ישראל חיזקה את חמאס במעשה. עכשיו היא מחזקת אותו במחדל

Getting your Trinity Audio player ready...

"טובה חכמה מכלי קרב" (קוהלת, ט', 18)

עם סיום המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר 2023, בולטת במיוחד העובדה שלמרות מוראותיה הלא־ישוערו בנפש ובחומר, נותר מעמדו של חמאס בקרב הציבור הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית, פחות או יותר בעינו. עד כה הציבור הפלסטיני נמנע מלבוא חשבון עם מי שיזם ב־7 באוקטובר את מה שרבים בתוכו מכנים ה"הנכבה השנייה".

על מעמדו של חמאס כיום, בעקבות החלת הפסקת האש ברצועת עזה ב־10 באוקטובר 2025, מצביעות שתי עובדות עיקריות – הראשונה תודעתית והשנייה מעשית־פיזית, מן הנעשה בשטח. שתיהן מחזקות זו את זו.

חמאס שב לשלטון

תודעתית – הלכי הרוח הבולטים בחברה הפלסטינית משתקפים בסקר דעת הקהל שנערך ב־28 באוקטובר, מטעם "המרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקרי סקרים" (PCPSR) ברמאללה בראשותו של ד"ר ח'ליל שיקאקי. במשך למעלה מ־30 שנות פעילותו התייחד מרכז זה באיכות תוצריו הגבוהה – ובחינה בדיעבד של סקריו תוכל להעיד על כך. לענייננו, לא הנתונים לפרטיהם הם העיקר, אלא המגמות הגדולות המסתמנות מהם.

ממצאי הסקר של המרכז בסוף אוקטובר 2025 (ונסתפק כאן רק במקצתם) מורים בבירור כי התמיכה הציבורית בחמאס, הן בגדה המערבית והן ברצועת עזה, התחזקה בשתי שנות המלחמה: 35 אחוז מכלל הפלסטינים (גדה ועזה) תומכים בחמאס, לעומת 24 אחוז בלבד התומכים בפתח (32 אחוז הצהירו כי טרם החליטו). ברצועת עזה לבדה, שהפכה לאזור אסון רבתי בנפש ובחומר, תומכים 41 אחוז בחמאס (עלייה של כחמישה אחוזים לעומת הסקר הקודם לפני חמישה חודשים), לעומת 29 אחוז בלבד התומכים בפתח.

זאת ועוד, 80 אחוז חפצים בהתפטרותו של הנשיא מחמוד עבאס, לעומת מיעוט של 20 אחוז המצדדים בו. אולם התוצאה מתהפכת אם מרואן ברגותי הוא זה שמתחרה נגד מועמד חמאס (כגון ח'אלד משעל) על כהונת הנשיא: במקרה זה מביס ברגותי (58 אחוז) את משעל (39 אחוז). כמו בסקר הקודם במאי 2025, נותרת בעינה תמיכת 59 אחוז מקרב הציבור בגדה המערבית בייזום המלחמה ב־7 באוקטובר 2023. ברצועת עזה, חרף תוצאות המלחמה והשלכותיה, התחזקה התמיכה בייזום המלחמה בשבעה אחוזים (ל־44 אחוז).

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

במקביל לממצאים אלה, ניכרת עדיין הן בגדה הן בעזה תמיכה יחסית גבוהה, של 45 אחוז, בפתרון שתי המדינות (לעומת 53 אחוז מתנגדים). ראוי לציין כי התמיכה ברצועת עזה בפתרון זה היא כמעט כפולה בגודלה לעומת הגדה המערבית (61 אחוז תמיכה ברצועה, לעומת 33 אחוז בגדה).

הביטוי הנוסף לשיקום מעמדו של חמאס מתגלם בתהליך של מאפייני השבת משילותו האזרחית והביטחונית במרחב ברצועת עזה אשר פוּנה מנוכחות צה"ל (כ־47 אחוז ממנה). כאן ניכרת לעין כל נוכחות שלטון חמאס – בייחוד עם החלת הסכם הפסקת האש ויישום חלקו הראשון – עד כדי הפגנת שליטה אזרחית וביטחונית כמעט מלאה. בין אם התכוון לכך ובין אם לאו, הנשיא טראמפ הכיר בעובדה זו ואף סמך עליה את ידו במשתמע, באומרו בראיון ב־CNN, ב־15 באוקטובר, כי פעילי חמאס "נכנסים ומנקים החוצה את הכנופיות האלימות".

"השלילה הכפולה" והמחיר הכבד

מה עומד בשורשה של מציאות תודעתית ופיזית זו בחלוף שנתיים כה הרות אסון, שאותן המיט חמאס על עזה ביוזמתו? כיצד הפכה "הנכבה השנייה" ל"עמידה איתנה אגדתית" ("צומוד אוסטורי") כפי שמכנים זאת הפלסטינים עצמם? וכל זאת בשעה שבה – כפי שצוין לעיל – נותרת בעינה תמיכה יחסית רבה בפתרון שתי המדינות, שאף חזקה יותר בעיני העזתים מוכי האסון, למרות שאפשרות יישומה מתרחקת לדידם.

המענה על שאלה זו הוא, לדעתי, פשוט וברור. כאשר ישראל, על כל בכיריה ובראשם ראש ממשלתה, אומרת בעת ובעונה אחת "לא" לשלטון חמאס ברצועת עזה (לאחר שלפני ה־7 באוקטובר אמרה לו "כן" מפורש ואף אִפשרה הזרמת מאות מיליוני דולרים לחיזוק שלטונו) ו"לא" לשיבת שלטון הרשות הפלסטינית, הרי התוצאה משלילה כפולה זו, היא אמירת "כן" מהדהד למי שנוכח בשטח ועדיין נותרו לו אמצעי השררה. אולי יובהר הדבר בהשאלה מן המתמטיקה: הכפלת "המינוס" ("לא") ב"מינוס" ("לא") מביאה לתוצאת ה"פלוס", שמשמעה – יתרון מובהק לחמאס, הנופל לידו כפרי בשל בהיעדר מתחרה פלסטיני אחר.

הבה נתבונן על כך מזווית הראייה של הפלסטיני מן השורה: מילוי החלל ברצועת עזה על ידי הכיבוש הישראלי פסול בעיניו מיסודו, וכך גם מילוי החלל על ידי כוחות בינלאומיים ואפילו ערביים־אסלאמיים מבחוץ, שגם הם נתפסים אצלו כגרסת־כיבוש לכל דבר (הגנאי גלום במונח המפתח בערבית "ווסאיה" – הטלת חסות זרה). ואם זו הברירה, ואין בלתה, הרי שעדיפה בעיניו ברירת המחדל של שלטון חמאס, בתקווה שיפיק לקחים משגיאותיו המחפירות.

מה גם, שחרף מחיר העתק שנגבה מן הציבור הפלסטיני ברצועת עזה, קצָר חמאס (אמנם בלחץ ערבי ואסלאמי) כמה וכמה הישגים: הוא הציב שוב את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום האזורי והבינלאומי, הן של הממשלות והן של דעת הקהל; הוא שרד, חרף המכות האנושות; הוא אילץ את ישראל לקבל עסקת חילופי חטופים ואסירים, כשהציב בפניה את הסתירה החזיתית בין המשך המלחמה לבין שחרור חטופיה; הוא סיכל את כוונת ישראל לכבוש את כל רצועת עזה ולהביא להגירת תושביה הפלסטינים; והוא מוכּר בינתיים הן על ידי הציבור הפלסטיני, הן מעשית על ידי ארצות הברית והמערכת הבינלאומית, והן על ידי מדינות האזור הערביות, כבעל מעמד שלטוני ברצועת עזה, שאין מנוס אלא להתחשב בו.

חמאס מודע היטב, ובכיריו נותנים לכך ביטוי חוזר ונשנה, כי בשורש השורשים שממנו מסתעפים כל הגורמים לעיל, בבחינת נקודה ארכימדית, ניצבת גישת היסוד של ממשלת הימין בישראל. כמו לפני 7 באוקטובר, כן גם שנתיים אחרי כן, שוללת ממשלה זו מכל וכל אפשרות של כתובת פלסטינית עצמאית ואמיתית בדמות הרשות הפלסטינית. הסכמה לכתובת כזאת פירושה, אכן, הסדר חלוקה לשתי מדינות, שבו הצד הפלסטיני שולט הן על רצועת עזה והן על רוב הגדה המערבית. משלילה גמורה זו נבנה חמאס – גם אם לא לכך מכוונת ישראל. עד שלא תשתנה גישה מושרשת זו, נידון חמאס לזכות מן ההפקר, שמותיר לו חלל שרק הוא יכול למלאו באין מתחרה פלסטיני וערבי.

"שיתוף פעולה אנטגוניסטי" עם חמאס

כאילו לא נלמד דבר ולא נשכח דבר, נידונה ממשלת הימין להתמיד במדיניותה ההרסנית, שהמיטה על ישראל את אסון 7 באוקטובר, גם אם בגרסה והקשר היסטורי מעט שונים. וכל זאת חרף השכול והכאב ללא קץ שנחוו בעטיו של הכישלון הנחרץ הזה. כאז (לפני 7 באוקטובר) כן עתה, כלואה ישראל בסינדרום הקרוי בתורת היחסים הבינלאומיים: "שיתוף פעולה אנטגוניסטי" (Antagonistic Collaboration), שבו נפגשים שני היריבים המושבעים ומזינים זה את זה מבחינת התוצאות, אף שנקודות המוצא (קרי: הכוונות) שלהן הן שונות ואף סותרות.

אלא שאם לפני 7 באוקטובר התאפיין "שיתוף הפעולה העוין" במעשה פוזיטיבי, כמעט בראש חוצות, של הזרמת מאות מיליוני דולרים לשלטון חמאס בעזה ואפיונו כ"נכס", הרי עתה, בעקבות מלחמת דמים נוראה, נבנה חמאס משלילת הרשות הפלסטינית כממלאת החלל השלטוני שנפער בעזה. מבחינה זו, אף שהפעם השלילה היא כפולה – הן של הרשות והן של חמאס – נשנה כאן הדפוס של ההתנתקות החד־צדדית מעזה ב־2005, שהפקירה בהמשך את עזה לשלטון חמאס כברירת מחדל (בעקבות ההפיכה ב־2007).

הפרדוקס הטראגי מגיע, אפוא, לשיאו דווקא לאחר הקזת הדמים הנוראה: אמירת "לא" לחזרת הרשות הפלסטינית לעזה פירושה אמירת "כן" לחמאס, גם אם עתה אינך מגדיר אותו כ"נכס". למותר לציין כי גישה זו חושפת את הרשות הפלסטינית ככלי ריק גם בגדה המערבית, מה עוד שישראל עושה כבתוך שלה בתחום שלטונה של הרשות בשטחי A. גם מכך נבנה חמאס בכל הנוגע לתמיכה הציבורית הפלסטינית, כפי שנשקף בבירור בסקר האחרון של המרכז בראשות ד"ר שיקאקי שהוזכר לעיל.

ההכרעה, אפוא, היא בינארית, אין אפשרות שלישית, ובוודאי לא במתכונת טיפוח חמולות כבעלות ברית ברצועת עזה (וגם בגדה המערבית, למשל בחברון). גישת "טיפוח החמולות" רק מחזקת את חמאס בכך שהיא מקנה לו לגיטימציה לאומית פלסטינית מול משתפי פעולה עם הכיבוש הישראלי. ישראל מסרבת ללמוד מניסיון שנקנה בעשרות שנים: כל יוזמות העבר לבנות תחליפים חמולתיים התנפצו חיש קל על שרטוני המציאות.

מה ישראל ואיראן רואות עין בעין

גישת ממשלת ישראל בעניין "השלילה הכפולה" היא־היא צוואר הבקבוק האסטרטגי. היא מציבה מכשול בפני המעבר לשלב השני של הסכם הפסקת האש וממילא בפני הנושאים הרי־החשיבות שניצבים במרכזו, כשיקום רצועת עזה כפירוק חמאס מנשקו. הרי באין כתובת שלטונית חלופה לחמאס, אי אפשר להניע את השיקום (בהתגייסות מדינות ערב והמערכת הבינלאומית). זאת משום שהתחלת השיקום, בעוד חמאס אוחז ברסן השליטה, פירושה התחזקות נוספת של מעמדו השלטוני של הארגון בעזה. גם תהליך פירוז רצועת עזה ופירוקו של חמאס מנשק נידון להתעכב בהיעדר כתובת שלטונית חלופה המופקדת על ביטחון הפנים ברצועה, ואשר אליה ניתן יהיה לתבוע מחמאס למסור את נשקו. שוב ייאמר, כי תהליך טיפוח חמולות, שמכוחו הן יחומשו בנשק, רק יצדיק, בראש ובראשונה בעיני הציבור הפלסטיני, את תביעת חמאס לשמור את נשקו בידיו.

שלילת דריסת רגלה של הרשות הפלסטינית בעזה על ידי ישראל נגזרת מהתנגדות ישראל לכל ניצן ריבוני העלול לרמז על אפשרות חידושה של האחדות המדינית בין הגדה לבין הרצועה, כמבוא להסדר מדיני בעתיד. את גישה זו משלימה בגדה האצת הקמת המאחזים והרחבת ההתנחלויות, ובכך מקודם הסיפוח דה־פקטו שלה. בד בבד, מעלימה ישראל עין מהתנכלויות מתנחלים לתושבי הגדה. כך ניתן לבלום את השלמת הסכם הפסקת האש בעזה לאו דווקא ישירות מעזה אלא בעקיפין מן הגדה המערבית, באמצעות החלשת הרשות הפלסטינית, ערעור מעמדה בעיני ציבורה והתססת תושביה מכוח הצקות של מתנחלים.

שיבת הרשות הפלסטינית לשלטון ברצועת עזה היא תנאי בל יעבור של כל מדינות ערב והאסלאם (למעט איראן), וכן של רוב רובן של מדינות העולם (למעט ישראל). באמצעותה נבנה הגשר בין הסדרת סוגיית עזה לבין הסדר הסוגיה הפלסטינית כולה, לרבות הגדה המערבית, שרק הוא יכול לסלול את הדרך לנורמליזציה עם סעודיה ועם המרחב הערבי־האסלאמי כולו. גישור זה הוא לצנינים בעיני ממשלת הימין בישראל, אף כי טרפודו תורם, כפי שהראינו לעיל, להתאוששות חמאס, ולמעשה – להתמשכות סבבי העימותים בעתיד בין ישראל לבין חמאס.

ההסכם "המחורר" ו"הגיון המצב"

על פי עמדת מדינות ערב והעולם, שיבת הרשות הפלסטינית איננה חייבת להתממש באבחה אחת, אלא בתהליך הדרגתי – אף כי מוגבל בזמן. הסכם הפסקת האש בהובלת טראמפ אימץ במלואו את הנוסחה הערבית־האסלאמית (שראשיתה בתוכנית המצרית ממרץ 2024 והמשכה בהחלטות ועידות הפסגה הערבית והאסלאמית והיוזמה המשותפת הסעודית־הצרפתית), הגורסת כי התהליך יחל במילוי החלל השלטוני בעזה באמצעות מינהלה טכנוקרטית המורכבת מאישים עזתים עצמאיים אך בחסות הרשות הפלסטינית (הרשות הפלסטינית דורשת, כי בראש מינהלה זו יעמוד שר עצמאי ללא שיוך ארגוני).

מבחינת מדינות ערב והאסלאם, בכך יושק תהליך מימושה של ההגדרה העצמית הפלסטינית במתכונת מדינית שתקיף את רצועת עזה והגדה המערבית כאחת. הביטוי הרווח לכך בערבית הוא "תג'סיד" ("מימוש" או "גילום"), שבו הולכת ומתגלמת המדינה הפלסטינית במסלול של הבשלה הדרגתית. אולם כל "מעשה המרכבה" הזה מקרטע, ובהיעדר כתובת שלטונית חלופה לחמאס בעזה, מתעכבת הנעת תהליך השיקום, וממילא נדחה הטיפול בנשק של חמאס.

פירוק חמאס מנשקו יכול להתממש אך ורק בהקשר של שיקום. הצבת פירוק חמאס מנשקו והרס המנהרות בעזה כתנאי מקדים מצד ישראל לתהליך השיקום הוא לפיכך תנאי מכשיל. וזאת בשעה שמדינות ערביות חשובות כסעודיה, מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות מדגישות את חיוניות פירוק חמאס מנשק – אבל רק בהקשר של תהליך השיקום. התנגדות ישראל לחלופת הרשות הפלסטינית, ואפילו במתכונת סמלית ראשונית של מינהלה טכנוקרטית, משחקת שוב לידיו של חמאס.

לו היתה ישראל משנה את גישתה, ניתן היה לדחוק את חמאס למלכודת: חמאס, כמי שמוחזק בעיני הפלסטינים כיוזם אסון 7 באוקטובר, איננו יכול הרי להתנגד לשיקום רצועת עזה. זו הסיבה העיקרית שאילצה את הארגון לקבל את הסכם הפסקת האש בהובלת הנשיא טראמפ חרף חילוקי הדעות המהותיים בתוכו בעניין זה. ההכרעה לטובת השתלבות בהסכם, לפחות בשלבו הראשון, נבעה מכך שאם יסרב חמאס, הוא עלול לאבד את עולמו בקרב הציבור הפלסטיני, בעיקר בעזה, וכן מצד מדינות כטורקיה וכקטר הנוטות לו אהדה, אך בה־בעת הן שושבינות הסכם הפסקת האש.

שני המחנות העיקריים בחמאס

עוד לפני מלחמת 7 באוקטובר, אך ביתר שאת לנוכח תוצאותיה ההרסניות, ניטשה מחלוקת עזה בקרב הנהגת חמאס. יוזמת יחיא סינוואר, בתמיכת איסמאעיל הניה, מרוואן עיסא וסאלח אל־עארורי, לחבור לאיראן השיעית ו"לציר ההתנגדות" בחסותה, נתקלה בהתנגדות עקרונית של ראשי "הלשכה המדינית" של חמאס בעבר – ח'אלד משעל ומוסא אבו מרזוק. חיסולם של רוב תומכי ההישענות על איראן במהלך המלחמה והיחשפות איראן ו"ציר ההתנגדות" כמשענת קנה רצוץ, חיזקו את מחנה מתנגדי איראן בראשות משעל ואבו מרזוק, שמקום מושבם הוא מחוץ לזירה הפלסטינית. אלה האחרונים סברו כי עדיפה לחמאס ההישענות על מדינות ערב הסוניות ביחד עם טורקיה.

ביטוי בולט למגמת השינוי ביחסי הכוחות הפנימיים בהנהגת חמאס בעקבות המלחמה, היה בהחלטת הארגון לקבל את הסכם הפסקת האש. היה בכך סימן שהכף נוטה בעקבות המלחמה לצד מחנה משעל ומרזוק כתוצאה מהיחלשות מצדדי "ציר ההתנגדות" בחמאס. יודגש, כי ההבדל בין שני המחנות איננו נסוב סביב היחס לישראל ולהסדר אפשרי איתה. בעניין זה שניהם זהים בשלילתם. אולם ברור כי לזהות המדינות שעליהן נאלץ (או בוחר) חמאס להישען, יכולה להיות השלכות על עמדותיו.

המסקנה מדינמיקה זו היא ברורה: ככל שיתקדם יישום הפסקת האש לשלבו השני, כן יתחזק מחנה משעל ומרזוק וייחלשו מתנגדיו. קיפאון ישרת את המחנה האחר, שנראה כי כיום ניצב בראשו ח'ליל אל־חיה בקטר ועז אל־דין אל־חדאד, מפקד כוחות חמאס שנותר ברצועת עזה. על כל פנים, גם מציאות זו מסתמנת כפרדוקסלית: עמדת ישראל, שאיננה ששה, בלשון המעטה, לעבור לשלב השני של ההסכם, משרתת את המחנה "האיראני" בחמאס. יתרה מכך: עמדה ישראלית גם מגוננת על חמאס מפני העמקת הפיצול הקיים בו לכדי קרע ופיצוץ.

הרי אם יתקדם הסכם הפסקת האש לשלבו השני, אפשר שקוויי ההפרדה בין שני המחנות ייעשו מובחנים יותר: מחנה משעל ואבו מרזוק יחרות על דגלו את עליונות ערך "הדעווה" (גיוס הנפשות לאסלאם בדרך של חינוך דתי), ואילו המחנה השני יתמקד בעליונות "המוקאומה" (ההתנגדות הצבאית והג'האד). מטבע הדברים, מרחב התמרון של המחנה הראשון יהיה גדול יותר בעניין הפירוק מנשק, בעוד המחנה השני ישלול זאת מכל וכל.

הנעת תהליך השיקום היא, אפוא, מנוף לדחיקת חמאס לשוליים, ובה בעת לתביעה ממנו לפרוק את נשקו. אולם דא עקא, שמעשה מרכבה זה איננו יכול להתחיל כל עוד ישראל מתנגדת למי שהוא, ורק הוא, יכול להחליף את חמאס ברצועת עזה ולמלא את החלל השלטוני. בעמדתה נגד השתלבות הרשות הפלסטינית, ישראל מגוננת בפועל על חמאס מפני התגלעות ניגודיו הפנימיים.

הקשר הגורדי בין הסוגיה הפלסטינית למדינות הערביות

נוסח הסכם הפסקת האש ברצועת עזה, המבוסס על תוכנית 21 הנקודות של הנשיא טראמפ, הוא כה רחב ועמום, עד כי יישומו לפרטיו, מעבר לשלב הראשון, מחייב משא ומתן נוסף, להשגת הסכמי משנה. אולם מאחורי ההסכם "המחורר" ניצב מה שניתן לכנותו "היגיון מצבי". "ההיגיון המצבי" ברקע ההסכם נסמך בעיקרו על הקונצנזוס הערבי והאסלאמי בראשות סעודיה וטורקיה (ביחד עם רוב מדינות העולם) ועל השפעתו הרבה על הנשיא טראמפ.

הרי השלב השני של ההסכם מותנה בנכונות מדינות ערב והאסלאם, במשותף עם המערכת הבינלאומית כולה, להתגייס למימושו במאמץ־על דיפלומטי וכספי. הסכמתן זו מותנית מבחינתן בכך שמאמציהן לא יהיו לשווא, כלומר שלא יתחוללו סבבי עימות נוספים. משום כך הן מבקשות לנצל את המשבר הקריטי בעזה כדי לשדרג את הפסקת האש לכלל הֶקְשר מדיני מקיף ויציב שיחול על הסוגיה הפלסטינית כולה – ברצועה ובגדה כאחת.

מבחינת מדינות ערב, ובראשן סעודיה ומצרים, נפל דבר בעקבות מלחמת 7 באוקטובר. חששן מהתממשות איום "התהג'יר" (ההגירה הכפויה של האוכלוסייה הפלסטינית מעזה, המהווה גם תקדים לגבי הגדה) החל להיתפס אצלן כמוחשי מאוד וכקיומי מאוד. כפועל יוצא מכך, ברור להן כי הותרת הבעיה הפלסטינית ללא פתרון מאיימת על עצם ריבונותן ועל האינטרס הלאומי הקיומי שלהן. כך הוא לגבי המדינות הגובלות בעזה ובגדה, כמצרים וכירדן, אך גם לגבי אחרות, כגון סעודיה, החרדה ליציבותה הפנימית והאזורית, בעיקר על רקע מאמציה הנמרצים להשלים את תוכנית־העל שלה לכינון "סעודיה חדשה" לקראת שנת 2030. ללא יציבות אזורית, נידון מאמץ אדירים זה להיכשל.

כך, המחויבות הסולידרית לסוגיה הפלסטינית חדלה להיות סוגיה מופשטת בעיני מדינות ערב, ובעקבות 7 באוקטובר הן החלו לתפוס אותה כאינטרס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. וזאת, לא מטעמים חיוביים אלא מטעמים שליליים, שעיקרם – מניעת ההשלכות הנובעות מנזקי אי־פתרונה של הסוגיה הפלסטינית על עצם קיומן של מדינות ערב. בתקשורת הערבית מרבים לציין בעניין זה, כי בעקבות 7 באוקטובר הומחש "הקשר הגורדי", או בביטוי אחר – "חבל הטבור", הקושר בין הסוגיה הפלסטינית לבין האינטרס הלאומי הפרטיקולרי של מדינות המרחב הערבי.

הנשיא טראמפ מעוניין בהצלחת ההסכם המזוהה עמו לא פחות ממדינות ערב. טראמפ עצמו עמל מעל כל במה לאפיין את ההסכם כראיה ניצחת להצלחתו. נראה כי בעיניו, דימויו העצמי וכן דימויו בעיני זולתו (העולם כולו), מותנים בהצלחת ההסכם או, להבדיל, בכישלונו. ככל שתקצר ידו להפגין הישגים מבית במדיניות הפנים שלו, כן יגדל אצלו הצורך בהצלחת הישגי מדיניות החוץ שלו, ובראשם ההסכם המזוהה עמו.

בשנת 1784 טבע הפילוסוף, המשורר והמחזאי הגרמני פרידריך שילר את אִמרת הכנף הבאה: "ההיסטוריה העולמית היא בית הדין של העולם". רעיון זה מהדהד גם ביסוד הפילוסופיה של ההיסטוריה של בן־זמנו ועמיתו הפילוסוף הגדול פרידריך הגל. נגזר מכך, לדעתי, כי ההתעלמות מן העובדות המשמעותיות ובעלות המשקל במציאות ההיסטורית היא אפשרית רק לזמן־מה, אך במוקדם או במאוחר, גובה ההיסטוריה מחיר עתק והיא נפרעת מן הנפשות הפועלות בזירתה. כך היה ב־7 באוקטובר לפני שנתיים, אך מאז, כפי שניסיתי להראות, לא נלמד דבר ולא נשכח דבר, ובתום שנתיים מוסיפה ההיסטוריה לגבות מאיתנו את חובה הכבד מנשוא.

על ד"ר מתי שטיינברג 

מומחה לסוגיית הלאומיות הפלסטינית ולאסלאם הפונדמנטליסטי ומחבר הספר עומדים לגורלם – התודעה הלאומית הפלסטינית 1967-2007. ספרו באנגלית על הסוגיה הפלסטינית In Search of Modern Palestinian Nationhood (2016) הוגדר כ"מחקר מופתי" בסקירה בניו יורק ריוויו אוף בוקס. היה בעברו יועץ לראשי השב"כ בשנים 1996–2003.