Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
אחת ההנחות המלווה את השיח הפוליטי בישראל בעשור האחרון היא הקשר הטבעי כביכול שנרקם בין החרדים ובין מפלגות הימין. לכתחילה לטיעון הזה אפשר למצוא לא מעט סימוכין היסטוריים, סוציולוגיים ותרבותיים. כבר בעשורים הראשונים של הקמת המדינה, בשלטון תנועת העבודה הסוציאליסטי והלאומי, נטה הציבור החרדי, על גווניו השונים מלבד חוגי הקנאים כמובן, לכיוון הלאומי, לא אחת למגינת ליבו של חלק מהנהגתו הרבנית הבכירה. העיתונות החרדית שיקפה את ההזדהות עם האירוע ההיסטורי של הקמת המדינה על אדוותיה האידאולוגיות: קרוב לשני עשורים ציינו כותרות העיתונים החרדיים, ספק חגגו, את ימי העצמאות בשלטון השמאל, והפסיקו לעשות כן בשנות שלטון הימין.
אם ננתר אל שנות ה־90 נמצא כי גם אם חלק גדול מצעירי הציבור החרדי לא התגייסו לצבא החובה כחלק מעמדה אידאולוגית־חינוכית המוטמעת בהם, הרי שבהחלט היה אפשר למצוא דפוסים ברורים של הערצת הכוח הצבאי בחברה החרדית, למן תחפושות ילדים לחיילים, דרך ביקור באתרי מורשת קרב, עבור במוזיאונים של החילות השונים ועד הקמת ארגונים אזרחיים משלימים לעשייה הביטחונית. ובעשורים האחרונים, לצד ברירות מחדל פוליטיות כמפלגת "יהדות התורה" החרדית־אשכנזית וש"ס החרדית־מזרחית, הבחירה במרחבים חרדיים בולטת בעיקר בקרב צעירים גם במפלגות ימין, בעיקר באלו המחזיקות בסדר יום לאומני במפגיע.
שורה של מדדים סטטיסטיים מלמדים כי מאז סוף שנות ה־90 הציבור החרדי בישראל מחזיק בעמדות נציות חדות; חלקים ממנו אף מחזיקים בעמדות נציות קיצוניות בכל הנוגע ליחסי יהודים-ערבים, ובכלל ליחסים בין יהודים ללא־יהודים. מגמות אלה אינן מובנות מאליהן. הציבור החרדי אינו חווה חינוך לאומי. הוא אינו מחונך להצדעה לדגל ולא להערצת הצבא או למתן כבוד להתיישבות חלוצית בספר; החומרים שאליהם הוא נחשף, בין בילדות בין בבחרות ובחיים עצמם, מחנכים לראות באורח החיים המוקפד של קיום מצוות, הקמת משפחה מסורתית, כללי הפרדה מגדרית, לימוד התלמוד וההלכה והכבוד להנהגה הרבנית – ערכי יסוד. כיצד אפשר אפוא להסביר מגמות אלה?
התהוות הברית החרדית־ימנית
בהסברים להעדפת הימין בקרב הציבור החרדי, בעשורים האחרונים לפחות, אפשר למצוא את התמורות שחלו במרחב החרדי; חלק גדול מהיישובים העירוניים החרדיים החדשים, ובתוכם גם שכונות חרדיות בירושלים, ממוקמים על קווי התפר של הסכסוך הציוני-פלסטיני המדמם: ערים כאלעד, בית"ר עילית, מודיעין עילית (קריית ספר), ושכונות כנווה יעקב, רמות ומועצות כגבעת זאב, שלא לדבר על יישובים עירוניים כעמנואל הממוקמת בלב שטחי יהודה ושומרון. מציאות זו מזמינה אתגרים ביטחוניים לא פשוטים וחושפת את הציבור החרדי בהן לפרקטיקה הלאומנית כמקור לפתרון המתח הביטחוני.
לכך אפשר להוסיף תמורות דמוגרפיות, עת אוכלוסיות של מתחזקים וחוזרים בתשובה ממוצא מזרחי ומהגרים מארצות רווחה מביאות עמן תפיסות פוליטיות לאומניות אל המרחב החרדי. לכל זה יש להוסיף את הנטייה הדתית־האורתודוקסית לראות במדינה היהודית כשואבת לגיטימציה לקיומה, לא מפרויקט לאומי שמקורותיו "מפוקפקים", אלא ממקורות דתיים סמכותיים. לגישה זו "המדינה היהודית" או "מדינת היהודים", מרגע שנהפכה לעובדה פוליטית – היהודיות", הזהות היהודית בנוסח האורתודוקסי – חייבת לתפוס בה עמדה הגמונית.
מחנה הימין נתפס בחזקת מי שקרוב למסורת הדתית וסמכויותיה, מכבדן ורואה בהן מקור ליחסי שותפות פוליטית שווה. ואם נוסיף לעמדה זו פרשנות מוקדמת בדבר היחס ההיררכי כלפי מי שאינם יהודים, הרי שהחיבור בין תפיסת עליונות יהודית שהימין הקיצוני מחזיק בה, ובין המציאות הביטחונית הקיומית שמדינת ישראל נתונה בה, משמשים כר פורה לשגשוגה של עמדה לאומנית בקרב אוכלוסיות דתיות. כך או אחרת, השילוב בין הסיבות יכול להסביר את הדרישה השכיחה מצד הציבור החרדי למנהיגיו: העדפת שותפות קואליציונית עם מחנה הימין.
משמעות השותפות הזאת תוארה בעשור האחרון כחלק ממגמת "הדתה של החברה בישראל". לפי פרשנות זו, האורתודוקסיה נהפכה מעמדה משלימה אידאולוגית לימין הלאומי או עוד מקור לתמיכה פוליטית, לחלק בלתי נפרד מהליבה האידאולוגית שלו. ביטויים כמו "מחויבות למסורת" או "מחויבות ליהדות", בנימה פטרונית משהו, מצאו מקום לא רק בשיח האורתודוקסי אלא גם בשיח של הימין הלא־דתי. כך למשל, אם עד לפני עשור היה אפשר לתאר מפלגה כמו חרדית כמו ש"ס כ"ליכוד עם כיפה", יכול ואין זה מופרך לתאר היום חלקים במפלגה הליברלית־לאומית לשעבר כ"ש"ס בלי כיפה".
ואולם, למרות ההיסטוריה הארוכה המלמדת על הקשר של החרדים אל הלאומיות הישראלית והתשתית הפרשנית המספקת הצדקה והעדפה פוליטית לימין מצד הציבור החרדי, מבט רטרוספקטיבי בהתנהלות הפוליטית של המפלגות החרדיות ילמד כי לא תמיד כל זה תורגם לברירת מחדל. למעשה, ראוי לדייק ביחסי הימין והחרדים ולראות בהם תהליך דינמי רב־שנים, שאפשר לסכמו כמעבר מהעדפה תלוית מיקוח פוליטי לברירת מחדל אידאולוגית.
לקראת ימין חדש
ראוי להבהיר כי המונחים הללו – "ימין", "שמאל" ו"חרדים" – לא רק שאינם עשויים מקשה אחת, אלא עברו ועודם עוברים שינויים בעלי משמעות היסטורית וסוציולוגית: ראשית, אין החברה החרדית של שנות ה־50 כחרדים של העשור הנוכחי. אם בראשית שנות ה־50, על רקע הקמת המדינה וטראומת חורבן הקהילות במזרח אירופה, היה מדובר בחברה שנתפסה בעיניים לא־חרדיות בבחינת מאובן היסטורי שעתידו מאחוריו, הרי שמנקודת המבט בעשור הנוכחי אנו מביטים בחברה משוקמת שעברה מהישרדות להתבססות, בתחומי מדינת ישראל ומחוצה לה, והעתיד אף צופן לה התעצמות והשפעה של ממש. גם הגוון החדגוני יחסית של החברה החרדית של שנות ה־50, המחולקת בין חסידים למתנגדיהם ההיסטוריים ("ליטאים"), השתנה והיה לרב־גוני. הרב־גוניות נובעת מריבוי הזרמים וההשפעות המודרניות וכן מקיומו של זרם ספרדי־מזרחי גדול ומרכזי שלא היה קיים בעבר הרחוק, ושמחזיק בפריפריה גדולה של ציבור שומר מסורת לא־חרדי.
גם הימין של שנות ה־50 אינו הימין של היום. לפני שבעה עשורים היה מדובר בחוגים המתקבצים סביב יוצאי מחתרות אצ"ל וחלקים מהלח"י ומבקשים חיבור בין עמדה לאומית לליברלית, לפרקים אף חילונית במפגיע, ומונהגים בידי עילית אשכנזית. כיום אפשר להתרשם כי מדובר במרחב שלם של תנועות וחוגים העדים לדעיכת היסוד הליברלי הישן על חשבון עליית מתח מובנה בין יסוד נאו־ליברלי לעמדה המכונה "מסורתית" והמושפעת מהקשר המתמשך עם הציונות הדתית התורנית והחרדים, אם במישור הפוליטי (גיוון מרכז המפלגה) ואם במישור המקומי (אינטראקציה בחיי היום־יום). יתרה מזאת: אם בשנות ה־50 היה מדובר בחוגים מוקצים המצויים מחוץ לטווח האפשרות להגיע לשלטון, הרי שכיום המדובר במרחב פוליטי מנוסה המחזיק בהון שלטוני שאותו הוא מבקש לבסס ולהעמיק לכדי עמדה הגמונית, לא בלי התנגדות. וההתנגדות הזאת מגיעה מצד מה שמכונה היום "מרכז־שמאל", והוא שונה מאוד מיוצאי השמאל הפועלי והחלוצי־לאומי שאחזו בשלטון בשלושת העשורים הראשונים להקמת המדינה.
במרוצת השנים תפס את מקומו של היסוד הפועלי במפלגות השמאל בישראל יסוד מעמדי אחר, תחילה פקידותי ועירוני ששיקף את תהליכי המיסוד של תנועות הפועלים ומאוחר יותר מעמד הביניים הגבוה. שיא התהליך התרחש בעשורים האחרונים עם הצטמצמות נציגות אחד המגזרים המשמעותיים בשמאל הישן – הקיבוצים והמושבים. הפרקטיקה הלאומית שבאה לביטוי בהתיישבות חלוצית ובגישה מדינית שמרנית, אם לא נצית, הוחלפה מאז המהפך ב־1977, ובעיקר על רקע האינתיפאדה הראשונה, בעמדה ביטחונית פרגמטית המחפשת כל דרך לסיום הסכסוך הציוני-פלסטיני. השיח הסוציאליסטי הוחלף בשיח ליברלי הכורך את עצמו בהגנה על זכויות אדם והיונק את כוחו פחות מהישגיו במערכת הפוליטית ויותר מנוכחותו במערכות המדינה המוסדיות, ובראשן מערכות החוק והמשפט. אך דומני כי עיקר השינוי חל בעובדה כי בעוד יחסי ימין ושמאל ישן התמקדו מאז 1967, וביתר שאת מ־1977, בשאלת מעמדם של שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ומשמעותם בנוגע לעתידה הדמוגרפי־דמוקרטי של ישראל, ולא במנותק משיח מוסרי בסוגיית השליטה הישראלית הישירה והעקיפה על הפלסטינים, הרי שנדמה כי העימות בין הימין לשמאל בזמננו מתרחק יחסית משאלות אלו על חשבון עלייתה של קבוצה פוליטית חדשה המשקפת את השינויים החברתיים בשמאל הישן והמכנה את עצמה "המרכז".
עליית המרכז־שמאל מתרחשת בין היתר מתוך, או לנוכח, גיוון הולך וגובר של מעמד הביניים, עליית ההשפעה של הפוליטיקה של החברה האזרחית ורגישות לעמדה המתגוננת שאליה נקלעה החילוניות למראה האקטיביזם האורתודוקסי. היא מתוחה בין עמדות ליברליות־פרוגרסיביות (מרכז־שמאל) לעמדות פוסט־ליברליות המכונות "שמרניות" (ימין), וממוקדת בשאלת עתידה הדמוקרטי של הרפובליקה הישראלית; שאלה זו אינה מנותקת ממאבק על מוקדי הכוח הממוסד על רקע השחיקה בהנהגה הוותיקה של ישראל והחלפתה בהנהגה הצומחת בפריפריות החברתיות. את שאלת הישרדותה הביטחונית של ישראל מחליפה שאלת עתידה הדמוקרטי. כך למשל את שאלת הדמוגרפיה הערבית מחליפה שאלת הדמוגרפיה החרדית. ולשאלה זו, כמו שעוד נראה, משמעות רבה בכל הנוגע לדינמיקה ההיסטורית והסוציולוגית של יחסי הימין והחרדים.
והערה: כשאנו מדברים על "חרדים וימין" עלינו להפריד, מתודולוגית לפחות, בין החרדים כציבור ובין החרדים כנאמנים למסגרות הפוליטיות־החרדיות המסורתיות. אמנם יהיו מי שיטענו כי בעשור האחרון אפשר לראות כרסום הולך וגובר של מחויבות החרדים כציבור בנאמנות זאת, בפרט באוכלוסיות חרדיות המתמקמות על קווי התפר של החברה החרדית אם כחרדים מודרנים ואם כחרדים אולטרה־שמרנים. עם זאת, חלקים רחבים מהזרם המרכזי בחברה החרדית עדיין מצביעים למפלגות החרדיות. במקרה המיוחד יותר של ש"ס, היא ממשיכה להישען על ליבה של דור ראשון ושני למתחזקים או נאמני הרב עובדיה יוסף ופריפריה רחבה ומגוונת של מזרחים לא חרדים, שומרי מסורת ברובם הממוקמים בפריפריה החברתית של ישראל.
הזיקה הבסיסית
ואחרי כל זה אני מבקש לשוב אל השאלה העומדת במוקד המאמר בדבר העדפת החרדים, ובפרט נציגיהם, את הימין; ובנקודה זאת יש לתהות: העדפה או מיקוח? התשובה תלויה כתמיד בהֶקשרי הזמן. ככלל, המתח בין העדפה פוליטית למיקוח סקטוריאלי מלווה את הפוליטיקה החרדית שנים ארוכות. מקום חשוב בהֶקשר הזה נמצא גם להתנהלות הפוליטיקה הלא־חרדית. בראשית ימי המדינה היה מדובר בפוליטיקה שניהלה תנועת העבודה בראשות מפא"י. קשה לשכוח את העדפתו של דוד בן־גוריון להקים בשנים 1949–1952 שלוש קואליציות פורמטיביות, שבהן היו שותפות המפלגות הדתיות, ובכלל זאת "אגודת ישראל" החרדית. האורתודוקסיה המתמקחת של החזית הדתית־חרדית הועדפה על הסוציאליזם והחילוניות הקשוחים של מפ"ם. לשם כך היה בן־גוריון מוכן להגיע לשורה של הסדרים מוסדיים עם החרדים ועם הציונים־דתיים. בין אלה בלטה ההסכמה למדיניות פטור משירות חובה צבאי שהוענק לנשים דתיות ומכסה קטנה, שהלכה וגדלה במשך השנים, ללומדי תורה בישיבות החרדיות המשתקמות. לכך נוסף אשרור הסדרי סטטוס קוו בסוגיות דת ומדינה, כחלק מגישה שכונתה "ממלכתיות", כמו ההסכמה כי במקומות המוחזקים בידי המדינה, ובראשם הצבא, ייקבעו תקני כשרות מחמירים מחייבים.
שלוש הממשלות הפורמטיביות התפרקו זמן קצר יחסית לאחר הקמתן, בין היתר על רקע משברים שהתגלעו בניהול יחסי דת ומדינה בעיקר בכל הנוגע לשאלות החינוך. ואולם, למרות המשברים, נראה כי הסדרי הסטטוס קוו נהפכו למסורת ממלכתית שלא חפה מביקורת ואתגרים. מה שתרם לא מעט למיסודם היה עובדת השתלבותם הקבועה של הציונים־דתיים בקואליציות השלטוניות ושותפותם הלכה למעשה לשלטונה של מפא"י כמה עשרות שנים, למעשה עד ערב המהפך במאי 1977.
פוליטית, התפצלו החרדים בין מפלגת "אגודת ישראל", שהעדיפה את ספסלי האופוזיציה, ובין מפלגת "פועלי אגודת ישראל", שראשיה בחרו להשתלב בקואליציות הפועליות ואף לשאת באחריות מיניסטריאלית יותר מעשר שנים (1959–1969). שותפות "פועלי אגודת ישראל" עם מפא"י זכתה לקיתונות של ביקורת אידאולוגית קשה מבית. הביקורת סייעה בעקיפין לחידוד העמדה האידאולוגית־חינוכית המגזרית המתבדלת של "אגודת ישראל", ובעיקר של שורת רבנים שעמדו בראשה, וגם לחינוך הדור הצעיר, התוסס, האידאולוגי, לציות לדעת תורה וליצירת מעין קואליציה בין דור ההנהגה המבוגר לדור הצעיר של חניכי הישיבות. אך יתרונותיה הפוליטיים המעשיים והפחות מדוברים של השותפות הזאת היו חשופים לעין כול.
נוכחות "פועלי אגודת ישראל" בממשלות השמאל סייעה לחרדים לבנות מחדש – צעד אחר צעד, ובצירוף חלקים מהתשתית המוסדית החרדית שטרם הקמת המדינה – את מוסדות הישיבות, הסמינרים, רשתות החינוך הענפות, ולמעשה כל מה שנהפך ליסודות של "חברת הלומדים". מציאות זו לא התפתחה יש מאין, ולא רק מכוח הרצון האידאולוגי; הצטרפה לכך יכולת מיקוח מוגבלת, אך עדיין אפקטיבית, שהיתה בידי הנציגות החרדית בשלטון. זו התבססה על נציגיה־היא, אך גם על השותפות הפוליטית עם הנציגות הציונית־דתית, אם בדמות הפועל המזרחי ואם בדמות המפד"ל של טרום עליית מחנה הצעירים, הצברי, המקומי.
ייתכן ששררה מחלוקת אידאולוגית בין נציגי החרדים בממשלות תנועת העבודה ובין נציגי הציונות הדתית, אך ראוי לשים לב כי הפרופיל הסוציולוגי של ההנהגה היה דומה. כמה מנציגי הציונות הדתית הרגישו כבני בית, במובן האתני והנוסטלגי של המילה, בחצרותיהם של אדמו"רים ושל ראשי ישיבות, שאותם פקדו מדי פעם בפעם, סופגים מידה של יידישקייט. משמעות הדבר היא כי לצד העמדה האופוזיציונית שנקטה הנהגת "אגודת ישראל" בלטו יחסים סימביוטיים במישור הפוליטי והחברתי, שלמעשה הכניסו את החברה החרדית בשולי אדרת הברית ההיסטורית שנרקמה עד ערב המהפך בין נציגי הציונות הדתית לנציגי תנועת העבודה. דומה כי מי שהבינו זאת היטב היו חוגי הקנאים החרדים שהם, ולא הזרם המרכזי, החזיקו בעמדה מסוגרת לכתחילה.
ואולם, ככל שצעירי החברה החרדית בחרו להם דפוס חיים אברכי, מלא או למחצה, כך גדלה הדבקות העקרונית בעמדה האידאולוגית החרדית המתבדלת שאותה ייצגו חלקים מהנהגת "אגודת ישראל", ובראשה הלך ובלט ראש ישיבת פוניבז' הליטאית הרב אלעזר מנחם שך; הצד החרדי הלעומתי תפס יותר ויותר מקום במיתון היחסים עם שלטון תנועת העבודה, אגב ביקורת ההולכת ומחריפה את יחסי החסות שזוהו עם "פועלי אגודת ישראל" והמפד"ל.
נגד החרדיוּת הישנה, הלאומית משהו, התפתחה לאחר מלחמת ששת הימים ובמרוצת שנות ה־70 מה שיאיר הלוי מכנה "חרדיוּת חדשה", לעומתית, מבוצרת, מתבדלת וסקטוריאלית. תקופה זו, יש לציין, ניחנת בתמורות בין־דוריות בולטות בחברה הישראלית: צעירים מזרחים היוצאים נגד עסקנים ותיקים, צעירי מעמד הביניים האשכנזי היוצאים נגד הנהגת מפלגת העבודה וגם בחברה הדתית. אם בציונות הדתית תורגם הדבר למאבק דורי בין "הצעירים" להנהגה הוותיקה והפניית האנרגיה האידאולוגית לאחר מלחמת יום הכיפורים אל ההתיישבות ביהודה ושומרון, הרי שבמקרה של הזרם המרכזי בחברה החרדית הוביל המאבק הדורי לדומיננטיות הולכת וגוברת של התכנסות דווקא סביב דמויות רבניות מבוגרות וסמכותיות, כדוגמת הרב שך או האדמו"ר מגור, והפניית האנרגיה הקנאית למאבק על טיהור המרחב החרדי מכוחות מתחרים, ובראשם הציונות הדתית.
אחת הזירות שבהן פעלה החרדיוּת החדשה בפוליטיות אסרטיבית היתה העיר בני ברק. העיר הדתית השוכנת לצד רמת גן ותל אביב נהפכה במחצית השנייה של שנות ה־70 לזירת עימות בין החרדים לציונים־דתיים על השליטה בה. כאן אף הומצא פטנט פוליטי שייהפך לבעל חשיבות רבה בעתיד: הקמתה של מפלגה חרדית־ספרדית, שבין מטרותיה גיוס ציבור לא־חרדי שבאמצעותו אפשר לבלום כוחות פוליטיים ציוניים, במקרה זה נציגות הציונות הדתית המקומית.
המאבק בבני ברק שיקף את עלייתו והבשלתו של מגזר חדש בזרם המרכזי בחברה החרדית – מגזר הלומדים; צעירים שבחרו בדרך החיים האברכית וראו בה תכלית של קיום חרדי אישי, משפחתי וקהילתי. ראשי ישיבות עודדו את המגמה וראו בה תו תקן לחיים חרדיים שלמים, המשקף את מימוש עמדתם האידאולוגית והתאולוגית. אידאולוגית – השתת כוח סמכותם על החברה כדעת תורה; תאולוגית – מימוש מקסימלי של ערך לימוד התורה. אפשר לכנות מגמה זו "אקטיביזם למדני". ואולם, תחזוקתו של מגזר הלומדים ההולך ומתרחב דרש משאבים פוליטיים וכלכליים חריגים, ואלו כבר לא יכלו להישען על מערך פילנתרופי של גבירים או אף אזרחים מהשורה או על היחסים הסימביוטיים עם הציונים־דתיים שדיוקן הנהגתם הלך והשתנה. נדרשה מעורבות של המדינה והשפעה על מדיניותה. פריצת דרך בהֶקשר זה התרחשה עם המהפך במאי 1977, שבו עלה הליכוד, מפלגת הימין המרכזית, לראשונה לשלטון.
ההנהגה החרדית הסכימה להזמנתו של מנחם בגין לקואליציה בראשות הליכוד. השותפות עם הליכוד הוסברה בייחוס עמדות מסורתיות להנהגתו. אך מה שחשוב יותר הוא שההסכמים הקואליציוניים עם הליכוד הפכו את סקטור הלומדים לתו תקן לחיים חרדיים "אורתודוקסיים" – כלומר נכונים – בחסות המדינה. השותפות עם הליכוד נמשכה יותר מעשור. אחד משיאיה של השותפות נרשם בנאומו של הרב שך ב־26 במרץ 1990 שבו, על רקע משבר פוליטי חריף שהתגלה באותה עת, הוא המריץ את מפלגתו "דגל התורה" ואת מפלגת החסות ש"ס, להעדיף שותפות פוליטית עם הימין.
בנאום שזכה לכינוי "נאום השפנים" תיאר הרב שך את השותפות הפוליטית עם הימין במושגים של חשבון היסטורי עם העולם התרבותי, האידאולוגי והקהילתי המהפכני שממנו צמח השמאל. לשיטתו ייתכן שבימין יימצאו אוכלי נבלות וטרפות לתיאבון, אך בשמאל מדובר באוכלי נבלות וטרפות להכעיס. דבריו של הרב שך – נחרצים ככל שהיו, ברורים ככל שהיו, סמכותיים ככל שהיו – הביאו באותה עת לפירוק ממשלת האחדות ולהקמתה של ממשלת ימין־חרדים זמנית (1990–1992), אך הם לא מנעו מהמשך ההשתלבות החרדית גם בקואליציות שהונהגו בידי השמאל. גישת "המיקוח" דחקה בהעדפות אידאולוגיות רומנטיות. בלט במיוחד המקרה של המפלגה החרדית־ספרדית ש"ס, שחלק גדול ממצביעיה באו דווקא משורות הליכוד והימין העמוק.
בחירתה של ש"ס
ש"ס הוקמה ב־1984 בהסכמת ראשי הישיבות הליטאיות, ובראשם הרב שך; הסכמה שמקורה ביחסי חסות היסטוריים שהתפתחו בין עולם הישיבות הליטאי לזרם הולך ומתרחב של יוצאי ארצות האסלאם שהשתלבו בהן או לצדן. המפלגה החרדית החדשה חשפה את קיומו של דיוקן לא־מוכר לציבור הישראלי עד אותה עת – החרדים־הספרדים. ש"ס ביקשה להיות הבית הפוליטי שלהם. מי שהועמד בראש מועצת החכמים שלה היה הרב עובדיה יוסף, רב ראשי ספרדי לשעבר ומפוסקי ההלכה הבולטים ביהדות זמננו.
"הרב עובדיה" – כך כינוהו הכול – ראה בש"ס כוח פוליטי היכול להוציא מהכוח אל הפועל את מה שכינה "מהפכה רוחנית". הרב עובדיה ראה בשיבה אל הדת אמצעי נדרש לתיקון המציאות המעמדית בחברה הישראלית שבה ציבור גדול מיוצאי ארצות האסלאם, "מזרחים", נדחקו לפריפריות דלות הזדמנות כלכלית וחסומות מבחינה מובילית. ש"ס בראשות הרב עובדיה הציעו לציבור הזה מוביליות רוחנית כחלופה למוביליות הכלכלית, ולמסר הזה, כך מתברר, היה דורש.
מגמת המובּיליוּת הרוחנית שהציעה ש"ס למזרחים תאמה את נקודת המבט האידאולוגית של ההנהגה הליטאית, אך לא פחות חשוב מכך גם הפוליטית. ש"ס היתה תעודת ביטוח להסדרים הקואליציוניים שעליהם נשענה חברת הלומדים החרדית מאז המהפך. בדומה למקרה המוקדם של הרשימה החרדית־ספרדית בבני ברק, נשענה הפוליסה הפוליטית שסיפקה ש"ס על יכולתה לזכות בתמיכת ציבור מזרחי לא־חרדי.
על מידת האפקטיביות שלה היה אפשר ללמוד מהישגה בבחירות הכלליות ב־1999, עת הצליחה לשגר לכנסת 17 נציגים. זאת ועוד, ש"ס יכלה לשמש מעין "גוי של שבת" בכל הנוגע למסורת הפוליטית של "אגודת ישראל". ביטוי מוקדם לדבר היה אפשר למצוא בעמדה המיניסטריאלית שבה אחזה ש"ס מראשית דרכה, ובהבדל מ"אגודת ישראל" ו"דגל התורה" שהעדיפו ריחוק מובנה – חברות בקואליציה ותו לא. עם זאת, ש"ס בראשות הרב עובדיה חיפשה להיחלץ מצבת חסות ההנהגה הליטאית. ההזדמנות נקרתה בתחילת שנות ה־90.
להבדיל מהדימוי הרווח על אודות העדפת המפלגות החרדיות את הימין נמצא כי אפקטיביות המיקוח של ש"ס, ולא פחות מכך הרצון בעצמאות פוליטית מצד מנהיגה הרוחני, אפשרו לפרקי זמן לא קצרים את חזרת השמאל לשלטון. תחילה במקוטע, כבמקרה של ממשלות האחדות בשנים 1984–1990, דגם שעליו לחצה ש"ס; ואחר כך בצורת שתי ממשלות שהונהגו בידי מפלגת העבודה. הראשונה הוקמה על ידי יצחק רבין בשנים 1992–1995 בהשתתפות ש"ס לבדה, והשנייה הוקמה בידי אהוד ברק בשנים 1999–2000 ובשיתוף "יהדות התורה".
שיתוף הפעולה של מפלגת העבודה וש"ס, שבעיני הימין המיליטנטי וההנהגה החרדית־אשכנזית נתפס כאירוע משברי, נהפך למאתגר במשך הזמן, לאו דווקא משום הקהל הניצי שבחר בש"ס או הביקורת מימין. עם קהלה הניצי ועם הביקורת מימין ש"ס התמודדה, לא בלי קושי, באמצעות בניית סמכותו האפיפיורית של הרב עובדיה והצגתה כגורם פוליטי עצמאי; היה במסר הזה משהו מריח השחרור המהפכני שש"ס ביקשה לשדר לבוחריה. אך מה שנהפך למאתגר יותר ויותר היה ההון החברתי והפוליטי שצברה ש"ס והתגובה המעמדית־הפוליטית כלפיה.
הגישה של ש"ס
גישתה האקטיבית של ש"ס לשיקום החיים הדתיים בנוסח חרדי בקרב המזרחים עוררה תנועת התנגדות במעמד הביניים הוותיק. בעוד החרדים־האשכנזים נדמו כתופעה דתית אותנטית שגבולותיה החברתיים ברורים, ש"ס שימשה חידה היסטורית וחברתית למעמד הביניים הגבוה. ולא בכדי. ש"ס היתה המפלגה העדתית הראשונה שאתגרה את הכלל שלפיו אין ביכולתן של מפלגות עדתיות כמותה לשרוד לאורך זמן. והנה מעשה קסם, ש"ס לא רק שרדה אלא גם הלכה והתבססה ככוח חרדי היסטורי וסמכותי עמוק. זאת ועוד, סדר היום הדתי־חרדי האקטיבי של ש"ס ערער את המודלים הדמוגרפיים על אודות היקפיה המוגבלים של החברה החרדית. הסדרי חברת הלומדים נתפסו ממילא בבחינת אתגר לא פשוט למודל הרפובליקני הישראלי הוותיק שראה בגיוס לצבא חובת מפתח להשתלבות אזרחית נאותה. והנה באמצעות תנועת החזרה בתשובה עממית הרחיבה ש"ס את גבולות חברת הלומדים. לא פחות מכך נראָה כי ש"ס מאיימת על עתיד דפוסי הכלכלה המודרנית הנאו־ליברלית שמעמד הביניים הגבוה ביקש לבסס מאז תוכנית הייצוב הכלכלית ב־1985. כלכלת התמיכות החרדית המתרחבת בחסות ש"ס הוצגה כאתגר משמעותי ליעד זה. ואם אין זה מספיק, שורה של פרשות פליליות שנקשרו בהנהגת ש"ס, ובראשן הרשעתו בשוחד והפרת אמונים של מנהיגה הפוליטי בשנות ה־90 אריה דרעי, היו לקמפיין אפקטיבי שהובילה ש"ס נגד מערכת המשפט הישראלית.
ש"ס נהפכה אפוא לסדין אדום בעיני מעמד הביניים הוותיק שחלקים רחבים ממנו נמנו עם יוצאי תומכי תנועת העבודה, ובעיקר לאחר שחברה אל הליכוד בראשות בנימין נתניהו (1996–1999). אך היא נתפסה בבחינת איום גם על יוצאי הימין הליברלי החילוני ואף על חלקים ממעמד הביניים הגבוה בציונות הדתית. לאט־לאט הלכה ונרקמה ברית מעמדית חדשה, חרדופובית, שתלך ותתפוס מקום בעיצובו מחדש של המרכז־שמאל הישראלי.
על האפקטיביות הפוליטית של הברית המעמדית החדשה של מחנה המרכז־שמאל היה אפשר ללמוד בשני העשורים האחרונים. הברית המעמדית החדשה שביקשה אחר ביסוסה של ישראל מודרנית דחקה את החרדים, לראשונה מאז המהפך, גם מקואליציות שהקים הימין. כך היה במקרה של הקואליציה שהקים אריאל שרון בשנים 2003–2006, וכך היה במקרה של הקואליציה שהקים נתניהו בשנים 2014–2015. קל היה לראות בשני המקרים הללו אירועים יוצאי דופן, אך יש לציין כי הם הטרידו מאוד את ההנהגה החרדית, ונדרשה אפשרות לגיבושה של אסטרטגיה חדשה לשמירת כוחם ובעיקר לשמירה על הסדרי חברת הלומדים שגם לנוכח הופעת הדפוס החרדי־מודרני עדיין נותרה ליבת הסדרי החיים החרדיים בישראל.
האסטרטגיה החרדית החדשה הלכה והתגלתה בשני מסלולים: פוליטי ואידאולוגי. במישור הפוליטי פגשו האינטרסים של המפלגות החרדיות את האינטרסים של הליכוד בראשות נתניהו: הוא ביקש לחדש את הברית עם החרדים למרות הביקורת הקשה שספג מצדם על אודות מקומו בהצרת הסדרי מדיניות התמיכות בתפקידו כשר אוצר נאו־ליברלי אקטיבי בשנים 2003–2006. אסטרטגים פוליטים הסבירו לנתניהו כי רק חיבור אל החרדים יוכל לספק לו את התשתית הנדרשת לחזרת הליכוד בראשותו אל השלטון, וכי הוא חייב לסגת מהפגיעה הכלכלית בחברת הלומדים גם במחיר פגיעה במעמד הביניים הגבוה.
לימים יפגוש האינטרס הפוליטי עוד אינטרס שיהא קשור במסלול האידאולוגי. המסלול הזה יהיה מפוצל בין שתי מגמות: האחת מגולמת בעלייתה של גישה אידאולוגית שביקשה לראות בחרדים כמי שנושאים באחריות לעתיד הזהות היהודית של מדינת ישראל. עמדה זו מקורה במה שאפשר לכנות "ישראליזציה" של החרדים. עד כה הובן המונח הזה כהיטמעות של החרדים במודל הרפובליקני הדומיננטי, אולם כמו שקימי קפלן מראה יש להבינו בצורה מורכבת יותר, מרובדת יותר, לנוכח החיכוך הגובר של ההנהגה הרוחנית־החרדית בשאלות הזהות היהודית וברצון להשפיע עליהן.
גישה זו תפגוש בסדר היום של החוגים התורניים האדוקים בציונות הדתית ותתרום לגיבושו של מה שכינתה ריקי טסלר כבר בשנות ה־90: "הגוש האמוני". אני מבקש להתעכב מעט על המפגש הזה, שכן הוא בעל חשיבות להבנת המסה הפוליטית החדשה שיצרה את מחנה הימין החדש ואת החרדים בו כמי שמחזיקים במשקל בעל ערך, לפחות בעת כתיבת שורות אלה.
ה"פוליטיקה של היהודי הסביר"
בעשורים האחרונים אפשר לראות את החברה הציונית־דתית מתוחה בין כוחות ליברליים לשמרניים. למתח הזה ביטויים מרחביים, חינוכיים ופוליטיים. במחנה השמרני בולטת קבוצת משנה, המכונה בלשון חוקרי החברה בישראל "חרדים־לאומיים" או לשם הקיצור "חרד"לים". השפעתם בולטת בתחומי החינוך הדתי־תורני בחברה הציונית־דתית, והם מקיימים קשר סבוך עם החברה החרדית. הקבוצה החרד"לית מבקשת להניח בצד לרגע את המחלוקת האידאולוגית עם החברה החרדית ולראות בה – על דגמיה החינוכיים, על דפוסי הסמכות בה, על אורח החיים הדתי המוקפד, על ההבדלה החברתית בין אנשיה למי שלא – מקור השראה ולעתים יותר מכך.
להשראה הזאת ביטויים מוסדיים ורעיוניים במרחב הציוני־דתי בן זמננו; כך למשל הופעתן של מסגרות חינוכיות, אם לילדים (תלמודי תורה) ואם לנוער (ישיבות תורניות), שמידת האדיקות בהן מסומלת לא רק בהפרדה מגדרית מהודקת, אלא גם בצמצום מקצועות החול על חשבון הרחבה משמעותית של לימודי הקודש, ובפרט מסורות פדגוגיות וחינוכיות שלהן מקום דומיננטי בחינוך החרדי; כך גם למשל עלייתה של הסמכות הרבנית והפיכתה בחוגים החרד"ליים מסמכות הלכתית או מדריכה לסמכות המחזיקה בדעת תורה על כל משמעותה הפוליטית.
יהיו אולי מי שיטענו כי קיים פער מובנה בין המחנה החרדי לקבוצה החרד"לית. דובריה הבולטים של הקבוצה החרד"לית רואים במדינה עיקרון רעיוני מחייב תאולוגית, ולא אמצעי פוליטי בן הזמן; תאולוגיה ולא פוליטיקה. ואולם אם ש"ס שימשה "גוי של שבת" בכל הנוגע לאלקטורט הלא־חרדי של חברת הלומדים, הרי שהקשר המתגבר עם החוגים החרד"ליים מאפשר לזהות בהם דפוס דומה בכל הנוגע למאבק החרדי השקט יחסית בגישות ליברליות־פרוגרסיביות, התופסות מקום בולט יותר ויותר בעיצוב סדר היום האידאולוגי של המחנה החילוני שכנגד. שיקוף לקשר הזה אפשר למצוא במגמה האידאולוגית השנייה: המאבק שהלך והתפתח בין החרדים, ובכלל זאת החוגים החרדיים־לאומיים, ובין מערכת המשפט, בפרט בית המשפט העליון, שנתפס בעיניהם כסוכן ליברלי־פרוגרסיבי המאיים על דיוקנה היהודי־המסורתי של מדינת ישראל.
מגמת האקטיביזם השיפוטי, שמצאה מקום בולט בקרב שופטי בית המשפט העליון בעשורים האחרונים, התנגשה במקסימליזם החרדי שביקש מרחב מוגן לאורח חייו עד כדי אוטונומיה סקטוריאלית בפועל. אם נניח לרגע בצד את המאבק הציבורי במערכת המשפט, שהובילו ש"ס ותומכיה סביב מקרה הרשעת דרעי בסוף שנות ה־90, נוכל לראות בהתערבות בית המשפט העליון בהסדרים הפוליטיים של חברת הלומדים מקור לתסיסה גדולה שחצתה גבולות אתניים בחברה החרדית, והוליכה לשורה של הפגנות ענק מצד החרדים נגד החלטות בית המשפט העליון.
המאבק במערכת המשפט פתר במשהו את דילמת החיכוך והתלות בשלטון "החילוני", שליוותה שנים ארוכות את השותפות החרדית בקואליציות ציוניות מימין ומשמאל, ובכלל את הדינמיקה ההיסטורית עם התנועה הציונית. המאבק במערכת המשפט כמו עדכן, ואולי אף זיקק, את התאולוגיה הפוליטית שהחזיקו החרדים, אגב מתן הצדקה בת הזמן לברית עם הימין הלא־חרדי. הוא התיק את המאבק בחילוניות אל מוקד חדש, אגב הפיכת אבחנתו האידאולוגית הנשכחת של הרב שך למצפן פוליטי: עימות בין מערכת החוק למערכת ההלכה; בין מחליפו של "היהודי החדש" – "האדם הסביר" – ובין מי שראו את עצמם כנציגיו של "היהודי הישן" ומחליפו בעיניים חרדיות – "היהודי הסביר".
כעת עיקר החצים לא הופנו אל "הקיבוצים" כסמל ל"שמאל המחלן" אלא ל"בג"ץ" כשם קוד לאויב חדש – "השמאל הליברלי". הצטרפות הקבוצה החרד"לית לביקורת מערכת המשפט על רקע המאבק הציוני־דתי בהתנתקות (2005), ואחר כך כלפי הגישות הפרוגרסיביות, והתגייסות הליכוד לקמפיין תומכיו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שמצא את עצמו עומד למשפט פלילי (2019–2022), יצרה מטריצה פוליטית חדשה – "גוש" במושגי הפוליטיקאים – שבה ביקורת "מערכת המשפט" נהפכה לאבן יסוד בגיבושה של עמדה משותפת. תמצת זאת היטב אלי ביתאן, העיתונאי ואיש החברה החרדית, בציוצו אל קהל עוקביו: "החרדים, הכהניסטים והמתנחלים לא רוצים בית משפט חזק כי הוא מפריע להם לתוכניות. זה לא ממש קשור לדיון על המהפכה השיפוטית של ברק או על הפרדת רשויות, זה עניין של הסרת השיקוץ".
כך, מול הפוליטיקה של הברית המעמדית החדשה הוצבה ברית פריפריות חדשה־ישנה. וכך הצטמקות שדה האפשרויות למיקוח של המפלגות החרדיות, לנוכח העמדה הלעומתית במפגיע שבה החזיקו נציגי הברית המעמדית החדשה – מפלגות המרכז־שמאל – הפכה את סנטימנט העדפת הימין בקרב החרדים לברירת מחדל פוליטית. האם זהו סוף פסוק? דומה כי ממבט היסטורי, הדינמיות של היחסים ורשת האינטרסים הפרוסה בהם מלמדת כי הדברים מורכבים יותר מכל אמירה נחרצת.
צמצום אפשרויות המיקוח
לסיכום, יש להדגיש כי יחסי הימין והחרדים בישראל אינם חד־סטריים. הם מורכבים מעליות ומורדות. אכן, קיים סנטימנט "ימני" בציבור החרדי, ולכך מודעת אף ההנהגה הרבנית. אך בסופו של דבר מה שקבע את יחסי הימין והחרדים הוא האינטרס הפוליטי.
בכל הנוגע לימין, הקשר עם החרדים נהפך מעניין פוליטי לברית היסטורית חדשה, לנוכח התמורות הדמוגרפיות בימין והפיכת הסנטימנט המסורתי לסנטימנט "אורתודוקסי" וגם החיבור אל העמדה הביקורתית כלפי מערכת המשפט. בכל הנוגע לחרדים, היה מדובר באינטרס השמירה על האוטונומיה המגזרית – אם על דפוסי חברת הלומדים ההיסטורית ואם על דפוסי מערכת החינוך והבידול הקהילתי. בעוד שהימין משדר כי בכוונתו וביכולתו להגן על אינטרס זה, הרי שהשמאל מזוהה עם מי שמבקש לשנות דפוסים אלה. וכך העדפת הימין פוגשת את צמצום שדה אפשרויות המיקוח, לפחות לזמן הנוכחי.
על פרופ׳ נסים ליאון
פרופסור במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר־אילן. המאמר לקוח מתוך הקובץ מימין לציונות, בעריכת ד"ר אבי שילון, שראה לאחרונה אור בהוצאת "עם עובד". הוא מובא בשינויים קלים וללא הערות השוליים.
