בבחירות הקרובות נצביע, אבל לא בטוח שנבחר

Getting your Trinity Audio player ready...

למה אנחנו מסכימים שהחלטות הממשלה הנבחרת יחייבו גם את מי שלא הצביעו לה? ואיך נדע שהממשלה, אחרי שזכתה לרוב, לא תנצל אותו כדי להישאר בשלטון לנצח? את השאלות האלה אנחנו נוהגים להציג לסטודנטים ולסטודנטיות בקורס משפט חוקתי, ועד לא מזמן התשובות עליהן היו ברורות מאליהן: למה אנחנו מכירים בסמכות הממשלה להחליט עבור כולם? כי היא נבחרה בהליך שוויוני שבו לכל אזרח יש קול, והיא תעמוד לבחירה מחדש בהליך דומה. ומה ימנע ממנה לנצל את כוחה לרעה ולשנות למשל את כללי ההצבעה בבחירות? העובדה שישנו מוסד מפקח, שכפוף לביקורת שיפוטית מצד בג"ץ, ששומר על כללי המשחק הדמוקרטיים כמו ששופט בכדורגל מאלץ את הקבוצות היריבות לכבד את החוקים.

דמוקרטיה לא יכולה לתפקד בלי המובן־מאליו הזה. האזרחיות והאזרחים חייבים להאמין שהבחירות אכן יהיו חופשיות, שוות ועִתיות (כלומר מתקיימות במועדים קבועים), כי רק אם האוחזים בשלטון ידעו שהם עלולים לאבד אותו בבחירות הבאות – הם ידאגו לכולם ולא רק לתומכים שלהם ולכיסם הפרטי; הם יסכימו לפיקוח מוסדי על שיקול הדעת שלהם כי פיקוח כזה מוסיף לאמינות שלהם; הם יכבדו את החירויות והזכויות הפוליטיות של כלל האזרחיות והאזרחים, כי כך יבטיחו גם את הזכויות של מי שתומכים בהם. בקיצור, כל הדברים שאנחנו מזהים עם דמוקרטיה. בכך האוחזים בשלטון גם יבטיחו שאם חלילה ייקלעו לאופוזיציה, יעמדו לרשותם אותם כלים כדי להצליח לחזור לשלטון בבוא העת.

מדוע האמון הזה הולך ומתכרסם בשנים האחרונות, בישראל ובעוד מדינות רבות שסובלות מנסיגה דמוקרטית? מה נשתנה שציבורים רחבים מטילים פתאום ספק באקסיומות דמוקרטיות שהיו מקובלות עד לא מכבר כמעט על כולם? ומה התרומה לכך של מנהיגים פופוליסטים וסמכותניים? בימים שישראל עומדת מול סיבוב בחירות נוסף, חשוב להעמיק בשורשי התופעה הזאת.

המשחק הדמוקרטי צריך מגרש

בדמוקרטיה, האמון בכללֵי המשחק נשען על שורה של הנחות יסוד עובדתיות. דוגמה פשוטה תסייע להבהיר את העניין: שני אנשים משחקים "משחק" שבו הם צריכים לחלק ביניהם עוגה. מטבע הדברים, כל אחד מהם רוצה לקחת פרוסה גדולה יותר. כדי להבטיח חלוקה צודקת, נחלק את המשחק לשני שלבים: קודם נבקש מהשחקן הראשון לחתוך את העוגה לשתיים, ואחר כך נטיל על השחקן השני לבחור לעצמו אחת משתי הפרוסות. הכללים הפשוטים הללו יתנו למחלק תמריץ לחצות את העוגה בדיוק באמצע. אלא שהפטנט הפשוט הזה לא יעבוד אם השחקנים יפסיקו להאמין שניתן לקבוע באופן מוסכם מתי שני החלקים באמת שווים. כלומר, הקביעה ביחס לגודלו של כל חלק היא עניין שבעובדה.

אותו הדבר נכון לעוגת השלטון. שורה של הנחות עובדתיות מאפשרות לציבור בדמוקרטיות להאמין ששאר המשתתפים יכבדו את כללי המשחק, שהבחירות הבאות אכן יתקיימו, ושהן יהיו הוגנות. מאז סיום מלחמת העולם השנייה ועד השנים האחרונות, חוקרות וחוקרים במשפטים, בכלכלה ובמדע המדינה זיהו חמש הנחות יסוד כאלה. ההנחות הללו אינן אמונות מופשטות, אלא הן נשענות על דפוסי ההתנהגות ועל טכנולוגיות המידע והתקשורת שרווחו באותן שנים.

הנחה ראשונה: בית הנבחרים הוא המקום שבו מתקבלות ההכרעות החשובות על ניהול המדינה, והוא מבטיח את קידום רווחתם של האזרחיות והאזרחים שהוא מייצג. העובדה שבית הנבחרים אכן מייצג את הציבור היא שמקנה חשיבות ומשמעות למערכת הבחירות, שבסופה נקבע הרכבו. הנחה זו נשענת על ההסכמה הבסיסית יותר שהריבונות במדינה שייכת לכלל הציבור, ולכן המוסד שמייצג את עמדות הציבור הוא הגוף שצריך לקבל את ההכרעות היסודיות במדינה. באמצעות הבחירות העתיות יש לציבור הרחב שליטה בנציגות ובנציגים שלו, והוא יכול לצפות שרצונותיו ישתקפו בחוקים שבית הנבחרים מחוקק.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הנחה שנייה: האזרחיות והאזרחים בדמוקרטיה אכן מהווים ציבור כללי כזה, "דֶמוֹס", שבית הנבחרים אמור לקדם את רצונותיו. העובדה שכל האזרחיות והאזרחים שייכים לדמוס אחד היא שמקנה להם זכות להשתתף בבחירות ובהכרעות על עתיד המדינה. ההתייחסות לכלל הציבור כדמוס תלויה בהנחה עובדתית נוספת, והיא שבין חלקי הציבור שורר אמון בסיסי הנטוע בתרבות משותפת, בשפה אחת, בתחושת גורל משותף, בקשרים חברתיים, ואפילו בניסיון היסטורי בקבלת החלטות בצוותא. לכן מי שיחזיק בהגה השלטון יידע לראות את טובת הכלל ולא רק את טובת בוחריו. הפילוסוף הליברלי ג'ון סטיוארט מיל הניח, באופטימיות, ששני הדברים יוצרים מעגל קסמים מיטיב: שיח פוליטי המתייחס לחברי הקבוצה כמכלול מחזק את תחושת הזהות הקבוצתית, והזהות הקבוצתית מחזקת את המחויבות לכלל.

הנחה שלישית: הליכים דמוקרטיים המבוססים על בחירות תקופתיות יועילו בטווח הארוך לציבור שבמרכז הזירה הפוליטית, ולא רק לקצוות הרדיקליים משמאל או מימין. כפי שסוחרים משתדלים למשוך מה שיותר לקוחות באמצעות מיקום החנויות במרכז העיר ולא בפאתיה, כך מפלגות ישתדלו להגדיל את מספר הבוחרים על ידי הצגת מצע פוליטי שיפנה למתלבטים שבמרכז, ולכן ישקף מכנה משותף רחב. לנטייה אל המרכז יהיו יתרונות נוספים. מפלגות מרכז ישאפו ליצור מנגנונים שיבטיחו בחירות הוגנות, ובחירות כאלה, בתורן, יבטיחו שמוסדות השלטון מגשימים את רצון הרוב.

מצב כזה גם יעודד תחרות מוסדית בריאה בין רשויות השלטון השונות – הממשלה, הפרלמנט (הכנסת) ובית המשפט – כך שכל אחת מהן תפקח על האחרות ותאזן את כוחן. הדרך למימוש רצון הרוב בדמוקרטיה עוברת דרך עימותים מבוקרים בין גופים פוליטיים מתחרים, שבהם "אמביציה מתעמתת עם אמביציה", בלשונו של ג’יימס מדיסון במאמרֵי הפדרליסט, שנכתבו כדי לקדם את החוקה האמריקאית.

הנחה רביעית: הרוב המכריע של הציבור רואה לנגד עיניו את הטווח הארוך. בגלל הדאגה לטווח הארוך, כל השחקניות והשחקנים מחויבים להמשכיות המשחק הדמוקרטי.

הנחה חמישית: שוק התקשורת פועל ביעילות, ומאפשר לציבור הבוחרים לדעת אם הנבחרים שלו מקדמים את טובת הכלל. זו הנחה חיונית בדמוקרטיה, שכן רק שוק תקשורת מפותח ופתוח שבו "מדברים אמת אל הכוח" מאפשר זרימה של מידע אמין ממוסדות השלטון אל הבוחרים שאמורים לשפוט אותם.

מתקפה דמוקרטית על הדמוקרטיה

מה קורה כשההנחות האלה כבר אינן מובנות מאליהן? כשהמוסדות נראים פתאום חשודים, כששחקן פוליטי מנסה לשבור את המערכת הפוליטית מבפנים, כשהחוק נהפך לכלי בידי הרוב במקום לרסן את כוחו? ובפרט, מה קורה כששליטים מכהנים שואפים להישאר בשלטון לא באמצעות הפיכה צבאית, אלא על ידי כרסום הדרגתי בהנחות שמנינו באמצעות צעדים "חוקיים" אך חמקמקים שקשה לעמוד עליהם בזמן אמת?

שורה של התפתחויות חברתיות, פוליטיות וטכנולוגיות ערערו בשנים האחרונות את הנחות היסוד שתוארו קודם, אותן הנחות שהבטיחו לציבור שהמשחק הדמוקרטי ימשיך להתנהל בהגינות. תהליכי הכרסום שונים מעט ממדינה למדינה, אבל התגובה הציבורית דומה: שחיקת הנכונות לשחק במשחק הדמוקרטי שמתיימר להבטיח שאפשר יהיה להחליף את השלטון.

החולי הזה לא צץ מעצמו. אחד הגורמים הבולטים שהביאו אותו עלינו, כמו במחלה אוטו־אימונית, הוא מנהיגים שמנצלים את הכלים של הדמוקרטיה על מנת להחליש אותה. גורמים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות מבקשים למנוע תחלופה בשלטון בנימוקים דמוקרטיים־כביכול ותוך נאמנות – לפחות ברמה המוצהרת – לשלטון החוק. לאור הצלחתם להתבצר בשלטון, מתעורר חשד שמא ההנחה המקובלת בדבר עמידותה של השיטה הדמוקרטית היתה אופטימית מדי.

הפרלמנט: מהיכל השלטון לקליפה ריקה

אשר להנחת היסוד הראשונה, ראינו שהרצון להשתתף בבחירות תלוי באמונה שבית הנבחרים הוא גוף בעל השפעה, שמייצג את הציבור ושפועל לטובת הכלל. אבל שורה של כוחות פנימיים וחיצוניים מביאים בשנים האחרונות לסירוס בית הנבחרים.

אחד מהם הוא הצורך הגובר באסדרת הפעילות במשק באמצעות שלל שומרי סף – גורמים לא־נבחרים שתפקידם המוצהר הוא להגן על טובת הכלל, בין השאר מפני נבחרי הציבור עצמם. עם הגורמים האלה נמנים הבנקים המרכזיים, הממונים על שוק ההון ועל חברות הביטוח, הרשויות להגנת הסביבה, מערכת הבריאות, וכמובן בתי המשפט ומערך הייעוץ המשפטי.

בה בעת, התפתחות הכלכלה הגלובלית מאז שנות ה־90 הביאה למסירת סמכויות גם לגורמים מחוץ למדינה, ביניהם ארגונים בינלאומיים העוסקים בסחר, בזכויות אדם ובזכויות עובדים. העברת הכוח לגורמים מן הסוג הזה נגסה בסמכותם של גורמי הממשל המקומיים. הלחצים שהם מפעילים על המדינה – אמיתיים או מדומים – נתפסים בציבור כפגיעה בריבונות, וקהל הבוחרים חדל להאמין שהמוסדות הנבחרים עדיין מסוגלים לפעול לטובתו.

זו כנראה אחת הסיבות לכך שהציבור הרחב מאבד עניין במפלגות שמייצגות אותו בפרלמנט. לחלל שמשאירות המפלגות נכנסות שדולות של בעלי עניין כגון בנקים, חברות ביטוח, ועדי עובדים וארגוני חקלאים. גורמים לא־נבחרים כאלה מנצלים את פערי הידע על המתרחש בבית הנבחרים כדי להשפיע על קבלת ההחלטות. המפלגות, שכבר לא יכולות להראות לבוחריהן הישגים שהשיגו בחקיקה, מתמקדות בקמפיינים שליליים שנועדו לשלול את יריבותיהן כלא־לגיטימיות ולעודד הצבעה שבטית.

לציבור יש אפוא סיבות טובות להאמין שהפרלמנט אינו פועל עוד לטובת הכלל, אלא לטובת קבוצות אינטרס חזקות. אבל מנהיגים סמכותניים מחריפים את התופעה הזאת משמעותית כשהם יוצאים נגד מנגנוני הבקרה הדמוקרטיים. כפי שהראה חתן פרס נובל לכלכלה דארון אצ'מוגלו, חייהן של השדולות קלים בהרבה כשנחלשים האיזונים והבלמים על המערכת הפוליטית. במקום להתמודד עם מערכת פוליטית מורכבת, די להן לשחד את המנהיג. את ההון שבעלי כוח מציעים למנהיג הוא יכול לחלק בינו לבין בוחריו העניים, למשל באמצעות סבסוד מעונות לילדים מזרם פוליטי מסוים, או בקידום אינטרסים של יישובים המזוהים עם תומכיו. הבוחרים מצדם עשויים להעדיף מנהיג שמשתף אותם בכוח, אף על פי שהוא גוזר "דמי מנהיג" מושחתים לעצמו.

אצ'מוגלו תיאר את התהליך הזה מתוך התבוננות במדינות דרום אמריקה בעשור הראשון של המאה ה־21, אבל נראה שבחירתו המחודשת של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית סיפקה הוכחה ניצחת לתזה שלו. בעלי ההון והחברות הגדולות בכל מגזרי המשק, לרבות ענקיות הטק, מיהרו להתיישר מאחורי טראמפ, שאינו מסתיר – ואף מבליט – את מאמציו לתרגם את נשיאותו להון פרטי. ונראה כי רבים בציבור האמריקאי מרוצים מהשיטה.

לנוכח שלל הלחצים על המוסדות הנבחרים מצד תאגידי ענק, שדולות של בעלי עניין, מדינות וארגונים זרים, קל לשכנע את האזרחיות והאזרחים כי השיטה כולה פשטה את הרגל. וככל שרגשות הקיפוח האלה מתפשטים לציבור גדול יותר, בפרט אם יש לו מאפיינים זהותיים דומים, קל לפוליטיקאים סמכותניים שאוחזים בשלטון לנצל את הרגשות לטובתם. הרי אם בית הנבחרים מסורס, ממילא אין חשיבות לא לבחירות ולא לדמוקרטיה בכלל.

הציבור: אין יותר אנחנו

לצד אובדן האמון בפרלמנט, הציבור נוטש גם את ההנחה השנייה ולפיה כלל המשתתפים בבחירות שייכים לקולקטיב אזרחי אחד. גם כאן מלבים את התהליך כוחות פוליטיים שזורעים פילוג בכוונת מכוון, באמצעות שלילת הלגיטימציה של האחר.

הפוליטיקה הפופוליסטית מתאמצת לעצב תודעה ציבורית שרואה בחלקים השונים בחברה אויבים. זכורה עדיין הקריאה של בנימין נתניהו, ביום בחירות 2015, כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", וההערה שהשמיע שנים לפני כן באוזני הרב כדורי שהשמאלנים "שכחו מה זה להיות יהודים".

הפופוליזם מעודד פילוג כזה באמצעות קיטוב רגשי המותח את קווי המאבק הפוליטי לאורכם של שסעים חברתיים. הקיטוב מעניק למחולליו יתרון אלקטורלי, מפני שהוא מעורר את הבוחרות והבוחרים לצאת לקלפיות ולהצביע להם. אבל הוא גם משכנע אותם כי הזכות לקבל החלטות לגיטימיות במדינה אינה שמורה לכל האזרחיות והאזרחים אלא רק לחלק מסוים מהם – לא הדמוס אלא "העם". מיהו "העם"? מי שהפופוליסטים מחליטים שהוא העם.

התופעה הזאת אינה מיוחדת כמובן לישראל. הוגו צ'אבס בוונצואלה, ויקטור אורבן בהונגריה ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה השתמשו בהצלחה בקיטוב רגשי כדי לסכל כל סיכוי להחלפתם. הקיטוב מוצא קרקע פורייה בשסעים הקיימים בין קהילות, במיוחד בחברות רב־לאומיות שבהן הלאום הדומיננטי חושש משילוב של קבוצות מיעוט. אבל תהליכי הזרה המדגישים פערים במעמד, בהשכלה ובאידיאולוגיה מאפשרים למנהיג לסמן אויבים פוליטיים גם בקרב בני אותו לאום.

המרכז הפוליטי: פיצול בשירות המנהיג

הקיטוב וההקצנה מערערים גם את הנחת היסוד השלישית שמאפשרת את המשך המשחק הדמוקרטי: האמונה שהוא משתלם לכלל הציבור, ובפרט לקבוצות שבמרכז. במקום לפנות לאיש המרכז המתון, המנהיגים הפלגניים מתמקדים דווקא בבעלי העדפות קיצוניות, בעיקר משום שההקצנה יוצרת זהות פוליטית מגובשת יותר, נאמנה יותר ורגשית יותר . כדי ללכד את השורות, המנהיגים מנסים לשכנע שהמדינה עומדת בפני משבר ביטחוני, מדיני, כלכלי או דמוגרפי, ושהמשבר הזה המצדיק פגיעה בדמוקרטיה. כפי שקרה בישראל אחרי אירועי 7 באוקטובר, החרדה מהמשבר מובילה להיגיון של "דמוקרטיה מתגוננת" ומולידה קשב ציבורי לרעיונות קיצוניים, שבעבר לא היו זוכים למקום בשיח (כפי שניכר, למשל, בדיון המחודש על חוק עונש מוות שיחול על רוצחי יהודים בלבד).

בטיפוח הבלתי פוסק של תודעת איום, המנהיג המפלג מחריף את תהליכי ההתפוררות שהזכרנו קודם. בהטלת חלק מהאחריות למשבר על שומרי הסף, הוא פוגע באמון בבתי המשפט ובתקשורת, וברכזו סמכויות נוספות בידיו, הוא פוגע באמון במפלגות. בעוד שבעבר כל מפלגה שימשה מסגרת לקהלים מגוונים בעלי עמוד שדרה אידיאולוגי משותף, כיום אפילו קומץ המפלגות הוותיקות שממשיכות לקיים דמוקרטיה פנימית נהפכו ברובן למפלגות פרסונליות, ונציגיהן הנבחרים אינם אלא מכפילי כוח של המנהיג.

משעה שהמערכת כולה מאבדת את הרצון ואת היכולת לפעול לטובת הכלל, ונרתמת לשימור שלטונו של המנהיג, קל יותר למנהיגים לקדם אינטרסים פרטיים ולהפוך את המשרה הציבורית למקור מימון להם ולחוג נאמניהם. הפיתוי הזה יוצר בתורו תמריץ נוסף למנהיגים לסכל את חילופי השלטון בכל מחיר, אם כדי לקבל טובות הנאה ואם כדי למנוע חקירה פלילית. הדינמיקה הזאת, שמוכרת לנו מישראל, כבר תועדה במדינות כמו הונגריה ומאפיינת במיוחד את כהונתו השנייה של טראמפ.

התקשורת: כלב השמירה של אדוניו

מאחר שהמגמות האלה מעוררות חשד שהמשחק הדמוקרטי יעלה לשלטון מנהיגים מושחתים שאינם עובדים בשביל הציבור הרחב – הבוחרים שמשתתפים בו זקוקים לתקשורת הגונה, שתספק להם מידע אמין על מעשי השלטון ותקשה על הפוליטיקאים לסטות ממחויבותם לטובת הכלל. אלא שגם ההנחה הזאת קורסת לנגד עינינו.

אנחנו יודעים שככל שהמשטר סמכותני יותר, כך הולכים ופוחתים חופש הביטוי והעיתונות החופשית, ומצטמצם המרחב להבעת דעות ולהשמעת ביקורת. אבל לצד זה, הציבור מפקפק יותר ויותר במידע שהוא מקבל מכלי התקשורת הקיימים. המנהיגים הסמכותניים מעודדים את הפקפוק הזה באמצעות מתקפה כוללת על התקשורת: הם מכתימים עיתונאים וכלי תקשורת ביקורתיים, ומסמנים אותם כבעלי אינטרס פוליטי ולא כמי שפועלים לחשיפת האמת.

שורה של פעולות מכוונות מצד השלטון המכהן, ובפרט של ראש הממשלה נתניהו, גרמו להידרדרות משמעותית בחופש העיתונות בישראל. ערוץ הטלוויזיה המזוהה ביותר עם התמיכה בנתניהו, ערוץ 14, הוקם במטרה מוצהרת לעסוק ב"מורשת יהודית", אבל בשל לחצים שהפעיל נתניהו על שר התקשורת איוב קרא בסוף שנת 2017 – כשנה אחרי שהתחייב לא לעסוק בנושאי המשרד בשל ניגודי עניינים – הורשה לבסוף הערוץ לשדר גם חדשות. הקלות אחרות אפשרו לערוץ 14 לזכות בהשקעות מאנשי עסקים זרים המקורבים לימין.

כלי תקשורת אחר ששימש לתמיכה בנתניהו, העיתון הנפוץ ישראל היום, מומן כולו בידי המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון תוך פגיעה בתחרות ההוגנת בשוק המדיה. ניסיונות אחרים שעשה לכאורה נתניהו להשתמש בהטבות שלטוניות כדי להשפיע על הסיקור בעיתון ידיעות אחרונות ובאתר וואלה עלו לו בכתבי אישום ב"תיק 2000" וב"תיק 4000". ניסיון השפעה שלישי היה עיכוב הקמתו של תאגיד השידור "כאן" כדי להשיג השפעה פוליטית עליו, והאיום התדיר עליו בחקיקה שתורה להפריט אותו, או לחלופין בסגירת מערכת החדשות שלו.

כיום יש צבר של יוזמות ממשלתיות (סגירת גלי צה"ל) והצעות חוק מגוונות (למשל כאן, כאן וכאן) שעוסקות בשידור הציבורי, ברגולציית השידורים, בגופי חדשות זרים וברדיו שמציגות עצמן כחלק מ“רפורמה”, “פתיחת תחרות” או “הסדרה ביטחונית". המכנה המשותף לרבות מהן הוא העברת כוח ממנגנונים עצמאיים (ועדות איתור, מועצות מקצועיות, רגולטורים) אל שר התקשורת והממשלה, ויצירת כלֵי לחץ תקציביים ורגולטוריים (שליטה ממשלתית על תקציב שנתי, סמכות להטיל קנסות, לשלול רישיון, הקצאת תדרים לשם התרחבות רדיו אזורי וכו'). המטרה: הפיכת ערוצי התקשורת הציבוריים בישראל לשופרים מטעם הממשלה המכהנת.

ממשלת ישראל מנסה להגביל פרסום מידע ביקורתי גם בכלי תקשורת זרים. בין השאר, היא מגבילה את הסיקור על המתרחש ברצועת עזה, שוללת אשרות לעיתונאי אל־ג'זירה בישראל, ובמהלך "חרבות הברזל" הרג צה"ל, כחלק מהלחימה, עיתונאים פלסטינים ולבנונים. בשל כלל הסיבות האמורות הוריד ארגון "עיתונאים ללא גבולות" (RSF) את דירוג חופש העיתונות של ישראל, והיא הידרדרה ב־2025 למקום ה־112 מתוך 180 מדינות, אחרי מדינות כמו דרום סודאן, צ'אד ובורקינה פאסו.

האקדמיה והחברה האזרחית: כולאים את המחשבה

המאמצים שעושים שליטים סמכותניים להגביל את זרימת המידע הביקורתי לציבור מתבטאים לא רק בשדה התקשורת, אלא גם בשני גורמים אחרים שמאתגרים את השלטון – האקדמיה והחברה האזרחית. מוסדות אקדמיים וארגוני החברה האזרחית תורמים להגינות של המשחק הדמוקרטי בכך שהם מעשירים את השיח הציבורי, מספקים נתונים וידע, ומציעים נקודות מבט חדשות על גופי השלטון. בכך הם מתחרים עם המוסדות הנבחרים על עיצוב דעת הקהל.

מנגד, משטרים פופוליסטיים משתדלים להצר את צעדיהם של מוסדות אקדמיים. הם מטילים מורא על חוקרות וחוקרים עצמאיים, אם בצמצום החופש האקדמי בתחומי הקמפוס, ואם בסנקציות חריפות כמו מאסר. במקביל, הם משכנעים את הציבור שהאקדמיה היא אליטה מנותקת מהעם, שמקדמת סדר יום המנוגד לאינטרסים הלאומיים.

את דפוס הפעולה הזה ראינו בשנים האחרונות במדינות רבות. הממשלה ההונגרית בראשותו של אורבן, בין שאר המהלכים שביצעה לשינוי שיטת המשטר במדינה, החדירה יסודות סמכותניים ואנטי־דמוקרטיים לאקדמיה. חוק שהקשה על פעילות האוניברסיטאות אילץ את האוניברסיטה המרכז־אירופית (CEU), שנתפסה כמבצר ליברלי וביקורתי, לעקור לווינה, והעברת האחריות על האוניברסיטאות לקרנות פרטיות בשליטת תומכי הממשלה אפשרה פיקוח הדוק יותר על ההוראה והמחקר. בפולין השיגה מפלגת "חוק וצדק" (PiS) תוצאה דומה באמצעות שינויים בחוק ההשכלה הגבוהה, ובה­־בעת הגבילה את המחקר בנושאים רגישים פוליטית, כגון מעשי הפולנים במלחמת העולם השנייה. חוק שנחקק ב־2018 הגדיר כעבירה פלילית את הטענה שפולנים השתתפו ברדיפת יהודים בשואה, ורוכך לבסוף רק בלחץ בינלאומי.

בהודו, ממשלתו של נרנדרה מודי ומפלגתו BJP קידמו "הינדואיזיציה" באקדמיה ההודית בשיטות דומות – האשמת סטודנטים וחוקרים ביקורתיים בעבירות פליליות ובהסתה, מינויים פוליטיים לתפקידי מפתח באוניברסיטאות ובגופי מימון ומחקר, והדגשת נרטיבים לאומניים־הינדיים בתכני הלימוד, בייחוד בהיסטוריה ובמדעי החברה. כך גם ממשלת ארדואן בטורקיה. לאחר ניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016, היא פיטרה ולעתים עצרה אלפי אקדמאים, הפכה את נשיאי האוניברסיטאות למינוי אישי של הנשיא, הגבילה את הלימוד והמחקר על ההיסטוריה העות'מאנית וסוגיית הכורדים והארמנים, והאשימה חוקרים שקראו להפסקת האלימות באזורי הכורדים ב"תמיכה בטרור". ולאחרונה, בארצות הברית, פתח ממשל טראמפ במהלך דומה לצמצום התקציבים לאוניברסיטאות, התערבות בניהול השוטף של מחלקות ודרכי קבלה של תלמידים, וגם צמצום הנגישות של חוקרים ותלמידים זרים.

הדפוס הזה לא פסח על ישראל. הממשלה המכהנת מאיימת על תקציבי מוסדות אקדמיים, מנסה להגביל פעילות פוליטית בקמפוסים, ונאבקת בתכנים ביקורתיים בתוכניות הלימוד. המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), שהוקמה בשנת 1958 במטרה להפריד את המערכת הפוליטית ממערכת ההשכלה הגבוהה ולמנוע התערבות בחופש האקדמי, הפכה בשנים האחרונות לזירה של מאבקים פוליטיים. העומד בראשה, שר החינוך יואב קיש, נעזר באנשים מטעמו כדי לקדם אג'נדות פוליטיות ספציפיות. עיקר הניסיונות לצמצום החופש האקדמי נסובים על שאלות של זהות לאומית, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והשיח הציבורי הפוליטי. ארגוני ימין כמו "אם תרצו" ו"אקדמיה מאוזנת" מתחו ביקורת על מה שהם תופסים כהטיה שמאלית באקדמיה ופועלים לפקח על חופש הביטוי בקמפוס ותכני הוראה ומחקר.

החברה האזרחית: עיקור דרך הכיס

גם החברה האזרחית ממלאת תפקיד מפתח במשחק הדמוקרטי והיא חיונית לדמוקרטיה בריאה ומתפקדת. היא מאפשרת ביטוי קיבוצי לאינטרסים מגוונים, מעודדת את השלטון לשקיפות, לאחריותיות ולמינהל תקין, ומגנה על זכויות אדם ומיעוטים. עמותות, תנועות חברתיות, איגודים מקצועיים, ארגוני זכויות, קבוצות קהילה, מרכזים אקדמיים ויוזמות אזרחיות – כולם ממלאים תפקידים חיוניים בזיהוי כשלים מערכתיים, בחיזוק אוכלוסיות מוחלשות ובייצוג הקול הציבורי אל מול הממשלה, הכנסת והדרג הפקידותי.

כדי שהדמוקרטיה תזכה לאמון הציבור, החברה האזרחית אינה צריכה להיתפס כאיום אלא כקול חשוב שיש לשמור ולטפח. אולם בשנים האחרונות – ובעיקר מאז השקת הקמפיין של ארגון "אם תרצו" ב־2010 נגד ארגונים הנתמכים בידי הקרן החדשה לישראל – גופי החברה האזרחית בישראל מתויגים שוב ושוב בשיח הממסדי, הפוליטי והציבורי כ"סוכנים זרים", כ"אנטי־פטריוטיים" ואפילו כ"איום ביטחוני". התוקפים משתמשים ברטוריקה פופוליסטית המזהה את החברה האזרחית עם "אליטות" מנוכרות כדי לכרסם בלגיטימציה שלה, ומקדמים בגלוי יוזמות חקיקה המבקשות להצר את המרחב האזרחי בישראל.

דוגמה טרייה לכך היא הצעה שהציג ביולי 2025 יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת לשינוי חוק מיסוי העמותות (תיקון לסעיף 36א לחוק העמותות), ונמצאת בימים אלו בדיונים מתקדמים בוועדה. בהשוואה לנוסח קודם שהוצע, ונדחה בשל קשיים משפטיים וביקורת בינלאומית חריפה, הנוסח החדש קובע מגבלות דרקוניות אף יותר על ארגונים אזרחיים ועל אנשיהם, במיוחד כאלה הנתמכים על ידי ישויות מדינתיות זרות.

לפי הצעת החוק, כל עובד עמותה יידרש להצהיר כי יימנע במשך שלוש שנים מכל השתתפות בהליך פוליטי – לרבות נאום בהפגנה, התבטאות פומבית, או ארגון פעילות מחאה – כתנאי להמשך קבלת מימון. אי־הגשת ההצהרה או הפרתה יביאו על העמותה קנסות כבדים. לראשונה יוטלו על עמותות עיצומים כלכליים על עצם הגשת עתירה לבית המשפט או קריאה לחרם. הצעת החוק מבטלת את ההבחנה בין גופים הנתמכים ממקורות ממלכתיים לבין אלו הממומנים מתורמים פרטיים. בד‏־בבד, היא מאפשרת לממשלה להיטיב עם ארגוני חברה אזרחית ספציפיים הקרובים אליה מבחינה אידיאולוגית באמצעות מתן סמכות למשרד האוצר לפטור ארגונים מסוימים ממגבלות החוק.

במילים אחרות, הצעת החוק משתמשת בפגיעה כלכלית ובמיסוי כדי להשתיק את ארגוני החברה האזרחית בישראל, ולהרתיע אותם מפעילות ביקורתית כגון מאבק אזרחי, מחאה ועתירות משפטיות.

הצעירים שכחו מה זה להיות דמוקרטים

בתנאים האלה, לא פלא שאזרחים מאבדים עניין במשחק ובשיטה. הנתונים בישראל ובעולם מצביעים על נסיגה עקבית בתמיכה בערכים דמוקרטיים ובחשיבות המיוחסת להכרעת הרוב ולהשתתפות בבחירות, כשהתופעה בולטת במיוחד בקרב צעירות וצעירים, המרגישים שההליך הדמוקרטי מרוחק מהם ולא משפיע עליהם.

בישראל הנסיגה בולטת במיוחד בקבוצות דתיות המעדיפות את ציוויי הדת על פני ההכרעה הדמוקרטית. עוד בשנת 1988 הצביע דוד וייסבורד על התופעה הזו בהקשר של אלימות של מתנחלים. גם המיעוט החרדי אינו רואה בהכרעת הרוב בסיס לגיטימי לקבלת החלטות.69  אחוז מהנשאלים במחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה השיבו שרק רבנים צריכים להכריע בענייני דת ומדינה, ו־22 אחוז סברו שהסמכות הזאת צריכה להינתן במשותף לרבנים ולפוליטיקאים. במילים אחרות, כ־90 אחוז מהחרדים סבורים שלכנסת – הנציגוּת הנבחרת של העם – לא צריכה להיות סמכות בלעדית בשדה הזה. בהתאם, 83 אחוז מהמשיבים חשבו שהחלטה של הכנסת לצמצם את המימון הנדיב לציבור החרדי, או לחייב תלמידי ישיבות בשירות צבאי, תהיה צעד לא לגיטימי. גם בענייני חוץ וביטחון סברו רוב החרדים (54 אחוז) שההכרעות צריכות להתקבל רק בידי רבנים (20 אחוז) או בידי רבנים ופוליטיקאים ביחד (34 אחוז).

דתיים וחרדים אינם היחידים בחברה הישראלית שמסתייגים מהרעיון הדמוקרטי אפילו בגרסתו הרזה ביותר, כלומר הצורך לכבד את הכרעת הרוב ותו לא. מגזרים רחבים יותר דוחים את עקרונות הבסיס של שותפות כלל־מגזרית בקבלת החלטות. דו"חות תקופתיים של מכון אקורד (בשנים 2020, 2021 ו־2024) הראו כי המחויבות הדמוקרטית של בני ובנות נוער בישראל נמצאת בסכנה. הם הצביעו על שחיקה מדאיגה בערכים ובנורמות החברתיות שמעצבים את היחסים בין הקבוצות בחברה בישראל. לדברי מחברי הדו"חות, מצב זה משפיע גם על הדור הצעיר, שהמחויבות שלו לערכים דמוקרטיים הולכת ונחלשת, והוא מעלה שאלות כבדות משקל לגבי עתידה של החברה.

במחקר עומק שנערך במרץ ובאפריל 2024 בקרב 1,500 בני נוער בישראל – חילונים, דתיים, חרדים וערבים – נמצא כי הרגשות הבין־קבוצתיים, העמדות והנורמות החברתיות בקרב בני ובנות הנוער מקצינים והופכים לשליליים יותר, ולצדם הולכת ופוחתת המחויבות להיבטים ולערכים הדמוקרטיים. כ־39 אחוז מבני הנוער היהודים, בכללם רוב החרדים וכמחצית מהדתיים, תמכו בשלילת זכות ההצבעה מציבורים מסוימים. כרבע מבני הנוער היהודים דיווחו על תמיכה חלשה בחופש הביטוי, וחמישית מהם לא חשבו שיש למנוע הסתה לאומנית וגזענית.

גם הסקרים השנתיים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כפי שהם משתקפים ב"מדד הדמוקרטיה", מצביעים על אותה מגמה. אם בשנת 2018 הסכימו רק 27 אחוז מהישראלים כי ליהודים צריכות להיות יותר זכויות מאשר לערבים, הרי בשנת 2022 כבר תמכו בטענה הזאת 49 אחוז מהישראלים. בהתאם, 80 אחוז מהם הסכימו שהכרעות בענייני שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי, ו־59 אחוז סברו כך בענייני כלכלה וחברה. במקביל מצביעים סקרי המכון על נסיגה עקבית באמון במוסדות הנבחרים בישראל, ובראשם המפלגות וחברי הכנסת.

ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם מגמה עולמית של ירידה באמון במוסדות הנבחרים. מדד "הברומטר" שמפרסם Open Society Foundations, ומבוסס על משאל שנערך ב־30 מדינות, העלה שרק 57 אחוז מבנות ובני 35-18 חושבים שהדמוקרטיה עדיפה על צורות משטר אחרות, לעומת 71 אחוז בקרב המבוגרים יותר.

את המסקנות האלה מאשש מחקר רחב־היקף שהתפרסם בפברואר 2025, ושבו נותחו נתונים שנאספו בין השנים 1958 ל־2019 ב־3,377 מחקרים שנערכו ב־143 מדינות והקיפו יותר מחמישה מיליון נשאלות ונשאלים. הניתוח הראה שאמון הציבור במוסדות נבחרים הלך וירד באותה תקופה, בעוד שהאמון במוסדות לא־נבחרים כגון גופי האכיפה, השירות הציבורי ומערכת המשפט נותר יציב. החוקר הראשי במחקר זה עמד על הקשר בין הירידה באמון במוסדות הפוליטיים לבין הסיכונים הגוברים לממשלים דמוקרטיים ברחבי העולם: השחיקה באמון הציבורי במוסדות הדמוקרטיים מגבירה את התמיכה בפוליטיקאים פופוליסטים, ואפילו אזרחים שמאמינים בדמוקרטיה עלולים לתמוך במועמדים הפועלים למעשה נגדה.

מה לעשות עכשיו?

זה מצבו העגום של מגרש המשחקים הדמוקרטי שבו אמורות להתקיים הבחירות בישראל באוקטובר 2026. כמה מהכוחות הפוליטיים החזקים שמשפיעים עליו מגלים אפוא מחויבות נמוכה לעקרון של בחירות חופשיות, שוויוניות והוגנות. והם לא מבזבזים זמן.

בקנה נמצאת שורה של הצעות חוק חדשות שמבקשות לפגוע בשוויון בזכות ההצבעה, להעניק מימון נדיב יותר למפלגות הקואליציה, לשנות את אופי הפעילות של ועדת הבחירות המרכזית, ולהתערב בזהותם של המפקחים בקלפיות ושל סופרי פתקי ההצבעה. גל של חקיקה ויוזמות מינהליות מתמקד בהפיכת התקשורת הציבורית בישראל לערוץ התקשורת של הליכוד. במקביל, הרשויות אינן עושות כל ניסיון לצמצם את השימוש המניפולטיבי ברשתות החברתיות, שמאפשר להקצין את העמדות ולהטות את השיח באמצעות דיסאינפורמציה, הכפשה והסתה, בין היתר מצד בוטים וחשבונות מזויפים. הצלחת הממשלה המכהנת להשתלט על גופי הביטחון, תוך סילוק שומרי סף הנאמנים למדינה כולה ולא רק להנהגה הנוכחית ("לממלכה ולא למלך"), פותחת פתח לפגיעה ניכרת בטוהר הבחירות הקרבות.

שנת 2026 חייבת לפיכך להיות שנה של מאבק חסר פשרות על טוהר הבחירות בישראל, על שמירה על הנגישות לקלפיות, על הזכות הרחבה לבחור ולהיבחר, על תקשורת מאוזנת, ועל שומרי סף שיבטיחו את כל אלה לקראת הבחירות ובמהלכן. בקרב אנשי מקצוע, משפטנים ומדעני מדינה קיים קונצנזוס כי על מנת להבטיח שהבחירות אכן יהיו חופשיות, שוויוניות והוגנות – יש לפעול כבר עכשיו. התהליכים שהתרחשו בישראל בשנתיים האחרונות, ותודעת המלחמה שכבר נעשתה שגרה, עלולים להפוך את הבחירות לטקס פורמלי בלבד, כאשר התשתית שמבטיחה את חופשיותן, שוויונן והוגנותן – מתפוררת.

ולאחר הבחירות ובטווח הרחוק יותר יהיה עלינו לחשוב כיצד ניתן להשיב לציבור את האמון בכל הנחות היסוד שמבטיחות משחק דמוקרטי מתפקד: כזה שמקדם את טובת הכלל, לא מתמכר לשוליים הקיצוניים ולא מאפשר להם להכתיב את הטון ואת עתיד ילדינו. זו קריאת ההשכמה אחרונה.

על פרופ' אייל בנבנישתי

מנהל המרכז למחקר יישומי של הסיכונים לדמוקרטיה באוניברסיטת תל אביב, וחבר סגל בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה. בנוסף, הוא משמש כמרצה אורח בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל. מומחה למשפט בינלאומי ומשפט ציבורי ודמוקרטיה השוואתית.

על עו"ד רחלי אדרי־חולתא

מנהלת שותפויות במרכז למחקר יישומי של הסיכונים לדמוקרטיה, ותלמידת מחקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.