השמאל חייב לחלום. זו האפשרות הריאלית היחידה

Getting your Trinity Audio player ready...

אחד המושגים המרכזיים שמגדירים את הפוליטיקה העכשווית הוא "הפרה". מי שמוכן לחצות גבול, שולט בשיח. הציבור כיום עייף מהסברים, מאחריות ומהזהירות של מי שמתיימרים לנהל את חייו. הוא לא מחפש עוד מצע – הוא רוצה להרגיש שהכול פתוח. נתניהו ובן גביר, טראמפ וממדאני – כל אחד בדרכו – משתמשים באותו הכלי: שבירת כללים שתצית את הדמיון הפוליטי. ההבדל הוא רק באופן שבו כל אחד מהם מעורר את אותו הדמיון, ולאן הוא מוביל אותו.

לפני טראמפ היה אובמה. הנשיא האפרו־אמריקאי הראשון היה לרגע אחד הסמל של פוליטיקה שמבוססת על דמיון. סיסמת הקמפיין שלו ב־2008, "Yes We Can", היתה הבלחה מעוררת השראה שבה השמאל האמריקאי דיבר בשפה של אפשרות. אבל כשנאלץ לטפל מיד עם כניסתו למשרה במשבר הכלכלי של 2008 (משבר הסאב־פריים) שהותירו לו קודמיו – אובמה נבהל. במקום חקיקה אגרסיבית נגד וול־סטריט – הוא שפך סכומים דמיוניים כדי לחלץ אותה; במקום שינוי מבני – הוא הציע ניהול זהיר. וברגע שבו התקווה הגדולה שאובמה בישר הפכה להגנה על החזק, משהו מרוחו של השמאל בכל העולם נשבר.

זה היה הרגע שבו המפלגה הדמוקרטית הפכה לשומרת הסדר, והימין – למי שמעז לחלום. טראמפ נכנס בדיוק אל החלל הזה. הוא דיבר בשם מי שהרגישו שאין להם יותר חלק ונחלה בכלכלה החולה.

כשטראמפ הבטיח בקמפיין 2016 לבנות חומה ולגרום למקסיקו לשלם עליה, אף אחד לא באמת האמין שזה יקרה. זו לא היתה תוכנית – זו היתה פנטזיה שהרחיבה את גבולות הדמיון הפוליטי. כשהוא עמד על בימת האו"ם וכינה את קים ג'ונג און "Rocket Man" ואיים "להשמיד לחלוטין את צפון קוריאה"; כשהוא קרא לתקשורת "אויב העם"; וכאשר הוא הבטיח לבטל את רפורמת הבריאות של אובמה – הוא לא ניסה להציג מדיניות. הוא הציג אסתטיקה של הפרה. טראמפ לא מציג פתרונות, הוא מייצר תשוקה לפתרון.

זה בעייתי, לעתים גם מסוכן, משום שהפנטזיה החליפה כל חשיבה פוליטית ממשית. אבל מצד שני, לא יהיה חכם להתעלם מהאינטואיציה המדויקת שמניעה את הפנטזיה הזאת – היכולת לזהות את התחושות הקמאיות בעומק הדברים ולהעניק להן שפה, גם אם במקרה הזה היא מסולפת.

הפרה איננה רק תכונת אופי של מנהיגים מסוימים – היא תוצר של מבנה תקשורתי חדש. בעידן הרשתות החברתיות, תשומת לב היא המטבע הפוליטי המרכזי, והדרך להשיג אותה היא לא באמצעות נימוק אלא באמצעות זעזוע. האלגוריתמים מתגמלים את החריגה: מי שחוצה קו אדום – מתפוצץ ויראלית; מי שמדבר באחריות – נעלם. המדיה המסורתית, במקום לבלום את הדינמיקה הזאת, הפכה למגבר שלה. היא חיה על אותה אנרגיה של דרמה, פרובוקציה, הפרה. וכך נוצרה ברית בין האלגוריתם, תקשורת המיינסטרים והפוליטיקאי – שלוש ישויות שמתפרנסות מהפרה מתמדת של הסדר.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הכוח הפוליטי נמצא בתחושת האפשרות

בעקבות טראמפ, בצד השני של המפה הפוליטית האמריקאית, צמח מנהיג אחר – זוהרן ממדאני, בן למהגרים מאוגנדה ואחד הקולות החדשים של השמאל הסוציאליסטי בניו יורק, שנבחר בשבוע שעבר לראשות העירייה. ממדאני למד בשקדנות את הלקח שטראמפ ניסח: הכוח הפוליטי לא נמצא בַהיתכנות אלא בתחושת האפשרות.

במובנים מסוימים, הוא מזכיר את טראמפ אפילו יותר ממה שהיה רוצה להודות – שניהם חיים על כריזמה שמבוססת על החיבור שבין תרבות פופ לפוליטיקה. טראמפ בנה את דמותו הציבורית דרך הטלוויזיה, ממדאני הגיע לפוליטיקה אחרי תקופה שבה היה ראפר. הוא יודע מה זה לעמוד על במה, איך להחזיק קהל, כיצד להפוך מסר פוליטי לאירוע רגשי.

טראמפ וממדאני משתמשים באותה אנרגיה – רק בכיוונים הפוכים. טראמפ מלהיט את הדמיון הלאומני, ממדאני מנסה להצית את הדמיון המעמדי. כשממדאני מציע להקפיא את שכר הדירה ולממן את המהלך ממיסוי ההון, הוא משתמש באותו היגיון של טראמפ – תוכנית שנועדה קודם כל לשרטט מחדש את גבולות הדמיון. גם כאן, ההצעה עצמה פחות חשובה מהאופן שבו היא מחוללת תשוקה פוליטית. אצל שניהם, הכוח טמון בהפרה, בשינוי הסדר הקיים באופן יסודי.

במקום תוכניות – מופעי כוח

בישראל, לעומת זאת, ההפרה הפכה לשפה של צד אחד בלבד. נתניהו משרטט מחדש את גבולות המוסדות השונים – הפרלמנט, בית המשפט, גופי האכיפה, התקשורת, מערכת הביטחון ועוד – כדי להגדיל את כוחו ולהישאר בשלטון, גם במחיר רמיסת הדמוקרטיה הליברלית. זו הפרה של כל הערכים שעליהם הוקמה המדינה ושעוגנו במגילת העצמאות, והוא מצליח לצאת מזה בלי עונש פעם אחר פעם.

נתניהו גם מעצב מחדש את גבולות השיח הפוליטי – לא רק בהליכה המטורפת ימינה של השנים האחרונות, בואכה כהניזם גלוי ותמיכה בגירוש ובסיפוח, אלא גם כאשר ערב בחירות 2021 העניק לראשונה לגיטימציה לשיתוף מנסור עבאס בקואליציה, רק משום שהדבר השתלב עם האינטרסים הפרטיים שלו. 

בן גביר, לעומתו, מפר את גבולות השפה. הוא אומר בלי להתבייש את מה שחלקים בציבור מרגישים אך חוששים לבטא: עונש מוות למחבלים, עיר לשוטרים בלב עזה, נגמרה הקייטנה בבתי הכלא, נגמרה החגיגה של המפגינים. אלה הצעות שמייצרות תחושת פתרון טוטלי, אבל ההיתכנות שלהן – משפטית, ביטחונית, בינלאומית – אפסית. אלו לא תוכניות, אלא מופעי כוח.

מה אנו למדים מקפלן

מולם עומד שמאל שעוסק בשיקום. הוא מדבר בשם האחריות, בשם השפיות. במחאה נגד ההפיכה המשפטית ראינו את זה בבירור: מאות אלפים ברחובות, אבל השפה נשארה מוסדית, כמעט משפטית. "להגן על הדמוקרטיה", "להציל את בג"ץ" – לא "לחלום מחדש". וכשהמחאות מתמקדות בשאלות פרוצדורליות של שמירה על סדרי המשטר – עילת הסבירות, הרכב בג"ץ, אפילו פיטורי היועמ"שית – הקורבן שנותר מאחור הוא היכולת לייצר סדר יום חדש, חלופי.

אני הולך להפגנות בקפלן תדיר. אני חושב שצריך ללכת. חשוב לשמור על המוסדות, חשוב להגן על הדמוקרטיה. אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה הקשה המלווה את החזרה שבוע אחרי שבוע לאותו המקום ממש, ממשית וסימבולית. הקהל מבוגר, תרבותי, מלא אחריות אזרחית אבל גם ייאוש סמוי.

זהו מחנה שמבקש "להחזיר את ישראל השפויה". הוא נצמד למה שהיה ולא מעז לדמיין מה עוד יכול להיות. ההפגנות, שאמורות להיות מעשה של חציית גבולות, הפכו לטקס של שמירה על הסדר. אין בהן כמעט תשוקה. אני עומד שם ויודע שכולם מרגישים את אותה חמיצות – שכשאין בהפגנה רוח טרנסגרסיבית, אין בה חיים. וכשאין בה חיים, היא לא מצליחה לייצר דמיון חדש.

לשנות את השפה

ההיבט של הפוליטיקה שסובל בצורה הכי חריפה מאותו קיפאון מחשבתי, הוא – מטבע הדברים – הסכסוך הישראלי־פלסטיני; ההיבט האחד שקובע את כל השאר. נועם שיזף כתב לאחרונה, במאמר "חזרה לשגרה", שהופיע מעל במה זו, שמדיניות "ניהול הסכסוך" היתה העסקה המפוקפקת של מחנה המרכז־שמאל עם הימין הישראלי.

"הגישה שנתפסה כאחראית וריאלית", כותב שיזף, "סיפקה אשליה של יציבות שבחסותה נהנינו מביטחון יחסי" וחסמה כל מחשבה אחרת. במסגרת אותה גישה, הוא מזכיר, ישראל מתחזקת שני משטרים – דמוקרטיה ליהודים ודיקטטורה צבאית לפלסטינים בשטחים – ונראה שרק צד אחד במפה הפוליטית בישראל היהודית מעז לחשוב איך לשנות את זה.

הגיע הזמן לשנות את השפה. להבין שכל עוד ישראל מקיימת בין הירדן לים שני משטרים שונים לשני עמים – אין דמוקרטיה לשמור עליה. השאלה היא לא אם יש פרטנר פלסטיני, אלא אם יש דמיון ישראלי לעצב מציאות אחרת. כרגע, יש דמיון כזה מצד ימין (תוכנית ההכרעה, ואף גרוע מזה), אך לא נראה שיש דמיון כזה מצד שמאל.

כשבן גביר היה ממלכתי

כשנשא טראמפ את נאומו בכנסת באוקטובר 2025, אחרי החזרת החטופים בחג שמחת תורה, זה כבר לא היה נאום מדיני – זו היתה הצגה של אמונה; לא במובן הדתי, אלא אמונה בכוחו של מי שמדמיין ולא מתחשב בשיקולים "ריאליים" כביכול. "זהו שחר היסטורי של מזרח תיכון חדש", הכריז. "לא רק סיום של מלחמה, אלא סופה של תקופה של טרור ומוות, ותחילתו של עידן של אמונה, תקווה ואלוהים". הוא שיבח את ישראל, שכפי שהוא הסביר, "בעזרתנו [ארצות הברית] השיגה את כל מה שאפשר להשיג בכוח הזרוע", והבטיח ש"עכשיו הגיע הזמן לתרגם את הניצחונות האלה לפרס האמיתי – שלום ושגשוג לכל המזרח התיכון".

האולם כולו קם על רגליו והריע דקות ארוכות. זה לא היה חזון שלום; זו היתה פנטזיה. טראמפ לא הציע מדיניות סדורה אלא רגש. הוא לא תיאר את המציאות – הוא המציא אותה מחדש, בשפה של גאולה, של כוח, של דמיון משוחרר מהעובדות.

ביציע ישב בן גביר. האיש שבנה את כוחו על פרובוקציה, על שבירת כללים ואולי יותר מכול, על שנאת ערבים ובוז לאפשרות של חיים משותפים, נראה פתאום כמו עובר אורח שרק בטעות נקלע לסיטואציה. אחר כך אמר: "יש לי הערכה גדולה לנשיא טראמפ, שהוא בהחלט הנשיא האמריקאי הכי טוב כלפי ישראל. ולצד זאת חשוב להזכיר: ישראל היא מדינה ריבונית עצמאית – חברי הכנסת מצביעים בהתאם לשיקול דעתם". ממלכתי.

מאחורי ההצהרה הזו הסתתרה אמת פשוטה: טראמפ, במופע אחד, לקח לו את האנרגיה. הוא היה גדול ממנו, משוחרר ממנו, טרנסגרסיבי ממנו. לרגע אחד בן גביר נראה כמו המבוגר האחראי – וזה, מבחינתו, הסיוט האמיתי.

זה צריך להיות הלקח לשמאל הישראלי. כל עוד הוא מדבר על הפלסטינים כעל שאלה מוסרית או ביטחונית – הוא משחק במגרש שהימין רוצה שישחק בו. זו לא שאלה של מוסר, וגם לא של ביטחון – זו שאלה של דמיון. איזו מציאות אנחנו מסוגלים בכלל לדמיין בין הירדן לים, ואיזה סדר חדש אנחנו מעזים לעצב כאן.

בפריז של 68’, כשהסטודנטים המורדים ציירו על קירות הסורבון את הסיסמאות "הדמיון לשלטון" או "הֵיו ריאליים, דרשו את הבלתי אפשרי", הם לא ביקשו לשמר את הסדר הישן, אלא לחורר אותו מבפנים ולפתוח בו מרחב חדש. זאת הקריאה גם לשמאל הישראלי עכשיו: לא עוד מחאה של שימור, אלא של הפרה; לא עוד פוליטיקה של פחד, אלא של דמיון. לא רק להילחם על מה שהיה – אלא לדרוש, סוף סוף, את הבלתי אפשרי. זה המעשה הריאלי ביותר.

על יותם וקס

במאי ועורך