החגיגה של הבנקים היא הטרגדיה שלנו

לפעמים גרף קטן מספר סיפור גדול. מדד מקובל לעוצמת הריכוזיות בענף כלכלי מסוים הוא הרווח המצרפי (הכולל) של החברות באותו ענף. כדי להתרשם ממצבו המיוחד של ענף הבנקאות בישראל – נעיף מבט בתרשים הבא. הוא מציג את השינוי שחל בשש השנים האחרונות ברווחים שהשיגו יחד כל חמשת הבנקים הגדולים.

אנו רואים שמאז פרוץ מגפת הקורונה בשנת 2020, רווחי הבנקים בישראל זינקו פי ארבעה ויותר. הדו"חות שפרסמו הבנקים עד הרבעון השלישי של 2025 מלמדים שרווחים אלה צפויים להגיע עד סוף השנה לשיא של כל הזמנים.

די בנתונים האלה כדי לעורר ספק באשר לתחרותיות במערכת הבנקאית הישראלית, וזו בעיה שצריכה להדאיג את כולנו. נשאלת אפוא השאלה: האם הבנקים מנצלים לרעה את הריכוזיות בענף – כלומר את מספרם המועט של המתחרים – ומשתמשים בכוחם המונופוליסטי כדי להגדיל את רווחיהם על חשבון הצרכנים. מאחר שכּל משפחה וכל חברה עסקית זקוקות לשירותים פיננסיים, כגון הלוואות, היעדר החלופה לבנקים הגדולים כופה עלינו לשלם מחירים גבוהים יותר תמורת השירותים האלה. וכשמשלמים יותר על אשראי (למשל כשאנחנו "נמצאים במינוס") ועל ביצוע פעולות בנקאיות (בצורת עמלות) – נשאר פחות כסף פנוי לצריכה אחרת, כמו למשל ארוחה במסעדה. עבור עסקים קטנים, הפערים הללו קריטיים אפילו יותר.

רווחי המגפה

כדי להציע פתרונות לרווחיות המופרזת של הבנקים, חשוב להבין תחילה מהיכן היא נובעת. חלק מרכזי מהזינוק ברווחים התרחש בעקבות מגפת הקורונה – תופעה שנראתה גם במדינות אחרות. בתקופת הסגרים עצר המשק כמעט לחלוטין: עסקים ואזרחים לקחו פחות הלוואות, ולעומת זאת הפקידו יותר כסף בחשבונותיהם, לרבות מענקים שהמדינה חילקה בנדיבות יחסית. התוצאה היתה עודף חריג של מזומנים במערכת הבנקאית – נזילות גבוהה שהצטברה ללא כל צורך מצד הבנקים "למשוך" לקוחות שיפקידו פיקדונות חדשים באמצעות ריבית אטרקטיבית.

כאשר הכלכלה חזרה לפעילות ב־2021, הבנקים ניצלו את הביקוש הגובר לאשראי כדי לגבות ריבית גבוהה על הלוואות. במקביל, עודף הנזילות שאגרו בזמן הקורונה אִפשר להם להמשיך ולשלם ריבית נמוכה על פיקדונות, משום שלא נזקקו לכסף נוסף מהציבור. כך נוצר פער גדול במיוחד בין הריבית על האשראי לריבית על הפיקדונות – הפער שמזין, כאמור, את רווחיותם של הבנקים – והוא שהוביל לזינוק החד ברווחים מאז 2021.

גם עליית האינפלציה ומדיניות בנק ישראל בעקבותיה תרמו את חלקן. בתקופה שבה המשק התאושש מהקורונה, מגבלות בצד ההיצע, כגון זינוק מהיר במחירי התובלה ועיכובים ממושכים בשרשראות האספקה של מוצרים (כלי רכב הם דוגמה זכורה במיוחד), עוררו חשש מפני סחרור אינפלציוני. במילים אחרות, בנק ישראל חשש שאם מחירי המוצרים ימשיכו לעלות, הוא לא יצליח לשמור על יעד האינפלציה השנתי שקבעה הממשלה – עלייה של אחוז אחד עד שלושה אחוזים במחירים לצרכן.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בדומה לבנקים אחרים בעולם, בנק ישראל, הגורם האחראי לשמירה על יעד האינפלציה, הגיב לסכנה באמצעות העלאת הריבית. החל ברבעון השני של 2022 פתח הבנק המרכזי של ישראל בסדרה של העלאות, שהביאו את הריבית מרמה אפסית של 0.1 אחוז עד ל־4.75 אחוז במרץ 2023. הכסף התייקר, הבנקים (ברוב המקרים) הרוויחו.

מדוע פעל כך? בנקים מרכזיים משתמשים במנגנון הריבית כדי להילחם באינפלציה משום שהוא אפקטיבי בדיכוי ההשקעות והצריכה הפרטית. ריבית גבוהה מובילה בסופו של דבר למיתון הביקושים המצרפיים. כאשר בנק ישראל העלה את הריבית לאחר הקורונה, הוא ביקש לאותת לציבור כי לא יאפשר לביקושים הגבוהים לדחוף לעליית מחירים מתמשכת, שתהיה מהירה יותר מהגבול העליון של יעד האינפלציה.

תופעה זו הביאה לעליית הריבית גם על ידי הבנקים, תוך שמירה על פער בין הריבית על האשראי, שנלקח בידי הציבור הרחב (כולל צרכנים וחברות), לבין הריבית על הפיקדונות (שמועברים לבנקים על ידי משקי הבית), והגדילה כך את רווחי הבנקים. חשוב לשים לב שאפילו במצב שבו פער הריביות נשאר קבוע באחוזים מהמצב ההתחלתי, רווחי הבנקים עולים.

לא שברנו את המונופול

אלא שמשבר הקורונה הוא לא כל הסיפור. הרווחים הגבוהים של הבנקים הישראליים נשענים על התחרות המוגבלת שמאפיינת את השוק כבר עשרות שנים.

אמנם, במרוצת הזמן נערכו רפורמות רבות שנועדו להפחית את הריכוזיות הבנקאית ולצמצם את התלות של הציבור בקומץ מוסדות פיננסיים. הרפורמה שגיבשה ועדת ברודט בסוף שנות ה־90 אוסרת על הבנקים לשלוט בתאגידים ריאליים (להבדיל מתאגידים פיננסיים) על מנת לצמצם את כוחם. בעקבות המלצות ועדת בכר שאומצו בשנת 2005, הבנקים כבר אינם שולטים בקופות הגמל וחלק ניכר מהשירותים הפיננסיים שהעניקו בשעתם עבר לחברות הביטוח. ולבסוף, המלצות ועדת שטרום שהתקבלו בשנת 2015 חייבו את הבנקים להיפרד מחברות כרטיסי האשראי. תהליך ההיפרדות בא לסיומו ממש בימים אלו, עם השלמת ההפרדה בין חברת כאל ובנק דיסקונט.

עם הזמן התברר כי למרות שיפור מסוים בתחרות בזכות הצעדים האלה, המערכת הבנקאית בישראל עדיין סובלת מתחרותיות מוגבלת. מצב זה הוביל לאחרונה את רשות התחרות להודיע כי בכוונתה להכריז על חמשת הבנקים הגדולים – הפועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי והבינלאומי הראשון – כ"קבוצת ריכוז". כלומר, קבוצה מצומצמת של תאגידים בשוק מסוים שהתחרות ביניהם מועטה ולפיכך לממונה על התחרות סמכות להתערב במבנה השוק.

לאורך השנים ניסו גופי הפיקוח, ובכללם משרד האוצר (באמצעות רשות שוק ההון והחיסכון) בנק ישראל (באמצעות הפיקוח על הבנקים), רשות התחרות ורשות ניירות ערך, לקדם צעדים שיגבירו את התחרות בבנקאות. אבל מאמצים אלה היו כלליים מדי, ולא הניבו את השינוי שיוביל לפריצת דרך בתחרות. לדוגמה, המפקחים דאגו למערכת מחשוב משותפת שתרכז מידע על הלקוחות ותאפשר בבוא היום כניסה של מתחרים חדשים, שיכולו לעשות בו שימוש. הם גם פתחו בבנק ישראל את המאגר לנתוני האשראי, שְיִיעֶל את העברת המידע על לקוחות אך לא היווה כלי משמעותי להגברת התחרות ברמה הבסיסית. חרף מאמצים אלה, רווחי הבנקים טיפסו לרמות שיא, וקשה לראות באופק כוחות משמעותיים שיוכלו להגביר משמעותית את רמת התחרות.

דוגמה למהלך רגולטורי מוצלח דווקא היתה ההחלטה של המפקחת על הבנקים חדוה בר להקל בדרישות ההון העצמי מבנקים דיגיטליים, שנכנסה לתוקף ב־2019. ההקלה סללה את הדרך לפתיחת הבנק הדיגיטלי הראשון, "וואן זירו", ולפתיחתו המתוכננת של בנק דיגיטלי שני שייקרא "אֵש". "וואן זירו" התבלט עוד בתקופת הקורונה, כאשר הבנקים הגדולים הציעו, כאמור, ריבית נמוכה על פיקדונות. כיוון ש"וואן זירו" היה בנק חדש ונזקק לנזילות, הוא הציע ריבית גבוהה במידה ניכרת מהמתחרים, ומתמיד בכך עד היום.

הפרסה של סיטיבנק

מאידך גיסא, הרגולטורים הישראליים מתקשים ליישם את הנוסחה הקלה שנוקטות מדינות רבות להגברת התחרות: הכנסת בנקים זרים. מאחר שבנקים בינלאומיים משרתים מיליוני לקוחות מכל קצות תבל, הם נהנים מיתרון גודל שמאפשר להם להציע שירותים זולים יותר. שורה של בנקים בינלאומיים פנו במרוצת השנים לפיקוח על הבנקים כדי לבחון כניסה לישראל, אך העדיפו לבסוף להימנע מכך – בין השאר מפני שקיימים שווקים גדולים מישראל שבהם רמת התחרות נמוכה, ובשווקים אלה יכולים הבנקים הבינלאומיים להגיע לרווחיות גבוהה יותר ביתר מהירות.

הדוגמה המפורסמת ביותר היא סיטיבנק, מגדולי הבנקים בארצות הברית, שבתחילת שנות ה־2000 תכנן לפתוח בישראל סניפים לקהל הרחב במספר ערים גדולות, אך בסופו של דבר החליט להקפיא את המהלך. הימים היו אמנם ימי האינתיפאדה השנייה, אך ניתוח האירועים מלמד שהסיבה העיקרית לפניית הפרסה של סיטיבנק היתה קשיי החדירה לשוק אשר נתון לשליטת הבנקים המקומיים.

לאחרונה פורסמו המלצות של ועדה מטעם משרד האוצר ובנק ישראל לעידוד הקמתם של בנקים קטנים, אך לא נראה שיהיה בכוחן לשנות את כללי המשחק בטווח הנראה לעין. זאת מאחר שבנקים קטנים תופסים בדרך כלל נתח מזערי מפעילות הציבור, ולוקח שנים רבות עד שהם רוכשים את אמון הציבור – הגורם המכריע, בסופו של יום, עבור יכולתם לצמוח. למעשה, כניסה של בנקים קטנים היא מהלך שכבר נוסה בעבר, ואף שהם תורמים במידת־מה להגברת התחרות, אין ביכולתם לשנות את כללי המשחק.

צעד חשוב נוסף לעידוד התחרות, המקובל במדינות רבות אך טרם נוסה בישראל, הוא ביטוח פיקדונות. ביטוח פיקדונות פירושו שבמקרה שבנק קורס ואינו מסוגל עוד להשיב למפקידים את כספם, ההסדר הביטוחי ידאג שהם יקבלו את כספם בחזרה. ביטוח פיקדונות מגביר את נכונותם של החוסכים לפתוח חשבונות בבנקים החדשים, מפני שהם יודעים שאפילו אם הבנק החדש לא יאריך ימים, הכסף יוחזר להם. בעולם כבר הוכח שביטוח פיקדונות תורם ליציבות המערכת הפיננסית בתקופות משבר, מפחית את חששו של הציבור מקריסת בנקים ומונע פגיעה באמון במערכת.

הנהגת ביטוח פיקדונות בישראל תסלק אפוא חסם משמעותי שמרתיע כיום את החוסכים מהעברת חשבונות לבנקים חדשים. בכך היא תכשיר את התנאים לכניסת שחקנים חדשים למערכת הבנקאית.

ארוכה הדרך לתחרות

כפי הנראה, הצעדים שננקטו עד כה בישראל לטיפול ברווחים המופרזים של הבנקים לא יספיקו. סדרת הפחתות הריבית שהחלה לאחרונה עשויה אמנם לבשר על בלימת הגידול ברווחי הבנקים, אבל אי־הוודאות הרבה במשק באשר להפסקות האש בעזה ובצפון מעוררת חשש שההפחתות הצפויות בשנה הקרובה לא יהיו משמעותיות. לפי התחזיות, הריבית לא תרד קרוב לרמתה בשנים 2014–2017, תקופה של אינפלציה שלילית שבה שררה בישראל ריבית אפסית ובאירופה הריבית אף ירדה מתחת לאפס. שעה שבאירופה הריבית כבר היום עומדת על כשני אחוזים בלבד, ישראל תישאר כנראה רחוקה מאוד מהטווח הזה בעתיד הנראה לעין. ב־2026 צפויות לפי תחזית בנק ישראל עוד שתי הפחתות ריבית של 0.25 נקודות אחוז בלבד, שבסופן תעמוד הריבית על 3.75 אחוזים.

המסקנה הברורה היא שבטווח הארוך הממשלה תהיה חייבת לנקוט פעולות דרסטיות שיביאו ליצירת כללי משחק תחרותיים יותר בשוק הבנקאות, ברוח הרפורמות שתיארתי קודם. אבל רפורמות כאלה יצריכו שנים ארוכות. הפיקוח על הבנקים שואף להבטיח שהמערכת הבנקאית תישאר יציבה לאורך זמן, ויהסס לקדם תחרות בדרכים שיבואו על חשבון היציבות. קושי זה מתעצם לאור תרומתו החשובה של הפיקוח על הבנקים בעשור החולף לשמירת האיתנות של המערכת הבנקאית בישראל לנוכח משברים שפקדו מדינות אחרות. הדוגמה המוכרת ביותר היא המשבר הפיננסי העולמי העמוק בשנת 2008, אשר פסח על ישראל.

יתר על כן, כמעט 94 אחוז מהאשראי שנוטלים העסקים הקטנים הגיעו מהבנקים, נכון לשנת 2021 (בשישה האחוזים הנותרים התחלקו יחד חברות האשראי וגופים מוסדרים אחרים). כל עוד הצרכנים והעסקים הקטנים בישראל תלויים כמעט לחלוטין בגופים הבנקאיים הקיימים, מוסדות הפיקוח יהססו לתמוך במהלכים הנחוצים להגברת התחרות, מאחר שלא ירצו להסתכן בפגיעה משמעותית ביציבות הפיננסית.

אין חגיגה בלי פרוסה מהעוגה

אם רפורמה יסודית בענף הבנקאות היא חלום רחוק, אילו צעדים יכולה אפוא הממשלה לנקוט בטווח הקצר, שגם אם לא יקבעו כללי משחק חדשים שיאזנו את רווחי הבנקים – יהיה בהם כדי להוביל לשיתוף הציבור ברווחים אלה?

התשובה טמונה במנגנונים שיחזירו לכיסי הציבור חלק מרווחי העתק של הבנקים. לאחרונה ננקטו כמה מהלכים בכיוון הזה. אחד מהם היה הנחיה מטעם המפקח על הבנקים שחייבה את הבנקים להשיק תוכניות אשר "ישיבו" לציבור כשלושה מיליארד שקלים. הבנקים, במענה לדרישה, הציגו תוכניות מסוגים שונים: תשלום ריבית על העו"ש למי שמעביר את משכורתו לבנק ומחזיק מוצר בנקאי נוסף; הטבות לסטודנטים, לצעירים, לתושבי הצפון, לנפגעי מלחמה, לחיילי מילואים, לעצמאים, לנוטלי משכנתאות ולמצטרפים חדשים; הטבות לעסקים קטנים ולמשרתי מילואים, כולל החזר על יתרות חובה; ריבית של שני אחוזים על העו"ש למי שמחזיק תיק בשווי 50,000 שקלים לפחות ומעביר משכורת של 3,000 שקלים ומעלה; והגבלת הריבית המרבית על המינוס לשלושה אחוזים וחצי.

הגם שהצעדים האלה היטיבו עם הציבור, היה ברור שהבנקים מנצלים את ההוראה כדי להשיג יתרון תחרותי לעצמם. דוגמה מובהקת לכך היא התניית קבלת ההטבות בהחזקת מוצרים של הבנק, שנועדה למשוך לקוחות חדשים לעצמם, תוך העדפת הצעירים שבהם מתוך תקווה שיישארו בבנק גם בהמשך. אף שמנקודת מבטם של הבנקים זו שאיפה טבעית, היא אינה מתיישבת במלואה עם כוונת המחוקק להגביר את התחרות הבסיסית בשוק לאורך זמן. התוכניות שהציגו הבנקים עלולות אפוא להתברר כהחזרים קצרי־טווח שלא יוצעו שוב בעתיד, אלא אם כן יחליט בנק ישראל לחדש את הנחייתו שוב ושוב. כמו כן, רבות מהיוזמות נועדו למשוך לבנקים לקוחות צעירים בתקווה שיהפכו בהמשך ללקוחות שבויים.

הצעה אחרת, שהגה ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון, היתה להחזיר כספים למשקי בית שנטלו משכנתאות בריבית גבוהה באמצעות הטלת מס ייעודי על הבנקים. ואולם, פיצוי בדיעבד לקבוצת לווים ספציפית נחשב לצעד בעייתי. אמנם הריבית הגבוהה ששילמו נוטלי המשכנתאות נבעה מהחלטות בנק ישראל להעלות את הריבית כדי לעמוד ביעד האינפלציה שקבעה הממשלה, אך לווי המשכנתאות היו אמורים להבין שהם נוטלים על עצמם סיכון שבעטיו התשלום החודשי עלול לעלות בעקבות בחירת המסלול של ריבית משתנה – בטח ובטח על רקע העלאות הריבית התכופות של בנק ישראל, במסגרת ניסיונותיו להתמודד עם האינפלציה. למעשה, הבחירה באותו המסלול היא שאִפשרה להם לשלם תחילה החזר חודשי נמוך יותר. במילים אחרות, הם היו מודעים, ככל הנראה, לסיכונים והיו אמורים לכלכל את צעדיהם בהתאם. על כן אין הצדקה להגן עליהם בדיעבד מסיכונים שמלכתחילה נכללו בחוזה שחתמו עליו.

ההטבה הרטרואקטיבית למיעוט קטן יחסית, על חשבון הבנקים, הכרוכה בשינוי בדיעבד של כללי המשחק, היא אפוא הפרה של תנאי החוזה. צעד כזה אינו מקובל בעולם הפיננסי ועלול ליצור תקדים מסוכן: נוטלי משכנתאות בעתיד עלולים להעדיף את הריבית המשתנה כמסלול מועדף, כי הוא עשוי להקנות הטבה כפולה – תשלום חודשי נמוך יותר וכיסוי ממשלתי של ה"קנס", במידה שתיווצר אינפלציה ובנק ישראל יעלה את הריבית. לפני שמציעים צעדים רטרואקטיביים כאלה, ראוי לבחון אם המשפחות שנטלו את המשכנתאות קיבלו בפגישות הייעוץ הסברים מספקים על הסיכון הטמון בריבית משתנה. הסברים אלה חשובים במיוחד על רקע הרמה הנמוכה יחסית של חינוך פיננסי בישראל וכתוצאה מכך של אוריינות פיננסית, בפרט בקרב משפחות ממעמד כלכלי נמוך.

הפתרון: מס חברות דיפרנציאלי

מכיוון שהרעיונות שכבר הוצעו להשבת כספים לציבור אינם מומלצים – האם ניתן לחשוב על מנגנון אחר שיחזיר ללקוחות לפחות חלק מהרווחים העצומים שגוזרים הבנקים בסביבה מעוטת־תחרות?

מנגנון כזה אכן קיים, והוא מיסוי הרווחים העודפים של הבנקים. מס כזה הוטל באירופה מיד לאחר הגידול ברווחי הבנקים בעקבות הקורונה. בישראל הונהג מס דומה בשנת 2024 כהוראת שעה, ובמסגרתו על הבנקים לשלם למדינה כ־2.5 מיליארד שקלים. ועדה שמוביל משרד האוצר בוחנת בימים אלה אם להאריך את תחולת המס גם בהמשך.

אני מציע לקבוע מנגנון כללי יותר: מס חברות דיפרנציאלי על רווחים גבוהים, המשתנה הן בהתאם לענף והן בַשיעור, שיוטל על הבנקים לצד ענפים נוספים במשק. הצעה זו מבוססת על מנגנונים שכבר הונהגו במדינות אחדות בעולם. ניסיון בכיוון זה הוא למשל ההסדר הקרוי בגרמניה Solidarity Surcharge (בגרמנית: Solidaritätszuschlag, "מס סולידריות" בתרגום חופשי מאוד) – מס מיוחד המוטל על רווחים העולים על הסף שנקבע בחוק. מס מסוג זה היה מאפשר לגבות הכנסות לא רק מהבנקים, אלא מכלל החברות שניצלו לרעה את מעמדן המונופוליסטי כדי לייקר בחדות את השירותים והמוצרים שהן מספקות – גם אם מעמד זה היה תולדה זמנית של המלחמה – כמו במקרה של מחירי הטיסות שחברות התעופה הישראליות ייקרו בתקופה זו.

גובהו של מס החברות הדיפרנציאלי ייקבע לפי מאפייניו של כל ענף בהתאם לשיקולים מקצועיים. במחקר שכתבתי עם כרמל גומא מצאנו שרמת המיסוי שניתן להטיל בענפים שונים תלויה ביכולתן של החברות להעלות מחירים בלי לסבול מירידה ניכרת בביקוש. בענף המסעדנות, לדוגמה, אי אפשר להטיל מס רווחים עודפים משמעותי, מאחר שגמישות הביקוש הגבוהה (כלומר, הרגישות הגבוהה של הצרכנים למחירים בענף) עלולה להביא לסגירת חלק מהמסעדות. מחמת המגבלות האלה אפשר להניח שההכנסות הצפויות ממס חברות דיפרנציאלי ברבים מענפי המשק יהיו צנועות יחסית, אם כי גם בהם רצוי ליישם אותו.

בענף הבנקאות, לעומת זאת, ברור שגביית סכום מס נכבד (כמו זה שנגבה ב־2024) על רווחים עודפים נמצא בהישג יד ולא יגרום לפגיעה משמעותית בשוק ובסיכויי ההישרדות של עסקים. יש מי שטוענים כי אם יוטל מס רווחים עודפים, הבנקים יעבירו את נטל המס ללקוחות. אך חשוב לזכור שאפילו בענף עם תחרות מוגבלת עדיין קיימת מידה בסיסית של תחרות המונעת מהחברות לגלגל את מלוא המס על הצרכן. מכאן שלפחות חלק מהמס שישלמו הבנקים לא יגולגל על הציבור באמצעות העלאת מחירים. בה בעת, הציבור ייהנה מהמס בדמות השירותים והמוצרים הציבוריים שהוא יאפשר לממשלה לממן. נזכיר שבמצב הדברים כיום, על הממשלה להטיל מסים כדי לממן תוספת של מיליארדים רבים להוצאה הביטחונית, אשר רמתה קפצה בשנתיים ומשהו האחרונות והיא צפויה להיוותר גבוהה עד סוף העשור, בהתאם להמלצת ועדת נגל. כמו כן נדרשים כספים להגדלת ההוצאות בתשתית, בעיקר בתחבורה ובהתמודדות עם משבר האקלים.

בין הארוך לקצר

הטיפול בכוח המונופוליסטי שמפעילים הבנקים על הצרכנים צריך, אם כן, להתחלק לשניים: פתרונות לטווח הארוך ופתרונות לטווח הקצר. בטווח הארוך חשוב למצוא אפיקים שיגבירו את התחרות על הלקוחות במערכת הבנקאית, החל בשירותים למשקי הבית וכלה באשראי לעסקים הקטנים. אולם בטווח הקצר – לאור הקושי שהתגלה לאורך השנים בהגברת התחרות בין הבנקים חרף רפורמות חוזרות ונשנות שנערכו בענף – כדאי לחשוב על כלים אחרים לשיתוף הציבור ברווחים.

הרווחים הגבוהים שמצליחים הבנקים להשיג מדי שנה הופכים את מס החברות הדיפרנציאלי למנגנון מתאים במיוחד לישראל. פתרון זה, שכבר נוסה בכמה מדינות בעולם, נחוץ לנו ביתר שאת דווקא בימים אלה, שבהם הממשלה נדרשת כאמור להגדיל את גביית המסים כדי לעמוד בהוצאות הביטחון שצפויות להישאר גבוהות, בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

על פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי

לשעבר מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל, וכיום חבר סגל בחוג לכלכלה ע"ש בוגן ובבית הספר למדיניות ציבורית ע"ש פדרמן, האוניברסיטה העברית בירושלים.