ללמוד מניסיונם הכאוב של עמים אחרים

מאמר שפרסם ההיסטוריון פרופ' יעקב טלמון ב־1980 בעיתון הארץ הוא שעורר אותי לנסות להפנות את תשומת הלב של בני ארצי לעובדה כי מקרים דומים כבר אירעו בעבר לאחרים, שניסו לשלוט על עם זר שמתעורר ודורש עצמאות, וכי הניסיון הנואל הזה עלה להם ביוקר רב, ומן הראוי ללמוד מניסיונם. אבל האם לא למדתי ממורַי, ההיסטוריונים הדגולים שאול פרידלנדר, יהושע אריאלי, עמנואל סיון ובנימין זאב קדר, כי לכל אירוע היסטורי יש מאפיינים ייחודיים, שמקשים על השוואה שכזאת? אולי מדינת ישראל תצליח בכל זאת להחזיק בשטחים כבושים ולשלוט על עם זר, למרות שאחרים נכשלו בכך, הודות לכמה יתרונות שיש לה לעומת כל השאר, כמו זכויות היסטוריות, נחישות, ושיקולים גאו־אסטרטגיים?

טלמון, שבעצמו ניסה לשכנע את בגין באמצעות דוגמאות היסטוריות מן העבר, התמודד עם הדילמה הזאת. הוא הודה כי הוא מוטרד "מן התעלומה רבת האימה וההוד של החיזיון היהודי המיוחד במינו בתולדות האנושות. אבל למדתי במרוצת הימים שהעיון הפורה בסוגיה זו אפשרי רק בדרך של השוואה עם היסטוֹריוֹת אחרות. בלי עימות כזה לעולם לא תדע מה סגוּלי לעם זה ומה שכיח גם אצל אומות אחרות, היכן השוני והחד־פעמיוּת".

זמן קצר אחר כך, ערב פטירתו, התבשר טלמון כי הוא נכלל ברשימה המכובדת של 20 ההיסטוריונים המשפיעים ביותר במאה ה־20, ובהם גם ארנולד טוֹינבּי (Toynbee), מחבר היצירה המונומנטלית ומעוררת הפולמוס חקר ההיסטוריה (A Study of History). שני ההיסטוריונים החליפו ביניהם מכתבים מייד אחרי מלחמת ששת הימים, וכך כתב טלמון לטוֹינבּי ב־18 ביולי 1967:

"על [בני] ישראל להכיר בכך שהאל הערים עליהם. אותו אל הושיב ערבים כה רבים על גדות נהר הירדן ופיזר עוד יותר מהם בארצות הסובבות. הישראלים יכולים אמנם להביסם שוב ושוב, אבל ימצאו ש'המנוחה והנחלה' רק הולכת ומתרחקת, ושהם עצמם נידונו לחיות על חרבם במקום לנוע ברוח; [נידונו] להיות ספרטה ולא שילוב של ירושלים ואתונה ‑ חלומם הגדול של האצילים שבין נביאי הציונות".

אם כן, טלמון – כמו ישעיהו ליבוביץ' – היה מן הראשונים להתריע כי שליטה על עם אחר תשחית את ישראל. כפטריוט החרד לעתיד המפעל הציוני וכהיסטוריון מעורב, הוא הפציר בנו ללמוד מניסיונם הכאוב של עמים אחרים, שהשלו את עצמם להאמין כי יעלה בידם להכניע את מה שפרידריך הגל כינה "עורמת ההיסטוריה".

בהשראת המאור הגדול הזה, שכבה בטרם עת, החלטתי אפוא, בדחילו ורחימו, לתאר בפני מי שמוכנים לשמוע את תולדותיו של ניסיון אחד כזה שהתרחש באמצע המאה ה‑20 ‑ הניסיון הכושל של צרפת להמשיך ולהחזיק באלג'יריה. 124 שנים שלטה צרפת בארץ הענקית הזאת; היא יישבה בה כמיליון צרפתים, ואפילו הפכה אותה באופן רשמי לאחד המחוזות שלה. אבל בנובמבר 1954 התעורר העם האלג'ירי ותבע את עצמאותו. ממשלות צרפת הגיבו בסירוב מוחלט ובמדיניות של דיכוי, ועד מהרה התלקחה מלחמה עקובה מדם, שבסופה, בקיץ 1962, בחרה צרפת – אם לדבוק בקו של טלמון – לעבור אל הצד הנכון של ההיסטוריה ויצאה מאלג'יריה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

להרים את הראש מקפלן

במהלך עשרות השנים האחרונות הוצאתי לאור כמה ספרים שעסקו בפרשה זו, כמה מהם בתרגום שלי. כמו כן, כתבתי לא מעט מאמרים שבהם התרעתי כי ברבות הימים יהיה בין הירדן לים מספר דומה של יהודים וערבים, ואם לא ניפרד מערביי השטחים ‑ נצטרך לבחור בין אובדן דמותה היהודית של ישראל לבין הדמוקרטיה שלה. הצעתי ללמוד מניסיונם של הצרפתים, שבדרך הקשה ראו לבסוף את האור. שאבתי עידוד גם מכתיבתו של איאן לוסטיק (Lustick), איש מדע המדינה וחוקר היחסים המדיניים במזרח התיכון, שהשווה את שאלת ישראל והשטחים לא רק לצרפת ואלג'יריה, אלא אף לניסיונה הכושל של בריטניה להחזיק באירלנד.

"ישראל לא תוכל לייצב את יחסיה עם השטחים בלי להתנתק מהם", כתב לוסטיק תריסר שנים לפני ההתנתקות מעזה. "אלא שהיא לא תוכל להתנתק מהם בלי שתשתלט על האיומים על המשטר כתוצאה מכך. השלב המכריע בתהליך לא ייגרם כתוצאה ממשא‑ומתן או הסכם עם הפלסטינים, אלא כתוצאה ממאבק בקרב הציבור היהודי". באופן דומה ראו את הסיטואציה גם היסטוריונים כמו טוני ג'אדט (Judt) ואנדרו מאק (Mack).

ארבעה עשורים חלפו מאז קראתי את מאמרו המכונן של יעקב טלמון, וכבר התחלתי לחשוב ‑ ודאי כמו רבים אחרים ‑ שאין סיכוי לשכנע את הציבור בישראל כי הדרך שבה הולכת הנהגתו מובילה לאסון. ובכל זאת, לאחרונה ניעורה בי שוב התקווה. ניסיון ההפיכה המשטרית הוציא לרחובות מאות אלפים שנזעקו להציל את הדמוקרטיה הישראלית מידי הקמים עליה להורסה. המוחים אמנם התקוממו בעיקר נגד האיום המיידי על האופי הדמוקרטי של המדינה, ורובם לא נתנו את דעתם לסכנה הרחוקה יותר, המאיימת יותר, של חורבן המפעל הציוני כולו בשל התעקשותנו לשלוט על הפלסטינים.

משום כך, לפחות בראשית ימי המחאה, שלטים בנוסח "אין דמוקרטיה עם כיבוש" לא התקבלו בעין יפה בהפגנות. גם ההלם של 7 באוקטובר 2023, המלחמה האינסופית, הדאגה הנמשכת לגורלם של החטופים שנמקו במנהרות עזה, ומאז 13 ביוני 2025 בעיקר המלחמה שיזמה ישראל נגד איראן – כל אלה אינם מותירים כרגע מקום לדבּר על הסכנה הגדולה שמציב הכיבוש בפני עתידה של ישראל. ובכל זאת, חשבתי שיש צדק רב בשאלתו‑קריאתו של ד"ר שאול אריאלי, אלוף‑משנה ולשעבר מח"ט עזה, חוקר מוביל של הסכסוך והכיבוש הזוחל: "אולי כדאי להרים את הראש מקפלן ולשאול מה קורה בגדה?".

אני מאמין כי הציבור הגדול של המפגינים המוחים על מדיניות הממשלה – ציבור עובד, יצרני, שרובו הגדול משרת בצבא, ציבור שבנה כאן בית לילדיו ונכדיו ורוצה להיות חבר מקובל ומכובד בקהילה הבינלאומית – לא יעצור ברגע שתסולק הרעה הנוכחית. עם האנרגיות המפתיעות החדשות שגילה בתוך עצמו, מותר לקוות כי הציבור הזה ירחיב בהמשך הדרך את זווית ההתבוננות שלו, וישאל את עצמו אם לא הגיעה השעה להיפרד ממרבית השטחים תוך הסדר עם פרטנר פלסטיני – ובהעדר פרטנר שכזה, בצעד חד‑צדדי – וכך להציל את המפעל הציוני ולחבור שוב אל מהלכה הנכון של ההיסטוריה.

ספר זה מסתיים בקיץ 1962, עת הצרפתים משכו את ידיהם מאלג'יריה, ומבחינתם הפרשה הכאובה הזאת הגיעה לקִצה. הים התיכון אִפשר להם להתעלם ממאבק הכוחות האלים ומהטרור הרצחני שהשתוללו באלג'יריה העצמאית. בניגוד לדוגמה הצרפתית, היפרדות מהפלסטינים לא תבטיח לנו שלווה, אבל תקוותי היא שהספר הזה ישכנע כי למרות הסכנות הכרוכות בה, היא הכרחית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כלי אלוהי למימוש הגאולה

ההבדלים בין הפרשה הצרפתית‑אלג'ירית ובין זו שלנו ברורים וידועים: אין דין ערי אלג'יריה ‑ אלג'יר, אוראן, קונסטנטין ‑ כדין חברון, בית אל, בית לחם, מכורת העם היהודי בארץ ישראל; בינינו לבין הפלסטינים לא מפריד חיץ בדמות הים התיכון; לאלג'יראים, בניגוד לפלסטינים, לא היו תביעות טריטוריאליות כלפי צרפת עצמה: ברגע שנחתמו הסכמי השלום באֶוויאן ב‑1962, הסתיים הסכסוך בין צרפת לאלג'יריה. ואילו אצלנו, החשש הוא כי גם אם ייסגר תיק 1967, מיד יעלו הפלסטינים דרישה לפתוח את תיק 1948, על סוגיית הפליטים הכרוכה בו.

לכאורה, קווי השוני הנוספים בין המקרה הצרפתי‑אלג'ירי לבין הסכסוך הישראלי‑פלסטיני הם מובהקים ביותר. אבל עיון מעמיק בהם מעלה כמה הרהורים מטרידים. מקובל לחשוב כי מוסר הלחימה של צה"ל ‑ "הצבא המוסרי ביותר בעולם" ‑ עולה לעין ערוך על זה של הצבא הצרפתי באלג'יריה, שלא בחל בשימוש נרחב בעינויים; ועם זאת, עיון בעדויות של ארגונים כמו בצלם, שוברים שתיקה ואחרים, על הנורמות הצה"ליות בשטחים, מעלה סימני שאלה נכבדים בעניין הזה. על כך יש להוסיף את ההרג ההמוני בקרב אזרחים בעזה במהלך המלחמה הנוכחית, שחרג מזמן מכל שיקול של צורך צבאי, ומעורר את החשד שעיקר מטרתו היא נקמה על זוועות 7 באוקטובר.

הבדל נוסף שניתן לכאורה להתהדר בו, הוא שחלקים מהצבא הצרפתי ניסו לחולל הפיכה צבאית כדי לעצור את היציאה מאלג'יריה, ואילו צה"ל האַ‑פוליטי עבר בהצלחה מבחנים כמו פינוי ימית ב‑1982, ההתנתקות מעזה ב‑2005, ופינוי עמונה ב‑2017. ושוב: מבט מעמיק וארוך‑טווח מגלה תמונה מורכבת יותר. יאיר נהוראי, בספרו המהפכה השלישית, מראה כיצד הרב אלי סדן, מייסד המכינה הקדם‑צבאית "בני דוד" שבהתנחלות עלי, שלח את חניכיו (ובהם מח"ט גבעתי לשעבר, עופר וינטר, והאלוף דוד זיני, ומפקדים בכירים אחרים) למלא תפקידים בצה"ל, שאותו הוא רואה כ"צבא כיבוש, סוג של מרכבה לשכינה, כלי אלוהי למימוש הגאולה".

כאמור, ברגעי המבחן של ימית, ההתנתקות ועמונה, החניכים האלה העדיפו – מסיבות שונות – את הממלכתיות על קדושת הארץ, אך האם לעולם חוסן? אזכיר שכבר ב‑2005, בעת השקת רומן שעסק בהפיכה צבאית בישראל, הזהיר דני יתום, לשעבר אלוף פיקוד המרכז, מפני אפשרות של הפיכה צבאית, ודני רוטשילד, לשעבר מתאם פעילות הממשלה בשטחים, הצטרף לדעתו באותו מעמד.

אשר למישור הבינלאומי, בשנות המלחמה הבהירה ארצות הברית לצרפת כי לא תוכל להמשיך ולשלוט באלג'יריה; לעומת זאת ביחס להמשך אחיזתנו ביהודה ושומרון, העמדה האמריקאית התבטאה רוב השנים בהבעת אי‑הסכמה או מורת‑רוח בלבד ‑ עמדה שישראל פירשה אותה פחות או יותר כתמיכה. בעת כתיבת שורות אלה, אנחנו נמצאים עדיין בתחילת כהונתו השנייה של הנשיא הרפובליקאי ההפכפך והגחמתי דונלד טראמפ, אבל אם הדמוקרטים ישובו לשלטון בארצות הברית, צפויה לישראל כתף קרה ביותר. סקר שערך מכון גאלוֹפּ בפברואר 2025 העלה כי בעוד 83 אחוזים מהרפובליקאים מחזיקים בדעה טובה על ישראל, בקרב הדמוקרטים התוצאה היא מדהימה: 33 אחוזים בלבד. ואפילו טראמפ עצמו, בעקבות יוזמת ממשלת נתניהו לספח את יהודה ושומרון, אמר בריאיון למגזין טיים באוקטובר 2025 כי "סיפוח לא יקרה".

ולבסוף, לצרפת היה דה גול, שהצליח לשרוד יותר משבעה ניסיונות התנקשות כדי להוביל עד סופו את מהלך היציאה מאלג'יריה; אצלנו – רבין נרצח, ואילו שרון, חודשים מעטים לאחר שהוביל את ההתנתקות מרצועת עזה (וככל הנראה התכוון להמשיך באותו כיוון), שקע בתרדמת שממנה לא קם. ייתכן שאהוד אולמרט, בעקבות ועידת אנאפוליס של 2007‑2008, היה מצליח לקדם עם אבו מאזן מהלך של היפרדות בהסכם, אך כידוע הוא נאלץ לפרוש מתפקידו, והשאר זה היסטוריה.

ואחרי כל ההבדלים בין המקרים, קווי הדמיון בין שתי הסיטואציות ההיסטוריות הם מובהקים – ומטרידים. נמנה אותם אחד לאחד:

•   באלג'יריה, מיליון מתנחלים צרפתים ישבו בקרב תשעה מיליון מוסלמים – יחס דומה לזה שבין המתנחלים הישראלים ובין הרוב הפלסטיני ביהודה ושומרון. בשני המקרים, המתנחלים – למרות מספרם הקטן יחסית – הצליחו להכתיב לארץ‑האֵם מדיניות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצון הציבור.

•   השליטה בעם אחר הביאה ליצירת פער עמוק בין הערכים המוסריים של ארץ‑האֵם לבין המציאות בשטחים שבשליטתה; במקרה שלנו – המציאות הזאת חוזרת כבומרנג אל ישראל שבתוך גבולות הקו הירוק.

•   כמו ההתקוממות האלג'ירית ב‑1954, האינתיפאדות לסוגיהן מחייבות את ישראל להשקיע את צבאה במשימות שיטור, וכתוצאה מכך דורות של חיילים עוברים תהליך של בּרוּטליזציה שמשאירה בהם צלקות נפשיות ומוסריות.

•   כפי שקרה לצרפת באלג'יריה, השליטה של ישראל בעם אחר גובה ממנה מחיר כלכלי כבד; כפי שהראה שלמה סבירסקי כבר בשנת 2005 בספרו מחיר היוהרה, ב‑20 השנים הראשונות שלאחר 1967 עוד אפשר היה להעמיד פנים שהשליטה בשטחים "משתלמת" לישראל מבחינה כלכלית, אבל מאז האינתיפאדה הראשונה (1987) העלוּת הכוללת של החזקת השטחים צומחת משנה לשנה ומכבידה יותר ויותר על כלל האוכלוסייה בישראל.

•   בצרפת קמה מחתרת אלימה של מתנחלים, "הארגון הצבאי החשאי" (אוֹ‑אַ‑אֶס) ‑ אצלנו היתה התארגנות של המחתרת היהודית; ואי אפשר שלא להזכיר את "נוער הגבעות", שעורך פרעות של ממש ביהודה ושומרון: גדעון ארן, שחקר את תרבות המתנחלים, מייחס ל"נערים" האלה אופציה להפוך למחתרת יהודית נוספת, "אולי משוכללת וקטלנית מקודמתה".

•   ולבסוף, בגלל שליטתה באלג'יריה הפכה צרפת למדינה מצורעת בקהילייה הבינלאומית; ובימים אלה של סוף 2025, ישראל מתקשה יותר ויותר ליישב את הסתירה בין שליטתה בפלסטינים (במיוחד בהתנהלותה בעזה אבל גם ביהודה ושומרון) לבין יומרתה להיות אור לגויים.

איך לעורר את הציבור השפוי?

ההתפתחויות הפוליטיות בישראל בשנים האחרונות, ובכללן התפיסה התיאולוגית‑משיחית הקוראת לכבוש את כל הארץ ולהשמיד או לגרש את תושביה הלא‑יהודים, או לפחות להפוך אותם לנתינים צייתנים, מדגישות הבדל מהותי אחד בין הסיפור הישראלי‑פלסטיני לזה הצרפתי‑אלג'ירי.

הפְּיֶיה‑נוּאַר, המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, טענו לזכותם על הארץ משום שאבותיהם התיישבו בה והפריחו אותה במשך עשרות שנים, אבל לא ניסו להיתלות בנימוקים תיאולוגיים. אכן, הם סברו שהאלג'יראים נחותים מהם ואינם זכאים לשוויון זכויות, אבל הם "הסתפקו" בדיכוי האוכלוסייה המקומית ולא העלו על דעתם לגרש או להשמיד אותה. נכון, הצבא הצרפתי – ביוזמה הזויה במיוחד – העתיק כפרים שלמים ממקומם, אבל עשה זאת על מנת לבודד אותם מהשפעת המורדים. יתרה מזאת: ככל שהסתבכה צרפת במלחמה, ממשלותיה התחילו – במקביל למאמץ הצבאי – ליזום רפורמות שנועדו לשפר את מעמדם של האלג'יראים. בין דפוס הפעולה הזה לבין "תוכנית ההכרעה" שחשף בצלאל סמוטריץ' בשנת 2017 פעורה תהום, וזוהי התוכנית שממשלת ישראל, השבויה בידי הימין הקיצוני, נגררת ליישם בימים אלה.

למרבה הפּרדוֹקס, מרבית הישראלים אינם שותפים לחזיונות המשיחיים של הללו, ורבים מאוד מהם תמכו באופן עקבי בפתרון שתי המדינות, גם אם היו פסימיים ביחס לאפשרות להגשים אותו. למותר לציין כי ההתקפה הרצחנית של חמאס בשבעה באוקטובר 2023 צמצמה את התמיכה בהיפרדות מהפלסטינים. אולם כל מי שמוכן לשקול באופן רציונלי את האופציות הריאליות הניצבות בפנינו, יודע בבירור (גם אם לא יודה בכך) שהאפשרות היחידה האחרת היא להפוך את ישראל למדינה דו‑לאומית, שבה ניאלץ לבחור בין האופי היהודי של המדינה לבין אופיה הדמוקרטי: הרי אם לא ניתן זכויות אזרחיות לתושבי השטחים, ניאלץ להיגרר למשטר המבוסס על אפרטהייד. אם כן, כיצד ניתן לעורר את הציבור השפוי, הלא‑משיחי, מגישתו הפסיבית והפסימית ולהניע אותו לפעולה?

עידן שטיינברג, בעבודתו על הבניית המציאות החברתית של נסיגה משטחים כבושים, בחן כיצד עברה החברה הצרפתית מתפיסת "אלג'יריה הצרפתית" להבנה כי עליה להסתלק מאלג'יריה, וכיצד הגיעו הישראלים ב‑2005 להשלמה עם הצורך להתנתק מעזה ומצפון השומרון. הוא מצא כי בשני המקרים, הבנות ופרשנויות חדשות ביחס לשאלות כמו סכסוך מתמשך, כיבוש, וזכויות הגדרה עצמית, עשויות להפוך למדיניות חוץ שתממש נסיגה משטחים שהפכו מנכס לנטל. את התהליך הזה הובילה בשני המקרים קהילת ידע, שקידמה את הרעיונות הללו, הטמיעה אותם בפוליטיקה הפנימית, ובסופו של דבר הפכה אותם למדיניות.

בישראל של קיץ 2025 קשה לזהות קהילת ידע כזאת, שתוכל להפוך את רצונם העקבי של הישראלים להיפרד מהפלסטינים למדיניות שתביא לתוצאה כזאת. אם קיימת קהילה כזאת, שמזהה את האינטרסים החיוניים לישראל ומנסה להוביל את הציבור לאורם, היא עסוקה קודם כל באתגרים דחופים יותר, כמו הדיפת ההפיכה המשטרית והמאבק בממשלה הרעה ביותר שקמה לישראל מאז ומעולם – ממשלה שהביאה את אסון 7 באוקטובר והפכה את ישראל למדינה מצורעת. בעת האחרונה המלחמה בעזה ובאיראן שאבה את כל תשומת הלב של הציבור.

על פרשת דרכים

לא שחסרו בשנים האחרונות מאמצים להוביל את השיח הציבורי לכיוון של היפרדות מהפלסטינים. בולטת ביניהם יוזמת התנועה "מפקדים למען ביטחון ישראל", שהזהירה כי "אנו נמצאים על פרשת דרכים בכל הקשור לעתידה של מדינת ישראל. הסתפקות ב'ניהול הסכסוך' וב'הכלת האיום' עלולה להוביל למדינה דו‑לאומית ולקץ החזון הציוני". התנועה קראה לחתור להסכם עם הפלסטינים אשר "יתבסס על עקרון שתי מדינות לשני העמים ויושתת על גבולות 1967, עם הסדרים והתאמות המתבקשים מהצרכים הביטחוניים והדמוגרפיים של מדינת ישראל. רק כך תימנע היווצרותה של מדינה דו‑לאומית". הדעת נותנת כי חזון שכזה, המוצע על ידי אנשים בכירים רבים כל כך, שהשקיעו את מיטב שנותיהם בביצור ביטחונה של המדינה, יזכה לאמון ולתמיכה מצד הציבור הישראלי. אבל שוב, הדבר לא קרה.

גם ראש אמ"ן לשעבר אהרן יריב, איש שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, אמר ברב‑שיח ב‑1990 כי "שכם ואריאל מבטאות היטב את הקשר ההיסטורי־דתי של עם ישראל עם יהודה ושומרון וכן את החשיבות הביטחונית של יהודה ושומרון למדינת ישראל. אבל בתנאים הדמוגרפיים הקיימים ואלה הצפויים בעתיד, אין אנו יכולים להחיל עליהם את ריבונותנו. אם ננסה לעשות זאת לא רק שיצא שׂכרנו בהפסדנו, אלא אף נפגע קשה בקיומנו".

ואולם, גם אילו היו היוזמות הללו נקלטות בקרב הציבור, לצורך השלמת התהליך דרוש מנהיג שיזהה את המגמות בקרב בני עמו ויהפוך אותן למדיניות שאפשר להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. דה גול חזר לשלטון ב‑1958 כאיש "אלג'יריה הצרפתית" והתקבל על ידי הפּייה־נוּאר כמושיע. ארבע שנים אחר כך הוא חילץ את צרפת מן המדמנה האלג'ירית. אריאל שרון, שהיה רוב שנותיו יוזם ותומך נלהב ביותר של ההתנחלויות, שינה בערוב ימיו את מדיניותו והתנתק מעזה ומצפון השומרון. שני המנהיגים הללו היו מסוגלים לבצע פניות פרסה כאלה משום שזיהו נכונה כי עמיהם בשלים למהלך שכזה. אלא ששום מנהיג, אמיץ ונחרץ ככל שיהיה, לא יהיה מסוגל לבצע את המהלך הדרמטי של היפרדות מהפלסטינים ביהודה ושומרון בלי שהישראלים יעברו את אותו תהליך שעליו מדבר עידן שטיינברג, ויהיו מוכנים לתמוך בשינוי המדיניות כלפי השטחים.

המחזאי יהושע סובול שאל פעם אם אפשר היה לעשות הכול מזמן ואחרת, ולחסוך את הדם והדמעות. הוא השיב על כך בשלילה: "האמונה שאפשר היה אחרת מבטאת השקפה שטחית, שדי בגילוי האמת ובהוצאתה לאור כדי להביא בני אדם לשינוי דרכיהם. האדם לא היה אדם ונפשו לא היתה נפש, אילו בין הכרת האמת להגשמתה היה מוליך קו ישר. חיי הנפש מתנהלים במתח שבין ידיעת האמת לבין אי‑היכולת או חוסר הרצון לנהוג כמתחייב מן ההכרה והידיעה". לפיכך, לדעת סובול, הישראלים והפלסטינים ימשיכו להקיז אלה את דמם של אלה עד שיקוצו בכך, ורק אז נוכל "לחיות בשלום עם הקול הפנימי העיקש שאמר לנו מזמן: לעולם לא תהיה לכם הארץ השלמה. שִׂמחוּ בחלקכם".

כאוֹפּטימיסט מושבע, אינני שותף לגישה זו. אני מאמין כי אם יותר ויותר ישראלים יצביעו על הכיבוש כסכנה קיומית למדינת ישראל, תקום לבסוף הנהגה שתתרגם את השיח הזה למדיניות. אני מקווה שהספר הנוכחי, שמציע ללמוד מניסיונם המר של הצרפתים באלג'יריה, יעלה תרומה צנועה ליצירת שיח שכזה.

על אל"מ (מיל.) אורי דרומי

טס שנים רבות ב"טייסת הפילים", מילא תפקידים מגוונים בחיל האוויר ובצה"ל, היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית בתקופת ממשלות רבין ופרס (1996-1992), ניהל את משכנות שאננים וייסד את מועדון העיתונאים בירושלים. המאמר לקוח תוך שינויים קלים מספרו השישי אלג'יריה זה כאן? מה ניתן ללמוד מניסיונם של הצרפתים לשלוט על עם אחר שראה לאחרונה אור בספרי עליית הגג.