נץ, עם עלה של זית

לאחר הירצחו של יצחק רבין פרסמה הוצאת הספרים החשובה של אוניברסיטת קליפורניה את ספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות" באנגלית, לרבות קטעים, שהצנזורה בישראל פסלה במקור, על גירוש ערבים מרמלה ומלוד. מכיוון ש"פנקס שירות" הסתיים ב־1979, נתבקשתי על ידי ההוצאה לצרף אחרית דבר ולתאר בה את חייו של רבין מאז ועד הרצח. לרגל ציון 30 שנה לרצח חשבתי לנכון לתרגם את הפרק הזה לעברית, תוך עיבוד המתאים לבמה זו.

* * *

"שיר לשלום" נכתב ב־1969, בעוד לאורך תעלת סואץ התותחים רועמים. מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים נמשכה זה חודשים רבים, והישראלים, שספגו 1,424 הרוגים וקרוב ל־3,000 פצועים, כבר עייפו ממלחמות. במטכ"ל שררה דאגה נוכח הלך הרוח הזה, שפורַש כחולשה. אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם זאבי, שלימים שימש כיועצו של ראש הממשלה יצחק רבין בשנות ה־70, אף אסר להשמיע את השיר בצבא.

26 שנה מאוחר יותר עמד ראש הממשלה רבין, אדם ביישן מאוד, זייפן לא קטן, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ושר את אותו השיר לעיני עשרות אלפי אנשים. הסצנה הזאת חתמה את העצרת שנשאה את הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות". "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", הכריז רבין בנאומו. "יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".

כשסיים לדבר, זכה במחיאות כפיים סוערות כפי שלא שמע זה זמן רב.

בסיום "שיר לשלום" קיפל את הדף שעליו הודפסו מילות השיר והכניסוֹ לכיס הז'קט. הוא ירד ב־26 המדרגות מן הבמה ופנה לעבר מכוניתו, כשניגש אליו מאחור יגאל עמיר בן ה־25. בקור רוח ובנחישות שלף עמיר את אקדחו וירה ברבין מטווח אפס שלושה כדורים. שני קליעי דום־דום פילחו את גופו והפילו אותו ארצה. רגע לאחר מכן כבר היה במושב האחורי של מכוניתו, שדהרה אל בית החולים. הנהג ההמום שאל אותו כיצד הוא מרגיש, ורבין השיב: "כואב לי הגב, אבל זה לא נורא".

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ואז צנח ראשו קדימה ודמו החל להכתים את הדף שעליו מילות השיר.

ההלם ממותו של רבין היה חסר תקדים. לראשונה בתולדות המדינה, שהיתה אז בת 47, נרצח ראש ממשלה. לשמע הבשורה פרצו אנשים בבכי, כאילו איבדו קרוב משפחה אהוב. שלושה ימי אבל לאומי הוכרזו. שמונה ראשי מדינות מרחבי העולם הגיעו ללוויה, ובהם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, חוסיין מלך ירדן, נשיא מצרים חוסני מובארכ ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת. שלושת המנהיגים הערבים ביקרו בירושלים לראשונה בחייהם.

"ראש הממשלה שלכם היה קדוש מעונה למען השלום, קורבן של שנאה", אמר קלינטון. כיצד נעשה האיש, שהיה מזוהה כל כך עם עוצמתה הצבאית של ישראל, ל"קדוש מעונה למען השלום"? מה הביא את רבין, שבמהלך האינתיפאדה הראשונה הורה "לשבור להם את העצמות", ללחוץ את ידו של ערפאת, האיש שסימל יותר מכל את ההתנגדות הפלסטינית? כיצד הפך "מר ביטחון" של ישראל לאחד מחתני פרס נובל לשלום לשנת 1994?

הוויכוח על הקשר שבין מנהיגוּת להיסטוריה יימשך כנראה עד קץ הדורות. האם צדק ההיסטוריון הבריטי תומס קרלייל, שאמר שההיסטוריה היא הביוגרפיה של אנשים דגולים? או שמא צדקה רוזה לוקסמבורג, שטענה כי המנהיג הוא כקצף על פני הים – זה שתופס את עינינו, אך נישא על גבי הגלים, קרי רצון העם?

גם מי שנוטים לגישתה של רוזה לוקסמבורג – אגב, רוזה היה שם אמו הרדיקלית של רבין – ייתקלו בקושי כשיידרשו למנהיגים שהביאו את עמם לנקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה: שארל דה גול, שעלה לשלטון כשהוא מבטיח שאלג'יריה תישאר צרפתית, אך הביא לעצמאותה; מיכאיל גורבצ'וב, שצמח משורות המפלגה הקומוניסטית, אך הנהיג את הרפורמות שהובילו לקריסתה של האימפריה הסובייטית; ופרדריק וילם דה קלרק, מנהיג מפלגת האפרטהייד הלאומנית של דרום אפריקה, שייסד דמוקרטיה חדשה והביא את הרוב השחור בארצו לשלטון.

עד כמה היתה להם, למנהיגים הללו, השפעה על תולדות עמם? האם אלג'יריה היתה נפרדת מצרפת, מסך הברזל היה מנותץ והמיעוט הלבן בדרום אפריקה היה חדל לדכא את הרוב השחור, אילולא עלו לשלטון דה גול, גורבצ'וב ודה קלרק?

כתב ההגנה

כדי להבין את המהפך שעבר רבין – ממפקד צבאי נוקשה למנהיג שלום – צריך לחזור אל נקודת השפל של הקריירה שלו, ב־1977.

רבין התפטר אז מראשות הממשלה מובס ומאוכזב, לאחר גילוי חשבון הדולרים שהחזיקה אשתו לאה בבנק אמריקאי בניגוד לחוק. שלוש שנים קודם לכן, ב־1974, עם נפילת ממשלתה של גולדה מאיר בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים, הסתיים עידן האבות והאמהות המייסדים של תנועת העבודה. תקוות רבות נתלו ברבין כשנכנס לנעליהם של דוד בן־גוריון, לוי אשכול ומאיר. סוף־סוף נראה שהדור הצעיר עומד לפתוח פרק חדש בתולדות האומה. רבין אף הושווה לנשיא ג'ון פ' קנדי. רעייתו לאה ראתה בג'קלין קנדי מודל לחיקוי. אך התקוות נגוזו.

רבין התפטר, המערך בהובלת שמעון פרס הפסיד בבחירות 1977, ואת התבוסה תלו הפרשנים בכשלים של ממשלת רבין, בשחיתות בצמרת ובהתפרקות הפנימית של המפלגה. מעבר לכך שררה אכזבה ספציפית יותר, עמוקה יותר, מרבין ומבני דורו. הסוציולוג הפוליטי פרופ' יונתן שפירא כינה אותם "דור עקר", ולהנהגת מפלגת העבודה, ששלטה במדינה במשך שנות דור, קרא "אליטה ללא ממשיכים".

אחרי ההתפטרות, רבין חש צורך להציג בפני הציבור דין וחשבון על פועלה של ממשלתו והשקיע שנתיים בכתיבת ספר הזיכרונות האוטוביוגרפי "פנקס שירות", שבו תיאר בין היתר את הנסיבות הקשות ששררו בעקבות מלחמת יום הכיפורים ואת המאמצים שהשקיע בשיקום המדינה ובחתימה על הסכמי הפרדת הכוחות עם סוריה. לטענתו, ההסכם עם סוריה וההסכם שקדם לו עם מצרים הניחו שניהם את היסודות להסכם השלום שעליו חתמה ממשלת בגין ב־1979 עם נשיא מצרים אנואר סאדאת.

רבין לא ויתר על שאיפתו לשקם את מעמדו הפוליטי, לחזור להנהיג את המפלגה ולהגיע גם לתפקיד ראש הממשלה. בפרשת חשבון הדולרים עמד לצד אשתו, נטל אחריות אישית והתפטר, והתנהלותו זו שיפרה את מעמדו הציבורי והשיבה לו את אמון הבוחרים. גם השנים שנאלץ לעשות באופוזיציה היטיבו עמו. הציבור בישראל ראה ברבין מדינאי בעל שיעור קומה בתקופה שבה שיווע למדינאים כאלה, והתקשורת חיזרה אחריו כדי לשמוע את ניתוחיו הענייניים בשאלות מדיניות וביטחוניות. הדעות שביטא מיקמו אותו במרכז המפה הפוליטית, וכל אימת שהיה חופשי מן הצורך להגן על עמדת המפלגה, נקט קו עצמאי. בנושאים נקודתיים אף תמך לעתים במדיניות של ממשלות הליכוד.

מכיוון שעדיין לא היה בשל לטעון שוב לראשות המפלגה, הסביר הביוגרף שלו רוברט סלייטר, תמך רבין במועמדותו של יגאל אלון לתפקיד ב־1979 וב־1980, במקום פרס. ב־29 בפברואר 1980 נפטר אלון במפתיע בגיל 61, ובנסיבות אלה נוצר ואקום פוליטי, שרבין שאף למלא. עם זאת, אף שמרבית חברי המפלגה תמכו בו, לפרס היתה אחיזה איתנה יותר במנגנון המפלגתי, והוא ניצח בהתמודדות הפנימית.

לאחר התפטרותו של רבין ובחירתו של פרס ליו"ר המפלגה, היה האינטרס המפלגתי להניח את המחלוקת הקשה בין השניים בצד, אך רבין לא היה מסוגל לעשות זאת, ואף לא הצטער יתר על המידה כאשר פרס הפסיד בבחירות ב־1977 ושוב ב־1981.

תוצאת תיקו בבחירות 1984 אילצה את שתי המפלגות הגדולות, הליכוד בראשות יצחק שמיר והמערך (איחוד של העבודה ושל מפ"ם) בראשות שמעון פרס, להקים ממשלת אחדות לאומית. הוסכם כי בראשות הממשלה תתקיים לראשונה רוטציה: פרס יכהן בשנתיים הראשונות, ואחריו שמיר. הקונסטלציה הזאת אִפשרה לרבין להתמנות לשר הביטחון, המשרד האהוב עליו מכולם. במהלך שש שנות הכהונה של ממשלת האחדות הלאומית (התיקו נשמר גם אחרי בחירות 1988) התרחשו שני אירועים בעלי חשיבות היסטורית, שהשפיעו על מהלך חייו של רבין ועל תולדותיה של ישראל: קריסת הגוש הסובייטי ופריצת האינתיפאדה. שני אלה נתנו את האות למהלך הגדול ביותר שהוביל רבין בימי חייו.

הכוח כעקרון יסוד

יצחק רבין נולד ב־1 במרץ 1922. למן ראשית חייו הניעה אותו אמונה בכוחו של האדם לפעול לשינוי. אמונה זו עמדה לעתים קרובות בניגוד לפסימיות המולדת שלו, שגרמה לו לחשוש תמיד, בכל צומת החלטה, מהתסריט הגרוע ביותר. ייתכן שהפסימיות הזאת נבעה ממחלתה המתמשכת של אמו ומנוכחותה החסרה בילדותו. הוא עצמו סיפר כי הפחד הנורא ביותר שחווה כילד היה שמחלותיה של אמו יביאו למותה – והיא אכן נפטרה בדמי ימיה, בגיל 47.

גישתו לחיים – שאפיינה את דור תש"ח כולו – היתה פרגמטית. היא התגבשה כתגובת נגד לדור המייסדים, שחייהם היו רוויים במטען אידיאולוגי והתנהלו תחת דוֹגמות נשגבות, גם אם לעתים רבות הן היו רק מהשפה ולחוץ. לעומתם, בני דור המדינה עייפו מהמילים הרמות ומהפאתוס החלוצי. הם מיאנו לחיות לפי תבניות מן המוכן. אולי החיים בצל אי־ודאות מתמדת, מלחמות חוזרות וסביבה משתנה הובילו אותם לגבש תפיסת עולם דומה לזו שאימץ ההיסטוריון הבריטי לואיס ניימיר, שכתב: "ככל שאדם מכביד פחות על חופש מחשבתו באמצעות דוקטרינות ודוגמות פוליטיות, כן ייטב לחשיבתו".

בתורתו הפוליטית של רבין, המרכיב המרכזי היה הכוח. ״עמים ומדינות פועלים מתוך דאגה לאינטרסים שלהם ולא מטעמים או שיקולים אחרים; והדרך להשגת האינטרס היא באמצעות כוח״, כתב ב"פנקס שירות". מאז ראשית הציונות, התנאי שאִפשר ליהודים, שלא היתה להם מדינה ולא ריבונות, לקחת את גורלם בידיהם ולשוב אל מהלך ההיסטוריה היה הכוח שרכשו.

המורה הרוחני שלו בעניין היחס לכוח היה מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר, האיש שהשפיע יותר מכל אדם אחר על התפתחותו של הצבר הצעיר יצחק רבין – תחילה בביקורו בישראל ב־1966 ומאוחר יותר בתקופת כהונתו של רבין כשגריר ישראל בוושינגטון (1968–1973). הישראלי המחוספס, נעדר ההשכלה הגבוהה, שהִרבה ללגלג על "ראשי הביצה" האקדמיים, נשבה בקסמה של הדוקטרינה שטיפח קיסינג'ר, הפרופסור המבריק ליחסים בינלאומיים מאוניברסיטת הרווארד. "עמו ביליתי כמה מהשעות הנפלאות ביותר בחיי", העיד רבין.

מה שכבש במיוחד את לבו של רבין היה גישתו של קיסינג'ר ליחסים הבינלאומיים, ששאבה השראה מתורת מאזן הכוחות (Balance of Power). תורה זו גורסת שהיציבות הבינלאומית נשמרת כאשר אף מדינה אינה חזקה דיה לכפות את רצונה על אחרות. לכן יש להבטיח חלוקה זהירה של כוח והשפעה בין מעצמות יריבות. התורה הזאת נראתה לרבין ישימה לא רק ביחסים בין המעצמות, אלא גם בסכסוך במזרח התיכון.

ואמנם, כשהציג ב־1970, בשיחה עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, שאותו העריץ, את עמדתו השלילית בנוגע לתוכנית רוג'רס (שביקשה לסיים את מלחמת ההתשה תוך התחייבות ישראלית לנסיגה עתידית מהשטחים), העיר הדיפלומט הישראלי הצעיר: "אנא זכור, אדוני הנשיא, מה שאתה בעצמך אמרת לי עוד בטרם נבחרת לנשיאות, בדבר הדרך לנהל משא ומתן עם הסובייטים: משא ומתן יש לנהל רק מתוך עמדת כוח, אחרת אין כל סיכוי להצליח בו. השבתי לך אז, שדבר זה נכון גם ליחסים בין ישראל לשכנותיה – במזרח התיכון שום משא ומתן לא יניב תוצאות ממשיות, אלא אם כן ישראל תשתתף בו מעמדת כוח."

היחס למלחמה, חשיבות השלום

מה היתה תפיסת המלחמה של הצבר הפרגמטי, המחוספס והישיר, שהאמין בשפת הכוח? בעוד שבעלי התודעה הצבאית (Military Mind) רואים במלחמה עובדת חיים ואף מצב רצוי, רבין ראה בה אמצעי להשגת מטרה. בניגוד למנחם בגין, לדוגמה, הוא לא סבר שישראל נידונה לחיות לנצח על חרבה. בגין חזר ושינן ש"גורלנו הוא שבארץ ישראל אין מוצא מהצורך להילחם בהתמסרות מוחלטת. האמינו לי – החלופה היא טרבלינקה". תפיסת הביטחון של רבין היתה שונה. לכן, בניגוד לבגין, גם לא היה מכנה את ערפאת "היטלר".

אלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי הבדיל בין הגישה האקספרסיבית לבין הגישה האינסטרומנטלית למלחמה. לפי הגישה הראשונה, האדם נדחף תמיד מאחור בידי גורם או סיבה, ואילו בגישה השנייה הוא נמשך קדימה אל מטרה, כדי להשיג תוצאה מסוימת שהוא מייחל לה. רבין היה דוגמה מובהקת לגישה השנייה. לפיכך, פתיחה במלחמה לשם "קיומה המכובד של האומה" היתה אופיינית לבגין, אך רחוקה מאוד מתפיסתו של רבין. רבין ראה במלחמה אמצעי בלבד לסיכול איומי האויב, במטרה להבטיח את קיומה של המדינה ואת ביטחונה.

גישתו למלחמה היתה אפוא גישה של ריאליזם פוליטי. הוא סבר שניתן להשתמש בכוח כדי לשפר את מצבה המדיני של ישראל, ולכן לא היסס להמליץ על הפצצות עומק במצרים במהלך מלחמת ההתשה ב־1970, צעד שגרר ביקורת חריפה ממתנגדיו. אחד מהם, אבא אבן, שכיהן אז כשר החוץ, ראה ברבין נץ מסוכן, ובשיחות עמי לא חסך שבטו מיריבו האידיאולוגי. "לרבין היו פרצי תוקפנות מוזרים ובלתי צפויים", אמר לי פעם בלשון האנדרסטייטמנט שלו.

מתוך גישה זו למלחמה לא היסס רבין לנקוט מדיניות של "יד ברזל" לדיכוי בכוח של ההתקוממות הפלסטינית בשטחים. בכל פעם שניסו הפלסטינים לשפר את מצבם באמצעות כוח, הגיב רבין באמצעים צבאיים כדי לסכל את הניסיון. אך בד בבד, הוא לא האמין שניתן להשיג מטרות מדיניות מרחיקות לכת באמצעות כוח ותו לא.

תפיסה זו לא נבעה ממניעים מוסריים טהורים, אלא משיקולים תועלתניים. "כאשר מדובר במלחמה או במכת מנע, השאלה איננה אם הדבר צודק או לא, אלא לשם מה הוא נעשה: האם זה כדאי? נחוץ? רצוי מבחינתנו?" כתב בספרו. "אין לא צדק מוסרי ולא תועלת מעשית באשליה שכוח יכול להביא להשגת מטרות מדיניות יסודיות או לפתרונות מוחלטים לסכסוך הערבי-ישראלי." ההסתייגות המוסרית שבדבריו נבעה למעשה מהערכתו התועלתנית: שימוש בכוח צבאי לשם השגת יעדים מדיניים סופיים איננו ריאלי, אלא אשליה.

רבין היה אחד האדריכלים המרכזיים של תפיסת "המלחמה לצורך הגנה בלבד" (Defensive War) של ישראל. עמדה זו ניכרה גם באופן שבו התמודד עם הממד הטריטוריאלי של הסכסוך הערבי-ישראלי. הקו התקיף שנקט גרם לכך שראו בו נץ גם בעניין זה, אך בפועל לא היה כזה וגישתו כלפי השטחים שנכבשו ב־1967 לא היתה רגשית או דתית, אלא אסטרטגית וגיאופוליטית, והיא לא השתנתה מהותית לאורך השנים.

נץ ויונה בעת ובעונה אחת

מ־1967 ועד יום מותו היה רבין נכון לפשרות טריטוריאליות. הוא כתב: "עלינו לראות בשטחים שכבשנו קלפי מיקוח במשא ומתן עם שכנינו, לשם השגת שלום או לקידום מטרות מדיניות שיביאו להקלת הסכסוך הערבי-ישראלי… כך חשבתי אז, בשנת 1967, וכך אני חושב גם היום".

המפה המדינית של ישראל העתידית, כפי שראה אותה רבין, לא כללה את האזורים בגדה המערבית המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים – והוא שב והדגיש זאת פעמים רבות. כך לדוגמה אמר ב־17 במרץ 1988, בבית ספר תיכון בירושלים: "הדבר החשוב לישראל הוא ירושלים מאוחדת כבירתה של ישראל, שמירת נהר הירדן כגבול הביטחון שלה, וכן אזורים ביטחוניים נוספים, ובהם… בקעת הירדן." אמירה זכורה יותר שלו, שהכעיסה מאוד את חסידי ארץ ישראל השלמה בשנות ה־70, היתה "לא אכפת לי אם אצטרך ויזה כדי להגיע לגוש עציון."

כמו ביחסו למלחמה, כך גם ביחסו לסוגיה הטריטוריאלית – חלק מהפרשנים לא הבחינו בין אמונותיו היסודיות לבין טקטיקות הפעולה שלו, וכתוצאה מכך פירשו את עמדתו באופן שגוי.

ב־1976 סיפר מנכ"ל משרד החוץ דאז, שלמה אבינרי, ששאל את רבין מדוע לא יצהיר על נכונותו לפשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת. התשובה שקיבל היתה כי לא יהיה זה נכון שהממשלה תנהל בעת ההיא משא ומתן על הסכמי שלום. הזמן אינו מתאים לוויתורים טריטוריאליים, אמר רבין, בשל היחלשות מעמדה האסטרטגי של ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים. משימתה הנוכחית של ישראל, טען, היא לשפר את מצבה האסטרטגי, הדיפלומטי והפסיכולוגי בעקבות הטראומה של אותה מלחמה.

לדברי אבינרי, רבין אמר לו שתפקידו לשפר את המורל ואת הציוד של הצבא, לחזק את התמיכה של ארצות הברית בישראל ולהוציא מראשם של הערבים את הרעיון שישראל חלשה ומוכנה לעשות ויתורים. "רק בעוד כחמש שנים, כאשר נגיע לעמדת כוח, נוכל להרשות לעצמנו להציע פשרות", הוסיף.

במאמר שפרסם לאחר רצח רבין הסביר פרופ' אבינרי, כי גישה זו היתה נצית ויונית בעת ובעונה אחת: נדיבה בכל הנוגע לוויתורים במסגרת הסכם שלום, אך נחושה ובלתי מתפשרת בדרך להשגת ההסכם. זו היתה עמדתו של רבין עד 1992, ובאופן פרדוקסלי היא הגבירה את אמון הימין בו, בעוד השמאל הטיל ספק בכוונותיו. שני הצדדים, טען אבינרי, פירשו אותו שלא כהלכה, אך רבין לא רצה לחשוף את האסטרטגיה שלו, שכן חשיפה מוקדמת, אפילו באוזני שרים בממשלה, היתה מכשילה את ביצועה.

רק לאחר חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 היה יכול רבין לפרוס באופן ברור, ובפומבי, את תפיסתו הכוללת. ואכן, כאשר נודע שהוא מוכן לוויתורים מרחיקי לכת, לרבות ברמת הגולן, גרם הדבר לזעזוע עמוק אצל חלק מחבריו הוותיקים, שחשו כי הוא בוגד בעקרונותיו. אחדים מהם הצטרפו ליוזמה של שני חברים ממפלגתו, אביגדור קהלני ועמנואל זיסמן, להקים סיעה חדשה של פורשים בשם "הדרך השלישית" (רצח רבין החזיר כמה מהם לשורות מפלגת העבודה).

אולם התפיסה של רבין ביחס להסכמים היתה מנומקת. לדעתו, התמיכה הסובייטית בגוש הערבי במהלך המלחמה הקרה הציבה את עצם קיומה של ישראל בסכנה. עם זאת, ברגע שהתחיל מעמדה הבינלאומי של ברית המועצות להתערער, נוצרה אפשרות לשינוי יסודי של היחסים בין ישראל לשכנותיה. השינוי החל לקרום עור וגידים בביקור שערך נשיא סוריה חאפז אל־אסד במוסקבה ב־1978, בניסיון לקדם שיתוף פעולה הדוק יותר עם ברית המועצות במסגרת מדיניות "המאזן האסטרטגי" שנקט – שם קוד לפתרון צבאי של הסכסוך הישראלי-סורי. גורבצ'וב הציע לו בתגובה לנטוש רעיון זה ולנסות לפתור את הסכסוך בדרכים מדיניות.

זה היה האות הראשון לסיום המלחמה הקרה במזרח התיכון. קריסתה של ברית המועצות ב־1991 כבר שינתה את התמונה כליל והסירה את האפשרות שמעצמת־העל תלבה עימות צבאי ערבי עם ישראל. כשם שרבין, פרגמטיסט שלא ייחס למפת העולם משמעות קוסמית, שיבח בעבר את ברית המועצות על סיועה לישראל במלחמת העצמאות, כך ידע עתה לזהות את השינויים הדרמטיים. "עידן בינלאומי חדש החל", קבע.

לאחר יציאתה של מצרים ממעגל האיבה בסוף שנות ה־70, נותרה סוריה האויבת המסוכנת ביותר, ועתה, אחרי שאיבדה את מערך התמיכה הצבאי שלה, האופציה של מלחמה כוללת נגד ישראל נעשתה ישימה פחות. אם ארצות ערב ירצו להשיג את יעדיהן המדיניים – בראש ובראשונה להחזיר את השטחים שכבשה מהן ישראל ב־1967 – יהיה עליהן לעשות זאת באמצעות משא ומתן שיוביל להסדרים מדיניים. כך נפתח חלון הזדמנויות לשלום.

את השינויים במערכת הבינלאומית ביטא רבין בעת שהציג בכנסת את ממשלתו החדשה, ב־13 ביולי 1992: "בעשור האחרון של המאה ה־20, האטלסים, ספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה אינם מציגים עוד תמונה עדכנית של המציאות… איננו עוד עם לבדד ישכון, ואיננו עוד במצב שבו כל העולם נגדנו." רבין שב והדגיש רעיון זה פעמים רבות בנאומיו בשלוש השנים של כהונתו השנייה והאחרונה. איזה הבדל היה בין תפיסה זו לבין תפיסתו של מנהיג הליכוד השמרן, יצחק שמיר, שאמר, "הים הוא אותו ים, והערבים הם אותם ערבים".

ההיסטוריון אדוארד הלט קאר הבחין בסדרת הרצאות מבריקה, שפורסמה תחת הכותרת "מהי היסטוריה?" ("What is History?"), בין שני סוגים של מנהיגים גדולים בהיסטוריה. מנהיגים מהסוג הראשון, כמו נפוליאון וביסמרק, הגיעו לגדולה כשהם רוכבים על גבם של כוחות חברתיים קיימים. מנהיגים מהסוג השני, כמו אוליבר קרומוול או לנין, עיצבו את הכוחות החברתיים שהביאו אותם לגדולתם. רבין השתייך לקבוצה הראשונה. הוא היה מנהיג שהבין את רצון העם והיה נחוש להגשים אותו, ובכך באה לידי ביטוי גדולתו האמיתית.

בין הירדניסטים לבין הפלסטיניסטים

השינוי הגדול ביותר בהשקפתו של רבין התרחש ביחס לעם הפלסטיני, התאום הסיאמי של האומה הישראלית הצעירה. כשהתברר שהקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל נתקלת בהתנגדות עיקשת מצד ערביי האזור, נוצרו בישראל שתי אסכולות בניתוח אופיו של הסכסוך הישראלי-ערבי: האחת סברה ששורש הסכסוך בסירובן של מדינות ערב להכיר במדינת ישראל ובהחלטתן האסטרטגית לשים קץ לישות הציונית; האחרת טענה כי ליבת הסכסוך נעוצה בעימות בין שתי תנועות לאומיות, היהודית והפלסטינית, המתחרות על אותו שטח קטן.

בקרב האליטות הפוליטיות והביטחוניות של ישראל שלטה מאז קום המדינה (ואפילו עוד קודם לכן) האסכולה הראשונה. היא הובילה במשך עשרות שנים להבנות חשאיות בין מנהיגי ישראל לבין בית המלוכה ההאשמי בירדן, על חשבון הפלסטינים. לכן ניתן לכנות אותה "הגישה הירדניסטית". גולדה מאיר ביטאה אותה כשטענה כי "אין עם פלשתינאי". יתר על כן, היא נפגשה בחשאי עם המלך עבדאללה ערב מלחמת העצמאות כדי לתאם עמו הבנות מדיניות וצבאיות.

ואולם, תוצאות מלחמת ששת הימים האיצו תהליכים שהביאו לגיבוש הלאומיות הפלסטינית. תחת מכבש השליטה הישראלית בגדה המערבית התגבשה תודעה לאומית פלסטינית והחלו להיווצר מוסדות לאומיים פלסטיניים, בה בשעה שבישראל עדיין משלה התפיסה שרק פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי הכולל יפתור גם את הבעיה הפלסטינית.

בשנות ה־70, בשעה שמאיר הציגה את הבעיה הפלסטינית כבעיה של פליטים בלבד, שתיפתר במסגרת הסדר כולל בין ישראל למדינות ערב (ודוק, לא עם הפלסטינים), כבר החלה תפיסה זו לדעוך. מזכיר מפלגתה, ח"כ לובה אליאב, העז להציע בפומבי, בספרו "ארץ הצבי", גישה הפוכה. הוא טען כי הסכסוך נובע מהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות לגיטימיות, והפתרון היחיד הרצוי הוא הכרה הדדית וחלוקת הארץ.

בתפיסת הסכסוך השתייך רבין במשך שנים לאסכולה של גולדה מאיר ושותפיה, אך כריאליסט פרגמטי לא היה יכול להתעלם מן המציאות המשתנה. כאשר ירש את מאיר בראשות הממשלה ב־1974 עשה צעד ראשון וצנוע בדמות ההצהרה כי הוא מכיר בקיומה של "הבעיה הפלסטינית". אמירה זו סימנה את תחילת התרחקותו מהגישה המתעלמת מקיומו של העם הפלסטיני. עם זאת, בשנים ההן המשיך לראות את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים בהקשר של הסדר כולל עם מדינות ערב. יעבור עוד זמן רב עד שיבין שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד במרכז הסכסוך עם העולם הערבי.

מה שהשפיע יותר מכל על האופן שבו תפס רבין את מעמדם של הפלסטינים היה הבוז שרחש להם – לתרבותם, לערכיהם, למנהיגיהם ולאורחות חייהם. בניגוד למשה דיין וליגאל אלון, שנטו לעתים לרומנטיזציה של המזרח התיכון, יחסו של רבין לפלסטינים שיקף את הערכתו העמוקה לכוח: "אם אינך חזק – אינך שווה דבר", טען. לכן לעג לניסיונות שנעשו בשלהי שנות ה־70 ובראשית שנות ה־80 לטפח גורמים פלסטיניים מתונים, כגון אגודות הכפרים, במטרה לנהל עמם משא ומתן לשלום.

בשל אותה אמונה בכוח גם תמך רבין במבצע שלום הגליל – מלחמת הברירה הראשונה של ישראל, שיזם שר הביטחון אריאל שרון בלבנון בקיץ 1982 – אף על פי שהיה אחד ממנהיגי האופוזיציה, שחלק ניכר מחבריה התנגד לפלישה. אמנם בנובמבר 1981 אמר רבין, "זו אשליה לחשוב שניתן להשמיד את הארגונים הטרוריסטיים בלבנון, או לשכנע אותם לא לפעול נגד ישראל באמצעות פעולה צבאית", אך משעה שהחל המבצע להתגלגל, תמך בו – לפחות במתכונתו המוגבלת שתוכננה במקור. בהמשך, הגם שהתנגד לתוכניתו של שרון לפלוש למערב ביירות, נשאר נאמן לתפיסתו הפוליטית הריאליסטית והכוחנית (Machtpolitik). הוא טען שיש לנצל את המהלך הצבאי כדי להפיק ממנו את המקסימום האפשרי מבחינה מדינית וביטחונית: חיסול בסיסי אש"ף בדרום לבנון, ש״יקשה על הטרוריסטים לתקוף את יישובי הצפון״. לפיכך, לא היסס להביע תמיכה בשר הביטחון שרון כאשר צה"ל צר על ביירות, ואף המליץ לו להדק את המצור.

מה שהביא לשינוי המהפכני בגישתו היה תהליך דיאלקטי: רבין למד להכיר בכוח של הפלסטינים, שנבע באופן פרדוקסלי דווקא מחולשתם; ולמד להכיר בנקודת התורפה של ישראל, שלא זיהתה את מגבלות הכוח הצבאי בהתמודדות מול הפלסטינים. רק כאשר הוכיחו לו הפלסטינים כי הם חזקים, החל לראות בהם שותפים ראויים לדיאלוג. מה שגרם לכך היה האינתיפאדה.

הלקחים של האינתיפאדה

ב־1981 קיימתי עם רבין שיחה ארוכה, שנחרתה עמוק בזיכרוני, על הסוגיה הפלסטינית. כבר אז, ואף זמן רב קודם לכן, מהימים שבהם סייעתי ללובה אליאב במאבקו הרעיוני נגד מאיר, סברתי שהסכסוך לא ייפתר ללא הכרה באש"ף וניהול משא ומתן עמו. מכיוון שהכרתי את עמדתו של רבין בנושא, אמרתי לו: "אין בעיה, אל תדבר עם אש"ף, אבל מדוע שלא תנהל שיחות עם פלסטינים מתונים מן השטחים, כאלה שמוכנים לדבר איתנו ולהגיע להסדר?"

תשובתו שיקפה היטב את אופן חשיבתו. הוא לא השיב במישור המוסרי, כפי שנוהג הימין האידיאולוגי באומרו שלפלסטינים אין זכות מוסרית לחלוק איתנו את הארץ, אלא בדברים שנבעו מתוך תפיסת מאזן הכוחות האמורה. "פשוט אין טעם לכך", הסביר לי. "כשאני מדבר עם אחד מהם, הוא אומר לי שהוא צריך להתייעץ עם המלך [חוסיין מירדן]. כשאני מדבר עם אחר – הוא אומר לי שהוא צריך להתייעץ עם הנשיא [מובארכ ממצרים]. השלישי אומר שעליו להתייעץ עם הנשיא [אסד מסוריה] והרביעי אומר שהוא חייב להתייעץ עם היו"ר [ערפאת מאש״ף]. אז מה הטעם לדבר עם שליחים? עדיף לדבר עם מי שיש לו הכוח להחליט."

האינתיפאדה שינתה את יחסו של רבין כלפי הפלסטינים, אך שינוי זה לא התרחש בן לילה. בשבועות הראשונים לאחר שפרצה, בדצמבר 1987, רבין, שהיה אז שר ביטחון השבוי עדיין בתפיסותיו הישנות על אודות הפלסטינים, היה משוכנע שמדובר בתופעה חולפת, בדומה לעימותים קודמים איתם. לכן אף לא קטע את ביקורו בארצות הברית כשהחלה. "מטרת הביקור היתה להשיג לישראל מסוקי תקיפה, וזה נראה לרבין חשוב בהרבה לביטחון המדינה מאשר לטפל במפגינים ובזורקי האבנים בערי הגדה ורצועת עזה", אמר לי אלוף עמוס ירון, ששימש אז כנספח צה״ל בארצות הברית וארגן את הביקור. רבין נהג להתרכז בכל פעם בנושא אחד – זה שנראה לו הבוער ביותר באותה עת – ואפילו בו היה דוחה את ההכרעה הסופית ככל האפשר.

כששב ארצה כעבור כשבוע, הניח כי הפלסטינים מוסתים בכלל על ידי גורמים חיצוניים והחליט לדכא את האינתיפאדה ביד קשה: תחילה באש חיה; בעקבות ריבוי ההרוגים והמחאות הבינלאומיות הורה על מעבר לשימוש בכדורי גומי; ולבסוף נקט את מדיניות "שבירת העצמות", שלפיה יש לשבור את הידיים והרגליים של מי שזורקים אבנים. כשטענתי בפניו, על סמך מחקרים, כי בכל "המלחמות הקטנות" מאז מלחמת העולם השנייה לא ניצח הצד ששפך יותר מדם יריבו, אלא דווקא הצד שהיה נכון לשאת את האבדות הכבדות ביותר, הוא דחה את דברי.

רק במרץ 1988 החל רבין לדבר על הצורך במדיניות הנשענת על שתי רגליים, צבאית ופוליטית: "מדיניות הנשענת על רגל אחת לעולם לא תביא לפתרון." שוב ניכר הפער בין העמדות שהציג כלפי חוץ לבין מה שחשב בינו לבין עצמו. בעוד כלפי חוץ המשיך לבקר את ה"מוסרנות" של השמאל, במעגל הפנימי שלו החל לדבר על ממד נוסף, שאותו לא העז להביע בפומבי – המאבק באינתיפאדה פוגע ברוח הלחימה של צה"ל, שוחק את מורל החיילים ומערער את מעמדו של צה"ל כצבא העם.

לאחר רצח רבין חשף בפנַי ראש לשכתו איתן הבר עד כמה הנושא הזה העסיק אותו: "תחילה היתה ההכרה שאי־אפשר לדכא את האינתיפאדה בכוח. אחר כך הוא הבין בהדרגה שלא נוכל להמשיך לשלוט בשני מיליון וחצי פלסטינים נגד רצונם. המראות של מה שעשה הכיבוש לצה"ל, התנהגות החיילים במחסומים ובמרדפים אחר מפגינים, הטרידו אותו מאוד. אחרי מספר רב של משפטים צבאיים נגד חיילים מיחידות עילית וקצינים בכירים בשל התנהגות אלימה ובלתי חוקית, הבין רבין כי צה"ל נמצא בצרה עמוקה."

בניגוד לשמאל, שהשתמש בממצאים על השפעת האינתיפאדה כדי להאשים את מדיניות הממשלה ולקרוא לנסיגה מן השטחים, ראה רבין את השפעותיה לא כבעיה מוסרית, אלא כבעיה ביטחונית. הוא לא נכנע לרגשות אשם או לרחמים כלפי הפלסטינים, אלא ניגש לנושא בענייניוּת: המשך השליטה בשטחים, אמר, מזיק לצה"ל, למדינה ולעם ישראל, ולכן יש לחפש פתרון מעשי, לא רגשי.

תהליך החשיבה הזה הוא שהכשיר את הקרקע לשינוי העמוק שיבוא בשנות ה־90. רבין לא היה בן לילה ליונה, אלא הגיע להבנה הדרגתית שכוחה של ישראל אינו מתבטא רק בעוצמת האש שלה, אלא גם ביכולתה לתרגם עוצמה צבאית לכוח מדיני. במילותיו של אחד מעוזריו הקרובים: "רבין הגיע למסקנה שכוח לבדו אינו מספיק. כדי לשמר את הכוח, עליך לדעת מתי להפעיל אותו ומתי להשיג איתו הסכם".

האינתיפאדה עמדה להיכנס לשנתה הרביעית. עמדתו הנוקשה של ראש הממשלה יצחק שמיר נגד כל משא ומתן לשלום הביאה בין היתר את ארצות הברית, שביקשה לנצל את ההצלחה במלחמת המפרץ הראשונה, לעמול על יוזמה מדינית חדשה. באוקטובר 1991 נפתחה במדריד ועידת שלום בינלאומית, וממשלת שמיר (אחרי פירוק ממשלת האחדות עם המערך) נאלצה לשלוח אליה משלחת מטעמה. אש"ף אמנם לא השתתף באופן רשמי, אך אנשיו איישו את המשלחת הירדנית. שמיר היה נחוש לפוצץ כל סיכוי להסכמות עם המשלחת הירדנית, בדיוק כפי ששנתיים קודם לכן סיכל את ההסכם החשאי שעליו חתם בלונדון שר החוץ שלו, שמעון פרס, עם המלך חוסיין (מטרתו של הסכם לונדון היתה לקדם את פתרון הסכסוך באמצעות השבת השליטה הירדנית בגדה המערבית וחתימת הסכם שלום עם ירדן). לא פלא כי עד מהרה נקלעו השיחות במדריד בקבוצות העבודה הדו־צדדיות – סוריה ולבנון מול ישראל באחת, ירדן והפלסטינים באחרת – למבוי סתום.

הפעם, הוא ינווט

במשך כל המחצית השנייה של שנות ה־80 – וביתר שאת אחרי הניסיון של פרס לפרק את ממשלת האחדות לטובת ממשלה צרה עם החרדים, שאותו כינה רבין "התרגיל המסריח" – בערה ברבין תחושת המרירות כלפי פרס והוא חיכה לשעת הכושר להפלתו. מכיוון שפרס, כיו"ר המפלגה, החזיק בידיו את מרכזי הכוח שלה, נאלץ רבין לפעול בעקיפין. כחובב התרבות הפוליטית האמריקאית, הוא מצא בה את הפתרון למצבו. ערב בחירות 1992 הוא ייבא למפלגת העבודה בפעם הראשונה את שיטת הבחירות המקדימות – הפריימריז – וחולל מהפכה בזירה הפוליטית.

במקום מרכז המפלגה, שבו 450 חברים ובחר בו לראשות העבודה ב־1974, או הוועידה בת 1,450 הצירים שבחרה בו ב־1977 (ניצחון שאחריו נאלץ להתפטר בעקבות חשבון הדולרים), נערכו הפעם בחירות מקדימות בקרב 150 אלף חברי המפלגה. הדמוקרטיזציה הזאת פעלה לטובתו: רבין זכה ב־54.8 אחוז מן הקולות, בעוד שפרס קיבל 40.6 אחוז בלבד. לאחר 15 שנים שב רבין להנהגת מפלגת העבודה.

רבין היה נחוש שלא לחזור על טעויות כהונתו הראשונה. הוא ניהל את קמפיין הבחירות באופן אישי וריכוזי, מה שעורר את כעסם של תומכי פרס, והתכונן לנהל את הממשלה בסגנון כמעט נשיאותי – כוונה שביטא כבר בנאום הניצחון בליל הבחירות, ב־23 ביוני 1992, מיד אחרי פרסום תוצאות המדגם. "אני אנווט, אני אחליט," הכריז בקולו הצרוד והנרגש לעיני כל הצופים בשידור בערוץ הראשון.

הציבור ציפה מרבין לקיים את הבטחת הבחירות שלו ולהגיע בתוך שישה עד תשעה חודשים להסכם אוטונומיה לפלסטינים, שיוביל לסיום האינתיפאדה. לשם כך חודשו באוגוסט 1992 השיחות הדו־צדדיות עם המשלחת הירדנית־פלסטינית בוושינגטון. עם זאת, לאחר חודש של דיונים לא נרשמה כל התקדמות. בסוף פרק הזמן הזה הבין רבין שערפאת הוא שמנווט את התהליך מאחורי הקלעים ושהמשלחת ובה ערביי השטחים לא תעשה דבר ללא אישורו של הראיס. לפיכך, הניסיון שעשתה ישראל להבחין בין "אש"ף פנים" הלגיטימי לבין "אש"ף חוץ" הפסול, היושב בתוניס, נכשל.

אילו היה רבין מנהיג כמו בן־גוריון, או קרומוול, בהמשגה של קאר, היה מנסה בשלב זה לבנות כוחות חברתיים כדי לעצב את המציאות כרצונו. אך רבין היה אדם מגיב ולא אדם יוזם. חצי שנה חלפה מאז עלה לשלטון ודבר לא התרחש. האלימות אף גברה במהלך תקופה זו והתקשורת, שהציבה בפני ממשלתו רף גבוה של ציפיות, החלה לבקר אותו, דבר שהכעיס אותו מאוד.

כאשר גברו פיגועי הטרור, רבין פרק את זעמו. בדצמבר 1992 גירש 415 פעילי אסלאם קיצוני לדרום לבנון, צעד שיצר משבר ועיכב את תהליך השלום. במרץ 1993 הטיל סגר כללי על השטחים במטרה למנוע הסתננות של מחבלים. ועדיין, הוא לא היה מוכן לערבב מחדש את הקלפים ביחס לאש"ף.

בשבחו של פרס

בשלב זה התרחש אירוע דרמטי, שחילץ את ישראל והפלסטינים מן המבוי הסתום ובסופו של דבר הוביל להסכם ביניים בין הצדדים. סגן שר החוץ יוסי ביילין, בן טיפוחיו הצעיר של פרס, יזם מגעים בלתי רשמיים עם אנשי אש"ף, שהתקיימו רחוק מעין הציבור, באוסלו בירת נורווגיה.

עוד בשנות ה־80 יזם ביילין, מהבולטים במחנה היוני של העבודה, פגישות בחו"ל עם פלסטינים, בעיקר בהקשרים אקדמיים, או ביוזמת מכוני מחקר שונים. לאחר חזרתה של מפלגת העבודה לשלטון, ב־1992, פעל לביטול החוק שאסר על ישראלים להיפגש עם אנשי אש"ף, ובינואר 1993 ניצל את קשריו בנורווגיה כדי לארגן שם את השיחות הראשונות בין נציגים ישראלים לפלסטינים.

"זו היתה אחת מני פגישות אקדמיות רבות, ובשלב ההוא לא האמנתי שיֵצא ממנה משהו", סיפר לי ביילין מאוחר יותר. גם כאשר עמיתיו, פרופ' יאיר הירשפלד ורון פונדק, נפגשו בלונדון עם נציגו המתון של ערפאת, אחמד קריע (אבו עלאא), לא צפה ביילין תוצאות מרחיקות לכת. "רק לאחר הפגישה השלישית באוסלו, ב־20 בינואר, ולאחר הפגישה הרביעית, בראשית פברואר 1993, הבנתי שאפשר להגיע להסכמה עקרונית עם אש"ף על תוכנית מדינית. דיווחתי על כך לפרס, והוא הביא את העניין לידיעת רבין".

הכוונה של ביילין היתה ליצור מסגרת בלתי רשמית שבה יהיה ניתן להגיע להבנות ולהסכמות, שיובאו לאחר מכן בפני צוותי המשא ומתן הרשמיים בוושינגטון. "לא חשבנו שזה יהיה המסלול העיקרי", אמר לימים, "אלא ערוץ חשאי, שבאמצעותו יוכלו רבין וערפאת להגיע להסכמות סודיות – גם בהיעדר הכרה הדדית. במהלך השיחות באוסלו הבנו שאם ישראל תכיר באש״ף, היא תוכל לדרוש ממנו להפסיק את הטרור – גם את זה של ארגונים פלסטיניים אחרים. ההפתעה שלנו היתה שרבין הסכים לכך."

ביילין הוא שפרץ את הדרך המחשבתית והכשיר את הקרקע להבנה עם מנהיגי העם הפלסטיני. אבל רבין לא היה מגיב ליוזמתו של ביילין במהירות שבה עשה זאת, אלמלא פטרונו פרס. רבין נזקק לאדם כמו פרס – דינמי, חסר מנוחה, מלא יוזמה ומאמין גדול בכך שתנועה מתמדת היא תנאי להצלחה פוליטית – כדי שיציג לפניו את ההזדמנות ויסחף אותו בהתלהבותו. השותפות בין שני היריבים הוותיקים הללו היא שאִפשרה את התהליך כולו. מקובל לומר ששלום פנימי הוא תנאי מוקדם לשלום חיצוני, אך במפלגת העבודה נהגו להתבדח: כדאי לחתום על הסכם שלום עם ערפאת ועם המלך חוסיין, אם רוצים להשיג שלום בין רבין לפרס.

בתחילת כהונתו השנייה של רבין אכן היו היחסים בין השניים מתוחים. עשורים של עוינות, חוסר אמון, היעדר הערכה הדדית וכימיה גרועה אי־אפשר לתקן בן לילה. אבל כשהגיעו השניים לגיל 70 ונראה כי הם אולי בכהונתם האחרונה, הם הבינו כי גורלותיהם שזורים אלה באלה. תחושה זו דחפה אותם לשתף פעולה. מה שחיזק את שילוב הכוחות ביניהם יותר מכל היה תהליך השלום. ההבנה שניתן לפרוץ דרך היסטורית ביחסים עם הפלסטינים ועם ירדן במהלך הקדנציה הזאת יצרה ביניהם שותפות אינטרסים, שהתפתחה, לראשונה זה שנים, לכדי שותפות גורל של ממש. שיקולים היסטוריים החלו לתפוס את מקומם של שיקולים טקטיים קצרי טווח.

כהונתו השנייה של רבין עמדה כעת כולה בצל המרוץ לשלום: להגיע להסכם שלום עם ירדן, להשיג הסדר ביניים עם הפלסטינים ואולי אף להגיע להסדר עתידי עם סוריה. עבור רבין, התחושה שממשלתו הראשונה בשנות ה־70 אכזבה את העם יצרה דחף עז להוכיח את עצמו. "למדתי", כתב בזיכרונותיו, כשהתייחס לכישלונו בבחינה במתמטיקה בקיץ 1937, "שכישלון הוא לעתים דחף חזק להצלחה".

בשעה שבוושינגטון נמשכו השיחות המתישות בין המשלחות הרשמיות – הירדנית־פלסטינית והישראלית – ללא תוצאות, באוסלו התקדם המסלול החשאי. במאי 1993 החליט רבין להעניק לו מעמד רשמי יותר ושלח לנורווגיה את מנכ"ל משרד החוץ אורי סביר, שהיה מקורב לפרס. ביוני הצטרף אליו מקורבו של רבין, עו"ד יואל זינגר, שאותו הכיר מימיו במשרד הביטחון, אז עמד בראש המחלקה למשפט בינלאומי בצה"ל.

כיוון שגם בשלב הזה לא האמין רבין שהשיחות יצלחו, הוא המשיך לשמור אותן בסוד – מהממשל בוושינגטון ומעמיתיו בישראל. אם ייכשלו, העריך, יוכל תמיד לטעון שהיו ניסיון כושל של משרד החוץ ושל פרס. אלא שהשיחות דווקא הצליחו. וכך, ב־9 וב־10 בספטמבר 1993 החליפו רבין וערפאת מכתבים של הכרה הדדית, וב־13 בחודש הפתיעו את העולם כולו בלחיצת היד ההיסטורית על מדשאת הבית הלבן.

כשהימין השתולל

השינוי הגדול לא היה בעמדתו של רבין לגבי עתיד השטחים, אלא בנכונותו להכיר באש״ף. וגם השינוי הזה, כדרכו של רבין, התרחש לא כתוצאה מיוזמה מתוכננת אלא כתגובה – מחד גיסא, כתגובה להצעה שהונחה בפניו על ידי ביילין ופרס, ומאידך גיסא, כתגובה לשינוי שחל אצל ערפאת עצמו. רבין היה מוכן להכיר באש״ף רק לאחר שערפאת עשה שורה של ויתורים מצדו: אשרר את ההכרה בישראל מ־1988; הסכים להסדר ביניים; הסכים שלא להעלות את הדרישה לנסיגה ישראלית מוחלטת מן השטחים במהלך תקופת הביניים; הסכים שההתנחלויות הישראליות יישארו בתקופה זו על כנן; והתחייב להפסיק את האינתיפאדה ולנקוט יוזמה במטרה למנוע טרור מצד ארגונים פלסטיניים אחרים.

המשא ומתן הסודי באוסלו לא היה מהלך "שמאלני" מובהק מצדו של רבין, אלא כמהלך ביטחוני ואסטרטגי, שנועד להבטיח את קיומה ואת ביטחונה של ישראל לטווח הארוך. רבין נותר "מר ביטחון", אך עתה הבין שהביטחון טמון בהשגת הסדר מדיני, ולא בהמשך השליטה על עם אחר. הוא אמר זאת בפשטות אופיינית: "אנחנו צריכים להילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום, ולעשות שלום כאילו אין טרור".

באמירה זו סיכם את תפיסתו הבשלה: לא שלום מתוך נאיביות ולא כוח לשם כוח, אלא שילוב של עוצמה מדינית עם עוצמה צבאית – תפיסה שהפכה אותו ממפקד צבאי נוקשה למנהיג שהעז להפוך את הכוח למנוף לשלום.

בתוך המערכת הפוליטית, ובייחוד בקרב חבריו הוותיקים בתנועת העבודה, היו מי שראו בתפנית שלו ביטוי לגדולה, ליכולת להשתנות, להכיר במציאות המשתנה ולהתאים לה את הדרך. אחרים, ובהם עמיתים וחברים ותיקים מאז ימי הפלמ"ח וצה"ל, כמו רחבעם זאבי ואריאל שרון, ראו בה סטייה מסוכנת מהמסורת הציונית ואף בגידה באתוס הביטחוני שעליו נבנתה מדינת ישראל.

אולם רבין לא נרתע. הוא ידע כי מימוש השלום הוא פרויקט לאומי ארוך טווח, ולא דרך לקושש פופולריות רגעית. הוא המשיך להצהיר כי אין בכוונתו לחזור לגבולות 1967 וכי ישראל תשמור בידיה את ירושלים המאוחדת, את גושי ההתיישבות ואת בקעת הירדן. בנאומו המפורסם בכנסת, באוקטובר 1995, אמר: "חלום השלום לא יתגשם ביום אחד, אך חובה עלינו להתחיל בו. אינני רואה באש"ף ידידים, אני רואה בהם אויבים, אבל אם הם יפסיקו את הטרור, הם יהיו שותפים לתהליך שיוביל לעתיד אחר… ביטחון קודם לשלום, אך בלי שלום, אין ביטחון אמיתי." ובמקום אחר אמר, "אני לא נולדתי כדי לשקר לעם ישראל… מי שמבטיח שלום בלי ויתורים – מרמה. מי שמבטיח ביטחון בלי שלום – מטעה".

החזון הזה עורר התנגדות עזה. בימין נתפס השינוי בעמדותיו כבגידה של ממש. מכך נבעו העוצמה והלהט של ההתנגדות כלפיו, שהלכה והחריפה עד לרמה של דמוניזציה אישית. רבין אמנם חזר ואמר, "אני לא פועל מתוך אהבת ערפאת, אלא מתוך אהבת ישראל", אך בכרזות ההסתה של אותה תקופה הוצג חבוש בכאפייה ואפילו לבוש במדי אס-אס.

בשנת חייו האחרונה התרבו האיומים עליו. ההפגנות נגדו נעשו אלימות, ובכיכרות נשמעו קריאות "רבין בוגד", "רבין רוצח" ו"מוות לרבין". הוא ידע את גודל הסכנה, אך סירב להירתע; אפילו מיאן ללבוש אפוד מגן בהופעותיו הציבוריות. בריאיון האחרון שהעניק אמר: "אם נעצור את התהליך בגלל פחד, לא נהיה ראויים למדינה שבנינו." בליל 4 בנובמבר 1995, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, חתם רבין בעצרת התמיכה בשלום את נאומו בדברים בוטים נגד אלימות ובעד השלום.

דקות אחדות אחר כך נורה למוות.

מורשת רבין

רצח רבין קטע את אחד התהליכים ההיסטוריים הדרמטיים בתולדות ישראל – תהליך שבו גיבור מלחמה נהפך למנהיג שלום; שבו איש צבא קשוח העז להאמין שאומץ לב נדרש לא רק בקרב, אלא גם בפשרה. לאחר הרצח נעשתה שאלת מורשתו של רבין אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הישראלי.

במותו נגע רבין בנקודה העמוקה ביותר של הנפש הישראלית: המתח שבין הכוח והרצון לביטחון לבין הכמיהה לשלום וליציבות. עבור הדור שגדל על מיתוס הניצחון של 1967, רבין גילם את המעבר מישראל הלוחמת לישראל המבקשת נורמליות. הוא היה המנהיג האחרון של דור תש״ח והמנהיג הראשון של דור הפיוס. רבין ידע היטב שמדיניותו תעלה לו ביוקר. הוא לא היה נאיבי והבין את עומק השסע בחברה הישראלית, אך האמין שבלי התקדמות לעבר השלום תישחק זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במובן זה, רבין היה הריאליסט האולטימטיבי – מנהיג שראה בשלום תנאי לקיומה של הציונות.

רבין עמד על כך שתהליך השלום יפעל לפי עקרונות בסיסיים שעליהם עמד לאורך כל השנים. ראשית, שהמשא ומתן לא יתקיים בו־זמנית עם כמה מדינות ערביות, כדי למנוע מצב שבו יתאמו עמדות ויתלכדו מאחורי הגישה הקיצונית ביותר. ניהול משאים ומתנים נפרדים יאפשר לו לשחק על היריבויות בין המדינות הערביות ולהשתמש בהן כמנוף לחץ הדדי. ואכן, בשלב מסוים של המגעים, הלחץ היעיל ביותר על הפלסטינים היה האיום שאם לא יקבלו את עמדת ישראל, רבין יקום מן השולחן ויעבור למסלול הסורי.

עיקרון שני, שאותו למד מקיסינג'ר ודבק בו בעקביות, היה הפתרון בשלבים – צעד אחר צעד. הנימוק העיקרי מאחורי הגישה ההדרגתית הוא שכך ניתן לעקוב אחר ההתפתחויות תוך כדי תנועה ולהעריך עד כמה הצד השני רציני וכיצד הציבור משני הצדדים מתרגל למצב החדש. למעשה שיקפה גישה זו את אופיו של רבין עצמו – איש של מחשבה הדרגתית, זהיר וחשדן ומאמין גדול בגישת ה־muddling through (התקדמות איטית תוך הסתגלות למציאות).

במהלך השנים סברו רבים כי דווקא גישה זהירה זו עמדה בעוכריו של התהליך. היא אפשרה למתנגדים לו בקרב הישראלים כמו גם בקרב הפלסטינים להיערך נגד ההסכם, להתארגן היטב ולפגוע בו. לדעתם של האוחזים בעמדה זו, היה עדיף להסתכל על השלב הסופי ולשעוט לקראתו; לחצות בבת אחת ובמהירות את הנהר. האם הגישה ההדרגתית היתה נכונה יותר, או שמא לגישה המהירה היה סיכוי טוב יותר להצליח? זוהי מסוג הדילמות החביבות של חובבי ההיסטוריה האלטרנטיבית, והתשובה לה אינה ידועה.

ביקורת אחרת שהוטחה בשיטה שבחר רבין היתה שהסדר הביניים יוביל בהכרח להקמתה של מדינה פלסטינית בשלב הסופי של התהליך. רבין נותר נאמן לאסכולה המעדיפה פתרון שיהיה מבוסס על שתי ישויות בלבד בין הים למדבר – ישראל וירדן. ההסדרים שייערכו בהמשך בין המשטר הירדני לבין האוכלוסייה הפלסטינית עניינו אותו הרבה פחות. עם זאת, הוא לא נרתע עוד באותה חריפות מן הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית, מאחר שכבר לא נשקפה הסכנה שתיהפך לבסיס סובייטי ומכיוון ששותפות האינטרסים של ירדן וישראל היתה אמורה למנוע סכנות אחרות, כמו השתלטות של גורמים פלסטיניים קיצוניים אחרים.

אף שבפומבי המשיך רבין להתנגד להקמת מדינה פלסטינית עד יום מותו, אחרי הסכמי אוסלו חל שינוי ניכר ברטוריקה שלו. אחד מיועציו הקרובים הסביר: בשנתיים האחרונות לחייו השתמש רבין בניסוח מעניין מאוד. הוא הקפיד לומר, "אני מתנגד למדינה פלסטינית בשלב זה". כך נוצר הרושם שהוא מתנגד לעצם הרעיון, אבל הדגש היה דווקא על המילים "בשלב זה". לכך יש להוסיף, שמאז שנעשה ראש ממשלה דיבר רבין על "ישות פלסטינית שהיא פחות ממדינה". במילים אחרות, מדינה פלסטינית – אך ללא צבא.

אף כי הבין שעליו לחתום על ההסכם עם אש״ף, רבין הוטרד מאוד ממה שיתרחש לאחר מכן. הוא חשש שהציבור הישראלי לא יהיה מוכן לקבל את הוויתורים, הדאיג אותו שההסכם יאושר בכנסת ברוב דחוק בלבד, וכן שיריביו יטענו כי רוב זה הושג אך ורק בזכות קולותיהם של חברי הכנסת הערבים. הוא גם פחד שמא ההתנגדות החוץ־פרלמנטרית תבעיר מהומות ברחובות.

אך יותר מכל הטריד אותו הצד הפלסטיני. רבין התקשה להאמין שערפאת יוכל לכפות את עמדתו על מתנגדיו, והוא חשש שהטרור יימשך. בעומק לבו, הוא לא היה בטוח שערפאת ירצה, או יוכל, לעמוד בהתחייבויותיו.

הוא היה סקפטי

רבין לא שנא את אויבו הגדול ביותר, יאסר ערפאת, אך בהחלט סלד ממנו. תחושה זו הפכה את עצם הצורך ללחוץ את ידו בטקס החתימה בוושינגטון למעמד כמעט בלתי נסבל עבורו. כאשר נקבע חד־משמעית כי לחיצת היד תהיה חלק מן הטקס, המחשבה על כך לא נתנה לו מנוח. בדרך כלל היה מנצל את הטיסה מישראל לניו יורק כדי לנוח, אך הפעם לא הצליח להירדם. אורי דרומי, ראש לשכת העיתונות הממשלתית באותה עת, סיפר לי: "הוא התארגן לשינה, לבש את טרנינג השינה ונכנס לדרגש שבחזית המטוס. אך כעבור זמן קצר קם והתחיל לצעוד הלוך ושוב לכל אורך המטוס, ראו שהוא נסער מאוד".

למחרת, כל העולם ראה את רתיעתו של רבין בשפת הגוף. הוא שידר אי־נוחות, אמביוולנטיות וחוסר התלהבות במגע עם ערפאת. האדם הישיר הזה, שלא ידע להיות מניפולטיבי ביחסים בין־אישיים וששפת גופו היתה תמיד גלויה וכנה, היה ער למשמעות הסמלית של לחיצת היד. כפי שסיפר לי איתן הבר: "ניתחנו את המצב מראש. מצד אחד, רבין היה מחויב ללחוץ את ידו של ערפאת כדי לשכנע את הציבור שפרק חדש נפתח ביחסי ישראל עם אש״ף. מצד שני, אילו היה מתנהג באופן חם ובלתי מאופק, היה מאבד את אמינותו ולא היה מצליח להביא את הציבור אחריו".

רבין החליט לבסוף "לשמור על המרחק הנכון", כפי שכינה זאת הבר – בין ריחוק למעורבות, בין קור לרכות. זה הצליח. במבטו המאופק, בגופו הנוקשה ובחיוך המאולץ שידר רבין לעם ישראל אותנטיות ואמינות.

גם לאחר המפגש בוושינגטון, רבין לא היה שלם עם עצמו. רק כעבור כמה חודשים החלה גישתו כלפי ערפאת להשתנות, והחשדנות הקשה שאפיינה אותו בתחילה פינתה מקום לאמון זהיר. כאשר התברר לו שערפאת נוקט צעדים ממשיים נגד הטרור של חמאס והג׳יהאד האסלאמי, אף החל לכבד אותו.

בפגישות שבאו לאחר מכן היה רגוע ופתוח יותר, והיחסים ביניהם נעשו קרובים יותר – גם בזכות ההבנה שהגורל האישי של שניהם תלוי בהצלחת ההסכם שעליו חתמו. כאשר ערפאת הגיע לביתה של לאה רבין לביקור תנחומים לאחר הרצח (בתצלום נדיר הוא נראה יושב שם על הרצפה ללא כאפייה לראשו) נתפס ביקורו בישראל כמעט כדבר מובן מאליו – עדות לשינוי העמוק שהתרחש ביחסים ביניהם.

עם זאת, למרות המהפך הזה ואף שרבין דיבר שוב ושוב בשבח השלום בנאומיו והביע ביטחון בדרך שבחר בה, הוא חש מועקה והיה מותש וחסר התלהבות. חרף שני הגורמים המרכזיים שהובילו לשינוי בעמדתו – קריסת ברית המועצות והאינתיפאדה – עמדתו היסודית כלפי העולם לא השתנתה. הוא נותר פסימי מטבעו. וכשם שבעבר לא ראה בעוינות הערבית מצב קבוע ונצחי, כך גם עתה לא האמין שהגיע "השלום הנצחי" הקאנטיאני. הוא נהג לומר: "המדינות הערביות אינן עושות שלום איתנו משום שהצטרפו לפדרציה הציונית; שם המשחק הוא עדיין אינטרסים לאומיים".

מה עניין איראן

רבין לא הסתיר את לעגו כלפי אלה שסברו כי נוצרה מציאות חדשה במזרח התיכון וכי ישראל עומדת להשתלב באזור. בינו לבין עצמו, ובחוג המצומצם של מקורביו, נהג ללעוג לביטוי "המזרח התיכון החדש", שבו השתמש פרס בהתלהבות. מבחינת רבין, משמעותו של "המזרח התיכון החדש" היתה שונה בתכלית: מציאות שבה שתי מדינות, עיראק ואיראן, עומדות על סף יכולת גרעינית, מבלי שוויתרו על החלום הערבי הישן להטביע את ישראל בים.

עוד בהיותו באופוזיציה הביע רבין דאגה מכך שישראל תאבד את המונופול הגרעיני שלה באזור ותמך, בניגוד לשותפו־יריבו פרס, בהחלטה להפציץ את הכור הגרעיני בעיראק ערב הבחירות ב־1981. בעוד שמפלגת העבודה ביקרה את הפעולה כתרגיל בחירות ופרס המשיך לגנות אותה במשך שנים, רבין תמך בה בגלוי לאחר ביצועה.

בצד הסכנה הגרעינית מצד מדינות המעגל השלישי, שנראתה אז יחסית רחוקה, עניין של שבע עד עשר שנים, הדאיגה את רבין לא פחות הסכנה של התפשטות הפונדמנטליזם האסלאמי והשתלטות כוחות דתיים קיצוניים על מדינות מתונות כמו ירדן, מצרים, ערב הסעודית ואלג'יריה. כך, למשל, בנאום שנשא בכנס של המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון ב־17 בדצמבר 1992, אמר: "היום איראן היא המפיצה העיקרית של האסלאם הפונדמנטליסטי באזור. היא החליפה את עיראק בשאיפותיה המגלומניות לבניית אימפריה. בתוך שבע שנים זו תהיה הסכנה העיקרית במזרח התיכון. יש לנו את פרק הזמן הזה כדי לפתור את הבעיות".

העובדה ש"המעגל החיצוני" איים לא רק על ישראל, אלא גם על מדינות המעגל הפנימי, הפכה אותן, לתפיסתו של רבין, לשותפות נוחות לישראל. כשם שעלייתם של גורמים פונדמנטליסטיים קיצוניים בקרב הפלסטינים (חמאס והג׳יהאד האסלאמי) הפכה למעשה את אש״ף לשותף אסטרטגי של ישראל, כך גם התפשטותה של איראן הפונדמנטליסטית הפכה את המדינות הערביות הפרו־אמריקאיות (כמו ירדן, מצרים וסעודיה) לשותפות אינטרס של ישראל. מסקנה זו שימשה בעיני רבין גם כהצדקה לביצוע ויתורים טריטוריאליים, ואפילו כשיקול ראוי לנסיגה מלאה מרמת הגולן, ובלבד שהמדינות הללו יספקו חיץ ידידותי, או למצער ניטרלי, מול האויב המסוכן באמת – איראן.

וכך, לידידיו במפלגת העבודה שהמשיכו להתנגד לנסיגה מהגולן מפחד שמא סוריה תכריז בעתיד על חידוש המלחמה בעת שהיא "יושבת על הכנרת", השיב רבין כי הם "נלחמים את מלחמת אתמול." הוא אמר, "הבעיה שלנו מחר היא לא סוריה, אלא איראן, והצורך שחיל האוויר יוכל לטוס מעל ירדן, סמוך לגבול העיראקי, חשוב הרבה יותר מהחזקה בעוד גבעה ליד שכם או חברון."

שחיקתה של החברה הישראלית

מה שחיזק תפיסה זו היה מלחמת המפרץ ב־1991, שהיתה תצוגת תכלית ראשונה מסוגה של "המזרח התיכון החדש" נוסח רבין, דהיינו המזרח התיכון כזירה של מאבקי כוחות הגמוניים. מצד אחד עמדה מדינה קיצונית, עיראק, שלא היססה לשגר טילי סקאד לעבר ישראל, ששאיפותיה ההגמוניות היו בלתי מרוסנות ושהיתה קרובה בהרבה משחשבו עד אז ליכולת גרעינית, ומנגד עמדה קואליציה רחבה, שכללה מדינות ערביות כמו כווית וסוריה וגם ישראל היתה שותפה בה, אם כי בצורה עקיפה. מהמלחמה הזאת, אמר רבין, ניתן להקיש על אופי המלחמות הבאות, ובעיקר על הדרך שבה יופעלו כוחות ונשק ארוך טווח בעידן שבו המרכיב הטריטוריאלי מאבד מחשיבותו.

עם זאת, מלחמת המפרץ סיפקה לרבין גם סיבה לפסימיות ולתחושה כי זמן השלום קצוב ויש לפעול בדחיפות. היא המחישה לו כי הסיבולת הלאומית של ישראל (כוח העמידה החברתי והנפשי שלה) עלולה להיחלש.

טענה זו דורשת הסבר קצר. המזרח התיכון של ראשית שנות ה־90 נראה לכאורה נוח מאי פעם עבור ישראל. ארצות הברית נענתה לבקשות מערכת הביטחון והעניקה לחיל האוויר חיזוק אסטרטגי משמעותי, מה שהבטיח לישראל יתרון צבאי איכותי חסר תקדים. גם מעמדה הבינלאומי של ישראל היה איתן מתמיד: במהלך כהונתו של רבין כראש הממשלה, ובמיוחד לאחר חתימת הסכמי השלום, צמח מספר המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל מפחות מ־100 ל־150.

בימי כהונתו השנייה של רבין שגשגה כלכלת ישראל. התוצר הלאומי הגולמי לנפש עבר ב־1995 רף של 15,000 דולר, בעוד בעת כהונתו הראשונה, ב־1975, הוא עמד על 3,400 דולר בלבד. ובעוד שב־1975 עמד התוצר הכולל של ישראל על 12 מיליארד דולר – כמחצית מסך התוצר של מצרים, ירדן וסוריה יחדיו – ב־1995 הוא כבר הגיע ל־85 מיליארד דולר – גבוה ב־50 אחוז מזה של שלוש המדינות הללו גם יחד.

הגירתם לישראל של כמעט 700 אלף עולים מברית המועצות לשעבר, רובם בעלי השכלה גבוהה ומקצועות נדרשים, הביאה את אוכלוסיית המדינה לחמישה מיליון וחצי נפש והעלתה בהתמדה את רמת ההשכלה ואת מדדי הפיתוח הכלכלי. מנגד, העולם הערבי נראה מפולג וחלש מתמיד: הוא נקרע בין מחנות פונדמנטליסטיים קיצוניים לבין פרו־אמריקאיים וסבל מבעיות פוליטיות וכלכליות חמורות.

ואולם, דווקא בתקופה אופטימית זו גברה אצל רבין התחושה, שהחלה כבר בימי האינתיפאדה, כי כושר העמידה של הישראלים בפני מלחמות ממושכות הולך ונשחק. העובדה שחצי מיליון תל אביבים נמלטו מבתיהם בן לילה במהלך מלחמת המפרץ, מפאת החשש מטילי סקאד, נראתה בעיניו סתירה גמורה לאתוס הישן של "לא זזים מכאן", שעליו גדל. תגובת היתר ההיסטרית של הציבור לפיגועי הטרור בשנים שלאחר מכן נראתה לו גם היא מנוגדת לנורמות הישראליות שהכיר.

תפיסותיו היו דומות מאוד לאלה של ניקסון וקיסינג'ר. בשל כך חש כי הניתוח שלהם את הטראומה האמריקאית לאחר מלחמת וייטנאם משקף במדויק את מה שעלול לקרות גם בישראל – חברה מותשת ממלחמות, המתייסרת באשמה מוסרית ומתקשה לשלב בין כוח צבאי למצפון לאומי. רבין לא ראה ב״מזרח התיכון החדש״ עידן של אופטימיות ושלום, אלא תקופת היערכות לצרות הצפויות לבוא מכיוונים חדשים.

את התפיסה הזאת – שהיתה רחוקה מאוד מן התמונה הוורודה שצייר מחנה השלום הישראלי – רבין נזהר מלבטא בפומבי. בהיבט זה, התנהגותו מזכירה את זו של בן־גוריון ב־29 בנובמבר 1947: כאשר כולם חגגו בשמחה את החלטת האו״ם על הקמת מדינה יהודית, "הזקן" ישב בביתו מהורהר, מודאג משאלת ביטחון המדינה שתקום ומודע לכך שהדרך אליה תהיה זרועה מלחמה ודם. כך גם רבין: בעוד ישראלים רבים שרו על השלום, הוא לא ראה באופק חזון אוטופיסטי, אלא רק הפוגה ממלחמה ארוכה יותר.

קו פרשת המים

היסטוריונים אשר יבחנו בעתיד את הסכמי השלום שחתם רבין עם הפלסטינים ועם ירדן מפרספקטיבה רחבה ודאי יידרשו לשאלה אם היו תולדה של האיש שאחז בהגה באותו רגע היסטורי, או שמא של כוחות היסטוריים גדולים ובלתי נמנעים. ההוגה היהודי־בריטי סר ישעיהו ברלין דן בכך במסה שלו "על ההכרח ההיסטורי", שבה לגלג על הסבורים כי "כוחות עצומים ובלתי אישיים" (בלשונו של טי-אס אליוט), ולא בני אדם בשר ודם ובעלי תודעה ורצון, הם הקובעים את מהלך ההיסטוריה. ואכן, בשיחות הרבות שקיימתי עם ברלין הוא הִרבה לבקש ממני סיפורים שגבלו ברכילות, אך יכלו להעיד על אופיים ועל אורחותיהם של קברניטי המדינה שהכרתי.

קאר, שהוזכר בראשית הדברים, חלק על ברלין באומרו: "הרצון להעמיד את הגאונות האישית ככוח היוצר של ההיסטוריה הוא סימן לתודעה היסטורית פרימיטיבית". האדם, טען קאר, אינו פועל בחלל ריק, אלא תמיד בתוך הקשר חברתי, וההיסטוריון חייב לבחון לא רק את כוונותיו של המנהיג, אלא גם את תוצאות מעשיו שלא נצפו מראש.

כך גם במקרה של רבין: האם הסכם אוסלו ב־1993 היה תוצאה של מהלך היסטורי בלתי נמנע, או של אדם אחד, ברגע אחד, שהעז לשנות כיוון? מאז 1967 התפתחו היחסים בין ישראל לפלסטינים בכיוון של התקרבות והכרה הדדית, ומשאל שנערך ב־1993 בקרב חברי הכנסת ממפלגת העבודה גילה כי רובם כבר היו נכונים אז להכיר באש״ף.

עלייתו של רבין לשלטון ב־1992 לוותה בציפייה לשינוי היסטורי. אך האם היה מסוגל הצבר, שרוב שנות חייו ראה את הפלסטינים מבעד לכוונת הרובה, לכונן שלום עמם? האם היה מצויד בתכונותיו של מנהיג היכול לשנות את מהלך ההיסטוריה? ומה הם בכלל מאפייניו של מנהיג כזה?

* * *

ככל שחולף הזמן, ברור יותר ויותר שרצח רבין היה קו פרשת מים בתולדות המדינה, רגע שבו נקטע תהליך שלום שהיה עשוי לשנות את פניה ואת פני המזרח התיכון כולו. רבין לא היה מהפכן ולא מיסטיקן. הוא לא ניסה לעצב את ההיסטוריה אלא לקרוא אותה נכון. הוא לא ביקש לגאול את העולם, אלא לנווט את עמו בין הסכנות. איש מציאותי, אך גם מוסרי, במובן הישיר והפשוט של המילה. איש שביקש להבטיח את קיומה של ישראל לא באמצעות כוח בלבד, אלא באמצעות תבונה, אחריות וזהירות.

ובסופו של דבר, כך נראה, בחרה בו ההיסטוריה להיות המנהיג שיסמל את הרצון הישראלי לשלום. כפי שכתב הגל: "האדם הגדול של התקופה הוא זה המסוגל לבטא את רצון עִתו, לומר לדורו מהו רצונו – ולהגשימו." בהיסטוריה של ישראל, רבין היה האדם הזה. אדם שידע לקרוא את הרוח המשתנה של תקופתו ולהוביל, גם אם באיטיות, בזהירות ובכאב, את עמו לעבר עתיד שבו יתאפשר לנו לחיות בחבל הארץ הקשה והמיוסר הזה לא רק מתוך הישרדות, אלא גם מתוך תקווה.

אבל את המעבר הזה לא הספיק להשלים. הכדור שנורה בכיכר מלכי ישראל לא קטע רק את חייו, אלא גם את ניסיונה של ישראל להפוך את החלום למציאות. לאחר הרצח נעה ישראל למחוזות אחרים. הרצון לשמור על השטחים הכבושים משיקולי ביטחון התחלף בשאיפה להשתלט על כל חלקי המולדת שהובטחה על ידי אלוהים, גם אם הדבר ימנע לעד את האפשרות להשתלב במרחב. היחס המורכב כלפי הפלסטינים פינה את מקומו לתפיסה גזענית של עליונות יהודית. ההכרה כי אלימות פוליטית נוגדת את מהות הדמוקרטיה התחלפה בגישה של "מה שלא בא בכוח – יבוא ביותר כוח". הפוליטיקה נהייתה מעיסוק שמטרתו להביא את הטוב והמועיל לכלל, לכלי להשגת כוח, כסף וכבוד למי שעוסק בה ולמקורביו. ובמשך שלושה עשורים נחשב רבין לדמות הראשית מבין "פושעי אוסלו".

ובכל זאת, משהו ממנו נותר. יושרו, תחושת האחריות שלו, רצינותו ואמונתו כי "השלום איננו מילה, הוא מעשה" – הם מורשתו.

על פרופ' יורם פרי

פרופסור אמריטוס באוניברסיטת מרילנד, שם הקים את המכון לחקר ישראל ועמד בראשו. בעבר היה יועץ פוליטי לראש הממשלה רבין, עורך העיתון "דבר" ופעיל חברתי. בין השאר כיהן כנשיא הקרן החדשה לישראל.