בערוגות הימין המתנחלי הראו שהכיבוש אינו נשאר מחוץ לגבולות הקו הירוק: הוא מרעיל את המוסדות הישראלים, מעוות את חוקי המשחק הפוליטיים ומצמיח זן חדש ואלים של לאומנות יהודית. שיטות של צנזורה ושל דיכוי פוליטי החלו מופנות אט־אט כלפי אזרחי ישראל, ערבים ויהודים כאחד. הטראומה של שבעה באוקטובר והמלחמה בעקבותיה המחישו שאותו שקט ביטחוני היה למעשה דחיית הפיצוץ. ועדיין, אף פוליטיקאי עוד לא נדרש לתת דין וחשבון אמיתי על התעלמותו מהסוגיה הפלסטינית. יתרה מכך, מי שהשווה ביהירות את הבעיה ל"רסיס בישבן" הוא מועמד "גוש השינוי" לראשות הממשלה.

המחיר של ניהול הסכסוך עלה בצורה משמעותית – בחיי אדם, בכסף ובמעמדה של ישראל. אבל הוא לא משולם באופן שוויוני, והאיום אינו חל על כולם במידה שווה. ישנם כוחות שמודאגים פחות מההידרדרות ביחס לישראלים בעולם, חשופים פחות לתנודות כלכליות, ומוטרדים פחות מהתמוטטות הדמוקרטיה. קואליציית הימין מסוגלת להפיק רווחים פוליטיים ותרבותיים מהסכסוך, ומנגד אנשי מחנה המרכז־שמאל המותשים נושאים בעלות גוברת.

בפתח שנת בחירות, השאלה שעומדת בפני אותו מחנה היא האם הוא ימשיך בעסקה המפוקפקת עם הימין בסוגיה הפלסטינית, גם כשזו גובה ממנו הרבה כל כך, מסכנת כל כך את עתידו, וגורמת לטובי בניו להימלט מהארץ. האם ימשיך ליפול לאשליות של מאבקים חברתיים או דמוקרטיים ליהודים בלבד, ולבחון את הפלסטינים לא כשותפים פוטנציאליים אלא כאיום ביטחוני ותרבותי. האם יהיה מוכן לאמץ חזון נועז לעתיד, על המחירים והסיכונים שהוא כולל, או להעדיף את הוודאות המנחמת של השקיעה האיטית. 

על נועם שיזף

עיתונאי, תחקירן וכותב.