כל הסיבות שבגללן קיבלתם הבוקר הודעה על ביטול הגן

Getting your Trinity Audio player ready...

נדמה שאין כמעט הורה לילד בגיל הרך בישראל שלא מכיר את הריטואל הבא: הודעה של הרגע האחרון מצוות הגן המודיעה בהתנצלות שלא ייפתח, כי אחת מנשות הצוות לא יכולה להגיע ולא נמצאה מחליפה. הסצינה הזאת, שבמקרה הטוב עולה להורים ביום עבודה, ובמקרה הרע חוזרת על עצמה שוב ושוב ופוגעת ביציבות המסגרת ובאיכות החינוך שהיא מסוגלת להעניק, היא רק קצה הקרחון. תחתיה מסתתר משבר כוח אדם אדיר־ממדים החולש כמעט על כל חלקי מערכת החינוך והטיפול לגיל הרך בישראל, ומאיים להטביעהּ. כבר עכשיו הוא פוגע אנושות באיכות הטיפול, בזמינות המסגרות, במעמד הצוותים וביכולת של הורים לילדים קטנים לשאת בעלויות.

העובדה שאנחנו שולחים למערכת הזאת את היקר לנו מכול אמורה להספיק כדי שנתבע מהמדינה לקחת אחריות על משבר הגיל הרך. מה עוד שחשיבותה של ההשקעה במסגרות ציבוריות איכותיות לגילי לידה עד שלוש היא קונצנזוס מחקרי. הגילים האלה נמצאו כקריטיים ביותר להתפתחות תקינה ולהשפעה על עתידם של ילדים – וכפועל יוצא של החברה כולה – וכלכלנים הראו, בהתאם, שזו השקעה שבכוחה להניב תשואה חברתית וכלכלית שאין לה אח ורע. במדינות כמו ישראל, המאופיינות בשיעורי עוני ואי־שוויון גבוהים, היא אף גבוהה במיוחד. מחקר שהתמקד במשק הישראלי הראה שהשקעה של כ־3.3 מיליארד ש"ח תחזיר את עצמה למשק בתוך חמש שנים מכניסתו של מחזור הילדים הראשון לשוק העבודה, תכפיל את עצמה בתוך עשר שנים ובטווח הארוך תניב לחברה ולמשק תשואה של כמעט פי חמישה ביחס להשקעה המקורית.  

ואולם, למרות הממצאים האלה, מערכת החינוך והטיפול לגיל הרך בישראל פועלת בסטנדרטים נמוכים בהרבה מהמקובל במדינות מפותחות, כאשר ההשקעה הציבורית הממוצעת ב־OECD בילד בגילי לידה עד חמש גבוהה פי 2.5 מאשר בישראל. התוצאה: תנאים ירודים וסטנדרטים מסוכנים. כך למשל, בעוד שגופים מקצועיים בינלאומיים ממליצים על יחס של אשת צוות לכל ארבעה פעוטות, ואף לכל שלושה כאשר מדובר בתינוקות בני פחות מ־15 חודשים, בישראל התקינה עומדת על מטפלת אחת לכל שישה תינוקות קטנים, ועל אחת לכל תשעה עד 11 פעוטות בגילי 15 חודשים עד שלוש.

ההזנחה המתמשכת של תחום הגיל הרך היא שהובילה בשנים האחרונות למחסור חמור באנשי צוות, שמאיים על היכולת של מסגרות הטיפול והחינוך להמשיך ולספק את השירות, אפילו ברמתו הנוכחית הירודה. התנאים הקשים שנובעים מהתקינה הירודה, לצד שכר נמוך שלא מאפשר קיום בכבוד, הביאו לשחיקה מתמשכת של הצוותים, לתחלופה גבוהה ולעזיבה. לא פלא, אם כן, שהודעות על סגירת הגן הופכות נפוצות יותר ויותר.

גם בתחום הזה הממשלה מזיקה

דווקא כשנראה היה כשהתחום עומד על סף שינוי מסוים, הוא נגדע באִבו. הממשלה הקודמת בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד הובילה רפורמה שהעבירה את האחריות למסגרות הגיל הרך ממשרד העבודה למשרד החינוך, בליווי תוכנית חומש לשיפור תנאי ההעסקה והתקינה. זהות המשרד המופקד על התחום איננה שולית. היא מבטאת את תפיסת המדיניות בנוגע למטרת־העל שלו – האם זה שירות שנועד לאפשר להורים לעבוד, כפי שניכר מההכפפה למשרד העבודה, או מערכת חינוכית ראשונית הממוקדת בצורכי הילדים, כפי שניכר מההכפפה למשרד חינוך. כתוצאה מהחלטה זו, נגזרים הסטנדרטים, אופי ההכשרה, הפיקוח והתקצוב. במישור המעשי, המעבר למשרד החינוך אמור היה להיות הצעד הראשון ביצירת מערכת שירותים רציפה ואינטגרטיבית מלידה ועד גיל שש.

למרבה הצער, הממשלה הקודמת הקצתה לתוכנית משאבים מוגבלים. התקציב המתוכנן ליישום הרפורמה – תוספת של 350 מיליון שקל לשנה לבניית מעונות יום ותוספת תקציב קבועה של 240 מיליון שקל לשנה – היה רק קצת יותר ממחצית ממה שדרשה שרת החינוך דאז, ד"ר יפעת שאשא־ביטון, ושבריר מהסכום שנדרש באמת כדי לחולל את השינוי הנחוץ, שמוערך בטווח הארוך במיליארדי שקלים בשנה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אבל גם התקציב הראשוני הזה לא הועבר במלואו, והמהלך נעצר בעקבות חילופי השלטון, עלותה הגבוהה של מלחמת חרבות ברזל ודחיקת הנושא מסדר היום. זה לא נגמר כאן. לצד הקיצוץ בתקציבים שיועדו לרפורמה, הקואליציה הנוכחית העבירה בקריאה טרומית הצעת חוק להשבת כלל הסמכויות בתחום הגיל הרך למשרד העבודה – מהלך הנובע ממניעים פוליטיים צרים שעיקרם הכפפת התחום למשרד בשליטת ש"ס כדי למנוע את הפסקת הסבסוד לחייבי גיוס, ושמאיים לגלגל לאחור את הצעד המשמעותי ביותר שהושג, קרי העברת האחריות המקצועית על מסגרות הגיל הרך למשרד החינוך.

איך שכר הסייעות נשחק

המשבר בתחום הגיל הרך בישראל מתבטא בשלוש סוגיות מרכזיות, המזינות זו את זו: מחסור אקוטי בכוח אדם, איכות ירודה של מסגרות החינוך והטיפול, ועלויות גבוהות מאוד להורים. כל אחת מהבעיות האלה כשלעצמה פוגעת בצורה חמורה בילדים ובהוריהם, והשילוב של שלושתן יחד הביא את התחום לסף קריסה. מספר הולך וגדל של מפעילים מדווחים על סגירת מעונות או על חשש שלא יוכלו להמשיך לפעול בתנאים הנוכחיים. המצב חמור במיוחד ב"מעונות הסמל" (ויצ"ו, נעמת ודומיהם), שמתקשים במיוחד לגייס צוותים ולשמר אותם, משום שהשכר שהם יכולים להציע מוגבל על ידי מנגנון פיקוח המחירים של המדינה, אך הוא מחלחל גם למסגרות הפרטיות שגובות מחיר חודשי גבוה ובד בבד לא מצליחות להעניק שירות הולם בתמורה.

בבסיס כל מערכת חינוכית עומד הצוות המטפל, וטיפול וחינוך איכותיים בגיל הרך מחייבים צוות מקצועי, מיומן ומסור. לשם כך נדרשים תנאי שכר והעַסקה הולמים, הכשרה מקצועית שוטפת וליווי מקצועי. אלא שהמצב בשטח לא יכול להיות רחוק יותר. עובדות המעונות והמשפחתונים מועסקות בתנאים ירודים המאופיינים בעומס עבודה גדול, היעדר אופק תעסוקתי ושכר נמוך מאוד. בנוסף, הן לא זוכות להשכלה ולהכשרה ההולמות את תפקידן ואת מידת האחריות שבידיהן. כתוצאה מכּל זה, יש מחסור תמידי ואקוטי בעובדות ועובדים ושיעורי תחלופה גבוהים ביותר.

לראיה, רק בשנת הלימודים 2023־2024 נסגרו 518 מסגרות חינוך וטיפול לגיל הרך, רובן כתוצאה מהקושי לאייש את תקני כוח האדם. ככלל, גורמי המקצוע מעריכים שחסרות במעונות הסמל כ־3,000 מטפלות כדי למלא את התקינה הנוכחית. החוסר מורגש היטב: כ־40 אחוז מההורים לילדים בגיל הרך דיווחו שהמסגרת החינוכית של ילדיהם נסגרה לפחות ליום אחד בשל היעדרות של אשת צוות וללא יכולת למצוא מחליפה. למעלה מ־90 אחוז ממנהלות המעונות העידו מצדן שהן מתקשות מאוד בגיוס נשות צוות חדשות. 81 אחוז ממנהלות מעונות הסמל וכ־63 אחוז ממנהלות המעונות הפרטיים מתמודדות עם חוסר בצוות לפחות יום או יומיים בשבוע, ורבות מהן העידו על חוסר בצוות שלושה ימים בשבוע או יותר(!).

המחסור בכוח האדם והאיכות הירודה של השירות שהמסגרות מסוגלות להעניק, קשורים זה בזו ונובעים משורה של גורמים משותפים. בראשם עומד השכר נמוך. לפי מנכ"לית נעמת, חגית פאר, השכר ההתחלתי של עובדת במעון סמל עומד על כ־5,900 ש"ח. בשל פיקוח המחירים, הגופים המפעילים אינם יכולים להעלות את השכר על דעת עצמם, ובשכר הקיים הם מתקשים לגייס עובדות ולשמרן – במיוחד עובדות איכותיות המחפשות אופק תעסוקתי ארוך־טווח. המצב החמיר משמעותית בשנתיים האחרונות, בעקבות הסכם השכר שנחתם בקיץ 2023 עם סייעות גני הילדים לגילי 6-3 ששיפר את שכרן ועודד מעבר של עובדות ממערך מעונות היום למערך הגנים העירוניים.

גם המעונות הפרטיים מתקשים לגייס עובדות איכותיות בשכר שמאפשר להם לשמור על רמות המחירים הנוכחיות, הגבוהים מלכתחילה. הקושי גבר משמעותית מאז משבר הקורונה, שהוביל לירידה זמנית בהיצע העבודה במגוון תפקידים לא פרופסיונליים ובהם גם עובדות מעונות היום. אך בעוד שבענפים רבים אחרים השוק החופשי התמודד עם המחסור הזמני בעובדים באמצעות העלאות שכר, השכר במעונות היום – הנגזר ממגבלות הפיקוח – לא השתנה בהתאם. משמעות הדבר היא שהאלטרנטיבות העומדות בפני עובדות המעונות הפכו לאטרקטיביות יותר, ולצד העלייה הדרמטית ביוקר המחייה, מי שרוצָה להמשיך לעבוד בתחום נדרשת "לשלם" מחיר כלכלי הולך וגובר.

כיתות צפופות, מחיר נפשי

השכר הנמוך הוא רק צד אחד במשוואה, שבצדהּ השני ניצבים תנאֵי עבודה מפרכים במיוחד – בראשם, צפיפות גבוהה בכיתות ומספר מועט של נשות צוות ביחס למספר התינוקות והפעוטות.

המלצות של גופים מקצועיים בינלאומיים קובעות שהיחס הרצוי בין מספר אנשי הצוות למספר הילדים במסגרת טיפולית־חינוכית לגיל הרך יעמוד, כאמור, על לא פחות מ־4:1, ואף על 3:1, אם מדובר בתינוקות בני פחות מ־15 חודשים. ועדה ציבורית מייעצת לאגף מעונות היום (ועדת רוזנטל) ניסחה מדריך להפעלת מסגרות לגיל הרך על בסיס סטנדרטים מקצועיים, אימצה את ההמלצות הללו ואף הקלה אותן במעט.

בשל העלות הגבוהה הכרוכה ביישום ובשל חוסר הנכונות של ממשלות ישראל להרחיב את אחריות המדינה על תחום הגיל הרך, ניכר פער אדיר בין המלצות הוועדה, המתבססות כאמור על הצרכים הנפשיים והבריאותיים של הפעוטות, לבין המצב בשטח: דרישות הפיקוח הנוכחיות עומדות על יחס של עד פי שניים מכפי שהמליצה הוועדה. בספטמבר 2021 היו אמורות להיכנס לתוקף דרישות פיקוח חדשות, משופרות במעט, אולם בשל תנאי ההעסקה הגרועים שגרמו לחוסר יכולת למלא אפילו את התקינה הקיימת, הן אומצו אך ורק כהמלצה בלתי מחייבת, ומרבית המסגרות בשטח מתעלמות מהן.

גם הצפיפות במסגרות בישראל גבוהה בהרבה מהמצב הרצוי. דו"ח ועדת רוזנטל מציין מפורשות כי "השהות במשך שעות ארוכות, יום אחר יום, בקבוצה גדולה של ילדים מהווה גורם דחק נפשי עם השלכות קשות על בריאותם הנפשית ועל התפתחותם הרגשית־חברתית". הוא ממליץ לפיכך על הקטנה משמעותית של מספר הילדים בקבוצה. אבל בעוד גודל הקבוצה המומלץ לתינוקות עד גיל 15 חודשים הוא של שישה עד שמונה ילדים, בפועל הקבוצות מגיעות לעד 20 ילדים. בקרב פעוטות צעירים (15 עד 24 חודשים) ההמלצה היא שמונה עד עשרה ילדים בקבוצה, ובפועל הקבוצות מגיעות לעד 24 ילדים. ובקרב פעוטות בוגרים, בהשוואה להמלצה העומדת על 10-12 ילדים בקבוצה, גודל הקבוצה המירבי הוא 30 (!). יצוין שבתחום הזה אפילו לא נקבעו תקנות חדשות בעקבות הוועדה, ולא קיימת נכון להיום תוכנית של ממש לצמצום מספר הילדים בקבוצה.

מי יכולה לעבוד בזה

הפער העצום שבין הרצוי למצוי פוגע בראש ובראשונה בילדים עצמם, אך הוא יוצר פגיעה חמורה גם בנשות הצוות. בתנאים הבלתי אפשריים הללו העובדות מסוגלות לספק לילדים רק את הצרכים הבסיסיים ביותר – אוכל, שינה וניקיון, וגם לשם כך הן נדרשות לעבודה פיזית מפרכת ובלתי פוסקת. כתוצאה מזה נוצרת שחיקה גבוהה מאוד – לא רק בשל העומס הפיזי אלא גם בגלל קושי ותסכול רגשיים.

רבות מהעובדות נכנסו למקצוע מתוך אהבה לילדים, לטיפול ולחינוך, והיו מוכנות לספוג בשל כך שכר ותנאים ירודים. אלא שבמרוצת הזמן הן חוות תסכול מתמשך מחוסר היכולת להעניק לילדים את הטיפול שהם זקוקים לו וראויים לו. שני ממדי השחיקה – הפיזי והרגשי – מתגבשים לכדי גורם נוסף לעזיבה של עובדות באופן כללי, ובפרט של עובדות איכותיות שהיו יכולות להתמיד בתחום ולהתפתח.

גם התחום הזה הושפע מהסכם השכר של הסייעות בגני הילדים לגילי 6-3. מלכתחילה, עוד בטרם החתימה על הסכמי השכר, תנאי העבודה בגילים הבוגרים יותר היו קלים יותר – בין היתר, פחות עבודה פיזית של החלפת חיתולים והאכלה, פחות ימי עבודה ופחות שעות עבודה ביום. בעקבות ההסכם הקיבוצי, כאשר הפער בין שתי הקבוצות התעצם עוד יותר, הן במשוואת השכר והן בתנאים, הוא תרם לעזיבה מוגברת של עובדות מעונות היום.

מעבר לשינוי הקריטי שנדרש בתנאי העבודה והשכר, במחקרים העוסקים בשיפור תנאי העבודה ואיכות השירות בתחומי הטיפול והחינוך, שבה ועולה מרכזיותה של סוגיית הליווי וההכשרה כאמצעי חשוב לשיפור יכולתן של העובדות להעניק שירות הולם, לחיזוק מעמדן המקצועי ולהפחתת שחיקה ותחלופה. בנוסף, כאשר הדבר נעשה בצורה נכונה, הכשרה ראויה לצד עיגון תהליכי התמקצעות הם אמצעים אפקטיביים לשיפור ההון האנושי ולהעלאת שכר כוללת במקצועות המאופיינים בשכר נמוך.

העברת האחריות על הגיל הרך למשרד החינוך חוללה שינוי משמעותי בתחום הכשרת הצוותים, אבל בשנתיים האחרונות תקציב מערך ההכשרה שהוקם במשרד קוצץ בחדות, וכיום הוא לא מספיק אפילו לשימור המצב הקיים, לא כל שכן להמשך הפיתוח וההתרחבות הנחוצים.

על נזקיו של "חוק המצלמות"

נושא נוסף שמכביד על עבודת המעונות ונשות הצוות נוגע למערכת הפיקוח הרופפת והתגובה הלקויה למצוקות ההורים. היעדר הפיקוח לאורך שנים, לצד חשיפתם של מספר אירועים קשים של פגיעה בתינוקות ופעוטות במסגרות, יצרו – ובצדק – תחושת חוסר ביטחון עמוקה בקרב הורים. עם זאת, הפתרונות שננקטו, ובראשם "חוק המצלמות" שנכנס לתוקף ב־2018, לא העניקו מענה אמיתי לשורש הבעיה. במובנים מסוימים הם אף הגבירו את משבר האמון בין הציבור הישראלי לבין המנהלות והמטפלות במעונות.

בעוד שעצם החובה להתקין מצלמות מובנת, מומחים וגורמים בשטח מציינים שאופן היישום של החוק יצר פגיעה נוספת בתנאֵי העבודה, שהאיצה בתורה את קצב העזיבה של עובדות. מצוינים בהקשר הזה שלושה כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא הנטייה לפנות ישירות למשטרה.

הורים המבקשים להגיש תלונה יכולים לבחור אם לפנות למפקחת של משרד החינוך, שתצפה בחומרים ותחליט אם להגיש תלונה למשטרה, או להגיש תלונה ישירות למשטרה. לפי הגורמים המקצועיים, בעוד שמשרד החינוך מטפל בתלונות בצורה מהירה ואחראית, הפנייה הישירה למשטרה מייצרת איום בלתי מידתי על העובדות והוא מקשה על ניהול המעונות.

לפי גורמי פיקוח ומפעילי רשתות, 99 אחוז מהתלונות שנבדקות על ידי המשרד מתבררות כלא מוצדקות. במקרה כזה, אם הבדיקה נעשתה על ידי משרד החינוך, המעון יכול להמשיך להתנהל כרגיל. אך כאשר נעשית פנייה ישירה למשטרה, המטפלות מושעות עד לתום הטיפול והדבר יכול לקחת גם מספר חודשים. המטפלות חשופות כתוצאה מכך לרישום פלילי, גם אם בסופו של דבר – וכפי שקורה ברוב־רובם של המקרים – התלונה מסתיימת בלא־כלום.

הכשל השני טמון בפתיחת הצְפייה להורים. בנובמבר 2024 נחקק תיקון לחוק המצלמות, המאפשר להורים ולמפעילי מסגרות לצפות בצילומים, כאשר עד אז רק גורמי הפיקוח או המשטרה היו רשאים לצפות בחומרים. אך בעוד שלגורמים מקצועיים במעון יש יכולת לעשות שימוש מושכל בחומרים לצורכי למידה ושיפור, פתיחת הצפייה בפני ההורים אינה קונסטרוקטיבית ואינה מידתית.

מלכתחילה קיומן של מצלמות מגביר את הלחץ ואת המתח בעבודת הצוותים המטפלים וגורם לתחושת נרדפות ולחוסר אמון. פתיחת המצלמות לצפיית ההורים החריפה את התחושות הללו, ולפי הגורמים המפעילים, היא אף פוגעת באיכות הטיפול במעון, למשל כאשר מטפלות חוששות להתערב כראוי במקרי קונפליקט ואלימות בין ילדים, מחשש שבחינה בדיעבד של התקרית באמצעות המצלמות, בלא ידיעת פרטי המקרה ותוך גישה אמוציונלית לסיטואציה הרגישה, תחמיר איתן.

הכשל השלישי הוא שחוק המצלמות מייצר מראית עין של טיפול בבעיה מבלי באמת לטפל בה. חקיקתו במציאות של תת־השקעה חריפה באיכות המסגרות ובתנאי העבודה של הצוותים אינה יעילה במניעת אלימות; ובה־בשעה שמחקרים שנערכו בנושא לא מצאו שהתקנת מצלמות מפחיתה מקרי אלימות, קיימות ראיות רבות לכך ששיפור תנאי העבודה, הפחתת העומס והצפיפות והרחבת ההכשרה של העובדות תורמים בהחלט לצמצום פגיעה בילדים.

מאפיין נוסף של מערכת הגיל הרך, שהביא להחלשתה המתמשכת ולהגברת השחיקה של הצוותים, הוא היעדר מעטפת מספקת לאיתור וטיפול מוקדם במקרים של ילדים בסיכון וילדים עם צרכים מיוחדים או קשיים התפתחותיים. חרף העובדה שהשנים הראשונות לחיים הן הקריטיות ביותר מבחינה התפתחותית, המדינה מספקת כיום מערך תומך מסוג זה בעיקר עבור גילי 3 עד 6, כי שם היא נוכחת. מאחר שהחשיבות של מערך כזה עולה ככל שהגיל יורד, מדובר במדיניות של הקצאת משאבים שגויה ומזיקה.

הצד של ההורים

באופן פרדוקסלי, חרף האיכות הירודה של המסגרות, הנובעת מהגורמים שנסקרו לעיל, מרבית ההורים בישראל נדרשים לשלם עבורן סכומי עתק, הנעים בין 3,000 ל־6,000 ש"ח בחודש, ואף יותר. כבר שנים ארוכות שמחירי המעונות הפרטיים, שאינם נתונים לשום פיקוח, הולכים ומאמירים, ובשנים האחרונות – עקב עליות המחירים במשק – גם המחיר המפוקח של מעונות הסמל גבוה מאוד. המדינה מסבסדת אמנם הנחות לילדים במעונות הסמל, אך הן ניתנות רק למשפחות בעלות הכנסה נמוכה במיוחד. כך קורה, למשל, שהורים לתינוק בן פחות מ־15 חודשים בעלי הכנסה ממוצעת למשק בית, לא יהיו זכאים להנחה וישלמו כ־3,400 ש"ח בחודש למעון – סכום שיכול להגיע לקרוב ל־20 אחוז מהכנסתם.

במעונות הפרטיים המצב חמור עוד יותר. היות שהמדינה לא לוקחת שום חלק במימונם; והיות שהביקוש למעונות איכותיים, שמלכתחילה היה גבוה, גדל אף יותר עם סגירתם של מעונות סמל שלא הצליחו לגייס עובדות – המחירים נוסקים בחדות וללא שום מגבלה רגולטורית.

קשה להאשים אותם בכך. בשנים האחרונות נאלצו רבים מהמעונות הפרטיים להעלות את המחיר בעל כורחם, בעקבות שורה של גורמים מצטברים: עליית המחירים הכללית במשק, ובפרט במחירי המזון והשכירות שהם גורמים קבועים וקשיחים בעלויות הפעלת מעון; המחסור בכוח אדם בתחום, שמחייב להציע שכר גבוה מתמיד על מנת לשמר צוות יציב ומקצועי; דרישות הפיקוח שנכנסנו לתוקף בעקבות רפורמה ב־2021 והשיתו עלויות תפעול נוספות; הסגירות הכפויות של המעונות – בסגרי הקורונה ובתקופת המלחמה – שיצרו אי־ודאות וירידה בהכנסות; וכן היעדר כל מימון או סיוע מצד המדינה בנוגע למיגון המסגרות או למציאת חלופות למסגרות לא ממוגנות בעת הצורך.

במין תגובת שרשרת, העלויות הגבוהות מעמיקות את אי־השוויון החברתי והכלכלי במדינת ישראל. ראשית, ככל שהמעון הפרטי מעוניין להעניק שירות איכותי יותר מזה שניתן במעונות הסמל, כך העלות להורים גדלה. המשמעות היא הכבדה כלכלית קשה על משפחות ממעמד הביניים, אולם יתרה מכך, משפחות שאינן יכולות לשלם אלפים רבים של שקלים מדי חודש, אינן יכולות לבחור מסגרת טובה יותר עבור ילדיהן והן נאלצות לשלוח אותם למסגרות הפועלות בסטנדרטים נמוכים. מאחר שאיכות הטיפול בשנות החיים הראשונות היא, כאמור, גורם קריטי המשפיע על ההתפתחות, על ההשכלה ועל היכולת להשתלב בשוק העבודה בהמשך החיים – הפערים הנוצרים בגיל הרך לא רק שאינם מצטמצמים בעתיד, אלא מחריפים.

תעשו ילדים ותעזבו אותנו

מדינת ישראל היא שיאנית הילודה בעולם המערבי, והיא אף משקיעה משאבים ציבוריים חריגים כדי לשמר את מעמדה ככזו. אך מהרגע שהילדים מגיעים לעולם היא מושכת את ידיה מהאחריות לגורלם, ואינה עושה את המינימום הנדרש כדי להבטיח שיגדלו בסביבה מיטיבה ומוגנת שמסוגלת להעניק להם טיפול וחינוך ראויים. מדיניות זו הביאה את מסגרות החינוך והטיפול לגילי לידה עד שלוש לשפל חסר תקדים, ונדרשת היום תוכנית לאומית מקיפה וארוכת טווח כדי לשקמן.

מחקרים חשובים שהתפרסמו בשנים האחרונות על ידי גופי חברה אזרחית מובילים כולם למסקנה ברורה: ללא התערבות ממשלתית מיידית, עוד ועוד הורים ימצאו עצמם ללא מסגרת ראויה לילדיהם, וייאלצו לבחור בין ויתורים תעסוקתיים לבין שליחת ילדיהם למסגרות בלתי ראויות. למעשה, המציאות הזאת כבר קורמת עור וגידים, והיא צפויה לגבות מחירים חברתיים וכלכליים הולכים וגדלים בשנים הקרובות – לא רק מהילדים וההורים אלא מהחברה הישראלית כולה. עצירת ההידרדרות ויצירת תשתית למערכת חינוך ציבורית ואיכותית לגיל הרך בישראל היא קריטית ודחופה, ולא ניתן לדחותה עוד.

תוכנית מדיניות חדשה שפרסמה קרן ברל כצנלסון, המבוססת על מחקרים מהשנים האחרונות ועל למידה ממדינות אחרות, מציעה מודל מדורג הכולל שלושה שלבים: שלב של "טיפול נמרץ" שמטרתו לבלום את עזיבת צוותי הטיפול ולמנוע את המשך סגירתן של מסגרות קיימות; שלב הייצוב של המערכת הקיימת והנחת התשתית להרחבת השירות הציבורי ושיפור הסטנדרטים; ושלב ההרחבה וההנגשה שמטרתו להביא לגידול הדרגתי בהיצע המסגרות האיכותיות ובהיקף הסבסוד, כך שכמה שיותר משפחות יוכלו ליהנות מחינוך איכותי לגיל הרך.

ההשקעה הנדרשת כדי לשקם את מערכת הגיל הרך ולהתקרב לסטנדרטים מקובלים של איכות הטיפול והחינוך לתינוקות ופעוטות, אינה מבוטלת אבל היא הכרחית. אימוץ מלא של התוכנית יעלה למשק כחצי אחוז תוצר בלבד – פחות עדיין מההשקעה המקובלת במדינות מערביות אחרות – והתועלת שהיא תניב תעלה עליה בהרבה: היא תבטיח לילדים את התנאים ההולמים להתפתחות, תספק להורים מסגרות אמינות ונגישות, ותציב את תחום הגיל הרך בישראל במקום הראוי לו בין המדינות המפותחות, היכן שיום שבו הגן סגור מסמן חג, לא תקלה.

על יערה מן

מנהלת המחקר בקרן ברל כצנלסון וחוקרת של מדיניות השירותים החברתיים בישראל.