האם ישראל שוב לא תפספס הזדמנות לפספס הזדמנות?

באחד מימי הסתיו של שנת 1991 התיישבו בלשכה של ראש המינהל האזרחי ברצועת עזה שתי דמויות שאיש לא חלם לראות שם – ועוד יחדיו. היו אלה בכירים בשני הארגונים הפלסטיניים המרכזיים דאז בעזה: אסעד צפטאווי מפָתַח, וד"ר מחמוד אל־זהאר שהיה ועודנו מבכירי חמאס ברצועה. השניים התגוששו זה עם זה על שולחנו של ראש המינהל והטיחו בזעם האשמות הדדיות בדבר הפרה של הסכמות אלה ואחרות. בהמשך הפגישה, הם ניסו לגבש פשרה שתאפשר לתחום את המאבק שהתנהל באותם ימים בין פעילי שני הארגונים ברחובות הרצועה – ונכשלו. המאבק היה על ליבו של הציבור העזתי. הוא היה כרוך בהפרות סדר רבות שדרשו מצה"ל ומהמינהל תשומות משמעותיות והתערבות בסוגיות שכלל לא היה להם עניין להתערב בהן. בשיחה בלשכה, ראש המינהל הבהיר לצדדים הנצים שהמשך האלימות יחייב את השלטונות הישראליים להתערב, וכדי למנוע זאת, הוא מבקש מהם להשתלט על פעיליהם.

באותם ימים נשבו רוחות של שינוי במרחב הישראלי־פלסטיני. זמן קצר לפני כן, באפריל 1991, התכנסה ועידת מדריד ובה הופיעה לראשונה נציגוּת פלסטינית רשמית מטעם אש"ף – אמנם כחלק מהמשלחת הירדנית, אבל על דעתה של ישראל, שעד אז דחתה כל ניסיון להידבר עם נציגי הארגון (הדבר אף נאסר בחוק).

המשלחת הפלסטינית תפסה את מרבית תשומת הלב בוועידה, אף על פי שהשתתפו בה גם נציגיהן של סוריה ושל ירדן. חמאס, שהתנגד לוועידת מדריד, ניסה למחות נגדה באמצעות עצרות והפגנות שארגן ברחבי הרצועה ומחוצה לה. הדבר עורר את זעם יריביו מפתח וחולל חיכוכים ברחובות הערים. בפתח ראו במחאות ניסיון לערער על ההישג הגדול שתנועתם רשמה לזכותה בכך שהציבה, באמצעות אש"ף (ארגון הגג של כלל התנועות הלאומיות הפלסטיניות), את הסוגיה הפלסטינית במוקד סדר היום הבינלאומי. אשר על כן אנשיה פעלו בצורה יזומה לדיכוי המחאות נגדם.

הפגישה ההיא בלשכת ראש המינהל האזרחי, שנועדה לשים קץ לקטטה, היתה אחד הביטויים למה שהחל עוד קודם לכן, ושעתיד לימים להתקבע כציר המרכזי של הפוליטיקה הפלסטינית: לא עוד מאבק רק מול ישראל, אלא מאבק פנים־פלסטיני חריף על הדרך, על הלגיטימציה העממית ועל עצם הגדרת המאבק הלאומי. העימות בין הפעילים ביטא למעשה קו שבר היסטורי המלווה את הזירה הפלסטינית גם למעלה משלושה עשורים לאחר מכן.

הפנייה של פתח לדרך הפיוס

תנועת פתח קיימת מאז 1959, אולם מציינת את הקמתה מדי אחד בינואר, התאריך שבו ביצעו כוחותיה ב־1965 את הפיגוע הראשון בישראל – חבלה במקטע הצפוני של המוביל הארצי. שמהּ מורכב מראשי תיבות של המילים "תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני" המסודרים באופן היוצר את המילה "פתח", הסינונימית לכיבוש מפואר – כך כונו ניצחונותיו של הנביא מוחמד בראשית ימי האסלאם. עם זאת, פתח מעולם לא היתה תנועה אסלאמית, אפילו שאחדים מראשיה צמחו מתוך תנועות אסלאמיות שונות.

כוכבה של פתח דרך לאחר מלחמת ששת הימים: תבוסת מדינות ערב חידדה את הצורך באלטרנטיבה לחולשתן הצבאית, והיא נמצאה מבחינת פלסטינים רבים בחדירות ובפעולות גרילה שביצעו אנשי פתח בתוך ישראל. בשעתו הותירו פעולות אלה רושם רב על צעירים פלסטינים ובמדינות ערב, הם תוארו כ"מעשי גבורה" והיה להם כוח מגייס רב. למן ראשית דרכה קבעה פתח שהמאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין, אולם עם השנים התמתנה והתאימה את שיטות מאבקה למציאות, אשר הוכיחה שוב ושוב את עוצמתה של ישראל ואת כושר עמידותה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האירוע המסמן יותר מכול את התפנית בעמדת פתח הוא הכרזת העצמאות הפלסטינית ב־15 בנובמבר 1988 באלג'יר, בהתכנסות המועצה הלאומית הפלסטינית – הגוף העליון בהיררכיית המוסדות הפלסטיניים. ההכרזה קבעה כי אש"ף מקבל את תוכנית החלוקה 181 שאותה דחו הפלסטינים בכ"ט בנובמבר 47' ("מדינה יהודית לצד מדינה ערבית"), ואת כל החלטות האו"ם מאז בעניין הפלסטיני, ובהן החלטות 242 ו־338 התוחמות את המדינה הפלסטינית העתידית בתוך קווי 67'. עד להכרזה ב־88' החלטות אלה נדחו על ידי אש"ף; קבלתן כעת סללה למעשה את הדרך לוועידת מדריד ובהמשך גם להסכמי אוסלו, ששינו את פני האזור. במידה רבה, שינתה ההכרזה את אופיו של הסכסוך – לא עוד סכסוך קיומי אלא סכסוך על גבולות, מה שפתח פתח רחב להידברות. התנועות שהתנגדו להכרזה בתוך אש"ף, כגון החזית העממית והחזית הדמוקרטית, טענו שההכרזה אינה טקטית ואינה מבקשת לצלוח קושי זמני אלא מהווה שינוי אסטרטגי של ממש – ושבו הן אינן תומכות.

בעקבות הפנייה לדרך הפיוס, חמאס החלה לאתגר את פתח יותר ויותר. חמאס הוקמה זמן קצר קודם לכן, בסוף 1987, די במקביל להתפרצות האינתיפאדה הראשונה, כזרוע המקומית של תנועת האחים המוסלמים. פירוש ראשי התיבות של שמה הוא "תנועת ההתנגדות האסלאמית". השם פלסטין אינו מוזכר. טרם הקמתה, מיקדו אנשיה את פעולותיהם בהקמת מוסדות צדקה ודת ובניהולם. עם הקמתה פנו אנשיה לדרך ההתנגדות האלימה, תחילה בעיקר באמצעות חטיפות של חיילים ולאחר מכן באמצעות בנייה של זרוע צבאית.

עד להקמת חמאס, נהנתה פתח ממעמד בלעדי בזירה הפלסטינית, אחרי שנות דור שבהן כמעט כל הפלסטינים, ללא הבדלי דעה, דת ועדה, יוצגו על ידה; ובשל היותה, כך האמינה, המייצגת הבלעדית של הלאומיות הפלסטינית. "מעולם לא הגדרנו את עצמנו כתנועה אידיאולוגית", אמר פעם עזאם אל־אחמד, שליחו של מחמוד עבאס לשיחות הפיוס המייגעות והבלתי נגמרות בין פתח לחמאס, והוסיף: "תמיד הגדרנו עצמנו כתנועה לאומית… בית של כל פלסטיני". ההגמוניה הזאת החלה אפוא להיסדק עם הופעת חמאס.

כשההתנגדות הדתית הגיעה למרחב

חמאס הצליח לאתגר מאוד את פתח בשל שלוש סיבו‎ת מרכזיות.

הסיבה הראשונה נעוצה במסר שנשא חמאס בעצם זהותו – שילוב בין דת ללאומיות. הארגון גרס שלזֵהו‎‎‎‎ת הפלסטינית יש יסוד דתי מוצק, לצד היסוד הלאומי הנשען על המרחב הטריטוריאלי של פלסטין. היסוד הדתי חיזק את הזהות ואת האמונה של המצטרפים, הגביר את המוטיבציה בקרב צעירים שחיפשו משמעות לחייהם, וסייע להם להמשיג את פעולותיהם במונחים של הקרבה ומסירוּת נפש.

הסיבה השנייה נעוצה ב"סדק" שזיהה חמאס אצל יריביו, אחרי שנסוגו מעקרון יסוד שהיה מקובל עד לא מכבר על כלל הפלסטינים ולפיו לישראל אין זכות קיום באזור הזה. גם בטרם פרצה האינתיפאדה בדצמבר 1987, החלו פעילי פת"ח – שחוללו אותה – לדבר על שינוי ביחס לישראל: לא עוד הקמת מדינה במקומה, אלא הקמת מדינה לצדה. בין הפלסטינים אף יש מי שטוענים שהשינוי בעמדת פתח היה אחת הסיבות המרכזיות לעיתוי שבו הכריזה חמאס על הקמתה ואכן, באמנה שפרסמה חמאס חודשים אחדים לאחר הופעתה, היא באה חשבון עם פתח ואש"ף, האשימה אותם בתבוסתנות, וטענה כי חולשתם נובעת מנטישת ערכי האסלאם לטובת רעיונות לאומיים שאין להם קיום ללא דבקות דתית. "ביום שאש"ף יאמץ את האסלאם נהיה גם אנחנו חייליו", אומרת האמנה בפרק העוסק ביחסה לתנועות הפלסטיניות האחרות.

הסיבה השלישית משמעותית פחות משתי הראשונות: השחיתות שפשתה בשורות אש"ף ופתח. התחושה שרווחה אז בקרב הציבור הפלסטיני (ושבמידה רבה שוררת גם כיום), היתה שהנהגה הארגון, שישבה אז בתוניס ("אש"ף חוץ"), לא גילתה מחויבות מספקת לסבל הרב של תושבי השטחים ומחנות הפליטים. אחד הפעילים ברצועה, ע'אזי אבו־ג'יאב, בעברו איש ארגון החזית העממית שריצה עונש מאסר ארוך־שנים בכלא הישראלי ושוחרר בעסקת ג'בריל ב־1985, פרסם ב־1990 סדרת מאמרים שזכתה לפופולריות רבה, בעיתון אל־קודס המזרח־ירושלמי, ושבה מתח ביקורת קשה על אש"ף. הוא האשים אותו בהתעלמות מן הציבור הרחב לטובת מקורבים – "החתולים השמנים", כדבריו.

הנהגת אש"ף חוץ היתה מודאגת מאובדן מעמדה לטובת הנהגת אש"ף פנים, שהובילה את האינתיפאדה, צברה כוח ועוררה עניין בתקשורת המקומית והעולמית. לפיכך גם הדירה תקציבי סיוע ותרומות מקבוצות ומפּלגים מקומיים שאיימו על מעמדה. בחשבון אחרון, השחיתות הזו שיחקה – ומשחקת עד היום – לידי חמאס.

קרע אנכי החודר לכל בית

עם השנים הפילוג בין שני הזרמים הלך והעמיק והפך לקרע אנכי החודר לכל בית בחברה הפלסטינית, לכל משפחה, לכל קבוצת חברים. מעט בדומה לשאלת חלוקת הארץ בצד הישראלי, פתח–חמאס הוא שסע המעצב את אופייה של החברה הפלסטינית ושקובע את עמדתו של כל פרט כמעט בכול סוגיה שעולה לסדר היום הציבורי, גם אם איננה קשורה ישירות לישראל או לסכסוך.

העם הפלסטיני רואה לנגד עיניו שתי הנהגות הנעות בקווים מקבילים שלא ניתן להפגיש ביניהם. האחת שינתה כיוון וחותרת בדור האחרון לפתרון הסכסוך בדרכי שלום, בטריטוריה שעד לא מכבר האמינה שכולה שלה; השנייה ממשיכה לדגול בדרך הישנה של "שחרור" כל השטח ורוויה במוטיבציה דתית. חמאס מעניקה למאבקה משמעות של קדושה ומאמינה שהפתרון יבוא רק בשימוש בכוח.

אלא שבפועל, מנהיג פתח, יאסר ערפאת, לא התייחס בשנים הראשונות של יישום הסכמי אוסלו לחמאס בחומרה הראויה, כיריב אידיאולוגי נחוש שיש לבלום. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הוא שחרר את עצורי חמאס הרבים שהחזיק בכלא הרשות, והתיר את הרסן מעל התנועה – עובדה שתורגמה לפיגועים קשים רבים נגד ישראל. ברטרוספקטיבה ניתן לומר שערפאת חיזק בכך את חמאס, באופן שפגע אנושות בפתח. מסיבה זו, אבו מאזן יצא בשעתו בגלוי ובחריפות נגד ערפאת וטען שהוא הפר את "ההסכמים שעליהם חתמנו". "הוא האמין באופציה הצבאית גם לאחר החתימה על הסכמי אוסלו", טען בראיון לעיתון "אל־חיאת" ב־2006, אחרי מותו של ערפאת, והאשים את "הראיס" בשימור האופציה הזאת לאורך כל העת. "העמדה שלי [נגד הפעלת אלימות; י"צ] היתה במקרים רבים נגד הזרם", אמר עבאס. קשה שלא לשמוע בדברים ביקורת על עצם הבחירה של ערפאת לפנות לאלימות אחרי כישלון השיחות בקמפ־דייוויד בספטמבר 2000.

עם הזמן התברר לציבור הפלסטיני ששתי הנהגותיו כושלות במימוש היעדים שעליהם התחייבו. פתח – שעוררה תקוות רבות באפשרות של הסדר, ובמשך שנים זכתה בשל כך בתמיכה עממית רחבה – לא הצליחה להגיע לבסוף להסכמי קבע עם ישראל. בין היתר, משום שחמאס שיבשה מאוד את דרכה, באמצעות טרור בערי ישראל שנועד לכך במפורש ובמוצהר. אולם במבחן התוצאה היתה זו פתח שכשלה והתמיכה הציבורית בה הידרדרה בהתאם.

חמאס מצדה סברה שהצליחה בכוח התנגדותה המזוינת לעצור את תהליך היישום של אוסלו ואף לזכות בבכורה בדעת הקהל הפלסטיני. יתרה מכך: הנסיגה החד־צדדית של ישראל מרצועת עזה ב־2005 פורשה על ידי חמאס כאחד משיאי ההצלחה של ההתנגדות האלימה, שלא רק שעצרה את ההסכמים, אלא גם "סילקה" את ישראל מהשטח. בשל כך, וכשהיא בשיא כוחה, החליטה להשתתף בבחירות למועצה המחוקקת ב־2006, ניצחה בהן וניסתה להרכיב ממשלת אחדות פלסטינית. אלא שהדבר לא עלה בידה כי יריבתה סירבה להצטרף, כל עוד אין חמאס משנה את עמדתה ביחס להתחייבות שאש"ף נטל על עצמו בפני ישראל ובפני הקהיליה הבינלאומית, היינו הסכמי אוסלו.

הציבור ציפה לאחדות בעוד שהיריבות בין התנועות רק החריפה, עד אשר ב־2007 ביצעה חמאס הפיכה בעזה, נקטה באלימות קשה, השליכה מן הגגות אנשי פתח וסילקה את הרשות הפלסטינית על כל מנגנוניה מהרצועה. הפיכה זו הותירה משקעים רבים והחריפה מאוד את הקרע בין שני הארגונים.

המתיחות ביניהם לא נבעה רק מההפיכה, שיצרה הפרדה דה־פקטו בין עזה והגדה, המשרתת עד היום את מדיניות ה"הפרד ומשול" של ממשלות הימין בישראל; וגם לא נבעה רק מניסיונות חמאס הנמרצים להכשיל את הסכמי אוסלו; אלא גם, ואולי בעיקר, בשל תפיסת העולם של אבו מאזן המבכרת כפיפות מוחלטת של כל הפלגים, ללא יוצא מן הכלל, להנהגה הפלסטינית הרשמית, קרי לאש"ף. או בלשונו: "נשק אחד, חוק אחד, שלטון אחד", סיסמה שאותה חזר ושינן עשרות רבות של פעמים באוזני מנהיגות חמאס.

עבאס לא חדל לטעון באוזני ראשי חמאס שהטילים שהם יורים על ישראל "עקרים" (عبثية), קרי חסרי כל תועלת למאבק הלאומי, ושכל עימות שיזמו רק הרחיק את אופציית ההסדר, גבה מחיר נוראי מן הציבור והגביר את התסכול. הוא הוסיף שבפתח כבר ניסו את הדרך האלימה והגיעו למסקנה שהיא נכשלה, ועל כן יש להתמקד במישור המדיני.

עמדת חמאס, מנגד, גרסה שעבאס ומדיניותו הם שהפכו את המאבק המזוין לבלתי לגיטימי, בעוד שהחוק הבינלאומי דווקא מתיר לחמאס להתנגד בדרכים אלימות לכיבוש הישראלי. התוצאה, טענו, היא שפתח ועבאס מתייצבים בפני ישראל ללא כל קלפי מיקוח: מאחר שישראל מבינה שאין לפתח כל כוונה להשתמש בכוח, היא איננה מתייחסת אליו בכבוד הראוי, מתעלמת ממנו ומזלזלת בו. רק אם נתאחד ונתייצב כגוף אחד, חמאס טען וטוען, מציאות זו תוכל להשתנות. בעת ששימש כיו"ר הלשכה המדינית בחמאס, אמר ח'אלד משעל במספר הזדמנויות כי אבו מאזן סירב אפילו להתנגדות עממית בלתי אלימה. פתח כארגון גם מיאן להצטרף לאינתיפאדה הסכינים ב־2015.

הזיגזג של חמאס

חרף המחלוקות, חמאס ניסה לאורך השנים הללו – לצד שימור אופציה עתידית של מימוש אידיאולוגיית החורבן הדתית שלו – לחתור לפיוס עם הרשות הפלסטינית ותנועת פתח, על מנת להיחלץ מן הבידוד והמצור שבו חש, ולהתגבר על החולשה שכופים עליו העימותים התכופים עם ישראל ("הסבבים"). כך למשל, ניסה חמאס להשתלב במוסדות אש"ף מתוך מטרה לכבוש אותם בסופו של תהליך – אפשרות שנדמתה בעיניו ריאלית לאור תוצאות הבחירות ב־2006.

המהלך הבולט ביותר בהקשר הזה ננקט במאי 2017. הארגון פרסם אז, לאחר דיון ממושך בין חברי הלשכה המדינית, מסמך שהוגדר על ידו כאמנה חדשה אשר "מחליפה אך אינה מבטלת", כדברי ח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית דאז, את האמנה הישנה, זו הרוויה בביטויים אנטישמיים ושבוטאה בה חתירה לחיסול ישראל. ניסוח האמנה החדשה נבע, מצד אחד, מניסיון לרצות את אבו מאזן, כדי להשיג את הסכמתו לפיוס; ומצד שני, מניסיון לרצות את המצרִים, שביקשו זה שנים לנתק את חמאס מתנועת האחים המוסלמים, כדי להחליש את תנועת האם המצרית המאיימת על המשטר שלהם. מבחינת ישראל לא היתה לחתימה על הנוסח החדש משמעות רבה.

במסמך החדש קבע חמאס כי הסכסוך הוא על השטח שבין ראש הנקרה לאילת ובין הירדן לים, כלומר לא מדובר באדמת וקף מקודשת שאין להתפשר עליה, ומכאן שהסכסוך עם ישראל – ניתן להסיק – יותר לאומי ופחות דתי. כן הבהירה חמאס במסגרת האמנה כי תסכים למדינה פלסטינית בקווי 67', אם יהיה לגביה קונצנזוס פלסטיני כולל, ובהתאם גם תחדל במקרה כזה מן המאבק המזוין. כלומר: חמאס למעשה הציעה לעבאס נוסחה כיצד לתעדף במשותף החלטה על משא ומתן מדיני או על יציאה למאבק מזוין.

המסמך ביטא למעשה מודעוּת של חמאס למגבלות שמשיתה עליו המציאות בהקשר של הסכסוך עם ישראל. אסמאעיל הניה, בנאום ההכתרה שלו כיו"ר הלשכה המדינית, ימים אחדים בלבד לאחר פרסום המסמך, העניק לכך ביטוי ממשי. במסר שהפנה במהלך נאומו לפתח ולאבו מאזן, הבהיר הניה כי חמאס לבדה לא תוכל להתגבר על הסכסוך עם ישראל – וכך גם פתח. לכן ראוי ש"שתי התנועות יתאחדו" תחת מסר לאומי משותף. אולם, אבו מאזן דחה גם את מסרי הניה, כי – שוב – לא היתה בהם נכונות להתכנס תחת מטריית אש"ף ולקבל את התחייבויותיו הבינלאומיות.

בשנים הבאות חמאס המשיך בניסיונותיו לחתור לפיוס או לחלופין לקיים בחירות למועצה המחוקקת, שתי האפשרויות שהיה בכוחן להביא את הפילוג לידי סיום דה־פקטו. אלא שבמאי 21' ביטל אבו מאזן את הבחירות שהפלגים הפלסטיניים הסכימו על קיומן חודשים אחדים קודם לכן, וחסם בפני חמאס את האופציה להשתלב בהנהגת אש"ף. מבוי סתום זה למעשה דחף את חמאס בחזרה לאסטרטגיית ההתנגדות המזוינת ולפרוץ אירועי "שומר החומות". אחריהם, האיץ את ההכנות לעימות הרב־חזיתי שיצא לפועל בשבעה באוקטובר 23'.

השפעות המלחמה על הפילוג

המלחמה שהכריז חמאס על ישראל הביאה את הפערים בינו לבין פתח לשיאים שלא היו כמותם; השאלה המתבקשת כעת, בחלוף למעלה משנתיים של לחימה, הינה: האם יש בכוחה של המציאות החדשה להכריע את הוויכוח המתמשך בין שתי תנועות היריבות באשר לדרך שבה יש להתמודד עם ישראל – שאלת היסוד שבגינה נוצר הפילוג מלכתחילה. חמאס גייסה את כל משאביה ואת כל הבריתות שיכלה ליצור, מאיראן ועד לבנון, כדי לממש את מה שהיא טענה שפתח זנחה במהלך השנים בשל חולשתה – ניסיון למוטט את ישראל ולשנות את מאזן הכוחות לטובת הצד הפלסטיני. אלא שהיא נכשלה בכך כישלון חרוץ.

לכאורה, הוכח בכך שעבאס צדק בעמדתו לכל אורך הדרך, ושבמאבק המזוין אכן אין תוחלת. באוסלו, טוענים אבו מאזן ואנשיו גם כלפי חמאס, נצברו הישגים שעולים עשרות מונים על מה שהארגון האסלאמיסטי השיג באמצעות התנגדותו האלימה – קל וחומר אחרי שבחירתו לפתוח במתקפה על דרום ישראל הסתיימה באסון רבתי. אנחנו, לעומת זאת, אומרים בפתח, שחררנו למעלה מ־6,000 אסירים (בעסקת שליט, לשם השוואה, שוחררו 1,027 אסירים), תקענו יתד חזקה בפלסטין והקמנו מוסדות לאומיים, שאתם, חמאס, בעצמכם משוועים להיות חלק מהם. המשא ומתן הוא, אפוא, הדרך היחידה להביא את הפלסטינים אל היעד המבוקש – מדינה עצמאית. וזאת, פשוט משום שהעולם מכיר בכך שהעמדה של הפלסטינים צודקת. לכן התיאום הביטחוני עם ישראל הוא "מקודש", בלשונו של עבאס, ששב ואמר זאת פעמים רבות. לבסוף, וכמו ראשי מדינות ערביות רבות אחרות, עבאס לא סמך על שיקול דעתם של מי שנמנים עם האחים המוסלמים ועל כן לא נתן בהם אמון בשום שלב. איחוד עמם יכול להיות רק בתנאי אחד, כאמור: שלטון אחד, נשק אחד, מדינה אחת.

לכאורה, כל אלה הם מסרים שערֵבים מאוד לאוזניים ישראליות; אז מדוע אבו מאזן כה חלש? הסיבה המרכזית נעוצה, כמובן, ביחס של ישראל כלפיו. מאז 2014 ישראל מתעלמת מעבאס כמדיניות כמעט מוצהרת (ועוד מ־2009 כמדיניות בלתי מוצהרת), דוחה ניסיונות למפגשים איתו, וממסמסת כל סיכוי למשא ומתן. בכך היא חותרת תחת טיעונו העיקרי של עבאס ולפיו משא ומתן הוא הדרך האפשרית היחידה, ושוחקת כתוצאה את כוחו הציבורי.

וככל שישראל דחתה את דרך המשא ומתן, כך גבר חוסר האמון של הפלסטינים גם בעבאס, בשל התעקשותו להתמיד בה. מי שנהנה מהקרע הזה הוא חמאס. מאחר שהארגון איננו מחויב לשום כללי משחק ויונק את עיקר כוחו מהאנטגוניזם המצטבר כלפי ישראל; וככל שהוא מוכיח שיש ביכולתו, אכן, לגבות מישראל מחיר; כך הוא מספק מענה למשאלות לב של פלסטינים רבים שוחרי נקם וחדורי משקעים מן העבר, הזוכרים את אשר עשתה להם ישראל. לחלופין, פתח הוא הממסד ולכן הוא גם הכתובת הטבעית לכל החוליים והכישלונות. זה מעגל הקסמים שבו הוא לכוד: בעוד שחמאס גורם להרס ולחורבן, אבל ממשיך להיתפס כגוף פלסטיני אותנטי המייצג את הדעה הרווחת, פתח הוא הממסד שאליו באים בטענות חרף הירידה במעמדו, כמו גם ביכולתו להשפיע על המציאות.  

האם חמאס הגיעה לסוף דרכה כתנועת התנגדות?

אבל המלחמה הזו, לפחות נכון לעכשיו, מוכיחה שנפל דבר; היא איננה ככול שאר העימותים הקודמים. הזעם על חמאס הוא חסר תקדים, חוצה מדינות ערביות ואסלאמיות, וגם ארגונים תת־מדינתיים ברחבי העולם הערבי כולו. הטענה המרכזית כלפי חמאס היא ששבעה באוקטובר איננו מעשה של תנועת התנגדות; הוא מעשה של מדינה, או מעין־מדינה, שיש לה צבא וששולטת בטריטוריה שלה. מעמד כזה מחייב לגלות אחריות, לראות למרחוק, לקחת בחשבון את כל ההשלכות העלולות להיות למהלך כזה – לא להמר.

אפילו עזמי בשארה, ממקימי בל"ד וכיום אחד המבקרים החריפים של ישראל ממקום מושבו בדוחא, קטאר, טען שלא זו בלבד שחמאס הרחיק לכת בכך שתכנן מתקפה חסרת תקדים מבלי לקחת בחשבון את מלוא ההשלכות, אלא שגם אחרי שאנשיו הודו שהיתה זו טעות לקחת בשבי אזרחים, נשים וילדים – הם המשיכו להחזיק בהם. כיצד ייתכן כדבר הזה, שאל בשארה. ח'אלד חרוב, חוקר המקורב לראשי חמאס, הציע להם לחדול לחשוב על ישראל במונחים של מי שעתידה לעזוב את האזור. זהו לא קולוניאליזם קלאסי שבא כדי לעזוב, טוען חרוב, אלא קולוניאליזם התיישבותי שבא כדי להישאר, ועוד מבקש ליטול אדמות נוספות בטענה שהן שלו. על כן חרוב מציע לנטוש את דרך התנגדות המזוינת ולעבור לשיטת גנדי בהודו – התנגדות בלתי אלימה.

אחמד יוסוף, יועצו של אסמאעיל הניה בעת שהיה ראש ממשלה, הרחיק לכת עוד יותר מחרוב וטען שלא רק על חמאס לערוך חשבון נפש אלא על כל תנועת האחים המוסלמים. בקרוב יצוינו 100 שנה להקמתה, ומאזן ההישגים שלה שלילי ביותר. כשאני משווה את תוצאות שבעה אוקטובר להסכמי אוסלו, הוסיף יוסוף, אני נוכח שאוסלו היה הישג – אמירה מרחיקת לכת מפי מי שמילא תפקיד כה קרוב למקבלי ההחלטות בחמאס. היא מבטאת במידה רבה את ההבנה המתרקמת בקרב פלסטינים, שחמאס הגיעה לסוף דרכה כתנועת התנגדות.

בתקשורת הערבית שאיננה מזוהה עם האחים המוסלמים, הזעם כלפי חמאס ותנועות ההתנגדות האחרות אף מפורש בהרבה, והמסקנה הברורה העולה מדיונים ומפאנלים רבים הנערכים בה, היא שיש לשים קץ לקיומן של מיליציות חמושות בסגנון חמאס וחיזבאללה, ושהנשק צריך להיות בידי המדינה בלבד. אפילו ערוץ אל־ג'זירה הפרו־חמאסי הביא באחת מתוכניותיו המפורסמות, "הכיוון הנגדי", דיון שבו הואשמה חמאס בחוסר אחריות, בחוסר הבנה של כללי המשחק האזוריים והבינלאומיים, בנבערות ובכך שהמיטה על הפלסטינים אסון כבד.

בה־בשעה, הרשות ואבו מאזן ניסו לבדל עצמם מן המלחמה וטענו שאין מדובר במאבק של הפלסטינים אלא של חמאס. עבאס סירב להגיש סיוע לרצועה למורת רוחם של רבים ממבקריו בפתח, וגם סירב להביע סולידריות עם חמאס. תחת זאת, האשים אותו באסון שהמיט על העם הפלסטיני, דרש ממנו להתפרק מנשקו, למסור אותו לרשות ולעזוב את השלטון. את הדרישה האחרונה אף העביר כהחלטה בכינוס הליגה הערבית בבגדאד במאי האחרון, פורום שהמחיש שיש מאחורי עבאס תמיכה איתנה.

נכון לעכשיו מסרבת הרשות הפלסטינית (או ליתר דיוק, אנשי אבו מאזן) לשבת עם חמאס ולדון בסוגיית הפיוס ביניהם. במסרים שהם מעבירים לחמאס, הם מבקשים לבחון מה הלקחים שחמאס מפיק מהאסון שהמיט על העם הפלסטיני, בטרם ייכנסו איתו לדיונים על "היום שאחרי". הביקורת הנרחבת על חמאס בזירה הערבית הכללית מסייעת לעבאס בעניין זה.

מה עושה ישראל

העמדה הישראלית, זו הדוגלת בעקרון "בלי חמאס ובלי עבאס", חותרת למעשה תחת האפשרות ההיסטורית להכריע את הוויכוח הפנים־פלסטיני. כוחה העיקרי של פתח, ושל הרשות הפלסטינית בכלל, נובע מן הקשר עם ישראל. כל עוד התקיים מגע רציף בין הצדדים, המעיד על הבנות ועל תנועה כלשהי לקראת פתרון, נוצר אופק פוליטי שמחזק את הרשות ומעניק תוקף לדרך המדינית שבחרה. מנגד, נתק ממושך – כפי שמתקיים מאז 2009 – שוחק בהדרגה את מעמדה, מחליש את הלגיטימציה שלה ועלול לערער את עצם שרידותה.

לזכותו של עבאס יש לציין כי חרף חולשותיו והביקורת הקשה המופנית כלפיו – לרבות מתוך פתח – הוא לא ניצב מול דרישה עממית רחבה לפרוש מתפקידו, כפי שאירע באביב הערבי במספר מדינות ערביות, ומנגנוני הביטחון נותרו נאמנים לו. עובדה זו תרמה, ומוסיפה לתרום, לבלימתה של התפרצות עממית רחבת־היקף בגדה המערבית, טרם המלחמה, במהלכה וגם אחריה, כאשר הפשיעה היהודית בגדה נמשכת במלוא עוזה. ואולם, ראוי שישראל תזכור: מדיניותה ומעשיה משפיעים באופן ישיר על תהליכי קבלת ההחלטות של הרשות ועל תפקוד מוסדותיה. ברצותה, ישראל יכולה לחזק הנהגה פלסטינית מתונה ולהציב לה אופק; וברצותה – היא מייבשת אותה, מערערת את מעמדה ודוחפת את הציבור הפלסטיני חזרה אל זרועות האלטרנטיבות הרדיקליות.

במקביל, נדרש גם פתח לחשבון נפש פנימי: לאחד מחדש את שורותיו, להצמיח הנהגה חדשה ולהתייצב מול הציבור כתנועה ותיקה ומנוסה שהמלחמה האחרונה חידדה את צדקת דרכה. עליה להיאבק על מעמדה מול ציבור פלסטיני ההולך שבי אחר אשליית ה"שחרור" שמציעות חמאס ושאר התנועות האסלאמיות ולהתייצב מחדש מאחורי הסכמי אוסלו, על כל המחויבויות הכרוכות בכך. כמובן, גם השחיתות שפשתה במנגנוני הרשות פוגעת מאוד במעמדה וגורמים לירידה בלגיטימציה שלה.

תקופת כהונתו של סלאם פיאד כראש ממשלה (2007–2013), לעומת זאת, המחישה את הפוטנציאל שהיה גלום במסלול האחר: בניית מוסדות לאומיים, יצירת תשתית כלכלית, בניית מעמד בינוני יציב ומאבק נחוש בשחיתות. מאמצים אלה זכו ב־2012 להכרה מצד הבנק העולמי, שקבע כי הפלסטינים עומדים בקריטריונים של מדינה – והם אף במצב טוב מזה של מדינות שכבר קיבלו עצמאות. פיאד עצמו העריך אז כי בתוך שנים ספורות ניתן יהיה לתפקד ללא תלות בסיוע חיצוני. אלא שממשיכיו בפתח שבו וחשבו במונחים של מאבק לאומי בלבד, מבלי לראות בבניית מוסדות ותשתיות חלק בלתי נפרד ממנו.

המלחמה יצרה, אם כן, חלון הזדמנויות להכרעה בוויכוח הפנים־פלסטיני. כישלון חמאס הבהיר כי המחנה שהתנגד לתהליך אוסלו והשקיע את מלוא מרצו בהוכחת עליונותה של דרך ה"שחרור" וההתנגדות המזוינת – נכשל. אולם השבריריות בזירה הפלסטינית, בצירוף היעדר עניין ישראלי ממשי בעידוד תהליכים מדיניים בשנים האחרונות, עלולים למנוע מימוש של ההזדמנות הזו.

על יוחנן צורף

חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). היה היועץ לענייני ערבים של המינהל האזרחי ברצועת עזה בתקופת יישום הסכמי אוסלו, שימש כמתורגמן של ראש הממשלה יצחק רבין במפגשיו הרבים עם יאסר ערפאת במחסום ארז. היה ראש אגף הערבי והפלסטיני במשרד לענייני מודיעין ואסטרטגיה.