ניו־דיל לישראל

שלוש שנים אחרי כינון הממשלה ההרסנית בתולדותינו, מדינת ישראל ניצבת בצומת דרכים. הסכם הפסקת האש והשבת החטופים שהושג באוקטובר האחרון סימן רגע של תקווה, אבל מאז שנחתם, כל הגזרות ללא יוצא מן הכלל – עזה, לבנון, סוריה וגם איראן – בסכנת התלקחות מיידית. יתרה מכך, עבור נתניהו ושותפיו, עצירת המלחמה בסך הכול פינתה אנרגיה וקשב להאצת המהלכים האנטי־דמוקרטיים, שלא באמת נעצרו וכעת חזרו למרכז סדר היום באופן גלוי ובוטה מתמיד.

בעוד הממשלה תוקפת בכל האמצעים העומדים לרשותה את הדמוקרטיה הליברלית ואת שומרי הסף ומכוננת הלכה למעשה משטר חדש שיעמיד בסכנה את הזכויות של כולנו – יש גם תקווה, והיא טמונה בציבור הישראלי. בנו. בכוחות שלנו, ברעיונות שלנו, בעיקשות שלנו. אספר סיפור. בינואר 2023 הוזמנתי לנאום בכיכר הבימה בהפגנה על משבר הדיור. אלא שכמה ימים לפני המועד הנקוב, יריב לוין נשא במסיבת העיתונאים המפורסמת את נאום ה"רפורמה" שלו, וההפיכה המשפטית הוזנקה. בתוך יממה ההפגנה שינתה את עורה, המסרים עודכנו, התמהיל חודד. הציבור הבין בתוך רגע מה מונח על הכף. את הנאום על הזכות לקורת גג החלפתי בנאום על הזכות לחיות בדמוקרטיה.

בשלוש השנים שעברו מאז, שבהן האופוזיציה הותקפה השכם והערב על ידי קואליציה בריונית ושיכורת כוח, האזרחים והאזרחיות שמאמינים בערכי היסוד של מדינת ישראל התעוררו וגילו רוח אזרחית, ערכית ומעשית. אבל התנגדות לבדה לא תספיק. לנו, חברי וחברות כנסת מהאופוזיציה, יש אחריות לפעול נגד מהלכי הממשלה, הן במישור הפרלמנטרי הן במישור האזרחי, ולכך הקדשתי את מרבית משאביי בקדנציה הנוכחית בכנסת. אבל לצד זאת, מוטלת עלינו גם האחריות לשרטט חזון פוזיטיבי. חזון ששואל "מה כן?". והתשובה לא תוכל להסתכם ברצון לשמור על הסדר הקיים או בשאיפה למינהל תקין. הממשלה הבאה תידרש, מעבר להקמת ועדת חקירה ממלכתית ועצירת השחיקה של הדמוקרטיה, גם להציע לציבור עתיד אופטימי של ביטחון ושל שגשוג, של שלום ושל יציבות.

יתרה מכך, האלטרנטיבה שאנו מנסחים לא תוכל להרשות לעצמה להתעלם מהשאלות החברתיות והכלכליות הבוערות. הן רלוונטיות ותמיד היו רלוונטיות, גם במהלך השנתיים שבהן התחוללה כאן מלחמה; וכעת, עם סיומה, הן רלוונטיוֹת ביתר שאת – ישראל נדרשת לשיקום חברתי־כלכלי עמוק. לא רק מהמלחמה אלא גם ממדיניות כלכלית בת עשורים שכרסמה קשות בחוסן החברתי של ישראל. בשלב הקודם, על ידי צנע וקיצוצים פרועים, ובשלב הנוכחי, על ידי העדפת המגזרים המקורבים לשלטון. במקביל, אל לנו להתעלם מהצורך להתאים למציאות המורכבת בישראל את החזון הסוציאל־דמוקרטי שבו אנחנו מאמינים, כחלופה למדיניות הסקטוריאלית של הממשלה.

נשאלת אם כן השאלה: מה צריך להיות החזון החברתי־כלכלי המעודכן של המחנה הדמוקרטי בישראל? הגיע הזמן לשרטט את החלופה למדיניות הביזה התקציבית וההפקרות החברתית של ממשלת השבעה באוקטובר, שבמרכזה ניסוח מחודש של החוזה בין המדינה לבין אזרחיה. אבל בטרם נתחיל במלאכת השרטוט, עלינו להזכיר כיצד הגענו לנקודת הנוכחית ולהציג את העקרונות שלאורם נוכל לשקם את החברה הישראלית.

איפה המדינה ואיפה החזון

את הסיפור של נסיגת המדינה מאחריותה כלפי אזרחיה אפשר להתחיל לספר מנקודת השיא שלו – טבח שבעה באוקטובר. אם במישור הביטחוני ראינו את מדיניות ניהול הסכסוך ו"חמאס הוא נכס", שהובילו ממשלות נתניהו, מתממשת באופן מבעית בדמות 1,163 נרצחים ו־251 חטופים, הרי שבמישור האזרחי ראינו כיצד המדיניות החברתית־כלכלית של הימין גרמה בימים ובשבועות שלאחר הטבח לחוסר תפקוד ולשיתוק של מערכות המדינה, כמעט ללא יוצא מן הכלל.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ישראל של שבעה באוקטובר היתה מדינה נטולת יכולת תגובה מיידית שידה קצרה מלהושיע – ודווקא בשעה שהציבור היה זקוק לה יותר מכול. הקריסה לא היתה רק תוצאה של ניהול כושל; היא נבעה ממדיניות מכוונת ששחקה את השירותים החברתיים עד דק, שהשחיתה את השירות הציבורי והעבירה אותו פוליטיזציה, שסדרי העדיפויות שלה היו מעוותים והקריסו מערכות קריטיות כמו רווחה ובריאות הנפש.

העובדה שאזרחים ואזרחיות פרטיים, כמו גם ארגוני מחאה, מילאו את הוואקום היא תעודת כבוד עבור החברה הישראלית, אך תעודת עניות עבור המדינה. הציבור הוכיח שגם אחרי שנים של שיסוי והסתה, הסולידריות החברתית והערבות ההדדית כה טבועות בדנ"א הישראלי, עד שאנשים נטשו הכול, שינסו מותניים ורצו לבשל ולטפל, לתרום ולתפור. אלא שהסולידריות הזאת לא יכולה להסתכם בעזרה לקהילה וביוזמות פרטיות. היא בוודאי לא יכולה להחליף את כתפיה הרחבות של מדינה. בלעדיה, אי אפשר ללכת בגדולות. את הסולידריות הזאת יש לרתום לשינוי ולריפוי, וכאן נכנסים לתמונה החזון – ותוכנית העבודה.

ישראל הוקמה על בסיס חזון שכרך את הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בשאיפה לכונן חברת מופת. החזון הזה – שגם אם אף פעם לא יושם בשלמוּת, הנחה אותנו לאורך עשורים רבים – נזנח לחלוטין בשנים האחרונות. כיום ישראל נמנית עם המדינות בעלות ההוצאה האזרחית הנמוכה ביותר ב־OECD, ובמספרים: ההשקעה שלה בשירותים החברתיים כמו חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה וביטחון אישי נמוכה בכ־171 מיליארד שקל מהממוצע השנתי במדינות המפותחות. הפערים הללו מתבטאים בין היתר ברמת הצפיפות בכיתות, בזמן ההמתנה לתור לרופא מומחה, בעמידה בפקקים, בקריסה היומיומית של העובדות הסוציאליות ובהכבדת הנטל על כיסנו הפרטי, באמצעות שירותי בריאות, ביטוחים פרטיים, תחבורה ועוד. בה־בשעה, שיעורי העוני ואי־השוויון בישראל הם מהגבוהים במערב, מעמד הביניים נשחק ויוקר המחייה מאמיר.

הזרוע הכלכלית של ההפיכה המשטרית

לפני 15 שנה הייתי חלק מדור של צעירים וצעירות שדרשו לשנות את המציאות החברתית־כלכלית הזו. המחאה החברתית של 2011 סחפה אותי לפעילות ציבורית, והיא זו שהביאה אותי בסופו של דבר אל הפוליטיקה. בני ובנות הדור שלי גדלו תחת ההנחה שהמסלול של צבא־לימודים־עבודה יספק לנו פרנסה מכבדת שתאפשר לנו להקים בית בישראל, ושלעת צרה, המדינה תהיה שם בשבילנו. כשהציפיות הללו נכזבו, התחושה שלנו היתה שהחוזה הבלתי־כתוב בינינו לבין המדינה הופר. יצאנו לרחובות.

בשנים שחלפו בינתיים, הסוגיות שלגביהן מחינו אז לא נעלמו. להפך – בעיות חדשות נוצרו. בעוד יוקר המחיה ומשבר הדיור רק החריפו (חִשבו כמה עלתה דירה ב־2011 ומה הסכומים היום), ממשלות הימין בראשות נתניהו הקדישו את עיקר זמנן ומשאביהן לתחזוקת הקואליציה, תוך העמקת מנגנוני סעד סקטוריאליים ומפלים. התוצאה היא המצאה ישראלית ייחודית, שפרופ' דני גוטוויין היטיב לכנותה "סקטוקרטיה" – שלטון המגזרים. כך, במקום מדינת רווחה המספקת רשת ביטחון סוציאלי לכלל אזרחיה, התגבש בישראל מודל מעוות שבו הממשלה מעבירה מיליארדים למגזרים המקורבים אליה ולא לשירותים החברתיים הנגישים לכולם. המדיניות המפלה הזאת לא רק מייצרת עוולות חברתיים, היא גם פוגעת בכלכלה ובמשק.

ההסדרים המעוותים האלה רק הלכו והעמיקו בעשור החולף, ואפילו שניתן היה לצפות שהקריסה החברתית שחווינו בשבעה באוקטובר תשמש כקריאת השכמה, הממשלה רק הגבירה מאז את הביזה פוליטית; במשך שנתיים תמימות היא אף עשתה זאת, למרבה התדהמה, בעת מלחמה. קואליציית הימין הקיצוני השקיעה ועודנה משקיעה את כל מרצה בדאגה לצרכים מגזריים על חשבון הצרכים האמיתיים של החברה הישראלית: מיליארדים זורמים לתוספות תקציב לרשתות החינוך הפרטיות של המפלגות החרדיות שלא מלמדים בהן ליבה; למימון גרעינים תורניים ושאר גופים מיותרים כמו המינהלת לזהות יהודית; לקידום ההתנחלויות; ולמשרדי ממשלה בטלים שכל הצדקתם היא לשמש כמעין "קופה קטנה" עבור עמותות מקורבות לקואליציה. בד בבד נמשכות ההשחתה והפוליטיזציה של הדרג המקצועי, שמעמיקות עוד יותר את הפגיעה בשירות הציבורי של כולנו.

גם תקציב המדינה הנוכחי, שהממשלה מעבירה ממש בעת כתיבת שורות אלה, משקף את המדיניות הזאת. מצד אחד, הוא נטול מנועי צמיחה ומחוללי פריון ואין בו שום בשורה לציבור הישראלי הרחב; ומצד שני, מיליארדים זורמים לצרכים מגזריים ופוליטיים צרים, במסגרת הכספים הקואליציוניים או סעיפים שונים ומשונים שהוכנסו לבסיס התקציב.

אדגיש: לא מדובר בנושא נישתי או בדיון אזוטרי שמקומו בין דפי העיתונות הכלכלית – זו הזרוע הכלכלית של ההפיכה המשטרית. הכספים הללו משנים את מערכת ההפעלה של מדינת ישראל. הברית בין הליכוד בראשות נתניהו לבין המפלגות הסקטוריאליות השותפות בקואליציה שואפת לכונן משטר אנטי־דמוקרטי, המבוסס על תגמול נאמנים ומקורבים ככלי לביצור שלטונה, ממש כמו בהונגריה של אורבן. השוד שמתבצע בימים אלה בקופה הציבורית הוא חלק בלתי־נפרד מהתהליכים האנטי־דמוקרטיים שכנגדם אנחנו נאבקים. גם אין זה מדויק, בלשון המעטה, ש"בכל תקציב יש כספים קואליציוניים"; הממשלה הנוכחית הגדילה אותם פי שבעה וחצי(!) ביחס לממשלת השינוי.

הם לא ישראל ולא השנייה

במקביל לשימוש שהממשלה עושה במדיניותה הכלכלית כדי לשנות את אופי המשטר בישראל, ההתפוררות החברתית מספקת דלק לליבוי התהליכים הללו. כמו במדינות אחרות בעולם, גם בישראל הימין הפופוליסטי שואב את כוחו מהמשבר החברתי, ומשתמש בו בעורמה כדי להעמיק את השסע הפוליטי.

בשנים האחרונות ראינו כיצד החלוקה הגסה והמעוותת בין "ישראל הראשונה" לבין "ישראל השנייה" משמשת את תומכי ההפיכה. במקרים אחרים שמענו טענות לפיהן רק חיסול של עצמאות מערכת המשפט, או רק ריסוק מעמדם של שומרי הסף, או רק פוליטיזציה של השירות הציבורי ורשויות השלטון, יוכלו להשיב את הכוח לידי "העם האמיתי". מיהו "העם האמיתי"? מי שהממשלה מחליטה שהוא העם האמיתי.

את ישראל השנייה, שהממשלה מתיימרת לדבר בשמה, אני דווקא מכירה מקרוב. נולדתי במגדל העמק לבית מזרחי ומסורתי המשתייך לתנועת העבודה. מהוריי ספגתי את מיטב הערכים שהנחו אותי בהמשך חיי. אבי, איש חינוך ואיש שמאל, שכיהן בעבר כסגן ראש העיר וכמחזיק תיק החינוך בעיר, חינך אותי על ברכי אהבת האדם והשאיפה לשלום, ולימד אותי על שוויון, צדק ויהדות שבּה כל אדם נברא בצלם.

הסביבה שבה גדלתי בהחלט היתה ימנית ברובה. כאשר בכיתה א', ב־1992, המורה שאלה את התלמידים למי ההורים עומדים להצביע בבחירות הקרובות, ועניתי "רבין", היא השיבה: "את בטח טועה, תבדקי בבית". ועם זאת, המשפחה שלי אף פעם לא נתפסה כעוף מוזר רק משום שהשתייכנו לצד השמאלי של המפה הפוליטית. להפך – באותן בחירות, שבמהלכן שימש אבי כמזכיר סניף מפלגת העבודה במגדל העמק, רבין ניצח בעיר, כמו בערי פיתוח נוספות. זו היתה תקופה שבה עוד היה מקום לקיים שיח ולשכנע ברעיונות אחרים, במנהיגוּת אחרת. העמדות לא היו נתונות מראש וההצבעה לא נקבעה מלידה, לכאורה על פי מפתח שבטי.

לא בכדי המצב כה הידרדר מאז. מכונת הרעל פועלת זה שנים על מנת להגביה את החומות בחברה הישראלית, ומשתמשת במזרחיוּת, במסורתיות ובמגורים בפריפריה – כולם מרכיבים משמעותיים בזהות שלי – בתור קרדום לחפור בו שנאה ומדון; קיטוב כתחליף לעשייה. הגיעה השעה לשבור את החומות.

במאבקים שבהם לקחתי חלק לאורך השנים כפעילה חברתית – למען שוויון מגדרי, זכויות עובדים, מיגור גזענות, דיור ציבורי, ועוד – פעלתי תמיד מתוך תפיסה רחבה של שוויון, הדוגלת בהכרה בעוולות ובתיקונן. אני מאמינה שעלינו לרפא את הפצעים, לא להתכחש אליהם, ובטח שלא להשתמש בהם באופן ציני כדי לגרוף הון פוליטי.

עבורי, המאבק המזרחי הוא חלק מהיסטוריה מפוארת של מאבקים למען חברה שוויונית: החל ממחאת ואדי סאליב בחיפה בשנות ה־50 ועד למחאת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה־70, כולן שילבו תביעות חברתיות־כלכליות אוניברסליות ואנטי־סקטוריאליות במהותן. הן קראו לשוויון הזדמנויות בחינוך, לדיור ציבורי או למיגור העוני (ובל נשכח, למשל, שדוד בן הרוש, ממובילי מחאת ואדי סאליב, דרש גם שלום, שוויון זכויות וביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל).

אלא שתהום פעורה בין המאבקים ההיסטוריים למען שוויון לבין הממשלה הנוכחית, שרוקנה את השיח החברתי מתוכֶן. תחת נתניהו, הליכוד זנחה את חמש המ"מים של ז'בוטינסקי – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא – ועברה לקדש את שלוש הכ"פים – כוח, כסף וכבוד. בעוד חברי הקואליציה מציגים את עצמם כלוחמי צדק נגד "האליטות", הם לא מהססים לתעדף באופן שיטתי את האינטרסים של ההתנחלויות על חשבון הפריפריה. הם מתאבדים על זכותם למנות מקורבים חסרי כישורים.

השימוש הציני שהממשלה עושה ברטוריקה הזאת מוכיח את מה שגם מחקרים רבים מהשנים האחרונות מראים: חברה משוסעת ומקוטבת היא חברה הנתונה בקלות רבה יותר להקצנה פוליטית וללאומנות. ברחבי העולם, מתגברת ההכרה בקשר ההדוק שבין שחיקת הביטחון החברתי לבין עליית הימין הפופוליסטי; הוא מנצל את הפערים החברתיים כמנוף לשיסוי אוכלוסיות זו בזו. גם בישראל שיקום האמון בדמוקרטיה הליברלית לא יתאפשר מבלי לרפא את הפצעים שמהם שואבים המסיתים ומפיצי הרעל את כוחם. ובמילים אחרות: הגרסה היציבה ביותר של דמוקרטיה ליברלית היא סוציאל־דמוקרטיה.

דרושה: מדינה

התהליכים שתיארתי במישור החברתי והכלכלי הם חלק ממתקפה על ערכי היסוד של מדינת ישראל בכל המישורים: פירוק צבא העם, התקשורת החופשית, מערכת המשפט, הביטחון האישי, השירות הציבורי; העמקת חלוקתה של מערכת החינוך למגזרים מתבדלים שאינם חולקים בסיס משותף; והתפרקות של הממשלה מנשיאה באחריות וממתן דין וחשבון על מחדליה. זו מהפכה של ממש במערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה, לרוחב החזית כולה. רוצָה לומר, יש קשר פנימי הדוק בין ריסוק האתוס הישראלי ביחס לחטופים, מלחמה ללא סוף כמעט, הביזה התקציבית, השחיתות הנרחבת, והניסיונות לשנות את אופי המשטר בישראל; כולם צמחו מאותו השורש. התיקון חייב לעבור אפוא דרך ניסוח חוזה אזרחי חדש, שיציב אלטרנטיבה מדינית־ביטחונית, משטרית וחברתית־כלכלית, בעת ובעונה אחת.

בתחום המדיני, אנחנו נדרשים לעצור את הסיפוח הדוהר של הממשלה ולקדם הסדר מדיני שיבסס אלטרנטיבה לחמאס, יקבע גבולות ברורים ובטוחים למדינת ישראל, ויאפשר לשמור עליה כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדרך הזאת היא תחליף הכרחי הן לפנטזיות הגירוש המסוכנות של הימין, והן לגישת "ניהול הסכסוך" שהובילה אותנו מסבב לסבב והסתיימה באסון. לחלופין, אם נישאר עם ה"עוד מאותו דבר" שמציעה הממשלה, נגיע בדיוק ליעד שאליו אנו צועדים: שבעה באוקטובר נוסף, אם לא בעזה, אז בגדה.    

בתחום המשטרי, עלינו לבצר את המשטר הדמוקרטי־ליברלי על ידי ביטול חוקי ההפיכה, הגנה על עצמאות מערכת המשפט ושומרי הסף ושמירה על זכויות נשים, להט"ב וקבוצות המיעוט. בנוסף, עלינו לבסס את המחויבות לעקרונות מגילת העצמאות בתור ליבת המשטר הישראלי ולעגן את עקרון השוויון כנגד הניסיונות לכונן משטר אנטי־דמוקרטי המבוסס על עליונות יהודית וזכויות־יתר מגזריות. היעד האולטימטיבי צריך להיות כתיבת חוקה לישראל.

מדובר כאמור בנושאי ליבה חשובים מאין כמותם, אך לצדם הנושאים החברתיים־כלכליים כמעט שנשכחו בשנים האחרונות. אסור לנו להסתפק בהצגת גרסה רזה של דמוקרטיה ליברלית, שמסתפקת בהגנה פורמלית על המוסדות ועל סדרי השלטון, מבלי להציע מזור לקשיי המחייה היומיומיים בישראל. התיקון הדרוש למדינת ישראל חייב לעבור גם בשיקום חברתי־כלכלי. בראש ובראשונה, יש לנסח חוזה חברתי חדש המתבסס על החלפת ההפקרות החברתית במדיניות הפועלת מתוך מחויבות עמוקה לרווחת הציבור, בפרט לאחר המלחמה הממושכת והתחלואים שחשפה.

הלקח המרכזי שאנחנו צריכים להפיק הוא שמדינה המתמודדת עם איומים ביטחוניים כישראל לא יכולה להרשות לעצמה להסתמך על תרומות ועל יוזמות פרטיות, נדיבות ככל שיהיו, או להתנהל בתודעת צנע וצמצום – היא חייבת להיות מדינה הנוקטת מעורבות אקטיבית בכלכלה. השוק החופשי הוא חלק חיוני מהשגשוג ומהחדשנות של הכלכלה הישראלית, אך "היד הנעלמה" לא תבנה מחדש את היישובים סמוכי־הגבול בדרום ובצפון, לא תפרוס רשת ביטחון סוציאלית ארוכת־טווח, לא תציל את מערך העו״סיות הקורס, ולא תחזק מערכת החינוך הממלכתית אל מול השחיקה התקציבית והערכית שלה; בשביל כל אלה דרושה לקיחת אחריות של המדינה. לכן, מדיניות כלכלית קיינסיאנית המכירה בחשיבות השוק החופשי, אך בה־בשעה מדגישה את נחיצותה של המדינה כשחקן פעיל במיוחד בעתות משבר, באמצעות הרחבה כמותית והשקעה ציבורית, היא תנאי הכרחי לשיקום.

מנהיגי העבר של מדינת ישראל החזיקו בחזון. הם ידעו לראות רחוק גם כשהמדינה היתה דלה במשאבים ונתונה תחת איום קיומי ממשי לא פחות. ממדינה ענייה ואידיאליסטית הפכנו למדינה בעלת עוצמה צבאית וכלכלית, אך ששבויה בידי הנהגה קיצונית, מושחתת, משיחית ונטולת חמלה.

לא עוד. על הממשלה הבאה לבחור מספר "משימות דגל" ולהירתם אליהן במלוא העוצמה. בראש ובראשונה, שיקום הצפון והדרום, ובהמשך לכך, השקעה בסגירת הפערים בין המרכז לבין הפריפריה בכללותה. צמצום אי־השוויון הוא מפתח לחברה סולידרית ודמוקרטית יותר, והבסיס לחוסן החברתי והלאומי. הגיע הזמן לשים סוף לתחושה שאוכלוסיות מסוימות נותרות מאחור ולהציב את הדאגה לשוויון הזדמנויות כעקרון מפתח בחוזה החדש שבין המדינה לאזרחיה – זו החלופה המתבקשת לפילוג שמציע הימין.

באופן פרטני, המדינה תצטרך להציב יעדים קונקרטיים שייגזרו מ"משימות הדגל": החל משיפור מעמד המורים והמורות, העובדות הסוציאליות והפסיכולוגיות בשירות הציבורי ויתר העובדים והעובדות הקריטיים לתפקודה של החברה שסובלים משחיקה; עבור בחיזוק העבודה המאורגנת וזכויות העובדים, מעורבות אקטיבית בשוק הדיור ופיתוח התחבורה הציבורית; וכלה בהתאמת שוק העבודה למשפחות צעירות, כך שהורים בישראל לא ייאלצו להיקרע בין חיי המשפחה לבין שוק העבודה. כיום, הוא מתאפיין בחוסר התאמה בין חופשות ההורים לבין חופשות הילדים, ובשעות עבודה מרובות ביחס למדינות המערב. על פי המדד למדיניות משפחה של קרן ברל כצנלסון, הורים בישראל מתמודדים מדי שנה עם 60 ימים שבהם הילדים אינם במסגרות ואילו להורים אין שבתון, בהשוואה לממוצע של 48 ימים בשאר מדינות ה־OECD, ובה־בעת עם מכסת חופשות שנתיות מינימלית בת 12 ימים, בהשוואה ל־20 ימים במדינות האחרות. התמקדות בסוגיות הללו תסמן כי לממשלה הבאה יש בשורה של תיקון חברתי־כלכלי אמיתי עבור הציבור הישראלי.

נשמע בשמיים? הכלכלנית מריאנה מצוקאטו תיארה בספרה כלכלת משימה כיצד מדינות יכולות לרתום את המגזר הפרטי והציבורי לטובת השגת היעדים השאפתניים ביותר: פעם היה זה המסע לירח, היום זו רשת ביטחון סוציאלית בת־קיימא. לדברי מצוקאטו, "לא נכון לשאול 'כמה כסף יש ומה אנחנו יכולים לעשות איתו?'. השאלה הנכונה היא 'מה צריך לעשות וכיצד אנחנו יכולים לבנות תקציבים שיאפשרו לנו לעמוד ביעדים הללו?'".

שוויון, לא רק בנטל

לצד הדרישה להרחבת רשת הביטחון הסוציאלי, החזון שלנו חייב גם להציג חלופה למדיניות הסקטוריאלית של הממשלה הנוכחית, שבמסגרתה מנגנוני הרווחה מתעדפים מגזרים המקורבים לקואליציה על חשבון כלל הציבור. המלחמה בעזה חידדה את חוסר ההוגנות בחלוקת המשאבים: אחרי שנתיים כה קשות, הציבור העובד שמתגייס לצבא, משרת במילואים ומשלם חלק משמעותי מהמסים חש, ובצדק, שהמדינה דורשת ממנו המון, אך מעניקה לו בתמורה הרבה פחות מאשר לאחרים.

ה"פתרון" של הממשלה הנוכחית הוא להחריף את העוול, בעיקר באמצעות חוק ההשתמטות, שמבטא בצורה חסרת בושה את ניסיונה לקעקע את עקרון השוויון. למעשה, זו מהותה של ההפיכה המשטרית: מיסוד זכויות־יתר למגזר החרדי (לצד המגזר הדתי־לאומי), בד בבד עם דיכוי מתנגדי הממשלה והפיכת החברה הערבית לאזרחים סוג ב'.

ואולם, רק שינוי מהשורש של מערכת היחסים בין המדינה לבין החרדים יוכל לאפשר להם להיות חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, ולעודד את השתלבותם כאזרחים תורמים ויצרניים מבלי לפגוע באורח החיים החרדי. במובן זה, גיוס חרדים לצה"ל – דרישה ציבורית מתבקשת נוכח השינויים הדמוגרפיים – הוא קצה־קצההָ של השרשרת. הכשל במערכת היחסים בין המדינה לבין החברה החרדית מתחיל הרבה לפני הצו הראשון, בהסדרי תלות ומלכודות עוני שמותירים את חבריה וחברותיה בחסות הקהילה וההשתייכות המפלגתית. כך למשל, לאברכים ניתָן כיום תמריץ אבסורדי לבל ישתתפו בשוק העבודה, משום שכיום הם נהנים מהטבות מיוחדות הניתנות להם כמעט בלעדית – כמו קצבת אברך, הנחות בארנונה, סבסוד מעונות יום ועוד.

יש מי שמציעים בתגובה להוריד מסים ולקצץ במערכת הרווחה עד כמה שניתן, כדי ש"נפסיק להיות הפראיירים של החרדים". הבעיה היא שמדיניות כזו תוביל לפגיעה נוספת בשירותים החברתיים ובשירות הציבורי, ויתרה מכך, היא לא תפרק את האוטונומיה החרדית אלא תגביר את התלות בהטבות קהילתיות ובגמילות חסדים (מפעל מפוקפק כשלעצמו המציב סיכונים לכלכלה הישראלית), וכתוצאה מכך תגדר אותה עוד יותר. מה גם שהקצבאות בלאו הכי יוחזרו על ידי כל ממשלה עתידית שתכלול את המפלגות החרדיות.

מדיניות חלופית אמיתית צריכה לפעול בשני מישורים במקביל: ביטול הסדרי רווחה סקטוריאליים וקריטריונים ותבחינים שנתפרו במיוחד לחרדים (כמו הזכאות לתלושי מזון שמתבססת בתורה על הזכאות להנחה בארנונה, שבעצמה מוטה באורח פלא לטובת חרדים); בד בבד עם יצירת רשת ביטחון אוניברסלית המבוססת על סדרי עדיפויות לאומיים ועל אזרחות שוויונית במקום על השתייכות מגזרית. אנחנו לא צריכים לדרוש להרחיב את ההוצאה האזרחית באופן עיוור, אלא להבחין בין מדיניות צודקת ומצמצמת פערים לבין מדיניות קלוקלת ומנציחת עוני. בניגוד לתפיסה השגויה המושמעת לעתים, ההטבות הסקטוריאליות הניתנות כיום – כמו קצבאות לאברכים, תקצוב חינוך ללא ליבה, או הנחות וסבסודים שונים שהותאמו למידותיהן של משפחות חרדיות – אינן דוגמאות למדינת רווחה. להפך, הן המצאה ישראלית המנוגדת לכל היגיון כלכלי ויש לבטלהּ.

החלפת ההטבות הסקטוריאליות בזכויות חברתיות־כלכליות אוניברסליות תשבור את מלכודות העוני הנוכחיות, ותאפשר לכל אזרחי ואזרחיות ישראל ליהנות מרשת ביטחון של המדינה מבלי להישאר תלויים בחסדי ההנהגה הפוליטית, הקהילה והמגזר שאליו הם משתייכים. בהקשר הזה, המשימה הדחופה ביותר במסגרת הניסיון לפרק את התלות החרדית, היא הפסקת האיוולת של מימון מוסדות חינוך פרטיים המקושרים למפלגות החרדיות, שאינם מפוקחים על ידי המדינה או מחויבים לסטנדרטים ציבוריים. יש להעביר את החינוך החרדי לחסוּת המדינה דרך הוספת זרם החינוך הממלכתי־חרדי – ההולך וצומח מדי שנה – לחוק חינוך ממלכתי, דבר שיחייב לימודי ליבה ויחזק את עקרון שוויון ההזדמנויות בחינוך. לילדים החרדים מגיע לא פחות מאשר לילדים הלא־חרדים במדינת ישראל. מדיניות מתוקנת בחינוך גם תשמש כמעין כטיפול מונע להקצנה אנטי־דמוקרטית, שדוגרת במוסדות חינוך שבהם המדינה אינה נוכחת.

הציבור הדמוקרטי והליברלי לא צריך להפוך לעוד סקטור בעל דרישות אינטרסנטיות ומגזריות. ברמה הערכית, עליו לסייע בבניית מדינה דמוקרטית באמת הדואגת לכלל אזרחיה, במקום המצב הנוכחי שבו נתניהו משתמש במדיניות הכלכלית ככלי לביצור שלטונו ולשיסוי אוכלוסיות זו בזו. ברמה המעשית, הדרך שלנו לא אומרת רק במה צריך לקצץ, אלא גם במה המדינה צריכה להשקיע ולאילו מטרות ראוי להסיט את התקציבים הסקטוריאליים שניתנים היום בנדיבות. בסופו של יום, אם נמשיך לצמצם את רעיון השוויון לסוגיית הנטל, נחמיץ את לב הבעיה: שוויון אמיתי לא יכול להתקיים כל עוד מדיניות הרווחה, החינוך והתקצוב משועבדות להיגיון סקטוריאלי. רק מעבַר לזכויות אוניברסליות, לצד פירוק מוקדי כוח מגזריים, יאפשר שותפות אזרחית אמיתית ושיקום האמון במוסדות המדינה.

יש מאבק, יש תקווה

במהלך ההיסטוריה מוכרים מקרים שבהם, בעתות משבר, אומצו כלים מן המסורת הסוציאל־דמוקרטית, מתוך ההכרה כי למדינה תפקיד מרכזי בשיקום החברתי. בשנות ה־30, מדיניות ה"ניו־דיל" של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט אפשרה לארצות הברית להתאושש מהשפל הגדול. לאחר סיום מלחמה העולם השנייה, נבחרה מפלגת הלייבור הבריטית כדי להקים מדינת רווחה מפוארת מתוך ההריסות. אירועים אלה יכולים לשמש עבורנו מצפן: לאחר תקופה קשה שהתחילה עם הקורונה, המשיכה במשבר פוליטי מתגלגל והסתיימה בשנתיים של מלחמה ממושכת, גם ישראל משוועת ל"ניו־דיל" משלה.

אבל לא צריך להרחיק עד ארצות הברית של רוזוולט או עד דוח בוורדיג' בבריטניה בשביל השראה. האלטרנטיבה שלנו יונקת מהשורשים העמוקים של האתוס הישראלי: החזון הציוני והסוציאל־דמוקרטי של אבות ואימהות הציונות שלאורו נוסדה מדינת ישראל. אפשר למצוא אותו גם בערבות ההדדית שהציבור הישראלי גילה אחרי שבעה באוקטובר, או במחאה הציבורית של השנים האחרונות. אני מאמינה שהן המחאה להשבת החטופים ולסיום המלחמה, הן המחאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, והן המחאה שהחלה עוד קודם לכן נגד ההפיכה המשטרית, לא היו רק קרבות בלימה נגד מהלכי הממשלה; כל אחת מהן מבטאת בדרכה מאבק למען האתוס הישראלי. מפעמת בבסיסו ערבות הדדית ומחויבות שלא להשאיר אף אחד ואחת מאחור. ההתעוררות הציבורית הניחה אפוא את היסודות שמתוכם יכול לצמוח התיקון של ישראל.

המשימה הדחופה ביותר היא כמובן החלפת השלטון. לשם כך, אין מנוס משותפוּת עם הכוחות המגוונים הנכללים תחת המטרייה הרחבה של גוש השינוי, ובהם מפלגות שיש לנו מחלוקות עמוקות איתן בנושאים ספציפיים. ואולם, לצד החשיבות של שילוב כוחות, עלינו להיזהר מטשטוש ערכי ומוויתור על עמדות היסוד שלנו. הממלכתיות הישראלית החדשה לא תנוסח על ידי אנשי ה"פשרה בכל המחיר", אלא על ידי הכוחות האידיאולוגיים שיכוונו את המחנה לדרך חלופית שתבנה חוסן לאומי ארוך־טווח. לראיה, הימין המתנחלי הקיצוני, שמהווה מיעוט בישראל, הוא הגורם שמוביל את החברה הישראלית כיום – לצערנו לאסון. אפשר ללמוד מכך כיצד כוחות אידיאולוגיים נחושים, גם אם אינם מהווים רוב מספרי, יכולים להפוך לגורם משפיע המעצב את מדיניות הממשלה. 

בניגוד למי שקוראים להימנע ממחלוקות כדי "לא לחזור לשיח של שישה באוקטובר", אני סבורה שאנחנו לא יכולים להסתפק במילים יפות על אחדות. תיקון אמיתי בנוי מהכרעות קשות. ותפקידנו, כמחנה דמוקרטי וליברלי, הוא לייצג את הערכים של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, שוחרת השלום והשוויון, שפועלת לאור עקרונות מגילת העצמאות ומקדשת את הערבות ההדדית וערך החיים.

הקלישאה אומרת שאין לנו את הפריבילגיה להתייאש, אך אל לנו להסתפק בהלך רוח אופטימי, באווירה חיובית או ב"וייב". ההידרדרות העקבית של השנים האחרונות מלמדת שהמציאות לא מסתדרת מעצמה – היא דורשת מאיתנו לפעול, להיאבק ולשנות במו ידינו את המסלול שבו המדינה צועדת. על רגלינו להישאר על הקרקע אך ראשנו צריך להגות בחזון ששווה להיאבק עבורו. את האמונה בשלום, בכמיהה לעתיד צודק יותר וברוח האדם אפשר למצוא במילותיו של טשרניחובסקי: "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". זו האמונה שבעזרתה נמשיך לפעול לכך שהתקווה תנצח.

על ח"כ נעמה לזימי

חברת כנסת מטעם "הדמוקרטים", יו"ר הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים הכנסת,חברת ועדת הכספים וחברה בוועדת החינוך התרבות והספורט. בעבר היתה חברת מועצת העיר חיפה.