אכן, רק ביבי

ממשלת נתניהו השישית קמה על חורבות הממשלה ה־36, שאותה פירקה בשיטתיות וללא מעצורים כשהיתה באופוזיציה ("ממשלת מיעוט מסוכנת… שנשענת על תומכי טרור"). אך בימים אלה חבריה מציגים את הדרישה שייקחו אחריות על מחדליהם ואת הניסיון להחליף אותם בכלים דמוקרטיים כחתרנות וכפגיעה באחדות הלאומית "בזמן מלחמה". כל זה תוך שהם מכנים ציבורים שלמים "בוגדים" ומסיתים נגד יריבים פוליטיים, נגד קציני צבא ונגד משפחות חטופים ונופלים, בעודם מקדמים צעדי חקיקה מגזריים ושנויים במחלוקת. זוהי תרמית האחדות.

הדרישה לאחדות, כשהיא משמשת לנטרול האופוזיציה, אינה רק צינית, אלא היא אנטי־דמוקרטית במהותה. משטר דמוקרטי מבוסס על תחרות פוליטית. גם בזמנים רגילים, תפקידה של האופוזיציה הוא לשמש חלופה לקואליציה ולנסות להחליף אותה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בממשלה כושלת, מושחתת ומפלגת.

בכל מדינה מתוקנת, ממשלה שכשלה במשימתה הבסיסית ביותר – לשמור על ביטחון אזרחיה – היתה מתפטרת אחרי השבעה באוקטובר, או מושלכת לפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו אצלנו, בכל פעם שהימין נחשף בחדלונו, עולה הדרישה להסתפח אליו. לא זכורה קריאה דומה כאשר ממשלת ברק או ממשלת אולמרט נקלעו למצוקה. זוהי תוצאת ההפנמה של צו האחדות המזויפת, שביטויה הפוליטי הוא מפלגות המרכז החלולות, שבורחות מכל עיסוק בשאלות המהותיות לעתידה ולאופייה של ישראל.

כמו שכתב ס. יזהר, "עד שלא תקום ממשלת הליכוד הזאת ותודיע בקול רם לפני העם, כי דרכם היתה טעות, ומעשיהם שגיאה, ותוצאותיהם כשלון – אין טעם לדבר על שום ממשלת 'אחדות לאומית'. המוצא היחיד מן המצב הנוכחי – הוא היפוך הכוון. הכיוון הקיים נכשל, הכשיל ויכשיל כל ממשלה".

הימין מעולם לא לקח פסק זמן

אסונה של הפוליטיקה הישראלית אינו היעדר אחדות, אלא היעדר אופוזיציה. מה שמבדיל בין חברה חופשית לשלטון דכאני אינו משטרה חשאית וגולאגים, אלא קיומה של תחרות פוליטית אפקטיבית. המשטרים הרודניים של המאה ה־20 השתמשו במשטרה חשאית ובמחנות הסגר כאמצעים לדיכוי אלטרנטיבות. האוטוריטרים של המאה ה־21 מפעילים אמצעים אחרים – לחצים כלכליים, שינויים חוקתיים, השתלטות על השירות הציבורי ומעל לכול, ניהול דעת הקהל. כל אלה משמשים את השלטון ומקורביו כדי להצר את צעדי האופוזיציה ובעיקר כדי לערער את הלגיטימציה שלה. בישראל, האופוזיציה עושה את העבודה בשבילם. במקום לקדם אלטרנטיבה מהותית, מנהיגיה, ארגוניה ודובריה הם שמובילים את ההתנגדות לעצם הוויכוח, ובכך למעשה מבססים את הדה־לגיטימציה לכל אלטרנטיבה.

איונה של המחלוקת הפוליטית הוא נטרולה של הפוליטיקה הדמוקרטית, ויחד איתה של יכולתה של החברה לשנות כיוון. כמו שזעק בזמנו יזהר, "זו היתה היום השאלה הנחוצה היחידה: לאן הולכים?".

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

מה שדרוש לישראל הוא שינוי כיוון, וזה איננו אפשרי ללא שורה של הכרעות קשות, שבמהותן אין ולא יכולה להיות לגביהן אחדות דעות. האם אנו שואפים להיות חופשיים בארצנו, עם גבולות בטוחים ובני הגנה, או להיות עם כובש שמקריב את ילדיו במלחמת נצח? האם מדיניות החוץ והביטחון של ישראל תיקבע על פי שיקולים מדיניים ואינטרסים ביטחוניים, או תוכתב על ידי תוכנית אלוהית וקנאות לאומנית? האם ישראל תקיים משטר ליברלי, או שתהא דמוקרטיה חלולה שבה קואליציה של פנאטים ומושחתים אוחזת בכוח בלתי מוגבל? האם נהיה חברה פתוחה, שכל חבריה וחברותיה, קהילותיה ומגזריה שווים, או חברה שבטית, קנאית ורדופה הנשלטת על ידי שוביניזם ועליונות יהודית?

בכפוף לצו האחדות, העלאת השאלות הללו עצמה נתפסת כמעשה חתרני, כפגיעה בלכידות הלאומית.

זוהי אחדות שאיננה סולידריות. אין בה ערבות הדדית בין פרטים וקבוצות בעלי מגוון דעות, אמונות ואורחות. תחת זאת, היא אחידות – התיישרות עם העמדה הרשמית שמוכתבת על ידי השלטון. כל סטייה ממנה היא מיניה וביה פגיעה בלכידות, ועל כן בגידה. זהו הלך מחשבה פשיסטי, שסולד מביקורת ועוין מִגוון. הוא מתיימר ליצור הרמוניה חברתית, אולם בפועל מסרס את היצירתיות ואת המחשבה החופשית ויחד איתן את האפשרות של חברה לשנות את דרכיה ולתקן את עצמה.

ישראלים רבים מתפתים פעם אחר פעם להתכנס במעגלי שיח של הימין הדתי, משהים את עמדותיהם ומדמיינים שהשעון הפוליטי עצר מלכת. הם מסרבים לראות שהצד השני ממשיך כל העת לקדם את מפעלו המהפכני. הימין, שמאמץ את נרטיב האחדות בכל פעם שהוא בגבו אל הקיר, מעולם לא ויתר על עמדותיו הבסיסיות. בין שמדובר בהתארגנות לבחירות אחרי רצח רבין ובין שבהמשך ההפיכה המשטרית אחרי שבעה באוקטובר, ההתנחלות במוסדות או ההתנחלות בגבעות – הצורך בפיוס ובאחדות מעולם לא גרם לימין לקחת פסק זמן.

כך, ישראל מדשדשת הלאה באותו כיוון הרסני והשאלות המהותיות בקושי נשאלות. מחברה של חלוצים, שהתעקשו לעצב את גורלם בעצמם, הפכנו לחברה של "אין ברירה" ו"אין דרך אחרת", גם אם הדרך הנוכחית כושלת פעם אחר פעם. ולכן צדק ס. יזהר:

"אסור לשמוע לסיסמת השווא 'אחדות לאומית'. אין שום אחדות לאומית. לאושרנו שתי דרכים הפוכות – או – או. זו הפוכה מזו. או דרך הליכוד, כלומר להמשיך ולשקוע בבוץ ולהפסיד הכול בכול. או דרך אחרת, הפוכה, שתנסה לעשות את הקשה מכל קשה: לעצור את המהלך הנפסד ולהתחיל לצאת החוצה. לזה צריכים כל הכוחות. לזה צריך לגייס את הכול. כדי ללכת הפוך ממהלך הליכוד. לגייס מחדש אמון ומסירות ועבודה קשה, ולהראות איך לצאת מן הבוץ ואיך להתחיל לעלות למעלה. הפוך בלבנון, הפוך בשטחים, הפוך במשק. הפוך בייצור, הפוך בקיטוב החברתי, הפוך מן ה'להיטיב עם העם' המפורסם, שכמעט וכילה אותנו".

ישראל תיעשה דבר אחד או דבר אחר

הרתיעה מקיטוב טבעית ומובנת, והשאיפה למנוע פילוג וקרע פנימי ראויה ולעתים הכרחית. ואולם, עליהן להיות אחראיות ואותנטיות, לא מופקרות ואופורטוניסטיות. שאיפה כנה כזאת מחייבת הצבה של בסיס רחב של עקרונות יסוד הוגנים, לא ביטול רטורי של המחלוקות, וכן מחייבת מאבק אמיתי נגד אלה שחותרים תחת אותם יסודות. המהפכנים הצרפתים ידעו שאין אחווה ללא חירות ושוויון. הם גם ידעו שעל חירות ושוויון צריך להיאבק, לפעמים בכוח.

אלה שרוממות האחדות בגרונם צריכים להוביל את המלחמה במסיתים ובמפלגים, במשפריצי הרעל ובמטפחי השנאה, באויבי הפלורליזם ובשונאי הסובלנות, שמשליטים בכוח את תפיסתם על כל היתר. עליהם להוביל את המלחמה באלה שמפרקים את המסגרת הליברלית – המאפשרת קיום משותף תוך מחלוקת – ודורסים את כל מי שאינו משלהם, ולא לחמוק באמצעות דיבורים מעורפלים על "קיצונים משני הצדדים". אחדות ומתינות פירושן מאבק עיקש במסיתים ובפנאטים. אחרת הן סתם כסות לפחד להתעמת עם הבריונים.

מה שהביא לרצח רבין היה קיצוניות מצד אחד, לא משני הצדדים. כך גם לגבי משבר ההפיכה המשטרית ואסון שבעה באוקטובר. כולם תולדה של קיצוניות מצד אחד. ההתעקשות להכחיש זאת כדי להימנע מפילוג מחזקת את יצרני הקיטוב ומסרסת את הגורמים המתונים שהיא מבקשת להעצים. זוהי חולשה שמתחפשת למידה טובה, פחדנות שמדמיינת שהיא מעלה.

המחשבה שהמשבר הישראלי נובע מכך שנסחפנו אחרי "קיצונים משני הצדדים", שכל מה שצריך זה לכווץ אותם בחזרה לגודלם הטבעי ולתת לרוב השפוי להוביל, היא מחשבה מנחמת אך שקרית. היא שסללה את הדרך להפיכה התרבותית והפוליטית שהביאה את ישראל למשבר הנוכחי. כדי להציל אותה דרושה מהפכת נגד, לא נימוסים ולא הסכמות חלולות.

בתרבות הפוליטית האמריקאית נהוג לצטט את אמירתו של הנשיא לינקולן, "בית מחולק אינו יכול לעמוד", כקריאה לאחדות. למעשה, הנשיא שהחליט על סיום העבדות, גם במחיר של מלחמת אזרחים, ביקש להעביר את המסר ההפוך. "אני לא מצפה שהברית (union) תתפרק, אני לא מצפה שהבית ייפול, אבל אני מצפה שהוא יחדל להיות מחולק. הוא יהפוך להיות כולו דבר אחד או דבר אחר – או שמתנגדי העבדות ישימו סוף להתפשטות שלה ויעלו אותה על מסלול שסופו הכחדה, או שתומכיה יאיצו אותה קדימה עד שתיעשה חוקית בכל המדינות, ותיקות וגם חדשות". גם ישראל תיעשה כולה דבר אחד או כולה דבר אחר.

ישראל או בית אל?

ישראל היא מדינה בורחת מבשורה.

הבשורה היא אותה בשורה מאז 1967 – או ישראל או בית אל. עלינו לבחור בין השטחים לבין החיים. זאת היתה ונותרה שאלת חיינו, והיא אינה נגמרת בסוגיית השטחים.

מי שהגו והובילו את ההפיכה המשטרית, מי שהפכו את מפעל ההתנחלויות לאובססיה לאומית, מי שאימצו את הכהניזם והעליונות היהודית – הם־הם האיום המוחשי ביותר על המפעל הציוני. לא החרדים, לא ערביי ישראל, לא מהגרי העבודה וגם לא הביביסטים, מעריציו העיוורים של מנהיג בינוני שנחשף בחדלונו, הם המנוע של מכונת ההרס של המפעל הציוני. הלאומנות הדתית היא הזנב שמכשכש בכלב הימני, היא שהובילה את ישראל לאסון הביטחוני, למבוי הסתום המדיני, למשבר החברתי ולשפל המוסרי שבהם היא שקועה.

כמעט כל האנשים המקיפים את נתניהו הם אנשי הציונות הדתית. חשוב מכך, המוח האידיאולוגי של ממשלות נתניהו, מקור גייסותיו, הוא הימין הדתי. רודפי השררה הם אולי הדלק של הקואליציה, אבל אינם אלה שאוחזים בהגה. מטרתם היא כוח וטובות הנאה, לא להפוך את מדינת ישראל לממלכת יהודה. זוהי משימתם המוצהרת של אלה שתמיד ראו בציונות את חמורו של משיח – שלב הכרחי אבל מפגר וזמני. הם שדוחפים למדינת דת על חשבון הדמוקרטיה, הם שנלחמים בכל יסוד ליברלי, הם שהופכים את צה"ל לצבאות השם, את הכנסת לבית כנסת ואת בתי הספר לבסיסי אינדוקטרינציה לאומנית. אפילו את התרבות העברית – הישגה המרהיב ביותר של התקומה היהודית – הם מטביעים בדרשנות רהב־מאירית.

"כת קטנה, כת משיחית, אטומה ואכזרית, הגיחה לפני כמה שנים מתוך פינה אפלה של היהדות, והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים פראי ומטורף", כתב עמוס עוז ב־1989, בספרו כל התקוות: מחשבות על זהות ישראלית. הכת כבר אינה קטנה ופולחן הדמים כבר איננו אִיום, אלא שיטת עבודה. התחזית הנכוחה של עוז התגשמה במלואה. הכת המשיחית של הציונות הדתית השתלטה על ישראל והפכה אותה לדמוקרטיה חלולה ואותנו לשופכי דמים ומרעיבי ילדים.

מטרתו העליונה של הימין הדתי מעולם לא היתה לספח את השטחים למדינת ישראל, אלא לעצב מחדש את ישראל בדמותה של ארץ המתנחלים שבגדה. ארץ של עליונות יהודית, קיטש דתי , לאומנות ואלימות אתנית. "אנשים חושבים, בטעות, שהכת הזאת נאבקת למען שלטוננו בחברון ובשכם", כתב עוז. "אבל האמת היא, שארץ ישראל השלמה היא בידי הכת הזאת רק אמצעי מתוחכם להסוות את מטרותיה האמיתיות: להשליט גרסה מכוערת ומעוותת של היהדות על מדינת ישראל… תכליתה האמיתית של הכת היא לגרש את הערבים כדי לדכא אחר כך את היהודים, לכפוף את כולנו למרות נביאי השקר הברוטאליים שלהם".

רבין, כזכור, זיהה את גוש אמונים כסרטן בגופה של המדינה כבר בשנות ה־70. כמו סרטן, גם הוא ניזון מהגוף עצמו. רבים בהנהגה הישראלית שיתפו פעולה עם גוש אמונים וגרורותיו או נכנעו בפניהם, מי מתוך אהדה, מי מתוך חולשה ומי מתוך אופורטוניזם. אולי הכישלון החמור ביותר של רבין הוא שאף על פי שזיהה את הסרטן, לא ידע לעקור אותו.

כעת הגידול כבר מפושט והשתלט על איברים חיוניים. אין לדעת אם עוד ניתן להציל את ישראל, או שהיא תגווע כדרכן של מדינות שנפלו בידי כוחות פשיסטיים, וניאלץ, בעוד שנים, להקים את הרפובליקה הישראלית השנייה. כך או כך, כדי להתחיל בתיקון מוכרחים קודם כל להסיר את האחיזה המשתקת של תרמית האחדות.

על פרופ' אסף שרון

מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומייסד־שותף ועמית בכיר במכון מולד. המאמר לקוח מתוך הספר מלחמת אחים: איך האחדות מפרקת אותנו מבפנים שראה אור בסדרת ספרי קו האופק ב־2025. ניתן לרכוש אותו בלינק הזה.