כך הפך הימין הישראלי למוטציה פוסט־מודרנית

האחיינים בני העשרה של שתי ידידות שלי נחטפו לעזה והוחזקו שם חודשים. לאחר ששוחררו בעסקאות הראשונות, הם הפגינו למען השבת שאר החטופים ובהם הוריהם. במהלך ההפגנות ספגו האחיינים – הצעיר בן 13 – קללות ויריקות מתומכי הקואליציה. זה היה הרגע ששבר אותי: אז הבנתי שהקרע בישראל אינו ניתן לאיחוי ושאין עם מי לדבר.

אמנם רוב אנשי הימין מתנגדים למעשים כאלה, כפי שהתנגדו לרצח רבין, אך המעשים מתאפשרים רק בתוך אקלים חברתי ותרבותי מסוים, שנוצר בכוונת מכוון ובציניות מרושעת. זה האקלים שגם מאפשר לרוב מצביעי הקואליציה להאמין בתיאוריית קונספירציה חולנית שלפיה בכירים במערכת הביטחון, אנשים שהקדישו את חייהם להגנת המדינה, שיתפו פעולה עם חמאס כדי לפגוע במעמדו של נתניהו – למרות שרוב הנפגעים היו קיבוצניקים מהשמאל.

גם התעקשות הממשלה לפטור חרדים מגיוס, סימון הורים שכולים וארגון "אחים לנשק" כבוגדים, ביזת התקציב, הזרמת כספים קואליציוניים לחרדים והשתוללות נערי הגבעות – שכבר אינם תוקפים "רק" פלסטינים אלא גם לוחמי צה"ל שמגנים עליהם – מעוררים תמיהה וייאוש.

מה גורם לתומכי הקואליציה להידרדר לשפל מוסרי ואנושי כזה? איך הם מביטים במראה וממשיכים לאהוב את מה שהם רואים? ובכן, אם זה נראה מתוכנן, עקבי וממושמע מכדי להיות מקרי – זה משום שכך אכן הדבר. מהי, אם כן, השיטה?  

דמיינו שהיה נופל לידיכם מדריך ההפעלה הסודי של נתניהו ושל כוורת היועצים שלו; טקסט מחתרתי שמציג, שלב אחר שלב, את שלל הטקטיקות הדמגוגיות שנועדו להשתלט על התודעה הישראלית ולכופף את המערכת הפוליטית. תארו לעצמכם מסמך שחושף לראווה את המנגנונים החבויים של מכונת הרעל, את גלגלי השיניים של מחרבי הדמוקרטיה, ומעניק לכם מפה אסטרטגית שתאפשר סוף־סוף להשיב מלחמה ולנצח במערכה על דמותה של המדינה.

ובכן, אין צורך לדמיין: המסמך הזה לא רק קיים, הוא גלוי, מודפס וזמין לכל דורש. מדובר בשני ספריו של בן שפירו, האורים והתומים של הימין החדש, שראו אור בעברית בהוצאת "סלע מאיר": בריונים: איך עובדת תרבות ההשתקה של השמאל, ו־11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה. המדריך המלא לבריונות פוליטית כבר כאן, וכל שנותר לנו זה פשוט לקרוא ולהבין מול מה אנחנו ניצבים. ברגע שהמנגנון המרושע נחשף, הרבה יותר קל לראות את פגמיו ולנצח אותו.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

דמות המופת של מחנה נתניהו

שפירו בן ה־41 הוא לא עוד עיתונאי יהודי־אמריקאי. הוא אימפריה תקשורתית של איש אחד: מגיש פודקסט יומי, מחברם של 16(!) ספרים, פרשן ב"פוקס ניוז" ונואם מבוקש בקמפוסים. הונו האישי מוערך בכ־50 מיליון דולר, יש לו כ־20 מיליון עוקבים ויותר מארבעה מיליארד צפיות ברשתות. שפירו הוא אפוא דמות מרכזית בימין השמרני האמריקאי. הוא תוקף בחריפות וברהיטות את האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית ומביע תמיכה נלהבת בישראל. כאות הוקרה, הזמינה אותו הממשלה בישראל להדליק משואה ביום העצמאות האחרון.

לאמיתו של דבר, זה קרה לפני שתנועת הימין השמרני להלכה והבריוני למעשה, ששפירו סייע להתניע, התהפכה עליו ועל היהודים בכלל, ונהפכה לאנטישמית בגלוי. כך למשל קנדיס אוונס, שהתחילה את דרכה כקונספירטורית מתנגדת חיסונים באתר The Daily Wire, ששפירו ערך, טענה לימים שאשתו של נשיא צרפת היא טרנסית ושההערות האנטישמיות של קניה ווסט הן דווקא סבבה.

שפירו אמנם פיטר את אוונס והתנער ממנה, אבל בימין הישראלי עדיין לא נגמלו מהפרקטיקות של הימין הקיצוני האנטישמי והגזעני בארצות הברית. כפי שציין בצדק איש הליכוד לשעבר בנימין לאשקר בחשבון הפייסבוק שלו: "חלק מאותם האנשים שמזועזעים מהימין הווקי האמריקאי, תומכים באותו ימין ווקי בישראל בלי שום בעיה. זה נכון שכאן הם מן הסתם לא אנטישמיים וניאו־נאציים, אבל כל השאר דומה: שנאת אליטות, פופוליזם קיצוני, אמונה בתיאוריות קונספירציה, אימוץ תפיסות נאו־מרקסיסטיות, פוליטיקת זהויות גזענית, התאהבות בטענה שה'תקשורת' (הממסדית) עוסקת אך ורק בפייק ניוז, שקרים והזיות. זו לא בדיוק אותה תופעה, אבל היא מאוד דומה ברוח ובמהות. והייתי מוסיף – אותו כסף קטרי שמממן חלק מהם.

"כמו שצריך להוקיע את הימין הווקי בארצות הברית, קל וחומר חייבים להוקיע את הימין הווקי בישראל. תמיד קל לזהות את הפגמים של האחרים. אבל האתגר האמיתי והחשוב הוא לזהות אותם אצלך במחנה שלך. צריך לבחור מה יותר חשוב – העקרונות והערכים או השבטיות. לצערי חלק מהימין בחר בשבטיות כבר מזמן על חשבון כל עקרון".

לאשקר צודק. למרבה הצער, עבור צבא השופרות השבטי של נתניהו, משמשות ההמלצות הבריוניות והרעילות של שפירו כמדריך פעולה. אחד מהם, מגיש ערוץ 14 אראל סג"ל, כתב הקדמה נלהבת לספר בריונים. באופן שפרויד היה מכנה השלכה ואילו בתלמוד נקרא "הפוסל במומו פוסל", מייחסים שפירו וסג"ל את חטאיהם־שלהם דווקא לשמאל. ובכן, זה מה שמאפשר להם להתבונן במראה ולראות את עצמם כקורבנות שמותר להם "להגיב" בבריונות על העוולות שהשמאל ה"כוחני" עולל להם כביכול. כך, בעיני הקוזקים הנגזלים של הימין, תופעות מכוערות כמו אי מינוי שופטים שיוצר סחבת שגורמת עינוי דין לכלל הציבור בישראל או החסימות הפיזיות שמבצע העבריין מרדכי דוד לאנשי המחנה הליברלי, הן "הגנה עצמית" מוצדקת.

בספר של שפירו ובהקדמה של סג"ל, מיוחסות לשמאל בסך הכול 27 טקטיקות בריוניות (ראו מסגרת). אך בעוד שבמציאות האמריקאית, השמאל הרדיקלי אכן נוקט לא פעם בשיטות הבזויות האלה (ע"ע תרבות הביטול והתעוררות האנטישמיות החדשה), בישראל טקטיקות אלה הן נחלתו הכמעט בלעדית של הימין דווקא.

כך למשל, טקטיקה ששפירו מכנה "בריונות גזעית נגד לבנים" בארצות הברית היא המקבילה של ההסתה נגד אשכנזים ו"צפונבונים" בישראל, או לחלופין נגד "משתכנזים", קטגוריה ששפירו מקדיש סעיף גם למקבילה האמריקאית שלה – אפרו־אמריקאים שסופגים עלבונות כגון "הדוד תום" בשל היותם משת"פים-לכאורה של הלבנים, כמו הדמות בספרה של הארייט ביצ'ר סטואו.

את הטקטיקה המכונה "בריונות כלכלית" ניתן לראות בישראל דווקא באיום החרדי להפסיק לשלם את ההחזר של המשכנתאות אם יוטלו סנקציות על משתמטים מגיוס, במטרה לערער את יציבות הבנקים. הימין אצלנו גם נוהג לערוך רשימות של בוגדים (ע"ע תנועת "אם תרצו"), להפעיל בריונות נגד הצבא (נוער הגבעות), ולהפיץ תיאוריות קונספירציה חולניות – כולם סעיפים ברשימות שפירו־סג"ל. שפירו לפחות מקפיד שלא להפיץ תיאוריות כאלה בעצמו, ואף נשא נגדן באחרונה נאום אמיץ בכנס רפובליקני, אבל הימין הישראלי שמעריץ את שפירו לא גוזר על עצמו איפוק דומה.

את הטקטיקה "יצירת פחד וטאבו על מילים מסוימות לשם סתימת פיות" מדגימות טוב מכולן המילים "הכיבוש" ו"השמאל", שאף זכו מהימין לכינויי גנאי מכוונים כמו "אקיבוש" ו"הסמול". ואלו רק דוגמאות אחדות מתוך הרשימה הענפה, שבאופן בלתי ייאמן גם כוללת את הסעיף "שיסוי קבוצות באוכלוסייה זו בזו" ואת הטענה הצינית כי אחדות פוליטית חשובה יותר מחופש הביטוי.

שעטנז של פוסט־מודרניזם ומרקסיזם

דרך הפעולה הבריונית הזאת יכולה לתסכל ולשתק כל אדם הגון, אבל בשדה הפוליטי, שיתוק ותסכול אינם אופציה. בישראל, יש לפחות דבר מועיל אחד שאפשר לעשות בניסיון להתמודד עם הטקטיקות המדוברות: לחשוף את מקורותיהן הבעייתיים, באופן שיעמיד את הימין במבוכה.

הדבר בולט במיוחד בטקטיקה שאראל סג"ל הגדיר כ"אחיזה בתפיסה פוסט־מודרניסטית לפיה האמת יחסית בלבד, ואינה אלא שיקוף של מאבקי כוח פוליטיים". לא מדובר רק בתפיסה שהאמת היא עניין רופף (כלומר בנטייה לשקר), אלא גם בראיית עולם כוחנית מבית היוצר של ההוגה הצרפתי הרדיקלי מישל פוקו.

מי שהודתה בכך בקולה היא ח"כ גלית דיסטל־אטרביאן מהליכוד, כשאמרה: "למדתי דבר אחד נכון במדעי החברה: החזק לא מוותר על הכוח שלו. מי ששולט עכשיו במערכת המשפט זו אליטה שלא תוותר על הכוח שלה". ובאמת, הימין החדש בישראל מאמץ בפועל תפיסת עולם פוסט־מודרניסטית שלפיה אין אמת, אין נורמות ואין כללי משחק, אלא רק מאבק מתמיד על מוקדי כוח.

כך בדיוק הגיעה לעולם ההפיכה המשטרית – כניסיון להשיב את הכוח לידיים "הנכונות". אולם תומכי הקואליציה הלכו רחוק עוד הרבה יותר. בזמן שהם מציגים את עצמם כשמרנים, הם תומכים בריסוק מוסדות המדינה – החל במערכת המשפט והאקדמיה, עבור בפקידות המקצועית וכלה בצבא ובשב"כ –  מעשה אנטי־שמרני מובהק. הם מרבים לתקוף את השמאל ואת ה"פרוגרס", אך בפועל מחזיקים בתפיסת עולם צינית וניהיליסטית לא פחות מזו של השמאל הרדיקלי, שמערוגותיו צמחו התפיסות הפוסט־מודרניסטיות שבנדון. למעשה, תפיסות הימין הנוכחיות הן מעין מוטציה מוזרה המתיכה בינן לבין שנוא נפשם האחר, קרל מרקס, שראה ב"מבנה־העל", שעליו נמנים המוסדות, יצירה של האליטות שנועדה בראש ובראשונה לשמר את כוחן.

מי שמכיר את הספרים של הוצאת "סלע מאיר", את הרשימות באתר מידה, את העיתון מקור ראשון; מי שהאזין להרצאות של רבנים וקרא עלונים של בית כנסת – יודע שהזרמים הללו משוקצים בעיני הימין הישראלי. האירוניה בכך שהימין נוהג כמוהם זועקת לשמיים.

מתי התלונות הן נהי ומתי הן "רב־תרבותיות"

איך קרה ההיפוך הזה, המשונה לכאורה? התשובה היא שהאמת, כפי שטוען הפוסט־מודרניזם, אכן נכתבת לרוב בידי המנצחים: הם שקובעים מה ייכלל בספרי ההיסטוריה ובספרים שנלמדים בבית הספר. הם שקובעים אילו עובדות ואמיתות ישודרו ברדיו ובטלוויזיה ומאילו עובדות ואמיתות, בלתי נעימות להגמוניה, יתעלמו.

כאן בדיוק מגיע הפרדוקס הישראלי. עם הקמת ישראל, ההגמוניה היתה בידי תנועת העבודה הסוציאליסטית־חילונית־אשכנזית, ובהתאם לכך גם עוצבו התקשורת הממלכתית, כתיבת ההיסטוריה והוראתה. מי כמו דתיים, ימנים ומזרחים יודעים זאת ומי כמותם מתלונן על כך: "התשקורת השמאלנית" וכך הלאה. הפוסט־מודרניזם אמנם מזוהה לרוב עם השמאל, אך בישראל, מכיוון שהשמאל היה ההגמוניה בימי ראשית המדינה, הימין הוא זה שאימץ פרקטיקות ותובנות פוסט־מודרניות במאבקו ב"אליטות", תוך שהוא מציג את עצמו כקורבן, כמדוכא, כמודר. האירוניה היא, שאימוץ הרעיונות הפוסט־מודרניסטיים והמרקסיסטיים על אודות דיכוי והדרה לא מפריע לאנשי ימין להאשים את הפלסטינים כי על ידי ההצגה לראווה של פצעיהם, המוגזמים והמדומים בחלקם, הם שואפים להציג את עצמם כקורבן ואת ישראל כמדכאת.

מזרחים, תושבי פריפריה וימנים עושים בדיוק את אותו הדבר, אלא שלדידם, כשהם מצביעים על עוולות שנגרמו להם, זו לא "התבכיינות", כמו במקרה הפלסטיני, אלא מאבק צודק לתיקון ולשוויון. לפיכך הם מגזימים בתיאור עוולות (הטענה שאורגנה חטיפה ממוסדת והמונית של ילדי תימן), או אף ממציאים אותן. כל זאת תוך התעלמות מהנורמות המקובלות ומהנסיבות ההיסטוריות הקשות ששררו בימי ראשית המדינה, שהגבילו את שדה הראייה ואת אפשרויות הפעולה של האבות המייסדים.

כך למשל, רעיונות שנראים לנו היום מובנים מאליהם, כמו רב־תרבותיות, לא היו קיימים אז – ולכן המדינה הצעירה פעלה ליצירת כור היתוך. מה עוד שכור ההיתוך נדרש בשעתו כדי להציג חזית אחידה מול האויב הערבי, ומחק גם תרבויות אשכנזיות. אמנם, גם בתנאים ההיסטוריים של ראשית המדינה אפשר היה לצפות מראשי היישוב לטעות פחות, ובהחלט מותר וגם רצוי לבקרם על כך. אבל אפשר גם להכיר תודה על כך שהקימו מדינה נגד כל הסיכויים. ואפשר להודות שהפער בין מזרחים לאשכנזים צומצם מאז מאוד ושרוב העוולות כבר תוקנו. הכרת תודה היא ציווי שמרני מובהק ומוצדק. החלופה, של ביקורתיות בלתי פוסקת, מוגזמת ונרגנת, היא בדיוק מה שהתכוון אליו נתניהו בהערתו הנבזית אך השנונה לפיה השמאלנים "חמוצים". ואולם, גם הימין לוקה בחמיצות כשזה משרת אותו.

בשורה התחתונה, שני הקצוות המנוגדים והעוינים – הפלסטינים ותומכי הקואליציה – נהנים לחבוט באבות הציונות מבלי להבחין באירוניה שבדבר. אבל בעוד שאת הפלסטינים אפשר להבין, החבטה המתענגת של "הפטריוטים" במקימי המדינה היא כל דבר פרט לפטריוטית.

יאללה מכות

לעתים חדלים שונאי הסמול להתחזות לקורבנות, ודווקא מתגאים בכך שהם נוהגים כבריונים. זה מה שקורה בספרו האחר של שפירו שתורגם לעברית, ונקרא בשם המלבב 11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה. כאן כבר יורדות המסכות: הטקטיקות הנבזיות והאלימות אינן מיוחסות עוד לשמאל, אלא מומלצות לימין. ממש כמו בימים הטובים של הארגון "ברית הבריונים" – התנועה הלאומית הרוויזיוניסטית שפעלה באמצעים אלימים נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל בשנות ה־30, שממנה נולדו מחתרות הימין.

באותם ימים רחוקים, לא ייחס הימין את דרכי פעולתו האלימות ליריב, אלא התגאה בהן דווקא. ברוח גלויה ומתריסה זו, שפירו מפציר בקוראיו להבין שפוליטיקה היא מלחמה, ושבמלחמה מנצחים באמצעות הפחדה ואכזריות; אין דו־קיום עם היריב. "אתה יכול להיות מנומס ונחמד עד מחר וזה לא יעזור לך", הוא כותב. לכן המלצתו ברורה: הכה ראשון – יש תענוג ביציאה למתקפה; ומסגר את יריבך כבעל מניעים אישיים ואנוכיים. כל דבר שהליברלים עושים או אומרים, כמו ההתנגדות ל"רפורמה המשפטית" או לעצירת משפט נתניהו, לא נובע לפי תפיסה פרנואידית זו מדאגה כנה לעתיד המדינה או לשלטון החוק, אלא מניסיון לבצר את כוחם ולהפיל את הימין.

לאמיתו של דבר, אין מדובר בשקר מכוון או במניפולציה טהורה. כולנו, בימין וגם בשמאל, מודעים הרבה יותר לעוולות שגרמו לנו מאשר לעוולות שגרמנו אנחנו. לכולנו יותר קל לתרץ, לסלוח, להצדיק ולהדחיק את העוולות שגרמנו לאחרים, ומנגד להגזים בעוולות שנגרמו לנו. זה ודאי נכון במקרה של שפירו, תומך נחרץ בקפיטליזם ליברטריאני ומתנגד חריף לרגולציה. בקטע קורע לב בסוף ספרו "בריונים", כתב שפירו נמוך הקומה (1.65 מ'):

"אני שונא בריונים.

"הגעתי לתיכון בגיל 13 – והתחלתי אותו בכיתה י', תוך דילוג על השנה הראשונה. מכיוון שלא חוויתי את פרץ הגדילה הגופנית שלי עד גיל 16, בשנה שבה סיימתי את התיכון, הייתי לא רק הכי צעיר בכיתה אלא גם קטן פיזית משאר התלמידים. הייתי בגובה 157.5 ס"מ ובמשקל 50 ק"ג במשך רוב התיכון.

"הבריונים בתיכון נטפלו אליי באופן קבוע. חטפתי מכות בחלק גדול מהזמן, גם אגרופים וגם הצלפות חגורה. למדתי לשמור על ראש מורכן ולהתמקד בציונים שלי. פניתי להנהלת בית הספר, אבל היא לא עשתה כלום. אחרי הכול, למדתי בבית ספר פרטי, ואלה היו ילדים של אנשים עשירים, ומבחינת ההנהלה כספם של ההורים היה בעדיפות גבוהה הרבה יותר מאשר מניעת התעללות פיזית בקמפוס".

הילד המוכה שהופך למבוגר מכה אינו רק קלישאה אלא גם מציאות: מי שספג אלימות כילד עלול בהמשך חייו להעבירה הלאה, ולהפנותה כלפי צדדים שלישיים. כך הוא מנסה לשווא להשיג לעצמו תיקון על חשבון אחרים, שלא פשעו. שפירו פחות או יותר מודה בכך בעצמו. נתניהו, טראמפ ומנהיגים פופוליסטיים נוספים יודעים לנצל היטב את החולשה האנושית הזו, כשהם מעוררים רגשות טינה וקנאה בקרב בוחריהם, ממנפים פוליטית את הרגשות הללו, ומספקים לבוחריהם מושא לשנאה ולנקמה עליהם: ה"אליטות" הליברליות, כמובן.

האתגר של המחנה הליברלי הוא לנצח את יריביו מבלי להידרדר לרמתם: בלי אלימות, בלי שקרים ובלי להתלכלך בבוץ. כדי לעשות זאת, נחוץ להכיר היטב את השיטות שבהן נוקט היריב, ואת המנגנונים הרגשיים, ההיסטוריים והסוציולוגיים שמפעילים אותו. על הליברלים להציג את נתניהו ותומכיו במערומיהם: קוזקים נגזלים וחסרי מודעות עצמית שנוהגים בהתקרבנות, בצביעות ובמוסר כפול, תוך שהם מחקים את אויביהם־שלהם: אנשי השמאל הרדיקלי, המרקסיסטי, הפוסט־מודרני, הפרוגרסיבי והפרו־פלסטיני. זה לא יהיה קל, אבל גם אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה.

על ד"ר אבי גרפינקל

מבקר תרבות, מרצה וסופר. שני ספריו האחרונים, בן יחיד ואופל בהר הגלבוע, היו מועמדים לפרס ספיר.