כל הסיבות שבגללן גני העירייה נמצאים על סף קריסה

השכם בבוקר נוחתת הודעה מהגננת בקבוצה של הגן: "היום אני לא מגיעה, קיבלתי חום גבוה. לא יודעת עדיין מי המחליפה". כעבור כמה דקות, גם הסייעת מהצהרון מבשרת שלא תבוא. לאן להתקשר? איך אני מבררת איזה צוות יקבל את הילדה? אמנם, בשעות הבוקר הגן כפוף לעירייה, אבל ב־14:00 הוא הופך לצהרון; כל הצוות מתחלף והאחריות נודדת לגורם אחר. אני, שמתפקדת כוועד ההורים, נאלצת להרים כמה וכמה טלפונים כדי להבין מה צפוי. הילדה – בת כמעט חמש, עצמאית ומלאת ביטחון – כבר לא רוצה ללכת לגן, כאשר הדמויות המוכרות לא נמצאות שם. ומה לגבי העבודה שלי? שתחכה.

הדרמה הזאת היא לא סיפור פרטי ואפילו לא אזורי. ככה עשוי להיראות יום אופייני למדי במסגרות החינוך לגילי 6-3 בישראל. אף על פי שמערכת החינוך לגיל הרך מיועדת לילדות ולילדים בגילים פגיעים מאוד, שמתקשים להתמודד עם שינויים דרמטיים, היא סובלת מחוסר יציבות, ממבנה מפוצל, מתחלופה מהירה של עובדות, מערב־רב של גורמי ניהול ופיקוח ומהשקעה כלכלית נמוכה ביחס לעולם המפותח. הסיבה לכך היא שהמערכת צמחה בהדרגה בתגובה ללחצים ציבוריים שונים, טלאי על טלאי, ללא תכנון אסטרטגי, ומבלי שאיש חשב על התוצאה הסופית.

גנים שגדלו פרא

בניגוד למסגרות לגילי לידה עד 3, שעליהן כתבה כאן לאחרונה יערה מן, מדינת ישראל דווקא לא התעלמה בעשורים האחרונים מהצורך לספק פתרונות חינוכיים לילדות ולילדים בני 6-3. מצד שני, היא יצרה את הפתרונות ללא תוכנית חינוכית סדורה, ותוך הענקת הבכורה, בדרך כלל, לשיקולים הכלכליים על פני החינוכיים. כדי להבין איך התהווה הכאוס הנוכחי, יש לחזור 40 שנה אחורה.

למאמרה של יערה מן על מערכת החינוך לגילי 0-3 לחצו כאן.        

עד אמצע שנות ה־80, התנהגה המדינה כאילו ילדים וילדות מגיחים מרחם אימם בגיל 5. רק בהגיעם לגיל הזה הזמינה המדינה את ההורים לשלוח אותם ל"גן חובה" ציבורי, שבו הגננת מקבלת את שכרה ממשרד החינוך. אמנם, מדינת הרווחה היתה אז משמעותית יותר ביחס לימינו, אולם את האחריות על חינוך הילדים בגילים האלה היא הטילה על ההורים, ומי שנשאו בעיקר הנטל היו, כמובן, האימהות. במקרים רבים הן נאלצו לוותר על השתלבות משמעותית בשוק העבודה, ואלה ביניהן שיצאו לעבודה היו צריכות "לשלם" על כך מחיר גבוה בדמות תשלום למסגרות פרטיות.

ב־1984 יזם ח"כ מיכאל בר־זוהר (עבודה) תיקון לחוק לימוד חובה שקבע כי המדינה תתחיל להעניק חינוך חינם כבר מגיל 3. בר­־זוהר נימק את ההצעה לא רק בטובת הילדים, שייקלטו במסגרת חינוכית מוקדם יותר ויזכו להשכלה שוויונית בלי תלות ברקע החברתי – אלא גם בטובת המשק. לדבריו, התרומה הכלכלית של האימהות שיוכלו כעת לצאת לעבודה "תקל על המשק לקיים מערכת חינוך מפותחת יותר". החינוך לגיל הרך התעצב אפוא למן ראשיתו במתח שבין ההצדקה הכלכלית לקיומו, לחשיבותו החינוכית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

התיקון אושר בכנסת לאחר שלוש שנות דיונים, אבל היה לא יותר מ"תקיעת רגל בדלת". בִמקום שההרחבה של מעגל הנהנים מחוק לימוד חובה תיכנס לתוקף מיד, הכנסת דחתה אותה שוב ושוב במסגרת חוק ההסדרים, ובמשך 15 שנים לא הוקם ולוּ גן חינמי אחד לגילי 4-3.

ב־1999, אחרי מסכת הדחיות, הוחלט סוף־סוף להתחיל ביישום התוכנית. דא עקא, החוק החדש קבע שהתוכנית תמומש רק בהדרגה, ותתפשט לכל רחבי הארץ במשך עשר שנים. צווים שהוציאו שרי החינוך בשנתיים הבאות קבעו שהגנים החדשים לגילי 4-3 יוקמו תחילה רק ביישובים הסמוכים לגבול וביישובים בדירוג החברתי־כלכלי הנמוך ביותר (אשכולות 2-1), זאת בניגוד לידע שהתבסס בשנים האחרונות ולפיו חינוך ייעודי לאוכלוסיות מצוקה נוטה להיות אפקטיבי פחות מחינוך אוניברסלי.

גם בחלוף עשור התוכנית לא יושמה במלואה, ומה שהביא לבסוף להרחבת השירותים לכלל המדינה היתה דרישה ציבורית נחושה. המחאה החברתית שפרצה ב־2011 הולידה בין השאר את מחאת העגלות שיזמו אימהות לילדים בגיל הרך. הפגנות ההורים דחפו את ועדת טרכטנברג, שהוקמה כדי למצוא פתרונות לתביעות המוחים, לחרות על דגלה את נושא החינוך לגיל הרך, בנימוקים כלכליים וחינוכיים כאחד. דו"ח הוועדה הכיר במצוקתן של "משפחות עובדות וצעירות, בעלות השכלה וכישורי תעסוקה נאותים, אשר אינן מסוגלות להתמודד עם יוקר המחיה, הוצאות דיור, וטיפול וחינוך הולמים לילדיהן הקטנים". בהתאם להמלצות ועדת טרכטנברג, הסכימה הכנסת בשנת 2012 להחיל את חוק לימוד חובה מגיל 3 על כלל מדינת ישראל – כנראה ההצלחה הגדולה ביותר של המחאה החברתית.

ואולם האופן שבו יושמה ההרחבה בפועל היה מצומצם וחסכני. הגנים לגילי 4–3 שנפתחו בעקבות החלת החוק העתיקו את המודל של גני החובה (לגילי 5 ומעלה) כמעט במלואו: גן הפועל עד השעה 14:00, עם גננת וסייעת אחת. בעקבות זאת נוצר הטלאי הראשון – הצהרונים, אותן מסגרות משלימות המופעלות בידי גורמים שונים ועם צוות נפרד – מבלי שנדונה לעומק שאלת משך יום הלימודים, או האחריות הכוללת על יום הלימודים מתחילתו עד סופו. לא היה זה יישום של חזון חינוכי, אלא הרחבה תקציבית מינימלית שנשענה על מבנים קיימים – בעיקר משיקולים כלכליים.

ברקע הרחבת החינוך הציבורי לגיל הרך התרחשו שינויים היסטוריים בדפוסי התעסוקה של נשים. בעשורים האחרונים עלה דרמטית שיעור התעסוקה של נשים בגילי הפוריות, מ־52 אחוז ב־1995 ל־75 אחוז ב־2015. ואף שמספר גדול של אימהות לילדים בגיל הרך עדיין מועסקות במשרה חלקית (גורם מרכזי לפערי השכר במשק), התבססות על משרה וחצי או שתיים הפכה להכרח כלכלי עבור משק בית בישראל. כלומר, ההחלטה של אימהות אם לצאת לעבודה לא תלויה עוד באיכות ה"סידור" לילדות ולילדים – היא צורך ממשי. בד בבד, לפי סקירת מרכז טאוב, ישראל היא שיאנית עולמית במספר השעות שילדי הגיל הרך מבלים במסגרות החינוך. במילים אחרות, דווקא משום שנשים אינן יכולות עוד להרשות לעצמן להישאר מחוץ לשוק העבודה, ילדים בגיל הרך מבלים יותר ויותר שעות במערכת חינוך מופרטת למחצה, שלא תוכננה לשאת על כתפיה אחריות כה ממושכת.

הצוותים נופלים מהרגליים

המערכת החדשה שקמה בעקבות הזעקה הציבורית היתה לא רק מפוצלת, אלא גם צפופה. מאחר שהרשויות לא התאימו את הרפורמה לגילי הילדים, הצפיפות בגנים החדשים היתה זהה לזו ששררה בגנים שנועדו לילדים גדולים יותר, אף על פי שככל שגיל הילדים יורד, כך עולה הצורך במסגרות קטנות יותר וביחס גבוה יותר בין אנשי צוות לילדים. בפועל, בישראל, צמד שהורכב מגננת ומסייעת אחת נאלץ להשגיח לפעמים על 35 ילדות וילדים בני 4-3. בנוסף, הגנים גם לא היו ערוכים – הן פיזית והן ארגונית – לקלוט ילדים שטרם נגמלו, כמו גם לספק את הצורך של הילדים הקטנים בשינת צהריים.

התנאים הקשים בגנים שוב עוררו מחאה ציבורית של הורים וב־2015, בעקבות הלחץ, החליט שר החינוך נפתלי בנט להוסיף תקן לסייעת שנייה לכל גן לגילי 4-3 שלומדים בו 30 ילדים ומעלה. הסייעות השניות הוסיפו למורכבות של המערכת: הן התקבלו לעבודה בגנים בתנאי ההעסקה של הסייעות הקודמות, אבל עם הגידול בכוחן ובעניין הציבורי בהן, החלו להקים ועד עובדות בתוך הסתדרות המעו"ף שבהסתדרות הכללית. על הבעייתיות הטמונה בביזור של העבודה המאורגנת בתוך מסגרות הגיל הרך, אעמוד בהמשך.

העומס על הגננות והסייעות גדל עוד יותר ב־2021 עם השלמת הרפורמה בחינוך המיוחד, שאִפשרה לשלב ילדות וילדי חינוך מיוחד במסגרות הרגילות. הרפורמה גם הכניסה לגנים קבוצה חדשה של עובדות – סייעות החינוך המיוחד (סייעות פרא־רפואיות), שתפקידן ללוות ילדים עם מוגבלויות ששולבו בחינוך הרגיל, בכפוף לסל אישי או מוסדי. אלא שהסייעות האלה עובדות לרוב מספר שעות מוגבל ותפקידן הציבורי מתוחם לשעות הבוקר. בנוסף, סייעות רבות מציינות כי הדרישה מהן בפועל היא לקחת חלק בנטל החינוכי של הגן, ללא הכשרה מתאימה וללא תשלום נוסף.

אמנם, הסכם שנחתם לאחרונה בין משרד האוצר להסתדרות המורים, המאגדת את הגננות, הבטיח להקצות לכל מחוז חינוכי (מרכז, דרום וכו') "גננות צוות" – עובדות משרד החינוך שישמשו גיבוי לגננות שנפלו למשכב, כפי שקורה לעתים קרובות למי שמסתובבות ליד ילדים קטנים. אלא שגם במקרה הזה הביצוע לקה בחסר: לכל מחוז הוקצו רק תקנים מעטים, ולא ידוע בינתיים אם הם אוישו.

הצעדים שהזכרנו הניבו גידול עצום במספר התקנים שהמדינה מקצה לגננות ולסייעות, אבל רבים מהם נותרים מיותמים. בשל השכר הנמוך, האחריות הכבדה, חוסר אמון של ההורים בצוות והעלייה בעומס העבודה, קשה למשוך למערכת כוח אדם חדש. לא מזמן, כשניסיתי לשווא לבקש מהפיקוח למצוא מחליפה לגננת של הבת שלי, שעמדה להיעדר בתאריך ידוע מראש בשל בדיקה רפואית, הסבירו לי שבמחוז חסרות בממוצע בכל יום 18 גננות בגלל מחלות ומטעמים אחרים.

בינואר 2025, אחרי שהתברר שגנים עם יותר מ־29 ילדות וילדים בגילי 4-3 ממשיכים להיפתח בימים מסוימים גם בלי סייעת שנייה, הסתדרות המורים איימה לפתוח בשביתה. האיום הכריח את משרד החינוך להפסיק להתעלם מהקושי ביישום הרפורמה, ולהורות לסגור גנים במקרים הללו. צעדי האכיפה האלה הם שהביאו כנראה לחלק מהמקרים האחרונים של סגירת גנים בתל אביב – מה שלרגע חולף העלה את הנושא לסדר היום התקשורתי.

מגדל בבל תעסוקתי

כך הגענו אפוא למצב הנוכחי: כל מסגרת חינוכית לגילי 4-3 משלבת נשות צוות מחמישה סוגים שונים, שעובדות בשעות שונות, מועסקות בידי גורמים שונים, מאוגדות באיגודים שונים (אם בכלל), ואף אחת מהן אינה כפופה מבחינה מינהלית לאחרות.

ראשית, הגננות, שמפעילות את הגן מהבוקר עד 14:00, מקבלות שכר ממשרד החינוך ומאוגדות בהסתדרות המורים. הן אחראיות לניהול גן הילדים עצמו, אבל לא משמשות כמנהלות בפועל של שאר נשות הצוות. לשם המחשה, גננת שהסייעת שלצדה מתרשלת בעבודתה ומאחרת בקביעות, אינה מחזיקה בסמכות מינהלית להשית עליה סנקציה או לנקוט צעד משמעתי. לצד ניהול הגן, הגננות גם משמשות בעת הצורך כמנהלות התיק של הילדים מול רשויות הרווחה, השירות הפסיכולוגי החינוכי, ההורים, המרכז להתפתחות הילד והפיקוח. לכן, בין היתר, תנאי הסף להעסקת גננות מחמירים יותר מאלה של שאר העובדות: תעודות הוראה בגיל הרך, תואר אקדמי, וסיום שנת התמחות לגננות בגיל הרך לרבות סדנת הכשרה.

שנית, סייעות הבוקר (או בשמן הרשמי "מחנכות־מטפלות"), שעובדות לצד הגננות בין 7:30 ל־14:00 אך בניגוד להן, הן עובדות עירייה. ב־2023 חתמו על הסכם העסקה חדש, במסגרת הסתדרות המעו"ף שבהסתדרות החדשה, המיטיב את תנאיהן. רבות מהן משלימות הכנסה בהמשך היום כעובדות צהרונים.

שלישית, סייעות החינוך המיוחד, שמלוות ילדים עם מוגבלויות בבקרים ומועסקות בידי הרשות המקומית או עמותה מפעילה. לעתים קרובות התקן שלהן אינו מאויש, והילדים משולבים בגן בלי עזרת גורם מסייע.

רביעית, מובילות הצהרונים, שנכנסות לתמונה החל בשעה 14:00, ומועסקות בידי מפעילי הצהרונים. הצהרונים מופעלים בידי שלל גורמים ציבוריים ופרטיים, החל בעירייה ובחברות עירוניות וכלה בעמותות ציבוריות ובחברות פרטיות. בשנים האחרונות, בעקבות הסכם השכר של הסייעות, גל של הפרטת צהרונים שנמצאו בבעלות עיריות והועברו לידי גורמים אחרים השפיע לרעה על תנאי העבודה בצהרונים – לרבות מקרים של סייעות גנים שבחלק השני של היום המשיכו לעבוד גם בצהרונים, ועם המעבר למעסיק אחר, פוטרו.

וחמישית, לצד כל מובילת צהרון עובדות סייעת או שתיים, בהתאם למספר הילדים. סייעות הצהרונים עובדות אצל מפעיל הצהרון, ונתונות לפיקוח של משרד החינוך או הרשות המקומית – תלוי בסיטואציה. לרוב, נשים העובדות בצהרונים לא מאוגדות.

חמש צורות העסקה במערכת אחת פירושן מספר רבדים של פיקוח. משרד החינוך מפקח על הגננות; הרשויות המקומיות, שהן המעסיקות הישירות של חלק מהסייעות, מפקחות עליהן, אבל גם על צהרונים שמנוהלים בידי גורמים חיצוניים. אפילו בצהרונים שמפוקחים בידי העירייה שורר חוסר יציבות שפוגע בנשות החינוך ובסייעות בשטח. וכשהורה מבקש להתלונן על בעיה, לא תמיד ברור מה הכתובת. לעתים קרובות "זה לא באחריותנו" היא אכן התשובה הנכונה. כל גורם אחראי לפיכך רק לפרוסה צרה מהמערכת, וכאשר מתגלה תקלה ממשית – תמיד אפשר להפנות אצבע לגורם אחר.

השעטנז הזה משבש גם את היחסים בתוך הצוות החינוכי. הגננת היא לא המנהלת של הסייעת שלה, וגם לא של מובילת הצהרון שקולטת ממנה את ילדי הגן בצהריים. וככל שמתרבים הצהרונים הפרטיים, גוברים הפערים בתנאי ההעסקה בין העובדות במערכת. מה מרגישה אישה שעד שעת הצהריים עובדת לצד נשים מאוגדות, שעברו סינון ומקבלות שכר גבוה יחסית, ובאמצע היום עוברת למסגרת נטולת ליווי ופיקוח ברור? האם מורגשת נפילת מתח בשלב הזה של היום? ואילו קשרים מתקיימים בין עובדות כאלה?

מבחינת ציבור ההורים, התוצאה היא אחת: הילדות והילדים מקבלים חינוך ברמה נמוכה במסגרת לא־יציבה מידי צוות ארעי.

דלת מסתובבת

הארעיות של צוותי החינוך לגיל הרך משתקפת בנתונים. בסקר טאליס של ארגון ה־OECD נמצא בשנת 2018 כי 45 אחוז מהסייעות בישראל הן בעלות ותק של פחות מ־5 שנים, לעומת 22-28 אחוז בלבד במדינות דומות. התחלופה נובעת מגורמים רבים: השכר הנמוך, ההערכה הנמוכה, המחסור במערכת תומכת ועומס העבודה הרב.

בערי המרכז הבעיה ככל הנראה חמורה יותר, בשל יוקר המחייה בהן. בתל אביב המחסור בעובדות אף הוביל לאחרונה לגל של סגירת גנים עירוניים בימים שבהם נעדרו נשות צוות, והעירייה הזהירה שהקצב עלול להגיע לסגירה של כ־60 כיתות גן בשבוע. המחסור בסייעות אפילו דחף את עיריית תל אביב להציע לכלל עובדי העירייה לשמש ממלאי מקום בגנים.

מסקר (שטרם פורסם) של מרכז טאוב, עולה ששלוש מכל ארבע נשות צוות חינוכי שוקלות לעזוב. משיחות שערכתי עם נשים במערכת החינוך לגיל הרך, הן מספרות על תחושה שהמערכת דוחקת אותן לפינה, בשכר הדל, בדרישות הגבוהות, בעומס. תנאי הסף הנמוכים לרוב המשׂרות בגנים רק מחריפים את תחושת ההידרדרות. כשההורים, הרשות המקומית והפיקוח על הגנים מחפשים אשמים, אומרות נשות הצוות שעמן שוחחתי, האצבע מופנית אליהן.

אילו החינוך לגיל הרך היה כפוף לכללי השוק, המחסור בגננות ובסייעות היה אמור לגרום לעלייה דרמטית בשכרן. אלא שבמקרה כזה, עלות השכר הגבוהה היתה מייקרת את השירות עד שהורים רבים לא היו מסוגלים לעמוד בו. חינוך שווה לכל נפש לגיל הרך לא יכול אפוא להתקיים בתנאי שוק חופשי: הוא דוגמה מובהקת למוצר שכדי לספק אותו יש צורך בהתערבות ממשלתית. וכמו בכל שירות ציבורי, הממשלה ממלאת תפקיד מייצב בכך שהיא קובעת אמת מידה לכל המשק. רק שבמקרה של מערכת החינוך לגיל הרך, התנתק כליל הקשר בין מה שהמדינה מסכימה לתת למה שנשות הצוות מוכנות לקבל.

מי יסדר את הברדק?

כדי לעשות סדר במבנה המסורבל של החינוך לגילי 4-3, נחוץ גורם שישקיף על המערכת ממעוף הציפור. אבל מי בעצם מסוגל לכך?

ארגוני ההורים ממעטים לעסוק במערכת החינוך לגיל הרך, ומקדישים את רוב תשומת ליבם למסגרות לילדים גדולים יותר. אחת הסיבות לכך היא שמבנה הייצוג בארגוני ההורים מעניק עדיפות להורים בעלי ותק במערכת החינוך, שילדיהם כבר לומדים בבתי הספר. הם אלה שעומדים בראש הארגונים ומשפיעים על קבלת ההחלטות, וכך האינטרסים של ילדי הגנים נדחקים הצדה ונבלעים באלה של המתבגרים. ניסיונות שנעשו ב־2015 להפריד את ארגוני הגנים מארגוני ההורים הכלליים לא צלחו כנראה, והנהגת ארגון ההורים הארצי ממשיכה בפועל לייצג גם את הורי הגנים.

גם ארגוני העובדות מתקשים להציע הסתכלות רחבה, בשל מתכונת ההעסקה המפוצלת בענף. כל ארגון מייצג קבוצת עובדות אחרת – גננות, סייעות בוקר, סייעות חינוך מיוחד – וקבוצות אלה מתחרות ביניהן על מעמד ומשכורת מאותו גורם מממן: המדינה.

כדי להכין תוכנית אסטרטגית נחקק ב־2017 חוק שהורה למשרד החינוך להקים "מועצה לגיל הרך", שתכלול נציגוּת מהשלטון הארצי, הרשויות המקומיות, מפעילי המסגרות לגיל הרך ואחרים. בדברי ההסבר לחוק נאמר כי "יש צורך חיוני בקביעת מדיניות לאומית סדורה וארוכת־טווח להשקעה וטיפול בגיל הרך בישראל, שתכלול את כלל היבטי ההתפתחות האישית והחברתית ותקבע את שיתוף הפעולה והחיבור בין הגורמים השונים המעורבים בטיפול ובחינוך ילדים בגיל הרך". המועצה נועדה להיות "גוף מרכזי מתכלל שיקבע את המדיניות ושיתופי הפעולה… ייתן מענה למחדלים ולחוסרים, יגדיר סדרי עדיפויות ויאפשר המשך התקדמות וצמיחה בכל ההיבטים של הטיפול בילדים בגיל הרך".

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. באתר האינטרנט של המועצה לגיל הרך אי אפשר למצוא פרוטוקולים לישיבות כלשהן שנוהלו בין השנים 2021 ל־2025, ולמועצה אין היום תקציב מאושר.

לאחות את הטלאים

אז מה אפשר לעשות? דבר ראשון, לא לקבל את המצב כגזירת גורל. רוב השינויים שהתרחשו בחינוך לגיל הרך בישראל נעשו בעקבות לחץ ציבורי. מה שהציבור צריך לדרוש עכשיו הוא לא עוד שינוי נקודתי אלא הסדרה כוללת של שירותי החינוך לגיל הרך.

כל מקצועות הטיפול בישראל סובלים ממשבר מתמשך הולך ומחריף, הנובע, בראש ובראשונה, מתנאֵי ההעסקה הגרועים, המבריחים מהם כוח אדם. ספציפית במערכת החינוך לגיל הרך, דומה ששורש הבעיות הוא הביזור הרב. כל גורם משקיף עליה מזווית ראותו הצרה, אבל כולם נאלצים להתמודד עם מבנה שנתפר טלאי על טלאי. הן ההורים והן צוותי החינוך סובלים מכך, ואם המבוגרים הולכים לאיבוד – קל וחומר הילדים הרכים. גם לגורמי המטה – משרד החינוך, משרד האוצר, המועצה הלאומית לגיל הרך – קשה לגבש פתרונות למנגנון כה מבוזר, שחלקיו נבדלים זה מזה מבחינת הניהול, הפיקוח והתפעול.

ביזור שנעשה מתוך שיקול דעת עשוי להועיל למערכות מסוימות, אבל במקרה שלנו, הביזור נוצר ללא מחשבה וללא תכנון, והוא זורע בעיקר בלבול. הביזור מצמיח מערכת שבמקום להעניק לילדינו הרכים דמויות חינוכיות יציבות, מצליחה במקרה הטוב לספק "סידור" להורים בשעות העבודה.

אני רוצה להציע כמה קווים מנחים לפתרון הבעיה:

1. להפוך את הפירמידה התקציבית על ראשה. מבחינת ההשקעה הכספית, מערכת החינוך בישראל בנויה כפירמידה הפוכה: ככל שעולה גיל התלמידים, גדלים גם הסכומים שמושקעים בכל תלמיד. בהתאם, מערכת החינוך לגיל הרך רזה מאוד. כדי למשוך אליה עובדות טובות, יש להקצות לה משאבים שיאפשרו להתחרות בשכר ההולך ועולה בשוק הפרטי. את שכר עובדות החינוך ניתן למשל להצמיד לשכר הממוצע במשק, כפי שנהוג בשכר המינימום. לצורך כך, אין מנוס מהגדלה כוללת של תקציב החינוך.

2. ליצור כתובת אחת. ריבוי הגורמים בחינוך לגיל הרך מעודד כל גורם להעביר אחריות הלאה. מועצה לאומית, ככל שהיא רעיון יפה, איננה תחליף לגורם מרכזי שנושא באחריות כוללת. מערכת החינוך לגיל הרך לא מסתמכת כיום, כמו בתי הספר היסודיים, על מנהלי בתי ספר שדואגים לתיאום יומיומי בין כלל הגורמים. לכן יש להכריז על אחראי ברור אחד לחינוך בגיל הרך בישראל – או משרד החינוך, או הרשויות המקומיות. כל זמן שכולם אחראים, אף אחד לא אחראי.

3. לאפשר לגננות לנהל. בכל ארגון באשר הוא, מוטב שהאחריות לניהול ולתפעול תימצא באותו מקום. מאחר שאנחנו סומכים על הגננות שיטפלו בילדים שלנו – אין סיבה לא להעניק להן גם סמכות ניהולית. לכן אני מציעה להכיר בגננות כמנהלות של כל עובדות הגן, ללא תלות בשאלה מי משלם את משכורתן ובאיזה ארגון הן מאוגדות. בתמורה לתפקידן הניהולי החדש, יש לשלם לגננות על זמן ניהול ותוספת אחריות.

כמו כן רצוי ליצור תפקיד חדש של "מנהלת אזור" – גננת ותיקה שתהיה אחראית לקבוצה של גנים בעיר, תקדיש את רוב זמנה לניהול, בדומה למנהלות בבתי הספר, ובעת הצורך תוכל לגבות גננות אחרות במקרה של היעדרויות. מנהלת האזור תוכל גם לטפל בתיקי הילדים במקום הגננות בגנים, כדי להקל עליהן את עומס העבודה, לשמש כתובת להכשרה ולליווי באתגרים הניהוליים והחינוכיים בגן, וליצור מסגרות ללמידת עמיתות, מסגרת שבה ניתן להתפתח מקצועית תוך התייעצות עם גננות אחרות, בדגש על גננות מנוסות. מנהלות אזור ייהנו משכר גבוה יותר, והתפקיד יעניק אופק לקידום של גננות במערכת.

להצעות האלה יש מחיר כספי, אבל כל עוד נכפיף את החינוך לגיל הרך לשיקולים כלכליים בלבד – כולנו נפסיד. הילדים שיתחנכו ב"מסגרות" וב"סידורים" יהפכו בבוא היום למבוגרים שנחייה לצדם, ולעתיד הלא־מזהיר של ישראל.

על דנה וקנין גנאל

אמא לעמליה בת 4.5, דוקטורנטית למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, חוקרת ביוזמה לחקר אי־שוויון והתפתחות בגיל הרך במרכז טאוב, מנהלת המחקר של "אימהות לא אוגרות". לשעבר רפרנטית בממונה על השכר במשרד האוצר.