Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
מי שעיין פעם בארכיון המכתבים של סופרים עבריים מתחילת המאה שעברה, תקופה שאפשר להניח שחלק גדול מהתקשורת בה עוד הועבר בדואר, יודע שלצד החומרים הארכיוניים הרגילים שחוקרי ספרות אוהבים לצטט בעבודותיהם – מחסומי הכתיבה, האכזבות, הריבים וכו' – יש עניין נוסף שמלווה את המכתבים ואותו פחות נוהגים להזכיר במאמרים, והוא כסף. דרישות תשלום, הבטחות תשלום, איחורים בתשלום – אלה מובאים בדרך כלל בשולי המכתב או בקצרה, אבל אפשר ללמוד מהם לא מעט על העבודה הספרותית ועל המוטיבציות שמאחוריה (מתי כבר מישהו יכתוב את ההיסטוריה של הספרות העברית דרך הכלכלה שלה?).
כשעוברים, למשל, על ההתכתבויות של הסופר יהודה בורלא עם עורכיו מוצאים היררכיה סמויה: בעוד ברנר שילם לו 10-15 לירות מצריות על סיפור, יוסף קלוזנר שילם שבע וחצי לירות מצריות על מאמר, ויעקב רבינוביץ שילם ארבע לירות מצריות עבור גיליון תרגום – הבדלים משמעותיים עבור בורלא, שהיה לחוץ מאוד כלכלית. לעומתם, עורך "מזרח ומערב", אברהם אלמאליח, דחק בבורלא בלשון ידידותית לכתוב מאמר לכתב העת שאותו הוא מגדיר "שלנו", כלומר של המזרחים, והזכיר לו את הצורך להקריב קורבנות – כמו שעות שינה – למען העניין, בלי להזכיר תשלום כלל. ואולי זאת אחת הסיבות שבורלא לא הוסיף לכתוב לכתב העת.
כאז כן היום, אף אחד לא נעשה מבקר ספרות בשביל הכסף, בטח שלא בישראל. אבל גם אם כסף גדול הוא לא הסיפור, לא יהיה נכון לבטל לגמרי את הרכיב הכלכלי בהבנת מצבה הדעוך של ביקורת הספרות השוטפת בעיתונים, שכן כלכלת השוק מעצבת באינספור דרכים לא רק את התמריץ לכתיבה אלא גם את הצורה ואת התוכן שלה.
סנדוויץ' הצואה
רוב כותבי ביקורות הספרים בעיתונות (המכונות רצנזיות, להבדיל מביקורת ספרות בפורמטים אחרים, כמו מסה, מאמר אקדמי וכו'), הם פרילנסרים המשתכרים כמה מאות שקלים לביקורת. אין ספק שזאת לא פרנסה בת־קיימא: לקרוא ספר לעומק לוקח זמן, לחשוב עליו לוקח זמן, ולכתוב עליו 800-1,000 מילה לוקח זמן. בחישוב לפי שעות, כתיבת ביקורת עשויה לקחת כמה ימי עבודה, מה שהופך אותה לפרנסה מאוד לא משתלמת, הנושקת לשכר מינימום ואפילו למטה ממנו. היא מתומחרת כאילו היתה תחביב לשעות הפנאי, ללילות ולסופי שבוע; עניין צדדי ובלתי מחייב של מי שיש להם הכנסה עיקרית ממקורות אחרים – שכן אחרת לא היו יכולים להמשיך לפרסם לאורך זמן ברמת שכר כל כך נמוכה, שלא לדבר על תנאים סוציאליים או ביטחון תעסוקתי.
אפשר לשער שאותה "הכנסה עיקרית ממקורות אחרים" משפיעה גם על מה נכתב בביקורות ואיך. הרי מה הם אותם מקורות הכנסה עיקריים של מבקרי הספרות? בדרך כלל עיסוקים אקדמיים, עבודות מול הוצאות ספרים (עריכות ותרגומים), הרצאות, סדנאות, ועדות פרסים – תחומים שבהם יש למבקרים, מטבע הדברים, נגיעה לאנשי ספרות אחרים ולכוחות חזקים בשדה.
המשמעות היא שמסוכן עבורם לבטא דעה שלילית על ספרים, על תופעות ספרותיות ועל מבני כוח כלכליים וסימבוליים, כי היא עלולה לפגוע לא רק בפרנסתם אלא גם בחברים, תלמידים וקולגות. גם אם מבקר שמלמד במוסד אקדמי מסוים יימנע מלכתוב על מרצים מאותו המוסד, מה עם מרצים מאוניברסיטאות אחרות שמשתתפים לצדו בכנסים, חברים של קולגות, חברי פייסבוק, אנשי ספרות שפעם השתתף איתם בפאנל או שהזמינו אותו לדבר בהשקה? ישראל היא מקום קטן וצפוף ורשימת המגעים הפוטנציאליים בשדה הספרות היא אינסופית (ולא מדובר רק באהבות אלא גם בסגירת חשבונות). הכלל שתקף בתחומים אחרים בעיתונות, שלפיו עיתונאי לא עובד בתחום שאותו הוא מסקר ולא עובד כלל מחוץ לעיתון, לא תקף למבקרי ספרים – פשוט מפני שהשכר שלהם בעיתון נמוך כל כך.
האם המעבר אל המבנה התעסוקתי הזה – כתיבה פרילנסרית ללא משרה קבועה, תוך תלות מבנית בכוחות חזקים בשוק, מעבר אגב שמתרחש לא רק בישראל אלא גם בעיתונים אחרים בעולם – אחראי לכך שמבקרי ספרות נוטים לכתיבה תבניתית וזהירה מבעבר (ובמקרים אחרים חנפנית, אנמית או אינטרסנטית)? התלונה על כך שביקורות ספרות הפכו מרוככות מדי, עדינות מדי, שהן משתדלות "לבוא בטוב" ולא להכות גלים, נשמעת לא רק בארץ; היא נשמעת אפילו כלפי מוספים מכובדים כמו הניו יורק ריוויו אוף בוקס שעדיין מחזיקים כמה משרות קבועות של מבקרי ספרות (לצד שורה של פרילנסרים, שהתשלום שהם מקבלים עבור רשימה בודדה עשוי להגיע לפי 40 ממקביליהם הישראלים).
שם, יש המכנים את המבנה המקופל הזה של הרצנזיה "The Shit Sandwich" (סנדוויץ' צואה): הביקורת מוקדשת ברובה לסיכום ארוך ושטחי של העלילה ושל המבנה בתוספת כמה פרטים ביוגרפיים של הסופר ומילות שבח סתמיות ("מופלא"), ורק לקראת הסוף מוטמנות כמה הסתייגויות רפות שממונפות בסיום אל איזו אמירה כללית עקרונית יותר – הכול כדי להשאיר טעם טוב ולהוכיח שכולנו בעצם באים ללמוד, No bad vibes.
צורת הכתיבה המפויסת הזאת לא קשורה רק לתנאֵי ההעסקה של המבקרים – היא חלק מרוח התקופה. אנחנו רגילים לעטוף ביקורות שליליות ב"סנדוויצ׳ים" גם מחוץ לכתיבה על ספרות בעיתונים: זאת הדרך ה"נכונה" להתנהל בעולם. לא רק כי הפכנו לאנשים רגישים ונעימים יותר אלא גם משום שאנחנו מפנימים מודל של הצעה ("זאת הדעה שלי, ארזתי לך כאן, אתה לא חייב להסכים"). בסופרמרקט הדעות שאנחנו חיים בו, דעה שלילית על ספר או על תופעה ספרותית נתפסת כמוצר לא־סוציאלי והורס־מסיבות, גם אם בפועל, נודה על האמת, היא לא חתרנית ומערערת כפי שהיא עשויה להיראות. אחרי הכול, גם ביקורת שלילית ואפילו ארסית על ספר היא עוד מוצר טקסטואלי על המדף, וסופה להיבלע באדישות הכללית של תרבות השפע ("אהבת את הקטילה שכתב X?", "אני מעדיפה ביקורות מפרגנות").
איזהו גיליון חגיגי
המודל הצרכני שמוטמע אל מדורי הספרות ואל תודעות הקוראים מייתר את הכתיבה הביקורתית, שנתפסת כעודפוּת. זה לא קורה רק מפני שפחות אנשים קוראים ספרים, אלא משום שגם אנשים שאוהבים ספרים, וקונים ספרים, צורכים את הביקורת קודם כל כסקירה עניינית שתפקידה בסופו של דבר לעזור להם להחליט אם לקנות את הספר או לא. טעם ספרותי, הקשרים, תובנות, הגיגים, זיכרונות, דעות נחרצות מדי – כל זה הוא סרח עודף. באותה מידה אפשר היה לפרסם סקירות שבועיות תמציתיות של הספרים החדשים שיצאו. לא בכדי הכתבות הכי נקראות במדורי הספרות הן רשימות ההמלצות, וגיליון "חגיגי" פירושו מקבץ המלצות קצרצרות.
לפני כמה שנים, ברשימה שפירסם הארפר'ס מגזין, בשם ״תאהב את זה או תמות״, המבקר האמריקאי כריסטיאן לורנצן כתב באירוניה שתפקיד המבקר היום הוא להציע לנו ספרים ש״אולי נאהב״, באותו טון חביב ואדיש של האלגוריתם באמזון. ביקורת ספרים אידיאלית במציאות הנוכחית לא יכולה לפיכך להיות טקסט מורכב מדי. היא במיטבה כשהיא מגישה לנו את הספר בצורה חסרת אישיות ותבניתית ככל האפשר שלא תאפיל על משימת ההכרעה אם לרכוש את הספר או לא. הרצנזיות נכתבות היום כטקסט עזר בשוק הספרים החדשים, לא ככתיבה לשם הכתיבה (איש לא יעלה על הדעת להוציא אוסף של רצנזיות בספר, כמו שהיה נהוג בעבר).
כמו המונרכים
אם נחזור לשאלה שנשאלה קודם – האם לתלות את השיממון שמעוררות הרצנזיות כיום בתנאי ההעסקה הגרועים של מבקרי הספרות – התשובה תהיה כנראה ״לא רק״. אין זה אומר שצריך למהר לסלוח לעיתונים על הניצול המבני בתנאי ההעסקה של מבקרי הספרות, שהם מבישים ונצלניים, אלא שגם מעבר של העיתונים להעסקת מבקרים במשרות תקניות לא יבטיח פריחה של כתיבה ביקורתית. למעשה, בהתחשב במספר הקוראים המדולדל שלהם, זה נס שמדורי ספרות בעיתונים עדיין מתקיימים. סיבה מרכזית להשארתם היא כנראה רתיעה של בכירי העיתון להצטייר כמי שגודעים מסורות מפוארות – סיבה דומה לזו שמשאירה את המונרכיה בבריטניה על כנה. וכמו המונרכים, גם מדורי הספרות משתדלים לא לעצבן ולא להקים יותר מדי שערוריות שיציפו את שאלת הנחיצות שלהם.
אבל, שלא כמו המונרכיה, מדורי ספרות לא עולים יותר מדי כסף. לאמיתו של דבר, מי שמחזיקים את המדורים האלה על גבם הם המבקרים עצמם, בעבודת הכמעט־בחינם שלהם. לא רחוק היום שבו מודל תשלומי הסופרים, הנדרשים כיום ברוב המקרים לשאת בהוצאות פרסום ספריהם, יגיע גם לביקורת הספרות, ועיתונים ידרשו ממבקרי ספרות תשלום תמורת הזכות לפרסם את הביקורות שלהם (וכמובן, כמו שקורה גם בקרב סופרים, אחת התוצאות היא הטיה לטובת אנשי ספרות בעלי אמצעים שמוכנים לשלם הון תמורת הפרסטיז׳ה המצטמקת של היות־סופר או היות־מבקר בישראל).
ביקורת הספרים עוד לא מתה – כל עוד יש ספרים תהיה ביקורת ספרים – אבל היא משנה צורה. מופרך לחשוב על עבודת מבקרי הספרות היום במונחים של מבקרים מתחילת המאה כמו ברנר, קלוזנר, רבינוביץ וחבריהם, שגם הם התפרנסו בדוחק אבל לכתיבתם היה תפקיד מרכזי בבניית התרבות הלאומית. במאה השנים שעברו מאז, לא רק מעמדה של הספרות השתנה, אלא גם המבנים הכלכליים של הספרות השתנו. לא בטוח שנוכל להחליף את המודלים הכלכליים שמוטמעים לתוך תודעתנו, אבל אם אנחנו מחפשים כתיבה ביקורתית יצירתית על ספרים ועל ספרות, צעד ראשון עשוי להיות חיפוש פתח יציאה מהסופרמרקט.
על ד"ר קרן דותן
מבקרת ספרות וחוקרת עצמאית. מפרסמת זה עשרים שנה ביקורות ספרים בעיתונים וכתבי עת, בהם הארץ, ישראל היום ו־Ynet.
