ישראל סובלת מפציעה מוסרית קולקטיבית. בליברלים היא מכה חזק יותר

13 באוקטובר 2025, שעה שבע בבוקר. כיכר החטופים עולה על גדותיה. קהל עצום של אזרחיות ואזרחים מחכה בעיניים דומעות לראות על מסכי הענק את 20 החטופים החיים חוזרים הביתה אחרי 739 ימים של סבל לא יתואר בשבי חמאס. ישראל כולה עוצרת את נשימתה: מי בכיכר, מי מול הטלוויזיה, ומי בצידי הדרכים. תחושה של קתרזיס עומדת באוויר. מאבקן ההרואי של משפחות החטופים להצלת יקיריהן, בתמיכה עיקשת של המוני בני אדם שמעולם לא פגשו אותם אבל הכירו אותם כאילו היו חבריהם או ילדיהם, נשא פרי. לרגע, היתה זו שוב חברה סולידרית.

אלא שהאושר על חזרת החטופים החיים ועל סיום המלחמה לא הצליח לרפא את הפצעים העמוקים שישראל נושאת, והתחושה הכללית בכיכר דמתה יותר להקלה מאשר לשמחה. ההמונים ידעו כנראה בליבם שהרגע החגיגי הזה מהווה הפוגה, לא סיום. הפוגה ממציאות בלתי אפשרית מבחינתם. זה כמעט שלוש שנים שישראל מצויה במשבר עמוק: ההפיכה המשטרית ערערה את האמון שלה בעצמה ובחוסנה, והקטסטרופה של 7 באוקטובר העמיקה את השבר.

לאחר היום הנורא ההוא של 7 באוקטובר, נרשמה בישראל עלייה דרמטית בהפרעת דחק פוסט־טראומטית (PTSD), בדיכאון ובחרדה. משרד הבריאות העריך כי במהלך 2025 יתווספו כ־300,000 מטופלים למערכת בריאות הנפש בשל תסמונות הקשורות למלחמה, ובמחקר עדכני שעודנו בעבודה, נמצא שכמחצית מהנבדקים לוקים ב"אֵבל מתמשך" – מצב שבו תגובת האבל נמשכת בעוצמה רבה חודשים ואף שנים, פוגעת בתפקוד ויוצרת תחושה ריקנות, חוסר משמעות ואובדן זהות ("חלק ממני מת"). מהנתונים עולה אפוא תמונה מדאיגה של טראומה קולקטיבית מפושטת.

אכן, בעקבות המתקפה מעוררת הפלצות של החמאס על יישובי הנגב המערבי נראה שהחברה הישראלית כולה מוכת טראומה. האירועים המבעיתים – שריפת בתים על יושביהם, מחבוא של ילדים ומבוגרים בממ"דים ובארונות, מעשי אונס ורצח אכזריים וברוטליים, רצח וחטיפה של משפחות שלמות, והיעדר סיוע והצלה במשך שעות – הציפו את הציבור בפחדים קיומיים והחיו את הזיכרון הקולקטיבי של השואה ושל רדיפת היהודים לאורך הדורות. התגובות הופיעו גם בקרב מי שלא הותקפו ישירות, ולא איבדו אהובים וקרובים.

בדרך כלל, טראומה מתקשרת בשיח הפופולרי ל־PTSD, ואולם, לטראומה של 7 באוקטובר יש מאפיינים ייחודיים: היא מתבטאת לא רק במדדים של פחד ושל חרדה שמלווים פעמים רבות בדיכאון; אלא גם בתחושת בגידה ואובדן ערכים, אישיים וקולקטיביים. בשני המקרים מדובר בטראומה נפשית. אך זו שמאפיינת את 7 באוקטובר, שנקראת בשפה המחקרית פציעה מוסרית (Moral Injury, או בקיצור MI), היא מורכבת וקשה במיוחד לטיפול ולהחלמה. הידע המדעי עליה, על השפעתה ועל דרכי הטיפול בה מצומצם יחסית, והופעתה כתגובה קולקטיבית כמעט שלא נחקרה.

אף כי קיימת מצוקה רחבה בקרב כלל האוכלוסייה, הפציעה המוסרית אינה נוכחת באופן שווה בכל הקבוצות בישראל. נראה שהיא פוגעת בעוצמה חריגה במתנגדי נתניהו וממשלתו, וביתר חריפות במי שנאבקו נגד האסון ההומניטרי בעזה (אעיר כי במאמר זה לא אעסוק בחברה הערבית בישראל, שמצבה מורכב אפילו יותר ובעייתי לאין שיעור והיא ראויה למאמר נפרד). פער זה עלול, בתנועת ספירלה מטרידה, להעצים את הקרע הרעיוני והחברתי בישראל, ולהחריף את הפערים בין תפיסות המציאות של הקבוצות השונות – דבר שמלכתחילה הוביל למשבר שפרץ עם ההפיכה המשטרית בינואר 2023, והחמיר בעקבות המלחמה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

פציעה מוסרית בהשוואה ל־PTSD

הדיון בפציעה המוסרית החל לפני כשלושה עשורים, אך מחקר שיטתי התפתח רק בעשור האחרון. התופעה מוכרת למיעוט מבין אנשי ונשות טיפול, ועוד פחות מכך לציבור הרחב. המושג נטבע לראשונה ב־1994, בידי הפסיכיאטר האמריקאי ג'ונתן שֵיי (Jonathan Shay), שהבין את ייחודה ואת השפעותיה החמורות של הפציעה המוסרית כתוצאה מהיחשפותו לחוויותיהם של חיילים אמריקאים שחזרו ממלחמת וייטנאם.

שֵיי מצא שליבת הפגיעה בפציעה מוסרית היא בתחושת הבגידה של סמכות לגיטימית (בעיקר מפקדים או המנהיגות הפוליטית), ששלחה את הלוחמים למשימות בלתי מוסריות וסיכנה את חייהם לשווא. התוצאה עלולה להיות שבר אמון עמוק ופצעים פסיכולוגיים קיומיים, כלומר פצעים שפוגעים בלב המערכת שבונה את היציבות המוסרית־נפשית של האדם – זאת שעונה על השאלה מי אני, מהם הערכים שמעניקים משמעות לחיי, לאלה מעשים אני מסוגלת, ובמה ובמי אני יכולה לתת אמון. זאת, בשונה מ־PTSD שנובעת בעיקר מחשיפה לאיום על החיים ושהרגשות המרכזיים בה הם, בהכללה גסה, פחד וחרדה.

בספרו אכילס בווייטנאם (1994) שהיה לרב־מכר, הראה שֵיי כיצד בגידת המנהיגות והחורבן הערכי־מוסרי בעקבותיה מערערים את זהות הלוחם ועלולים להכריע אותו. כלומר, תחושת הבגידה אינה רק מבחוץ, על ידי הסמכות, אלא גם מבפנים – על ידי האדם עצמו, שבגד בערכיו המוסריים העמוקים. זהו מנגנון שאפשר לזהות למשל בדבריו של מפעיל כטב"ם בעזה: "לא התגייסתי כדי לפגוע בחפים מפשע, קשה לי לחיות עם התחושה שזה מה שעשיתי".

דוגמה נוספת היא מקרה שהתרחש במאי 25' בשכונת בית לאהיא. לוחם נח"ל, שמפקדיו צעקו "מחבלים, מחבלים!", פתח בירי מסיבי, אך בדיעבד הסתבר שלא היו אלה מחבלים, ובמקומם מצא הלוחם, "שתי גופות של ילדים, אולי בני שמונה, אולי עשר. … הכול דם, מלא סימנים של ירי, ידעתי שזה הכול עליי, שאני עשיתי את זה. רציתי להקיא". הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על הילדים שהרג, ובמילותיו: "הפנים שלהם חוזרות אליי, לא יודע אם אי פעם אשכח אותן". האירוע נגד את ערכיו של החייל באופן עמוק, טלטל את נפשו בעוצמה, ופגע באופן חמור בתפקודו.

הרחבות מאוחרות במחקר הפציעה המוסרית הדגישו שהפגיעה עלולה לנבוע לא רק מבגידת מנהיגות או ממעורבות ישירה במעשים בלתי מוסריים, אלא גם מהיות האדם עֵד להם, מאי־מניעתם, ואף מניסיון כושל למנוע אותם. התפתחות חשובה נוספת הכירה בכך שהפציעה המוסרית אינה מוגבלת ללוחמים בלבד, אלא פוגעת גם באזרחים במערכות שונות (כגון כוחות הצלה, בריאות ועבודה סוציאלית), ועלולה לנבוע גם ממצבים של קריסת אמון בממשלה ובַחֶברה. בהקשר שלפנינו, פירוש הדבר הוא שגם אזרחים שהיו מודעים למתחולל בעזה, למשל, ולא פעלו, או פעלו ולא הצליחו לעצור את הקטסטרופה ההומניטרית, עלולים ללקות בפציעה מוסרית.

התסמינים הנפוצים בפציעה מוסרית מתאפיינים באובדן משמעות, אובדן שייכות, בתחושות של ניכור, בדידות, בושה, אשמה, ייאוש, ואף אובדן אמון בהבדל בין טוב לרע. כל זה בנוסף לתופעות המוכּרות מ־PTSD – כגון חרדה, דיכאון, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים (שמאפשרים בריחה מהחרדות ומהזיכרונות), חוסר שינה, כעס, סיוטים ומחשבות אובדניות. החלוקה בין MI לבין PTSD אינה דיכוטומית, ותחושת הבגידה בפציעה מוסרית מנבאת באופן מובהק גם התפתחות של PTSD ודיכאון.

נראה אם כן, שפציעה מוסרית שומטת את הבסיס הערכי שעליו האדם נשען. מכאן, עולה הצורך לשאול גם מה קורה כאשר חברה שלמה חווה פציעה מוסרית, ותחושות של בגידה וקרע מוסרי הופכות לחוויה נפוצה.

על תחושת הבגידה ב־7 באוקטובר

מתקפת החמאס יצרה בישראל, בראש ובראשונה, טראומה עמוקה מעצם אירועי הטרור המפלצתיים. אלה אף תועדו ושודרו על ידי החמאס תוך כדי ביצועם, מתוך כוונה להדהד את עוצמתם מקפיאת הדם, וכנראה גם כדי להעלות על הדעת במכוון את זכר השואה ואת הפוגרומים בהיסטוריה היהודית – ולהגביר כך את הפחד בישראל. אך לזה התווספה תחושת בגידה מידי הממשלה, כמו גם מידי הצבא וכלל כוחות הביטחון, שהיא היסוד המוסד של הפציעה המוסרית.

תחושת הבגידה נובעת, קודם כל, מן העובדה שגופים אלה, שאמורים היו להגן על האזרחים, כשלו כישלון נורא שאִפשר לחמאס לבצע את זממו. תחושת ההפקרה התעצמה עוד יותר כשהסתבר שהתצפיתניות לאורך הגבול עם רצועת עזה ונגדת ותיקה ביחידה 8200 הזהירו חזור והַזהר שמשהו מתרחש. התרעותיהן בוטלו ביהירות ואדישות, תוך הקטנה וזלזול, גם על רקע מגדרי, כפי שעולה בין השאר מעדויות של תצפיתניות שניצלו. "אין ספק שאם היו יושבים על המסכים האלה גברים, הדברים היו נראים אחרת", העידה תצפיתנית, ותצפיתנית אחרת המשיכה: "זה לא היה לכבודם לשמוע סמלת, שבמשך שנתיים רואה את אותו המסך ומכירה כל אבן וכל גרגר חול, אומרת להם משהו הפוך ממה שאומרים להם קציני המודיעין הבכירים".

חוסר ההקשבה למה שראו ודיווחו התצפיתניות מדי יום הוליד תחושת בגידה בראש ובראשונה בקרב התצפיתניות עצמן וכן בקרב משפחות שכולות של תצפיתניות שנהרגו במתקפה. בנוסף לשכול, הוריהן חווים אשמה ותחושת בגידה עצמית, מאחר שהתקשו להאמין לאזהרות בנותיהם. "כשהיא חזרה לבסיס היא נעמדה בכניסה לבית, ואמרה לנו: אבא, רותח שם. הם יודעים עלינו, הם קוראים אותנו, הם לומדים אותנו, ותדע שאף אחד לא עושה עם זה שום דבר", אמר אב שכול שמייסר את עצמו על שניסה להרגיע במקום לעשות משהו: "שמתי לה את היד על הכתף, ואמרתי לה מה קרה לך, אנחנו צבא חזק, אנחנו צבא טוב ושום דבר לא יקרה. ואז הכול התפוצץ לנו בפנים".

עם הזמן, בעקבות ההתעשתות והפעולות הצבאיות המוצלחות מחד גיסא, ובעקבות העובדה שראשי מערכות הביטחון ומפקדים בכירים לקחו אחריות, היכו על חטא והתפטרו, מאידך גיסא, נחלשה תחושת הבגידה מהם. זאת, בניגוד בוהק לנתניהו ולחברי ממשלתו, שאיש מהם לא הכיר באחריותו ותפקודם רק הידרדר.

ככל שעבר הזמן ועסקאות טורפדו על ידי הממשלה שוב ושוב, הלכה והחריפה בציבור תחושת בגידה מידי הממשלה – קודם כל בחטופים עצמם, אך גם בערכי היסוד המשותפים, שלפיהם לא משאירים אף אחד מאחור. לתחושות אלה היה מחיר נפשי. מחקר מצא שחוסר הוודאות ביחס לסיכויי החזרת החטופים לאורך תקופה ארוכה כל כך, מסביר כמחצית מהמצוקה הנפשית של הציבור בישראל לאורך זמן – נתון חריג בגובהו. גם לאחר העסקאות שבוצעו בנובמבר 23' ובינואר-פברואר 24', נותרו תחושות של "תקיעות ובלבול" המזינות מצוקה מתמשכת. על העובדה שטראומת החטיפה מהווה מוקד מרכזי במצוקה הקולקטיבית גם כשאינה נוגעת ישירות לפרט, מעיד הממצא שלפיו 93 אחוזים מהציבור בישראל חשבו על החטופים בדאגה מדי יום, וכמעט 66 אחוזים דיווחו שהם מרגישים אשמים כשהם יוצאים לבילוי שעה שהחטופים עדיין בשבי.

עוד התבטאה המעורבות הרגשית החזקה של כלל הציבור בנושא החטופים בהשתתפות בהפגנות ובעצרות, נשיאת הסרט הצהוב על הבגד או על הרכב, אזכורם בכל אירוע ציבורי כמעט, וכיוצא באלה. הדאגה לחטופים הפכה אפוא לחוויה לאומית משותפת והיא גבתה מחיר בדמות תחושת אובדן קולקטיבי עמום – חוויה מתמשכת של היעדר שנוכח כל הזמן, ושבה החברה כולה מרגישה "לכודה בהמתנה". תחושת החובה לפעול בניסיון לשבור זאת, ביחד עם חוסר האונים הכרוך בכך, הוסיפו גם רגש חזק של אשמה.

לכל אלה התווספה שכבה נוספת של מועקה, שבאה לידי ביטוי אף היא בנתונים. באוגוסט 2025 נמצא ש־59 אחוז מהציבור אינם מאמינים שנתניהו וממשלתו עושים את מירב המאמצים להשבת החטופים, וש־57 אחוז סבורים שביכולתה של הממשלה לסיים את המלחמה במסגרת עסקת חטופים מלאה, אם רק תרצה בכך (כפי שקרה לבסוף). חוסר אמון שכזה בכוונות הממשלה משקף תחושת בגידה עמוקה, ומלמד שחלק ניכר מהמצוקה הנפשית הכבדה ששוררת בישראל, נובע, או לפחות קשור, לפציעה מוסרית.

הפגיעה המורכבת בקורבנות הישירים ובמשפחותיהם

תחושת הבגידה שחוו חלקים גדולים בציבור, חמורה מן הסתם בהרבה בקרב הקורבנות: בראש ובראשונה החטופים, שחלקם נָמַקּוּ 739 ימים בשבי בתנאים פיזיים ונפשיים מחרידים, ועלולים לסבול מפציעה נפשית מורכבת ביותר; הניצולים מן הטבח, שבנוסף לתחושת הבגידה חווים גם אשמת ניצולים כבדה; ומי שחוו את אובדן יקיריהם תוך כדי האירוע, ב"שידור חי", דרך שיחות טלפון או וואטסאפ. כך קרה למישל אילוז, ששוחח עם בנו גיא ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי, ברגעים האחרונים לפני החטיפה. בשיחה, שבדיעבד הסתברה כשיחת פרידה, אמר גיא לאביו שהוא אוהב אותו, שהוא מתחבא בתוך עץ, ושחברו אלון נהרג. מישל אילוז העיד שאף פעם לא באמת התאושש ממנה.

בנוסף לתחושת הבגידה וההפקרה, מי שיקיריהם נחטפו היו שרויים בדאגה בלתי נתפסת לגורלם יום־יום, שעה־שעה, למעלה משנתיים. מחקר של מטה משפחות החטופים שהוצג לוועדת הבריאות של הכנסת, דיווח שהמשפחות "לא ראו שום דבר כמטרת חיים מלבד להחזיר את יקיריהם הביתה. הם נפרדו מכל זהות אחרת שהיתה להם [הדגשה שלי; ע"ק] ועסוקים רק בזה". הן חיו ב"סטרס טראומטי מתמשך המאופיין בעמימות, חוסר אונים ואימה לצד המאבק להשבה". לכן, לפי החוקרים, צפויה "מגפה של פסיכופתולוגיה נפשית ומחלות כרוניות בקרב המשפחות, שתהיה מורגשת ביתר שאת גם לאחר החזרה מהשבי".  

הדברים שהוצגו עד כה מראים, שהטבח והמלחמה גרמו פגיעות עמוקות בחלקים נרחבים של הציבור בישראל. כדי להרחיב את המבט אל קבוצות נוספות ולהבין את עומק המשבר ואת יכולתה של החברה הישראלית להתמודד איתו ואף לקום ממנו, יש לחזור אל הקרקע הרעועה שעליה ניצבה ישראל עוד טרם 7 באוקטובר.

קיצור תולדות ההפיכה המשטרית

ב־4 בינואר 2023 הכריז שר המשפטים יריב לוין על מה שהוא כינה "רפורמה" מקיפה במערכת המשפט. בתוך זמן קצר הדבר החל להיתפס בקרב הציבור הדמוקרטי־ליברלי כהפיכה משטרית שמטרתה לבטל את הפרדת הרשויות בישראל ולמוטט את הדמוקרטיה – כפי שגם לוין הודה מאוחר יותר שֶיִקרה. עד מהרה פרצו מחאות המוניות שמאות אלפים השתתפו בהן, ובחשבון כולל מספרם הגיע למיליונים. היו שוני וגיוון במסרים בין המפגינים, אך כולם כאחד היו שותפים להתנגדות הנחרצת לריכוז הכוח בידי הממשלה ולרמיסת האיזונים והבלמים.

בפברואר 2023, נמצא שרוב הציבור מתנגד להפיכה: 66 אחוז תמכו ביכולתו של בית המשפט העליון לפסול חוקים שמנוגדים לחוקי היסוד, ו־63 אחוז טענו שהוועדה למינוי שופטים במתכונתה טרם ההפיכה צריכה להישאר כפי שהיא. אולם, הממשלה לא חזרה בה ונתנה את האות להסלמה במחאה. במרץ הודיעו מאות אנשי מילואים שיפסיקו את התנדבותם אם הרפורמה/ההפיכה תימשך. הנשיא הרצוג הציע מתווה פשרה, שהיה נתון במחלוקת קשה: מפלגות האופוזיציה נטו לקבלו, ואילו מובילי המחאה הציגו את החולשות הקשות שבו, ומחו על האבסורד הטמון בניהול משא ומתן בשעה שאקדח מוצמד לרקה. אלא שהדברים כלל לא עמדו למבחן, שכן הממשלה והקואליציה דחו את מתווה הנשיא על הסף. נתניהו התבטא נגדו באופן ישיר והודיע שהוא "נכנס לאירוע", חרף הסדר ניגוד העניינים שעליו חתם ושאסר עליו להיות מעורב בהחלטות שנוגעות למערכת המשפט. שלושה ימים אחר כך, פיטר נתניהו את שר הביטחון דאז יואב גלנט, לאחר שהאחרון קרא לעצירה מיידית של חקיקת הרפורמה מתוך חשש לסכנה לביטחון המדינה. גלנט הוחזר לתפקידו בעקבות הפגנות סוערות והמוניות, אך לא עבר זמן רב, והממשלה המשיכה לקדם את ההפיכה.

בצעד ייאוש, שאתייחס אליו בהמשך, יותר ויותר קצינים וחיילים במילואים מיחידות שונות, הודיעו שיפסיקו להתנדב. הממשלה והעומד בראשה התעלמו מהסכנות, וסרבו לשוחח עם מי שניסו להציגן בפניהם. במקום לעצור, הם ותומכיהם פתחו בהסתה פרועה נגד המוחים, תוך תיוגם כ"אנרכיסטים", "סרבנים" ו"בוגדים", מה שהחריף את הקיטוב והעמיק את תחושת הבגידה של הממשלה באזרחיה ובערכיה הבסיסיים של המדינה.

מחירה הנפשי של המחאה

המאבק נמשך חודשים ארוכים, ורבים מהמתייצבים מדי שבת ולעתים גם באמצע השבוע בהפגנות בכל רחבי הארץ, החלו לדווח על תחושות של דיכאון, ייאוש, אֵבל, ואין אונים. הדיווחים קיבלו אישוש במחקרים אמפיריים שבחנו את ההשלכות הנפשיות של משבר ההפיכה המשטרית.

בנתונים שנאספו באוגוסט 2023, נמצא ש־63.9 אחוז הרגישו שהממשלה בוגדת באמון הציבור ובערכים הדמוקרטיים, שהיא חצתה קווים מוסריים ופעלה בניגוד לאחריותה כלפי האזרחים. במקביל, שיעורי הדיכאון ו־PTSD היו גבוהים במיוחד (44.6 אחוז ו־10.6 אחוז בהתאמה), והמנבא החזק ביותר לתופעות אלה נמצא בתחושת הבגידה מצד מי שהופקדה בידיהם החובה לשמור על ערכי המדינה. זוהי בגידה קשה שמובילה לשבירת האמון הבסיסי ביותר של אזרחים בממשלות ובמנהיגים נבחרים, והיא נמצאת כאמור במוקד הפציעה המוסרית.

ממצאים דומים נמצאו במחקר שהשווה בין שתי נקודות בזמן – במרץ 23' (מיד לאחר פיטוריו הראשונים של גלנט) וביולי 23' (לאחר אישור הכנסת את התיקון לחוק יסוד: השפיטה, שנועד לבטל את עילת הסבירות, וטרם הכרעת בג"ץ שפסלה את התיקון). נמצא שהמתנגדים להפיכה חוו לחץ אקוטי, תסמיני מצוקה ודיכאון, ותסמינים המזכירים טראומה כגון חוויות טורדניות חוזרות הקשורות למצב, קשיי שינה, רוגז ועצבנות, ועלייה בשימוש בחומרים פסיכואקטיביים (עישון, שתיית אלכוהול, שימוש בתרופות הרגעה). עוד הראו הממצאים פער מובהק בין המתנגדים לבין התומכים במהלכי הממשלה במדדי דיכאון, חרדה וחוסר תקווה – שוב, הפגיעה לא נוחתת באופן שווה. המחקר אמנם בחן תגובות טראומטיות ללא דגש על פציעה מוסרית, אך התגלו בו תגובות פסיכולוגיות שמזוהות עם פציעה כזאת, כגון תחושת בגידה ואיום ממשי על ערכים.

לצד המצוקה, להשתתפות בהפגנות ביחד עם רבבות אנשים יש גם אפקט חיובי, בשל תחושת שייכות ולכידות חברתית שמהווה מנגנון ממתן שמגן מפני פציעה מוסרית. השותפות לכאב מזה ולתקווה לשינוי מזה יוצרת תחושה של אינטימיות גם בתוך ההמון. אנשים צועדים יחד, קוראים קריאות, ותומכים זה בזו בתוך המהומה – דבר המעניק ביטחון רגשי ומקל על בדידות. בכך, עשויות ההפגנות, כפי שמעידים המשתתפים בהן, לסייע בהפחתת המועקה שמשיתה המציאות ולעורר תקווה וסולידריות.

אולם, מהממצאים על ההיקף הגדול של דיכאון, PTSD וכאב רגשי בקרב המוחים, עולה שתחושת הבגידה והאיום הממשי על הערכים ועל העתיד היו כה גדולים, עד שגברו על האפקט החיובי של ההפגנות. תחושת השייכות והרגשות החיוביים הנלווים להפגנות אולי מיתנו את עוצמת המצוקה, אך לא הצליחו למנוע את הטראומה המוסרית.

מחקרים מצביעים גם על הצטברות עומס רגשי ונפשי בקרב המוחים, לאחר חודשים של מחאה רציפה שהתקיימה ללא כל ביטחון בהצלחה לעצור את פעולות הממשלה. תופעה זו מכונה משקע מוסרי (Moral residue) — שאריות של מצוקה מוסרית שלא נמצא לה עיבוד או פתרון. היחשפות חוזרת ונשנית להפרת הקודים האתיים המוסריים גורמת להצטברות המשקעים הללו, שעלולים להתפתח לכדי פציעה מוסרית בדרגות שונות בהתאם להתמשכותן ולחומרתן.

הציבורי הליברלי מול תהום מוסרית

הקטסטרופה של 7 באוקטובר פגשה אפוא את החברה הישראלית כשהיא מותשת, אחרי תשעה חודשים של משבר חברתי עמוק. מתנגדי הממשלה חוו משבר מורכב וקשה במיוחד, לאחר חודשים של הפגנות סוערות, ולאחר שנים של מאבקים קודמים ובראשם מחאת בלפור והמאבק בשחיתות השלטונית. בנוסף, בכל תקופת המאבק נגד ההפיכה, סבלו חלק מהמוחים הן מרדיפה רשמית מצד הממשלה והמשטרה הנשלטת בידי בן גביר, והן מרדיפה לא רשמית בתקשורת וברשתות החברתיות מצד "מכונת הרעל".

עם פרוץ המלחמה, המחאה נגד ההפיכה המשטרית נעצרה למספר חודשים, וכשהתחדשה, בעוצמה מצומצמת, התמקדה בדרישה להחזרת החטופים ולהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אנשי המילואים, שאיימו קודם לכן להפסיק להתנדב, התייצבו מיד ביחידותיהם, ופעילי מחאה אחרים תיעלו כעת את כוחותיהם למערכי סיוע אזרחיים. תנועת אחים לנשק ופעילי מחאה נוספים בלטו בהקמת מרכזי לוגיסטיקה ואיתור נעדרים, בגיוס תרומות, בהעברת ציוד לחיילים ובסיוע לנפגעים ולמפונים – כ־330 אלף איש שהממשלה התנערה מהצורך לספק להם פתרונות.

היה זה מופת של אחריות אזרחית. אולם, השלטון ותומכיו, בניסיון לטהר את עצמם, תקפו את המחאה, זלזלו בתרומתה החברתית המרשימה, והטילו עליה את האשמה באסון. בנאומים, בראיונות וברשתות החברתיות הופצו טענות כזב ולפיהן המחאה היא זו שהניעה כביכול את חמאס לתקוף, ואף עלילות דם מתועבות בדבר שיתוף פעולה בין דמויות מהאופוזיציה ומהמחאה לבין חמאס. זאת, בשעה שחלק משותפיו של נתניהו טענו שהאסון הוא נס, וכשהממשלה ממשיכה בקידום ההפיכה.

המאבק הממושך, שנלוו לו דיכוי גובר, אכיפה סלקטיבית והסתה מצד הממשלה, יחד עם מלחמה חסרת הישגים מדיניים, יצרו בקרב המוחים שחיקה ייחודית. זו מתאפיינת בעייפות רגשית, חרדה וירידה בכושר ההתמדה האזרחי, ונחווית גם כתחושה כללית של מיאוס וחוסר אונים.

שחיקה זו, ותחושות הבגידה שהיו נפוצות עוד טרם המלחמה, נמצאו במחקר כגורם מרכזי בהחמרת ההשלכות הפסיכולוגיות של מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. הן כמעט שהכפילו (!) את הסיכוי ל־PTSD ולדיכאון, והובילו לעלייה חדה בתסמינים בין המדידה שלפני המתקפה לזו שאחריה.

הדינמיקה שהתפתחה אחרי המתקפה, רק החמירה את המצב. על אף שאזהרות הציבור הליברלי מפני אסון ביטחוני התגשמו במלואן, ראש הממשלה ותומכיו לא לקחו אחריות. במקום זה, הם הגבירו את מסע ההסתה נגד המוחים, בניסיון להסיט מהם את האשמה ואת הכעס הציבורי ולהטילם על "מחנה קפלן". בין השאר, נשלפה לשם כך פרשת האיום באי־התנדבות לשירות מילואים.

פעולותיה המתריסות של הממשלה בתשעת החודשים שקדמו למתקפת חמאס, דחקו את הציבור הליברלי בישראל – זה המשרת בצה"ל, משלם מסים, ומחזיק את המשק, המדע והתרבות – למעשה נואש מבחינתו: איום בהפסקת התנדבותם. לא מאנוכיות נבע האיום הזה, אלא מתקווה שהממשלה תתעורר ותשוב לדרך הישר. אך חברי הממשלה אטמו את אוזניהם, ולאחר המתקפה בחרו להרוג את השליח – להאשים בקטסטרופה דווקא את מי שהזהירו מפניה. כך מצא עצמו הציבור הליברלי מול תהום מוסרית: הממשלה, שבגדה באמונו ושאותה ביקש להזהיר, בגדה בו שוב, ומאשימה אותו באסון שאותו ניסה למנוע.

החוויה הקולקטיבית של ציבור המוחים תואמת את מה שמחקרים עדכניים מגדירים פציעה מוסרית אזרחית על רקע בגידה מוסדית. ההפרה העמוקה של החוזה המוסרי שבין המדינה לאזרחיה מייצרת תגובות של כעס, חוסר אמון, כאב מוסרי, וניכור כלפי מוסדות השלטון. כך הרגישו רבים ממשרתי המילואים, ובמיוחד אלה שאיימו בהפסקת התנדבותם. מדובר באנשים שתופסים את שירותם הצבאי כהגשמה של ערכים אזרחיים ומוסריים – אחריות, הגנה על החברה, הקרבה אישית ונאמנות למדינה. כשהממשלה מערערת את היסודות הדמוקרטיים ואת שלטון החוק, נוצר קונפליקט מוסרי בלתי נסבל: הם נדרשים להמשיך ולשרת מערכת שאיבדה בעיניהם את הלגיטימיות הערכית שמכוחה פעלה.

בדרך כלל, אזרחים נוטים להצדיק את המערכת הפוליטית־חברתית הכוללת, גם אם הם מתנגדים למדיניות הממשלה; זה מוסבר כמענה לצורך בלתי מודע בהפחתת חרדה ושמירה על רווחה נפשית ויציבות קוגניטיבית (כלומר, הצורך להימנע מדיסוננס קוגניטיבי). הצדקת המערכת מספקת לאדם תחושת סדר, ביטחון ומשמעות בתוך מציאות של אי־צדק. כאשר המערכת בוגדת בערכים העמוקים ביותר, מתרסקת גם היכולת להצדיקה, ונגרמת פציעה מוסרית.

המצוקה הקשה ביותר היא של "המחנה ההומניטרי"

בקרב מתנגדי ההפיכה המשטרית קיימת קבוצת משנה קטנה יותר, שאכנה אותה כאן "המחנה ההומניטרי". ניתן להעריך (אין עדיין סימוכין מחקריים לכך), שקבוצה זו חווה מצוקה מוסרית בעוצמה גבוהה במיוחד. היא חולקת עם כלל המתנגדים את תחושות הבגידה והזעם לנוכח פגיעת הממשלה בדמוקרטיה, הפקרת החטופים וההבנה שהמלחמה נמשכה הרבה מעל הנדרש מטעמי הישרדות אישיים של נתניהו; אולם ייחודה נעוץ בטלטלה הערכית העמוקה ובמועקה המוסרית החריפה שחוותה ושהיא ממשיכה לחוות לנוכח האסון ההומניטרי בעזה ופעולות לא ראויות של הצבא.

בהסתייגות שמדובר בנתונים של משרד הבריאות של החמאס, מספר ההרוגים ברצועה, נכון למועד כתיבת שורות אלה, הגיע לכ־67,000 בני אדם ובהם יותר מ־20,000 ילדים, 5,454 ילדים בני חמש ומטה, ו־937 תינוקות בני פחות משנה. בנוסף, במשך חודשים ארוכים שרר ברצועת עזה רעב כבד, כאשר ישראל מנעה כניסה של סיוע הומניטרי (שרי הממשלה אף התגאו בכך), התבצע גירוש המוני, הרס של רוב הבניינים, ומערכות אזרחיות ובראשן מערכת הבריאות קרסו. עשרות נהרגו בכל יום בניסיונם להגיע למוקדי הסיוע, או בהפצצות, ועדויות רבות, תמונות וסרטונים הציגו מציאות בלתי נסבלת.

בישראל, נרשמו שלוש תגובות עיקריות לכך: הצדקה גורפת ("אין חפים מפשע בעזה"); התעלמות והכחשה; ותגובת המחנה ההומניטרי, המשלבת דאגה לחטופים עם חרדה מוסרית עמוקה, שמתבטאת באשמה, בושה ותחושת בגידה כבדה בערכים המכוננים והשורשיים ביותר שטמונים בלב הזהות הישראלית, האישית והקולקטיבית.

המציאות בעזה מהווה אפוא תשתית חזקה לפציעה מוסרית לקבוצה זו: היא סותרת ומְפֵרה את האמונות המוסריות הקיומיות, ומייצרת תחושת בגידה כפולה ומכופלת, מבחוץ ומבפנים. בגידת המנהיגות שמובילה את המדיניות בעזה; בגידת אזרחים עמיתים, שבמקרה הטוב מתעלמים ובמקרה הרע חוגגים את השבר ההומניטרי; ובגידת העצמי שנכשל במניעתו על אף פעילות מחאה אינטנסיבית. על פגיעות אלה אין עדיין נתונים, כאמור.

פגיעה גם בתומכי הממשלה

פציעה מוסרית פוגעת בבני אדם בהתאם לקודים הערכיים והמוסריים שלהם. לרוב, היא אינה הפרעה פסיכולוגית, אלא תגובה נורמלית למציאות מבעיתה. מי שרואים בנעשה בעזה בגידה אנושית, חווים אשמה ובושה. מי שמוּנָעִים, לעומתם, משנאה קולקטיבית, מוצאים הצדקה לאלימות חסרת התקדים, והשנאה משמשת עבורם מנגנון ניתוק מוסרי שמעלים את הדילמה. במילים אחרות, מי ששוכנע ש"אין חפים מפשע בעזה", לא יחוש בגידה בערכיו לנוכח מדיניות ישראל ברצועה; מי ששוכנע שיש להקריב את החטופים למען "הניצחון המוחלט", לא יחוש בגידה לנוכח הפקרתם; ומי שאינו מאמין בערכים דמוקרטיים, לא יחוש בגידה מדריסתם על ידי הממשלה, אולי להפך.

ואכן, מחקר שהובא לעיל ובחן את התחושות בציבור באשר לאי החזרת החטופים, מצא שחלקים ספציפיים בציבור הישראלי חשופים יותר מהאחרים לפציעה מוסרית כתוצאה מכך.לפי המחקר, 87 אחוז ממצביעי האופוזיציה חשבו שהשבת החטופים חשובה יותר ממיטוט החמאס, ורק שבעה אחוזים חשבו ההפך (לשישה אחוזים לא היתה דעה חד־משמעית). אולם, בקרב מצביעי הקואליציה המצב שונה בתכלית: רק 42 אחוז מהם העדיפו את השבת החטופים, ושליש העדיפו את מיטוט החמאס. ההבדל בולט במיוחד כשמדובר במצביעי הציונות הדתית–עוצמה יהודית, שרק מיעוטם (23 אחוז) העדיפו את השבת החטופים, לעומת 48 אחוז שהעדיפו את מיטוט חמאס (ל־21 אחוז לא היתה דעה חד־משמעית). גם בקרב מצביעי יהדות התורה, רק 19 אחוז העדיפו את השבת החטופים, והיתר העדיפו את מיטוט החמאס (31 אחוז) כאשר ל־50 אחוז(!) לא היתה דעה חד־משמעית. המסקנה המתבקשת היא שעבור רוב מצביעי הקואליציה, אי־השבת החטופים לאורך זמן רב כל כך לא נחוותה כבגידה, ומן הסתם לא תהווה מקור משמעותי למצוקה מוסרית בקרבם.

ואולם, עצם קיומו של משבר חברתי חריף והמאבקים המתמשכים בזירה הציבורית, מקטינים ממדי חוסן ומגדילים סיכוי לפציעה מוסרית גם בקרב תומכי הממשלה. ביולי 2023, כשבעה חודשים לתוך ההפיכה, נמצא שמשאבי חוסן שהגנו על מצביעי ימין, כמו תחושת שליטה עצמית ותקווה, נחלשו, והם החלו לדווח על שחיקה ועלייה במצוקה. הפערים הגדולים בין מתנגדי הממשלה לבין תומכיה במדדי השחיקה והמצוקה, שזוהו ארבעה חודשים קודם לכן, הצטמצמו. לשינוי עשויים להיות גורמים שונים, ביניהם הצלחתה של המחאה לעצור בשעתו רבים ממהלכי הממשלה (דבר שפוגע בתחושת התקווה והשליטה). לחלופין, כפי שהוערך באותו מחקר, מדובר בהשלכות הפסיכולוגיות שיוצר משבר חברתי עמוק על כלל תושבי המדינה. כלומר – כאשר המשבר התעצם כל כך, הוא החל להיתפס כמקור לאי־ודאות ולתחושת איום קיומי קולקטיבי על האזרחים כולם.

להערכתי, ממצאי המחקר משקפים דבר נוסף, והוא שפציעה מוסרית יכולה להיגרם לא רק על ידי השלטון, אלא גם על ידי התפיסה של כל מחנה ולפיה המחנה הנגדי בוגד בלכידות החברתית הקולקטיבית ובאמונות המשותפות. די לשוטט ברשתות החברתיות כדי לראות עד כמה עמוק הפצע בין שני המחנות, כשכל צד רואה באחר את הבוגד ואת האשם במציאות החברתית והמדינית העגומה.

מתכון להתפוררות חברתית

המחקר על ההשלכות החברתיות של הפציעה המוסרית נמצא בחיתוליו, אבל הניצנים הקיימים מלמדים שפציעה מוסרית רחבה, כמו טראומת מלחמה קולקטיבית, מכה בעוצמה במרקם הבסיסי של החיים החברתיים. חוויות מוסריות פוגעניות של האדם היחיד מערערות את קשריו החברתיים, ובהצטברותן הן מפרקות את הלכידות הקהילתית, מכרסמת באמון במוסדות, ומערערות את מסגרות הערכים המשותפות.

הדברים מטרידים במיוחד לנוכח האפשרות שהיקף הסובלים מפציעה מוסרית בישראל צפוי להתרחב – בין אם בשל המשך מאמצי הממשלה להשלים את ההפיכה המשטרית, ובין אם בשל התבהרות היקף הפגיעה באזרחים עזתים, לאחר שיורם מסך ההכחשה מעל לפעולותיה של ישראל בעזה ויפורסמו נתונים ועדויות על מה שהוסתר מעיני הציבור. הדברים צפויים לחדור לשיח הציבורי גם כאשר חיילים רבים ישובו הביתה, והזיכרונות יצופו.

כבר עכשיו, הובילה המלחמה להיקף גדול של פציעות מוסריות בקרב לוחמים, והמספר עלול לגדול, שכן חשבון נפש מתחיל פעמים רבות רק לאחר התרחקות מהמערכת הצבאית וחזרה לערכים אוניברסליים שהודחקו בזמן השירות. בין אלה אפשר למנות את טוהר הנשק, שלכאורה לפחות, צה"ל מחנך אליו. אמנם, יש הטוענים שטוהר הנשק היה תמיד מיתוס. אבל גם למיתוס יש ערך. השאיפה אליו כוננה מרכיב זהותי חשוב של הישראלים, שראו את עצמם כבעלי ערכים הומניסטיים, שלוחמים רק כשאין ברירה, ושנזהרים מפגיעה בחפים מפשע (במאמר זה לא עסקתי באלימות הבלתי נסבלת בגדה, אך יש לקחת בחשבון שגם מעשים אלה מתחילים לחלחל לתודעה הציבורית).

פציעה מוסרית קולקטיבית עלולה לסכן את החברה אף יותר מאשר טראומה קולקטיבית שבמרכזה חרדה כתוצאה מאיום של אויבים. זאת משום שאת תחושת הביטחון ניתן לשקם באמצעות תגבור יכולות ביטחוניות, יצירת מנגנוני הגנה וכינון הסדרים מדיניים; ואילו פציעה מוסרית מערערת מרכיבים עמוקים ומהותיים יותר של החיים הציבוריים: האמון ביכולת לשקם מסגרות ערכיות משותפות, האמון ההדדי בין קבוצות בחברה, האמון במוסדות המדינה, והאמונה ב"עצמי הקולקטיבי המוסרי" – או במונח הרווח יותר, צדקת הדרך.

ההתרסה של נתניהו, ממשלתו הקיצונית וחלק מהציבור כנגד הערכים הללו ("כל ילד ותינוק בעזה הוא אויב", אמר חבר הכנסת לשעבר של הליכוד משה פייגלין, בדוגמה אחת מני רבות), שומטת את הקרקע תחת אמונתם של חיילים ואזרחים בצדקת הדרך, ומחריפה לאין שיעור את פרפורי הלב של רבים, שאינם יכולים לחיות עם תפקיד התוקפן האלים שהצדק הולך ומתרחק ממנו.

אין זה מקרה, שאנו חוזים במופעי זעם בין המחנות בחברה הישראלית. פערים כאלה בתפיסות המציאות משקפים את הקרע הרעיוני והחברתי, ומעצימים אותו ואת תחושת הבגידה ההדדית בין הקבוצות. זהו מתכון להתפוררות חברתית.

האם אין תקווה?

הספרות המחקרית העדכנית אינה שוללת ריפוי מפציעה מוסרית, אך היא מדגישה שזהו לא רק תהליך פסיכולוגי אישי, אלא בראש ובראשונה תהליך חברתי של תיקון מוסרי. מכיוון שמוקד הפגיעה מצוי בליבת הזהות והמשמעות, נדרש – בנוסף לעיבוד זיכרונות מאיימים – מסע פסיכולוגי־ערכי שבו האדם ישקם את אמונו ביושרתו האישית, ויבסס מחדש את יכולתו להיות מחויב לערכים ולקשרים משמעותיים. לשם כך נדרשים מעשים של תיקון למען הקורבנות ואקטיביזם חברתי־מוסרי.

באותו אופן, שיקום מוסרי של חברה שלמה מצריך תהליך חברתי של תיקון ערכים, ופעולות ממשיות של אחריות ציבורית ומוסרית, הכרה בעוולות שנעשו, והשבת האמון בין האזרחים לבין מוסדות הדמוקרטיים, ובין האזרחים לבין עצמם.

זהו תהליך קשה, שמצריך אומץ אזרחי ומנהיגות חדשה, אך הוא אפשרי והכרחי. אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להכיר בשבר החברתי־מוסרי ולפעול לתיקונו. בסופו של דבר, כפי שכתב ברט ליץ, אחד החוקרים המובילים בתחום בעשור וחצי האחרונים, פציעה מוסרית פוגעת "באבני היסוד המקיימות את האנושיות האישית והקולקטיבית".

על פרופ' עירית קינן

מרצה בכירה במכללת סמינר הקיבוצים, חוקרת, סופרת ומשוררת. פרסמה ספרים ומאמרים רבים על טראומת מלחמה, זיכרון קולקטיבי, ניצולי השואה, ורב תרבותיות. ספרה כאילו היא פצע נסתר, טראומת מלחמה בחברה הישראלית זכה בפרס שפירא לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל.